איברהים עבסיון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9331/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9331/08 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' הנדל המערער: איברהים עבסיון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.9.2008 ב-תפ"ח 1041/07 שניתן על ידי כב' השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן-יוסף תאריך הישיבה: י"ג באלול התשע"ד (8.9.2014) בשם המערער: עו"ד משה שרמן בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל-רוזנברג פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. ביום 20.3.2007 סמוך לחצות נורו לעברו של עבאס ג'ארב (להלן: המנוח) לפחות שמונה יריות בפתח ביתו. שמונה קליעים פגעו במנוח, אשר טרם מלאו לו 18 שנים, והוא נפטר בבית החולים כתוצאה מכך כשלושת רבעי השעה לאחר הירי. בית המשפט המחוזי (השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן-יוסף) קבע כי המערער שלפנינו הוא שירה במנוח וגרם למותו, והרשיעו בעבירה של רצח בכוונה תחילה (לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ובעבירה של נשיאת נשק (לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין). על כך הערעור שלפנינו. עובדות כתב האישום 2. על פי עובדות כתב האישום, עובר לראשית שנת 2007 התגלע סכסוך בין המערער לבין המנוח, שבמסגרתו אף התפתחה קטטה בין השניים ובמהלכה פצע המנוח את המערער בפניו. ביום 20.3.2007, בשעה 23:20 לערך יצא המנוח מביתו מלווה באמו, נאדרה (להלן: נאדרה או האם), ובדודו, אחמד (להלן: אחמד). השלושה עמדו להיכנס לרכבם עת הגיע המערער למקום כשהוא מצויד באקדח טעון. על פי הנטען בכתב האישום, המערער כיוון את האקדח לעבר המנוח, קרא בשמו וירה לעברו מספר כדורים ממרחק קצר. המערער נופף באקדחו לעבר עוברי אורח על מנת להרתיעם מלגשת למקום, ובהמשך כיוון את האקדח לעבר אחמד וירה לכיוונו מספר יריות. כתוצאה מהירי נפגע המנוח בריאה הימנית, בבית החזה, בבטן, בגב, בעכוז, במעי, באמה הימנית ובזרוע השמאלית. המנוח פונה לבית חולים "מאיר", שם נקבע מותו כשלושת רבעי השעה לאחר הירי. ההליך בבית המשפט קמא 3. בפני בית המשפט המחוזי ניצבו שתי גרסאות קוטביות. גרסת התביעה הייתה כי הרקע לאירוע הוא חבלה חמורה שחבל המנוח במערער בערך חודשיים לפני מועד הרצח ואשר גרמה לצלקת בפניו של המערער. לדברי עדי התביעה, בליל האירוע ירדו המנוח, נאדרה ואחמד לרכב, כיוון שהאם חשה ברע כתוצאה מהתקף אסתמה וביקשה שייקחו אותה למרפאה הסמוכה. גם אחיו הקטין של המנוח, מוהנד (להלן: מוהנד או האח) ביקש להצטרף והיה ליד הרכב. לפתע הופיע אדם לבוש שחורים כשפניו מכוסות והוא שהרג את המנוח ביריות. המנוח הצליח למשוך מעל פניו של היורה את מה שכיסה את ראשו ונגלו פניו של המערער, איברהים. נאדרה ומוהנד העידו כי ראו את פניו של היורה, וזיהו אותו כאיברהים. עדים אחרים סיפרו על משיכת כיסוי הפנים, אך טענו שלא ראו את פני היורה. עד נוסף מטעם התביעה היה מונסר, חברה לחיים של האם (להלן: מונסר). מונסר היה בבית כשהתרחש אירוע הירי ומיהר לצאת כששמע את המהומה לאחר הירי. הוא הגיע בריצה למקום וכרע ליד המנוח. באותו שלב מונסר עוד לא הבין כי המנוח נפצע אנושות. שעה שכרע ליד המנוח, שמע מפיו כי המערער, איברהים, הוא שירה בו. על פי עדותו, המנוח חזר על כך מספר פעמים. עדותו של מונסר על מה שאמר לו המנוח התקבלה כאמרת שכיב מרע (לפי סעיף 10(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). כן נמצאו שרידי ירי על בגדים שנלקחו מבית המערער ושלגביהם טענה אמו של המערער כי אלו הם הבגדים אשר לבש באותו יום. עם זאת, בגדים אלה היו בהירים, בעוד שעדי הראייה תיארו, כאמור, אדם לבוש שחורים. מנגד עמדה גרסתו של המערער, אשר כפר בעובדות כתב האישום והכחיש כל קשר לאירוע הירי. המערער טען כי כלל לא היה בזירה, אלא בביתו הסמוך לה וצפה בטלוויזיה. לדבריו, אין הוא יודע מי היה זה שפצע אותו בפניו, כיוון שמי שעשה כן היה רעול פנים. מטעם ההגנה העידו גם שלושה עדים, שלא נחקרו בסמוך לאירוע הירי במשטרה, אך הגיעו אל ההגנה בעקבות "קול קורא" שהוציא אביו של המערער סמוך למשפט, כשנה לאחר האירוע. לדברי השלושה, הם הגיעו לזירת הירי לשמע היריות, ובשלב הראשון אמו של המנוח כלל לא הייתה במקום ולא יכולה הייתה לראות את היורה הנמלט או לזהותו. 4. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותה של נאדרה ובעדותו של מוהנד, שראו את פני היורה לאחר שהמנוח הצליח לשמוט מעל פניו את כיסוי הראש, וזיהו אותו כמערער, המוכר להם. כך תיאר בית המשפט את עדויותיהם: "[...] העדים שנכחו באירוע וזיהו את הנאשם [המערער לפנינו – מ. נ.], הכוונה לאם המנוח ובנה בן ה-13 [...] השאירו רושם אמין ביותר". (פסקה 12 לפסק הדין) (ההדגשה הוספה – מ. נ.). ובהמשך הוסיף: "עדותה [של נאדרה – מ. נ.] הייתה שוטפת, הצטיינה בריבוי פרטים, כולל הדגמה של דרך הסרת כיסוי הפנים מהנאשם. ניתן היה לחוש כי נמסרה מתוך שחזור כואב של אירועים קשים שחוותה אם הצופה ברצח בנה, ואינה מונעת מרצון נקם. באשר למהימנותו של מוהנד בן ה-13, הרי שגם הוא מסר עדות עקבית, קוהרנטית, מתוך קושי גדול בשחזור האירועים. לא מדובר בנער מתוחכם או בעל עורמה. התרשמנו כי מדובר בנער תמים אשר חזה ברצח אחיו" (שם, פסקאות 13-12) (ההדגשה הושמטה – מ. נ.). גם את עדותו של אחמד – אשר טען כי לא זיהה את המערער, אך ראה שהמנוח הסיר את כיסוי הפנים של היורה – מצא בית המשפט אמינה ביותר. עוד נתן בית המשפט אמון מלא בעדותו של מונסר בדבר מה ששמע מהמנוח, וקיבל אותה, כאמור, כאמרת חוץ של קרבן מעשה אלימות. 5. בעדי ההגנה, ובראשם המערער, לא נתן בית המשפט אמון. הסנגור העלה טענות בדבר קיומו של ספק סביר ביחס לזהות היורה, אשר העיקרית שבהן היא הטענה לפיה משפחת המנוח קשרה את המערער לרצח מתוך מניע של נקם. גם טענות אלה נדחו בידי בית המשפט, ונקבע כי אין להן כל עיגון בחומר הראיות. ודוק: את הטענה כי המשפחה תיאמה עדויות במטרה לקשור את המערער לרצח דחה בית המשפט קמא מכל וכל. ביחס לנאדרה ציין בית המשפט כי עדי ראיה דיווחו כי מיד לאחר הרצח היא צעקה שאיברהים הוא שירה במנוח, אך מונסר השתיק אותה. לשוטר שנכח בזירה אמרה, דקות ספורות לאחר אירוע הירי, כי היא זיהתה את היורה, אך מונסר השתיק אותה בטרם מסרה את שמו לשוטר. מונסר אישר זאת, והסביר כי רצה לנקום במערער ולא להסתפק בענישתו במשפט. לפיכך קבע בית המשפט כי קשה להניח שמאותו שלב מוקדם "נרקמה אצל העדה המזימה לטפול אשמת שווא על מאן דהוא שאינו שייך לאירוע כלל" (שם, פסקה 12). בית המשפט הוסיף וציין כי לו הייתה עדות האם פרי של תיאום עדויות, הרי יותר סביר שהייתה מתארת גרסה שבה היורה הגיע גלוי פנים, ולא הייתה נדרשת לתיאור מורכב של הסרת כיסוי הפנים מעל פניו של היורה. ברוח זו ציין בית המשפט כי אין זה סביר שמכל בני המשפחה ייבחר דווקא האח, נער שבמועד הרצח טרם מלאו לו 13 שנים, על מנת למסור עדות שקרית פרי תיאומה של המשפחה. מכל מקום, בית המשפט מצא את עדויות משפחת המנוח ראויות לאמון מלא והבהיר כי טענת הסנגור בדבר רקימת מזימת ההפללה אינה סבירה בעיניו: "לא שמענו מפי הנאשם כל סיבה שמכל תושבי טירה דווקא הוא נבחר על ידי המשפחה להטיל בו דופי על לא עוול בכפו, סתם כך. גם איש מעדי ההגנה לא העיד על סיבה נראית לעין מדוע תבחר משפחת המנוח דווקא בנאשם להטיל עליו את האשמה" (שם, פסקה 24). לפיכך הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והשית עליו מאסר עולם. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור שלפנינו 6. הערעור שלפנינו הוגש ביום 6.11.2008, אך בא כוחו של המערער, עורך-דין אבנון, ביקש לשחררו מהייצוג וביום 29.11.2010 נעתר בית משפט זה לבקשתו. לפיכך, המערער בחר בעורך-דין שרמן לייצגו, וכתבי בית הדין נאספו עד ליום 1.5.2014. דיון שנקבע ליום 8.5.2014 נדחה אף הוא, לבקשת בא כוחו של המערער, והדיון לפנינו התקיים ביום 8.9.2014. הסנגור, עורך-דין שרמן, עשה כל מאמץ לשכנענו כי נפלה טעות בממצאים שקבע בית המשפט קמא, תוך שהוא מונה אחת לאחת סתירות בין הגרסאות שמסרו עדי התביעה. התזה שהעלה היא שבני משפחת המנוח, שהאמינו שהמנוח הוא שפגע במערער בפניו (אף שאין זו האמת), הניחו כי למערער היה מניע לפגוע במנוח ולכן ייחסו את הירי למערער. האמת היא, כך הטענה, שבני משפחת המנוח כלל לא ראו את היורה ולא היו בזירה בעת הירי, אלא יצאו מן הבית לאחר מכן. המשיבה, לעומת זאת, סמכה ידיה על קביעותיו של בית המשפט קמא, וציינה כי הרשעתו של המערער מבוססת על תשתית ראייתית איתנה, שבליבה זיהויו כיורה על ידי נאדרה ועל ידי מוהנד – עדויות אשר נתמכות בעדויות של עדי תביעה נוספים ובממצאים הפורנזיים. דיון והכרעה 7. קראנו טענות הצדדים בכתב, הוספנו ושמענו טענות הסנגור על פה בהרחבה רבה. לאחר עיון בעדויות ובראיות, לא ראינו עילה לסטות מממצאיו של בית המשפט המחוזי. טענות המערער מופנות נגד ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות שקבע בית המשפט המחוזי. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלה. זאת במיוחד במקרים כמו המקרה שלפנינו, שבהם הערכאה הדיונית השתיתה את ממצאיה על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים (ראו, למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 646-644 (2000); ע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל פסקה 21 לפסק דיני (2.7.2009); ע"פ 8080/11 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 26 לפסק דינו של השופט א' שהם (31.12.2013)). אכן, לכלל זה קבועים חריגים (ראו: ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל פסקה 36 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (28.7.2011); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל פסקה 19 לפסק דינו של השופט י' עמית (8.9.2011)), אלא שאלו אינם מתקיימים במקרה דנן. בפרט, יובהר כי המסכת העובדתית שקבע בית המשפט קמא מעוגנת בתשתית הראייתית ומתיישבת עמה, ואין לומר כי נפלו בה טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות. 8. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, עיון בעדותה של נאדרה מעלה את הרושם כי דבריה הם דברי אמת. כאמור, בית המשפט נימק בהרחבה מדוע נתן אמון מלא בעדותה. על כך אוסיף רק בקצרה: עדותה של נאדרה כי זיהתה את המערער כיורה נתמכת בעדויות רבות. יתר על כן, מדו"ח פעולה של שוטר בזירת הרצח דקות לאחר האירוע (ת/9) עולה שכבר בשעה שהמנוח פונה באמבולנס לבית החולים צעקה נאדרה "אני מכירה את מי שירה בו ראיתי את הפנים שלו מכירה אותו". כך עולה גם מהודעתו של אחמד במשטרה (נ/1) – הודעה שהוגשה בדיון לפנינו ביוזמת ההגנה. בהודעתו במשטרה אמר אחמד את הדברים הבאים: "אחותי ראתה את הפנים של זה שרצח. היא אמרה לכם מהיום הראשון שזה אברהים הוא זה שרצח [...]. שמעתי אותה אומרת אברהים. היא אמרה לשוטר שהגיע לשמה [...]. היא התחילה לצעוק. מה הבן שלה מת לפניה [...] אמרה אברהים אברהים אברהים אברהים. היא התחילה לצעוק ולהגיד אברהים". בית המשפט התרשם, כאמור, גם מריבוי הפרטים בעדותה של נאדרה. כן התרשם בית המשפט מכנותה כשהודתה שהמשפחה דיברה בבית על האירועים, ולא הכחישה זאת הכחשה גורפת. עוד הוגש לבית המשפט תמלול העימות בין המערער לבין נאדרה, ממנו ניתן היה להתרשם ממידת השכנוע ומכאבה של האם, אשר חזרה והטיחה במערער "למה רצחת אותו?". שיקולים אלה נכונים הם, ולאחר עיון בראיות לא מצאתי שנפל בהם פגם. 9. בית המשפט נתן אמון מלא, כאמור, גם בעדותו של מוהנד. בהקשר זה, התרשם בית המשפט לא רק מעקביות וקוהרנטיות עדותו, אלא גם מכך שמסר את כל הפרטים מספר ימים לאחר הרצח, לרבות שרטוט של מיקומם של הנוכחים (ת/28). גם בעדותו בבית המשפט שרטט מוהנד על גבי התמונות את מקום עמידת כל אחד מהנוכחים, ובית המשפט השתכנע שלא יכול היה לעשות כן אלמלא נכח במקום. גם אלה שיקולים נכונים הם, וקריאת עדותו של מוהנד אינה מצביעה על כל פגם בהם. גם עדותו של מונסר הייתה אמינה בעיני בית המשפט. בית המשפט ציין בנוסף כי אילו מונסר רצה להעליל על המערער, יכול היה להצטרף לסיפורם המשותף של נאדרה ומוהנד ולטעון כי ראה את אירוע הירי. אך הוא לא עשה כן. 10. אשר לאחמד (שהוא כזכור אחיה של נאדרה ודודו של המנוח), ציין בית המשפט כי הוא נמנע מלמסור פרטים שיכולים לסבך את המערער, אך בית המשפט שוכנע כי ראה וחווה את הפרטים שכן מסר – בדבר הסרת כיסוי הפנים של היורה. נזכיר כי אחמד טען בתוקף, הן במשטרה והן בבית המשפט, כי לא ראה את פני היורה. כשלעצמי, בעניין הטענה שאחמד לא ראה את פני היורה יש לי ספק. לבקשת הסנגור עיינו בתמליל עדותו של אחמד במשטרה (נ/1). מסופה הוא מבקש ללמוד כי נעשה ניסיון להפליל את המערער. ולא היא: בסיומה של חקירה זו עומת אחמד עם עד אחר – מחמד סולטאן. לגרסת המשטרה סולטאן שמע מפי אחמד כי היורה הוא המערער. בעימות עמד אחמד על גרסתו כי לא ראה את פני היורה. בסיום החקירה אומר הוא כך: "אני לא ראיתי. אני אומר עד עכשיו שלא ראיתי. יעני תשכחו שאני אגיד על מישהו תשכחו". לדעתי, הדברים בתמליל אינם פועלים לטובתו של המערער. אני מוכנה להניח כי אחמד לא ראה את המערער ולא זיהה אותו, אך אבהיר: אם שיקר בנקודה זו, הדבר פועל לחובת המערער דווקא. מכל מקום, לדידי ניתן לוותר על עדותו של אחמד. יש די ראיות על מנת להרשיע את המערער בלעדיה. 11. בני משפחת המנוח לא ניסו לציירו כשה תמים. נאדרה, מונסר ואחמד העידו כולם כי המנוח הודה בפניהם שהוא דקר את המערער בפניו. מונסר סיפר גם כיצד ניסה ללא הצלחה "לעשות סולחה". מאמונה זו שהמנוח הוא הדוקר ועד עלילה על הנדקר – רב המרחק. טענה זו נדחתה כזכור בבית המשפט המחוזי. בית המשפט הרחיב, כמפורט לעיל, בדבר הסיבות לדחיית טענה זו ולא ראיתי מקום לחזור עליהן. 12. גם בשיקולים שלא ליתן אמון בגרסת המערער לא מצאתי פגם. המערער טען שהיה בביתו וצפה בטלוויזיה, אך לא היה מסוגל לתאר איזה סרט ראה. כך בליל מעצרו, בו ביום, ולא במרחק הזמן. גם העימות עם נאדרה ותגובותיו לא דברו בעדו. אציין כי אין לדעתי צורך לתת משקל לשרידי הירי שנמצאו על הבגדים שמסרה אמו של המערער, משום שהבגדים אינם תואמים את התיאור של עדי הראייה. משלא ראיתי ליתן משקל לראיה זו, איני רואה להאריך. יש די ראיות להרשעה גם בלעדי ראיה זו. 13. אשר לעדי ההגנה, שוב אין לי אלא להצטרף לדברי בית המשפט קמא. בית המשפט הצביע על כך שעדים אלה התייצבו לאחר שיצא "קול קורא", וזאת בסמוך לתחילת המשפט ולא בסמוך לאירוע עצמו. עוד עמד על כך שתמוה הוא שעם איתור העדים לא התבקשה המשטרה לגבות את עדותם. לאחר ניתוח מדוקדק של העדויות מציין בית המשפט כי "נותר בלבנו ספק אם מי מעדי ההגנה אכן ראה את אשר תיאר בפנינו ונכח בשעת קרות האירועים" (פסקה 23 לפסק הדין). דומני כי בית המשפט נקט כאן לשון המעטה. סיכומו של דבר: מותר היה לבית המשפט ליתן אמון בעדויות בהן נתן. נימוקיו משכנעים הם בעיני. סוף דבר 14. הרשעה ברצח יכולה להיות מבוססת על דברי עדי ראיה שזיהו את הרוצח. זה המצב בענייננו. המערער לא התכוון להיתפש בכף. הוא עטה כיסוי על פניו, ואולם, בתנועה שתוארה באותו אופן על ידי עדי הראייה משך המנוח את הכיסוי מעל פני הרוצח והסירו. פניו של המערער שלפנינו נגלו לפחות לעיני שניים, נאדרה ומונהד. אין חשש לטעות בזיהוי נוכח הכרות רבת שנים עם המערער. דברי המנוח באוזני מונסר עולים אף הם בקנה אחד עם תיאורם של נאדרה ומוהנד. אין מקום אפוא להתערב במסקנה כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר. הערעור נדחה. המשנָה לנשיא השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור. ניתן היום, ‏ח' בתשרי התשע"ה (‏2.10.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08093310_C16.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il