הדסה בוטנר נ. קיבוץ חפצי בה

פסק-דין בתיק ע"א 933/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 933/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערערים: 1. הדסה בוטנר 2. מנחם בוטנר נ ג ד המשיבה: קיבוץ חפצי בה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת ב-ת"א 636/97 מיום 27.8.2003 שניתן על ידי כבוד השופט א' אברהם תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשס"ה (01.02.2005) בשם המערערים: עו"ד רזיאל אברון בשם המשיבה: עו"ד יוסף רנרט פסק-דין השופטת מ' נאור: הערעור 1. האסיפה הכללית של קיבוץ חפצי בה (להלן – הקיבוץ) החליטה להפסיק את חברותם בקיבוץ של בני הזוג הדסה ומנחם בוטנר, ולסלקם מן הקיבוץ. הרקע לכך הוא שגב' בוטנר לא העבירה לקיבוץ את משכורתה מעבודה בהוראה מחוץ לקיבוץ משך שבע שנים וששני בני הזוג (להלן –בני הזוג או בוטנר או המערערים) לא העבירו לקיבוץ את קצבאות הביטוח הלאומי שקיבלו כנכים. בני הזוג פנו לבית המשפט המחוזי בנצרת וביקשו שיצהיר על בטלות ההחלטה. הקיבוץ הגיש תביעה בבית משפט השלום בנצרת בה ביקש לחייב את בני הזוג בתשלומים שונים ובתוכם ההכנסות שבוטנר לא העבירו משך שנים לקיבוץ. התביעה הועברה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי. הדיון בשתי התביעות אוחד וניתן בהן פסק דינו של השופט א' אברהם, עליו מערערים בני הזוג לפנינו. 2. בית המשפט המחוזי קבע, כי לקיבוץ היתה עילה להפסיק את חברותם של בוטנר; על כן נדחתה תביעתם של בוטנר להצהיר על בטלות החלטת הקיבוץ להוציאם משורותיו. כן חייב את בוטנר לשלם לקיבוץ סכומים שנתבעו בגין אי העברת המשכורת ותשלומי הביטוח הלאומי. על עניינים אלה מערערים, כאמור, בני הזוג. בנוסף מערערים הם על החלטת ביניים מיום 6.12.2001, לפיה לא התיר בית המשפט לבני הזוג להגיש מסמכים שונים אחרי תום עדותם כדי לבסס טענת קיזוז. בית המשפט קבע בהחלטתו, כי את המסמכים – שבא-כוח הקיבוץ התנגד להגשתם – צריך היה להגיש במהלך העדות של בני הזוג, שכן הגשת המסמכים לאחר עדותם אינה מאפשרת חקירה שכנגד. עם זאת, כיוון שבני הזוג הגישו בקשה לפיצול סעדים כדי שיוכלו להגיש תביעה כספית נפרדת; וכיוון שהרשות לפיצול סעדים ניתנה להם עוד ביום 10.7.2001, קבע בית המשפט כי בני הזוג יוכלו להעלות את טענותיהם ולהגיש את המסמכים במסגרת הליך נפרד זה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בכתב ההגנה שהוגש בפניו הועלתה, אמנם, טענת קיזוז בשל הוצאות שהוציאו בני הזוג, אך טענת הקיזוז נטענה בלא פירוט הסכומים והעניינים בגינם זכאים בני הזוג לקיזוז. 3. בא-כוח הקיבוץ, עו"ד רנרט, היה מוכן בדיון על פה להצעתנו, לפיה הערעור יידחה אך הקיבוץ לא ינקוט בהליכי גביה עד לבירור התביעה שבכוונת המערערים להגיש, ובלבד שזו תוגש תוך 30 יום. המערערים דחו את ההצעה. כפי שיפורט להלן, עמדתנו היא כי יש לדחות את הערעור. אנו מקווים שהקיבוץ יהיה מוכן, גם לאחר דחיית הערעור, שלא לנקוט מיידית בהליכי גביה ובלבד שהתביעה תוגש על ידי בוטנר בתוך 30 יום ממתן פסק דיננו זה. אחרי ככלות הכל, ועל אף ההסתייגות ממעשי בני הזוג, מדובר באנשים נכים. לא נפרט את הנכויות מטעמים של צנעת הפרט, אך נתנו דעתנו לפרטים. מנחם הוא יליד הקיבוץ, ונכותו גבוהה. ערעור על קביעות שבעובדה 4. בית המשפט קבע בפסק דינו קביעות עובדתיות. בית המשפט לא האמין לעדויות בני הזוג, שלא הותירו עליו רושם חיובי, והוא לא נכון היה לסמוך ממצאים שבעובדה על עדויותיהם. לעומת זאת קיבל בית המשפט את עדויות עדי הקיבוץ ובהן העדות המרכזית של מר שטרן. על כך קובלים המערערים. בית המשפט קבע כי לבני הזוג, ובמיוחד לגב' בוטנר, תחושה סובייקטיבית עמוקה של קיפוח. לטענתם נהג בהם הקיבוץ בחוסר שיוויון לעומת חברים אחרים, וזאת משום שאין הם נמנים על "החמולות" השולטות, לדבריהם, בקיבוץ. בית המשפט דחה את טענת ההפליה. בית המשפט הוסיף וקבע כי גישת בני הזוג בוטנר היתה "לוחמנית", וכי הם, ובפרט הגב' בוטנר, אנשי ריב ומדון; גישתם לא איפשרה להגיע עמם לידי הסכם (להבדיל מהסכמים שונים אליהם הגיע הקיבוץ עם מפירי תקנון אחרים). למעשה, בני הזוג בוטנר סירבו לכל נסיון של הידברות והם לא השאירו ברירה בידי הקיבוץ אלא לסלקם משורותיו. 5. העדויות וכן פסק הדין פורשים מערכת יחסים ארוכת שנים שתחילתה ביום נשואי בני הזוג בשנת 1977, צירופה של הגב' בוטנר לקיבוץ, עזיבה משותפת של בני הזוג, וחזרה לקיבוץ בשנת 1982. העדויות מעלות מחלוקות כאלו ואחרות שנתגלעו בין בני הזוג והקיבוץ עוד בשנות ה-80' המוקדמות. אין צורך להרחיק לשנים אלה. בשנת 1988, או בסמוך לכך, דרשה גב' בוטנר שהקיבוץ ירכוש עבורה טוסטוס כיוון שהתקשתה ללכת ברחבי הקיבוץ, בשל נכות אורתופדית ממנה היא סובלת. סירובו של הקיבוץ לעשות כן הוא תחילת הסכסוך ה"רציני" בין בני הזוג והקיבוץ. הקיבוץ העמיד לרשות הגב' בוטנר קלנועית. בית המשפט לא קיבל את הטענה לפיה היתה זו קלנועית ישנה שלא תפקדה. גב' בוטנר, שהיתה באמצע שנות ה-30 לחייה, לא היתה מעוניינת בקלנועית, כדי שלא להראות נכה. היא ביקשה טוסטוס. בקשתה לא נענתה, ועל כן חדלה ללכת למקום עבודתה בקיבוץ ופתחה ב"שביתה". לטענתה - ביצעה עבודה בביתה ולא שבתה. מאוחר יותר הוכרה גב' בוטנר כנכה הזכאית לקצבת ניידות מהביטוח הלאומי, והחלה לעבוד כמורה מחוץ לקיבוץ. היא רכשה רכב שעלותו 30,000 ש"ח ונסעה למקום עבודתה יום יום 80 ק"מ הלוך ושוב. מסוף שנת 1991 היא לא העבירה את משכורתה ואת קצבת הניידות שלה לקופת הקיבוץ, עקב סירובו של האחרון להשתתף ברכישת רכב או במחיר שיעורי הנהיגה ובהחזקתו של הרכב. מנגד, דרש הקיבוץ שגב' בוטנר תעביר את הכנסותיה אליו ללא תנאים. כך נמשכו הדברים עד שנת 1997. בשנת 1992 חדל גם מר בוטנר להעביר את קצבת הנכות אותה קיבל. הוא חזר להעביר אותה בשנת 1997, בלי להחזיר את חובות העבר. את קצבת הילדים (עבור חמישה ילדים) המשיכו בני הזוג להעביר לקיבוץ. במהלך השנים נעשו ניסיונות, שלא צלחו, לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. ב-17.4.1997 התקיימה הצבעה בה החליט רוב מוחלט של החברים בקיבוץ על שלילת חברותם של בני הזוג בקיבוץ. הצבעה חוזרת נערכה, כפי שעוד יפורט, בעוד ההליך המשפטי כבר תלוי ועומד, ושוב התקבלה אותה ההחלטה. 6. כתבי הערעור והסיכומים מלאים כרימון בטענות לפיהן בית המשפט קמא שגה ולא הפיק תועלת מהראיות הרבות שהונחו לפניו. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון ובמוצגים השונים לא ראיתי סיבה לחרוג מהכלל הרגיל, לפיו בית המשפט לערעורים לא יתערב בממצאים של מהימנות ובממצאים שבעובדה. רק לשם הדגמה: מעדותה של גב' בוטנר (עמ' 90-88, 132 לפרוטוקול הדיון) עולה, כי בין סוף שנת 1996 לתחילת שנת 1997 קראה המזכירות החדשה שהוקמה בקיבוץ לבני הזוג להתייצב בפני "ועדת האכיפה" לישיבה שמטרתה "לפתוח דף חדש", במסגרתו יכניסו בני הזוג את הכנסותיהם לקיבוץ, כמקובל. גב' בוטנר לא היתה מוכנה לפתיחת דף חדש בלא שתקבל התנצלות על העוול שנעשה כלפיה, לטענתה, בעבר. נקבע פסק זמן, כדי לאפשר לגב' בוטנר להעלות את דרישותיה על הכתב. גב' בוטנר, כעדותה היא, לא חזרה לועדה, לטענתה כיוון שלא היה לה זמן, עקב מחלות קשות במשפחה. בנסיבות אלה, קיבלה זימון לאסיפה שכונסה כדי להוציא את בני הזוג מהקיבוץ. הזכרתי כדוגמא קטע זה מעדותה של בוטנר, כדי לאשש את ממצאיה של הערכאה הראשונה בעניינים שבעובדה. בין כך ובין כך, לא ראיתי סיבה להתערב בממצאים שבעובדה. והעיקר: עובדה מרכזית אחת איננה שנויה במחלוקת והיא אי העברת הכנסות בני הזוג לקיבוץ, משך שנים ארוכות. לענין עובדה מרכזית זו אין כלל צורך להידרש לממצאי מהימנות. כפי שאראה בהמשך הדברים – להתנהלותם זו של בני הזוג לא היתה הצדקה. הקיבוץ לא מיהר לנקוט בסנקציה החריפה של הוצאה מהקיבוץ ועשה זאת רק כשכלו כל הקיצין. לדעתי, אי העברת ההכנסות משך תקופה כה ארוכה הנה עילה שהצדיקה את החלטת האסיפה הכללית, ואין מקום לכך שבית משפט זה יתערב בה. הטענה: חיובי הקיבוץ וחיובי החברים – חיובים שלובים 7. אי העברת ההכנסות אינה שנויה במחלוקת. הטענה המשפטית המרכזית, שהעלו המערערים בענין אי העברת ההכנסות, היא טענת "חיובים שלובים". על פי הטענה, הקיבוץ הפר את חובותיו כלפי בני הזוג בוטנר ועל כן הם היו זכאים לא להעביר כספים. טענה זו, כלשונה של גב' בוטנר, היא טענת "הוא (הקיבוץ) התחיל". כדבריה בחקירה שכנגד: "ש. הקיבוץ טוען שאת מפרה את יסודות החיים בקיבוץ בכך שאת לא מעבירה את הכספים. מה את אומרת על כך? ת. הקיבוץ הפר ראשון את חובותיו כלפי." 8. בית המשפט המחוזי לא היה מוכן לקבל כי הקיבוץ הוא ש"התחיל" בכך שהעמיד לרשות הגב' בוטנר קלנועית ולא טוסטוס, כדרישתה. כדי להראות את מופרכותה של הטענה, שחזרה ונשנתה בערכאה הקודמת ובפנינו, נלך לשיטתה של גב' בוטנר. נניח כי בשל נכותה זכאית היתה לקבל מהקיבוץ רכב ואף תשלום עבור דלק, תיקונים, שיעורי נהיגה וכו' וכי היתה חובה מקבילה של הקיבוץ לשלם עבור כל אלה. גם בהנחה זו - בעת שהוצאו בני הזוג מהקיבוץ, "מיצתה" משפחת בוטנר את זכויותיה, וחובותיו המקבילות של הקיבוץ פקעו. המעיין בנתונים שבפסקאות 33-32 לפסק הדין למד, כי באי-העברת הכנסותיה לקופת הקיבוץ החזירה לעצמה המשפחה זה מכבר את ההוצאות שהוציאה עבור הרכב ואף על פי כן לא החלה להעביר את הכנסותיה (או את יתרת הכנסותיה) לקיבוץ. אין צורך לפרט ענין זה משום שהגב' בוטנר הודתה בכך בחקירתה הנגדית (עמ' 132-131 לפרוטוקול הדיון). היא הסבירה זאת בכך ש"רציתי שיהיה דיון על העבר. . . אתה לא יכול להפריד את העבר מהעתיד....". נמצא, כי גם תורת "החיובים השלובים" איננה מסייעת איפוא למערערים. הם נטלו, בדרך של אי העברת משכורת וקצבאות, סכומים העולים באופן ניכר על מה שהיו זכאים לו אילו מילא הקיבוץ את מה שנטען שהוא חייב להם. 9. מעבר לכך: מתקשה אני לקבל שחבר קיבוץ, שדרישותיו אינן נענות על ידי המזכירות או גורם דומה, יעשה דין לעצמו ויימנע מלהעביר לקיבוץ את הכנסותיו. על פי תקנון הקיבוץ, על החבר לפנות לאסיפה הכללית בערעור על החלטות הרשויות המוסמכות של הקיבוץ (סעיף 111 לתקנון הקיבוץ). המערערים לא עשו כן. הם היו מיוצגים כבר בשלב מוקדם של המחלוקת, תחילה על ידי עורך דין אחר. מכל זוית שנסתכל על הדברים, הטענה שהקיבוץ הפר "חיובים שלובים" ולכן זכאים היו בני הזוג להפר את חובותיהם, אינה יכולה לסייע לבני הזוג. אין הצדקה לכך ששבע שנים חיו המערערים על חשבון חברי הקיבוץ האחרים. הטענה: פגמים בהליך בפני האסיפה הכללית 10. כפי שכבר נרמז, האסיפה הכללית החליטה בעניין הוצאתם של המערערים מהקיבוץ פעמיים. תחילה התכנסה האסיפה הכללית ביום 2.4.1997. באותו יום לא נפלה ההכרעה. ניתנה למערערים אפשרות להודיע תוך שבועיים על הסכמה לבוררות, שאם לא כן - תערך הצבעה בקלפי בענין הוצאתם מהקיבוץ. המערערים לא נענו, וביום 17.4.1997 התקבלה ברוב מוחץ ההחלטה הראשונה על הוצאתם של המערערים מהקיבוץ. בעקבות החלטה זו הגישו המערערים את תביעתם ועמה בקשה לצו מניעה. בדיון שהתקיים בפני השופטת ד"ר דנון ביום 8.6.1997 (המ' 4785/97) הודיע עו"ד רנרט, בא-כוח הקיבוץ, נוכח טענות שונות בענין אי חוקיות ההליך, כי הקיבוץ מוכן לקיים הצבעה חוזרת. בהחלטתה של השופטת דנון מאותו יום צויינה נכונות בא-כוח הקיבוץ לבצע הצבעה חוזרת כדי להפיס דעת בא כוח המבקשים (המערערים בפנינו). בהחלטה נקבע, כי בינתיים ימשיכו המבקשים לקבל מהקיבוץ את כל השירותים שקיבלו עד אז, וכי אסור לקיבוץ לסלק את בני הזוג מדירתם. הצו הוגבל בתוקפו עד ליום 1.10.1997. לאחר דיון זה קויימה ב-21.7.1997 הצבעה חוזרת (להלן – ההצבעה השניה). גם בהצבעה השניה החליט רוב מכריע של החברים על הוצאתם של בני הזוג מהקיבוץ. זו הפעם נמנע בית המשפט מליתן צו מניעה שהתבקש לתת, אך הותיר בעינו את הצו האוסר על סילוקם של המבקשים (המערערים בפנינו) מדירתם עד למתן פסק הדין בתיק העיקרי (המ' 5624/97, 5623/97, דיון מיום 30.9.1997). בית המשפט קבע, הפעם, כי הפגמים הנטענים שוליים הם. 11. עתה טוען בא כוח המערערים כי הוא לא הסכים להצבעה החוזרת; היתה זו הודעה חד צדדית של בא כוח הקיבוץ. אכן, מפי בא כוח המערערים לא רשומה הסכמה, אך לא נשמעה גם התנגדות. המערערים מצדם הופיעו להצבעה החוזרת ושטחו את טענותיהם. משנכזבה תוחלתם גם בהצבעה השניה, טוענים המערערים שנוכח הפגמים הנטענים בהצבעה הראשונה היה מקום לקבל את תביעתם. 12. סבורה אני שצדקה הערכאה הראשונה בכך, שבנסיבות אלה, לא ייחסה חשיבות מכרעת לפגמים הנטענים לגבי ההצבעה הראשונה. אמנם בפגם אחד שנפל בהצבעה הראשונה הודה הקיבוץ: בשני מקרים נעשתה הצבעה באמצעות יפויי כוח. כשלעצמי, ונוכח הרוב המוחץ בו התקבלו שתי ההחלטות, אין אני סבורה שלכאורה היה יסוד לבטל את ההצבעה הראשונה, למרות פגם זה. גם בהנחה שהיה מקום לבטל את ההצבעה הראשונה, הרי נוכח קיום הצבעה חוזרת - בנסיבות אותן יש לפרש כהסכמה - נרפאו הפגמים, ככל שהיו. הטענה העיקרית נגד ההצבעה השניה היא שהיתה בהצבעה "אווירת לינץ" וכי נאמרו בישיבה דברים מכוערים. זהו ענין סובייקטיבי, וגם אם התלהטו הרוחות ונאמרו דברים שלא צריכים היו להיאמר, אין זו עילה לביטול ההחלטה. ההחלטה – הוצאה מן הקיבוץ 13. ההחלטה להוציא חברים מן הקיבוץ – החלטה קשה היא. היא פוגעת קשות במי שמוצא מביתו. ואולם, לעיתים אין מניעה מכך. כפי שנאמר בע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו (6) 602, בע' 623 (להלן – פרשת עין צורים): "לא נעלמה מעיניי העובדה כי הסנקציה של הוצאת המערער מעין צורים, ובייחוד לאחר תקופה כה ארוכה של חברות בו, היא סנקציה קשה ומכבידה. בעיקרון, עקירתו של אדם ממקום מגוריו פוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו. ביתו של האדם אינו רק קורת גג לראשו, אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי. אלא, שהזכויות האמורות הן זכויות אדם כחלק מן החברה. הן אינן מוחלטות כי אם יחסיות. ניתן לפגוע בהן לקיום זכויותיהם של אחרים או להגשמת מטרות הכלל ולקידום מטרות חברתיות ראויות אשר בסופו של יום יקדמו את זכויות האדם עצמן. ואם כך ביחס להגבלת זכויות האדם במסגרת החברה במובנה הרחב, מקל וחומר שכך הוא בחברה המצומצמת בקיבוץ. הצטרפותו של אדם לקיבוץ היא הצטרפות וולונטרית למסגרת המאופיינת בהרמוניה חברתית שבה חלים כללים שחברי הקיבוץ כפופים להם. 'יחסים מיוחדים אלה בין האגודה לחבריה מושתתים, בין היתר, על כך שאינטרס החבר היחיד נדחה לעתים בפני האינטרסים של האגודה ושל כלל החברים המאוגדים בה' (רע"א 853/91 בקל נ' אגודה שיתופית נהלל, פ"ד מח(1) 775, 783). הפרה של הכללים מצד חבר באופן המקים עילה להוציאו מתוכו על-פי הדין והתקנון מקנה לקיבוץ את הזכות ואת הסמכות להוציא חבר מתוכו ולשלול מגוריו בו. בענייננו נראה לי כי על-אף חומרת התוצאה הסנקציה של הוצאת המערער מן הקיבוץ היא לגיטימית והולמת את חומרתם המצטברת של מעשי המערער וכי היא ננקטה לתכלית ראויה, שהיא שמירה על המסגרת, אורח החיים וההרמוניה החברתית של עין צורים." 14. כפי שקבעה הערכאה הראשונה, המערערים לא הותירו ברירה בידי הקיבוץ. משך שבע שנים לא העבירה גב' בוטנר את הכנסותיה לקיבוץ; משך 5 שנים לא העביר מר בוטנר את קצבת הנכות שלו לקיבוץ. כל הנסיונות לפתור את הבעיה בדרכי שלום לא הועילו. בלשון אחרת: בנסיבות שתוארו חיו בני הזוג על חשבון הקיבוץ. מותר היה לקיבוץ להחליט את אשר החליט, ובית המשפט לא יתערב בהחלטתו. לגבי היקף הביקורת השיפוטית על החלטות בדבר הוצאה מן הקיבוץ נאמר בפרשת עין צורים, בע' 616-615: "היקף הביקורת השיפוטית שתופעל על-ידי בית המשפט ומידת ההתערבות בהחלטות האספה הכללית של קיבוץ אינם אחידים ותלויים בטיב ההחלטה העומדת לביקורת. הביקורת תופעל במישור הפרוצדורלי, במישור המהותי ובמישור הנורמטיבי. כעיקרון, יש לנהוג בריסון ואיפוק בהפעלת הביקורת השיפוטית. התערבות שיפוטית מופרזת בהחלטות האספה הכללית, או בכוחה של האספה הכללית להטיל סנקציות על חברי קיבוץ בגין אי-ציות להחלטותיה או הפרת אורחות חיי הקיבוץ, מכרסמת בכוחו של הקולקטיב הקיבוצי כלפי חבריו, כוח שבלעדיו לא ניתן לקיים חיים במסגרת השיתופית המתוחמת על-ידי הדין ועל-ידי תקנון הקיבוץ. בידי חברי הקיבוץ, 'בני המשפחה' הקיבוצית, הכלים הטובים ביותר לשפוט אם מעשיו של חבר 'פוגעים ביסודות הקבוצה, במטרותיה או בארחות-חייה' . . . עם זאת ככל שפגיעתה של ההחלטה בחבר קשה יותר, וככל שהיא פוגעת בזכויות הראויות להגנה, ובמיוחד בזכויות יסוד, כך ייטה בית המשפט להרחיב את היקף הביקורת שיפעיל . . . בין יתר הקריטריונים שבעזרתם יבחן בית המשפט את תקינותה וחוקיותה של החלטת האספה הכללית יבדוק הוא אם הולמת ההחלטה את החוק ואת התקנון; אם ההליך שהוביל להחלטה היה תקין; אם האספה הכללית לא חרגה מסמכותה; אם ההחלטה התקבלה בתום-לב; אם ההחלטה אינה נוגדת את עקרונות הצדק הטבעי; אם ההחלטה סבירה ואם ההחלטה אינה פוגעת בזכויות האדם של החבר פגיעה בלתי מידתית ובלתי ראויה." 15. בפרשת עין צורים לא העביר חבר לקיבוץ קצבת שארים שקיבל במשך שנתיים, וכן סכום נוסף של 5,000 ש"ח שקיבל מקרן מסויימת. על כך אמר בית המשפט, בע' 621-620: "חבר עין צורים שאינו מוסר לקופת הקבוצה סכום כסף שהגיע לידיו, ואשר לפי הדין, הנוהג ולפי תקנון הקיבוץ חובה עליו למוסרו, פוגע ביסודותיו של הקיבוץ ומפר את אורחות חייו. טענות המערער כי אי-העברת קצבאות השאירים היא מעשה של 'מחאה', וכי לא השתמש בכספים שקיבל מן המוסד לביטוח לאומי ומקרן סלומון, אלא שמר אותם בנאמנות אצל בא-כוחו מתוך כוונה להעבירם לעין צורים כשזה ימלא דרישות שונות שהעלה המערער, נדחו על-ידי בית-משפט קמא, ואין מקום להתערב בכך. חבר קיבוץ אינו יכול להיאבק על שינוי החלטות של הגופים המוסמכים של הקיבוץ שאינן נראות לו, על-ידי הפרת תקנון הקיבוץ. הוויכוח, המאבק וגם המחאה חייבים להיעשות במסגרת 'כללי המשחק' הקבועים בתקנון ולא תוך הפרתו." כך גם לגבי הטענה שחזרה ונשנתה בפי הגב' בוטנר, לפיה לא ניתן לפתוח דף חדש עד קבלת התנצלות לגבי העבר. בענייננו, בשונה מפרשת עין צורים, מדובר בתקופה ארוכה יותר והכספים שנמנעו מהקיבוץ לא נשמרו בנאמנות, אלא נעשה בהם שימוש. הטענה החלופית: אין להוציא מן הקיבוץ את מנחם בוטנר 16. בערעור הועלתה טענה חלופית: גם אם היתה הצדקה להחלטת הקיבוץ בענין גב' בוטנר, אין מקום להוצאתו של מר בוטנר. בענין זה מדגיש בא כוח המערערים שעוד לפני ההצבעה הראשונה של האסיפה הכללית, עוד בינואר 1997, החל מר בוטנר להעביר את קצבת הביטוח הלאומי שלו לקיבוץ. מדובר בסכומים קטנים יותר, ובנכה קשה. חוששתני שלא נוכל בשלב זה של ההליכים לאפשר למערערים לטעון טענה חלופית כזו, שלא נטענה בערכאה הראשונה. מה שחשוב מזה: אפשרות מעשית להפרדה שכזו לא הועלתה בפני האסיפה הכללית. הגם שההצבעה על הוצאתם של בני הזוג היתה לגבי כל אחד מהם בנפרד, הרי שבפני האסיפה הכללית התייצבו בני הזוג כיחידה אחת, ולא נבחנו ההשלכות המעשיות של האפשרות להוציא רק את הגב' בוטנר: עם מי יהיו הילדים, כמה מזונות ישולמו, מה יעלה בגורל ביתם של בני הזוג ועוד. מכל מקום, מר בוטנר החל אמנם להפקיד את קצבת הביטוח הלאומי שלו בינואר 1997, אך הוא לא החזיר את חוב העבר, שנצבר משך כחמש שנים. אין להתערב בהחלטה גם בעניינו של מר בוטנר. החלטת הביניים 17. לדידי, יש להצר על כך שלא ניתן היה לסיים את כל המחלוקות הכספיות בין הצדדים בהליך אחד. מבחינת יעילות ההתדיינות, חוששתני ששכרן של ההחלטה בענין פיצול הסעדים והחלטת הביניים ייצא בהפסדן. היה זה משפט ממושך והתקיימו בו ישיבות רבות. לטעמי, חלק לא קטן מהעניינים שעלו היה מיותר. גלגול נוסף של הפרשה, במסגרת תביעה כספית נפרדת של המערערים, יצריך שוב הקדשת זמן שיפוטי ניכר. אני תקוה שיעלה בידי הצדדים ללבן את המחלוקות שנותרו בדרך מקוצרת. עם זאת, איני רואה מקום להתערב במסגרת ערעור זה בהחלטת הביניים. מדובר בענין שבסדרי דין. המערערים לא היו ערוכים כדבעי לטענת הקיזוז בעת עדותם, ואין להם להלין אלא על עצמם. טענות נוספות וסיכום 18. נתתי דעתי לכל שאר הטענות, לרבות טענת ההפליה, ואיני מוצאת יסוד להתערב בקביעותיה של הערכאה הראשונה. אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בשכ"ט עו"ד של 30,000 ש"ח, בצירוף הצמדה למדד מהיום ועד יום התשלום בפועל בתוספת ריבית כחוק. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ז באדר ב' תשס"ה (28.3.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04009330_C10.docעע מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il