אסעד אחמד ואח' נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

פסק-דין בתיק בג"ץ 9323/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9323/06 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל העותרים: 1. אסעד אחמד ואח' 2. פואד ע'נים ואח' 3. באסם ברהום ואח' 4. מרים עדוויו ואח' 5. ניקולא קצאצפה ואח' 6. סאבא קעבר ואח' נ ג ד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 2. משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ז בכסלו התשע"ב (12.12.2011) בשם העותרים: עו"ד לאה צמל בשם המשיבים: עו"ד מוריה פרימן פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. במסגרת העתירה דנא מבקשים העותרים, הרשומים במרשם האוכלוסין של יהודה ושומרון, להורות כי יינתנו להם היתרי שהייה בכל תחומה של ישראל, רישיונות נהיגה ישראליים ורישיונות עבודה בישראל, וכן כי תתאפשר להם כניסה לעיר ירושלים דרך כביש המנהרות. עוד מבקשים העותרים להורות על שינוי רישום התושבות בהיתרי השהייה שלהם מ"תושב בית ג'אלא" ל"תושב ירושלים". 2. העותרים מתגוררים בשכונת בירעונה, המצויה בתחום המוניציפלי של העיר ירושלים, מצידה הדרומי של גדר הביטחון. כלומר, במרחב ממנו קיימת גישה חופשית לאזור יהודה ושומרון, ואילו הגישה לשטחי מדינת ישראל מוגבלת בשל גדר הביטחון. בעתירה ציינו העותרים כי עניינם נדון בעבר בפני בית משפט זה בבג"ץ 3652/96 ובבג"ץ 699/98 (להלן - עתירות העבר). בעתירות העבר ביקשו, יחד עם עותרים נוספים, להעניק להם מעמד של תושבי קבע בישראל מכוח מגורים לאורך שנים בעיר ירושלים. בעקבות הגשת עתירות אלה, יצר הדרג המדיני בשנת 1998 הסדר הומניטרי שקבע כי חלק מהעותרים, ובתוכם העותרים בעתירה דנא, יוכלו להמשיך ולהתגורר בבתיהם ומעמדם יוסדר באמצעות היתרי כניסה ושהייה. בפסק הדין, שניתן בעתירות העבר ביום 14.6.2005, נידחו העתירות בכפוף למכלול ההתחייבויות וההסכמות אליהן הגיעו הצדדים לאורך ההליכים. בעתירה דנא, אשר הוגשה בשלהי שנת 2006, נטען כי לאחר גיבוש ההסדר ההומניטרי הוענקו לעותרים רישיונות כניסה ושהייה בישראל כולה. אולם, החל מחודש יולי 2006 צמצמו המשיבים את ההיתרים והעמידו אותם על שטח שכונת בירעונה בלבד. כן נטען כי רישום תושבות העותרים על גבי ההיתרים שונה מירושלים לבית ג'אלא. לטענת העותרים, השינויים האמורים מהווים כרסום בזכויותיהם ביחס להתחייבויות המשיבים בעתירות העבר. כן מוסיפים העותרים וטוענים כי הינם תושבי ירושלים ומרכז חייהם בישראל, ועל כן הם זכאים לסעדים המבוקשים בעתירה, אשר יאפשרו להם לנהל שגרת חיים בישראל. 3. בתגובתם המקדמית לעתירה, פרטו המשיבים את הרקע ליצירת ההסדר ההומניטרי הנזכר. לדבריהם, לאחר הגשת עתירות העבר נערכה בחינה מקיפה של זכאות העותרים באותן עתירות לרישיון ישיבת קבע מכוח הוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - החוק). בעקבות אותה בחינה, עותרים שהוכיחו כי התגוררו בשטח ירושלים עובר לשנת 1967, קיבלו רישיון לישיבת קבע בישראל על פי הוראות החוק. לעומת זאת, עותרים שהוכיחו כי התגוררו בשטח ירושלים החל משנת 1972 בלבד, ובכללם העותרים בעתירה דנא, קיבלו היתרי שהייה בהתאם להסדר הומניטרי שגיבש הדרג המדיני לפנים משורת הדין. עותרים בודדים שלא עמדו בנטל ההוכחה בנוגע למגורים בשטח ירושלים על פי החוק (עובר לשנת 1967) או בהתאם להסדר ההומניטרי (עובר לשנת 1972) לא הורשו עוד לשהות בשטח ירושלים. לדברי המשיבים, מטרת ההסדר ההומניטרי הייתה לאפשר לעותרים שאינם זכאים למעמד של קבע בישראל, אך הוכיחו כי התגוררו תקופה ארוכה בשטח ירושלים, להמשיך ולהתגורר בבתיהם ותו לא. כלומר, מבלי להקנות להם גישה חופשית מלאה לשטח ישראל, היתר לעבוד בישראל או כל זכות דומה אחרת. המשיבים הוסיפו וציינו כי בפסק הדין שניתן בעתירות העבר נקבע, כי לא הוכח שההסדר שגובש על ידי המשיבים אינו סביר, ומשכך אין מקום להורות למשיבים "לשדרג" את מעמדם של העותרים שלא קיבלו רישיון ישיבת קבע, באמצעות הקניית זכויות נוספות. לפיכך, טענו המשיבים, כי כל עניינה של העתירה דנא בניסיון לבצע "מקצה שיפורים" ולהשיג את אשר לא זכו לו העותרים במסגרת עתירות העבר, מבלי שנוצרה הצדקה חדשה להרחבת זכויות העותרים. 4. העותרים השיבו לאמור בתגובתם המקדמית של המשיבים, וטענו כי במסגרת עתירות העבר ניתנה הבטחה שלטונית ברורה וחד משמעית לפיה עותרים שיוכיחו כי התגוררו בשטח ירושלים לפני שנת 1972, יקבלו אישורי שהייה ועבודה בשטח ישראל כולה. העותרים הוסיפו וטענו כי עמדה זו אף עולה מנוסח החלטת הממשלה בדבר יצירת ההסדר ההומניטרי אשר מתייחסת להיתרי שהייה בישראל, ולא רק בשטח שכונת בירעונה. לדברי העותרים, הם הסתמכו על עמדה זו של המשיבים ומשכך חלקם שכרו בתים בשכונות שונות בירושלים, ואף קבעו את מרכז חייהם ועבודתם בישראל. 5. בתום דיון שקיימנו בעתירה ביום 16.12.2008, ביקשנו מהמשיבים כי עניינם של העותרים ייבחן מחדש על ידי אותם הגורמים שהחליטו על יצירת ההסדר ההומניטרי, כאשר הבחינה תתמקד בסוגיית הכניסה לירושלים בלבד. כן ביקשנו מהמשיבים לבחון כמה אנשים נמצאים במצב דומה לזה של העותרים. בעקבות זאת, הודיעו המשיבים כי לאחר בחינת מכלול הנתונים, עמדתם ועמדת הגורמים שהיו אמונים בשעתו על יצירת ההסדר ההומניטרי, הינה כי אין ליתן לעותרים היתרי כניסה כוללניים לירושלים, בהעדר צידוק פרטני מיוחד. עם זאת, קיימת מצידם נכונות להעניק היתרי כניסה לירושלים לעותרים ספציפיים, אשר יראו כי הם עובדים בירושלים או כי קיים בעניינם טעם פרטני אחר המצדיק זאת (בכפוף להעדר מניעה ביטחונית או פלילית). המשיבים הוסיפו וציינו כי קיימים מאות עד אלפי תושבים באזור יהודה ושומרון אשר מצבם דומה לזה של העותרים, בדרגות שונות של דימיון, ומשכך ההכרעה בעניינם של העותרים תהא בעלת השלכות עקיפות נרחבות. 6. ביום 2.3.2010 קיימנו דיון נוסף בעתירה שבמהלכו טענו בפנינו העותרים כי עמדת המשיבים מהווה נסיגה וכרסום ביחס לזכויות שהוענקו להם בהתאם להסדר ההומניטרי עד לשנת 2006. שכן, לדבריהם, עד לשנה זו התאפשרה להם גישה מלאה לכלל שטחי ירושלים. בסיומו של דיון זה ביקשנו מהמשיבים להודיע אם יש ביכולתם לאתר ביחס לכל אחד מהעותרים, מה נרשם בהיתרים שניתנו לו בעבר, ומה נרשם בהיתר שניתן לו כיום. 7. המשיבים פעלו בהתאם להחלטתנו והגישו לעיוננו דו"ח המרכז את פרטי ההיתרים שניתנו וניתנים לעותרים השונים. מהדו"ח עולה כי בתקופות שונות נכתבו בהיתרים פרטים שונים, כאשר בין השנים 2006-2000 אכן נרשם במרביתם כי יעד ההיתרים הוא "ירושלים" (ולא בירעונה). אך לצד זאת, ברובם של ההיתרים גם צוין כי מטרת ההיתר היא "לינה". משכך, המשיבים הודיעו כי הם דבקים בעמדתם לפיה תכלית ההסדר ההומניטרי שגובש בשנת 1998 הייתה לאפשר לעותרים ללון בבתיהם שבבירעונה בלבד, ולא להקנות להם כל זכות נוספת. המשיבים הוסיפו וציינו כי לאחר בניית גדר הביטחון בשנת 2004 נוצר חיץ בין בירעונה לבין יתר חלקי ירושלים, ולעומת זאת אין כל הגבלת גישה לבתי העותרים מאזור יהודה ושומרון. במצב דברים זה, לשיטת המשיבים, לא שונה עניינם של העותרים מזה של תושבים אחרים באזור יהודה ושומרון אשר אינם זכאים, בהיעדר עילה מיוחדת לכך, להיתרי כניסה ושהייה או להיתרי עבודה בשטח ירושלים בכללותו או באזור אחר בישראל. 8. דין העתירה להידחות. כזכור, עניינם של העותרים נדון זה מכבר בפני בית משפט זה בעתירות העבר, לרבות הטענה שלפיה יש לחייב את המשיבים להעניק לעותרים את הסעדים המבוקשים בעתירה דנא. בית המשפט דן בטענה בפסק הדין שניתן ביום 14.6.2005 (בפיסקה 4) וקבע כדלקמן: "ב. טענת ה"שדרוג" ... דין טענה זו להידחות. רישיון לישיבת-קבע מטעם שר הפנים לחוד והיתר יציאה ושהייה מידי המפקד הצבאי לחוד. אין דין זה כדין זה. רוב העותרים קיבלו רישיון לישיבת קבע, משום שהראו כי התגוררו בירושלים ברציפות מאז עריכת מפקד האוכלוסין בשנת 1967 (ראו בג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424, 431). קבוצה אחרת לא הביאה ראיות כאמור, אולם נוכח נסיבותיה המורכבות של הפרשה, נכונה המדינה להתיר לנמנים עליה להמשיך ולהתגורר בירושלים באמצעות היתרי יציאה ושהייה של המפקד הצבאי. לא מצאנו שעמדה זו, המבחינה עקרונית בין שונים, אינה סבירה. אמת, אלה מבין העותרים שלא קיבלו רישיונות לישיבת-קבע נתונים כעת בסתירה מסוימת: הם רשומים כתושבי יהודה ושומרון, אך מתגוררים למעשה – וכדין – בשטח ירושלים. הדבר נובע מטעותה המקורית של המדינה, שלא זיהתה את ביר-עונה כחלק מירושלים, ולכן לא מנעה מאנשים נוספים לעבור ולהתגורר במקום בהעדר אשרות כדין. טעות זו, כשלעצמה, אינה מקנה לעותרים זכות לתושבות-קבע בירושלים. עם זאת מכירה המדינה בכך שמצבם של העותרים אינו כשל שוהים בלתי-חוקיים מן המניין, ולכן היא מאפשרת להם להמשיך להתגורר בבתיהם. הכרה זו ראויה היא. אין הצדקה לחייב את המדינה "לשדרג" את מעמדם מעבר לכך". 9. העותרים לא הוכיחו כי בשלב כלשהו התחייבו המשיבים להעניק להם זכות נוספת, מעבר לזכות להתגורר בבירעונה, או כי חל שינוי נסיבות המצדיק היעתרות לסעדים שבית משפט זה לא ראה מקום להעניקם בעבר. כמו כן, העותרים לא ביססו את הטענה כי קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים לבחון את עניינם לפי אמות מידה שונות מאלו הנוהגות ביחס לתושבים אחרים של אזור יהודה ושומרון, שהינם בעלי זיקות שונות לשטח ישראל. אשר לטענת העותרים בדבר הסתמכותם על כך שהיתרי השהייה שניתנו להם בין השנים 2006-2000, התייחסו לשטח ירושלים בכללותה, הרי שהמשיבים הודיעו כי הם מוכנים לשקול באופן פרטני את עניינו של כל עותר שיציג טעם מיוחד להרחבת היתר השהייה שניתן לו. חזקה על המשיבים שיעשו כן על פי אמות מידה סבירות ומידתיות. יצוין, כי ככל שבמקרים פרטניים יבקש עותר כזה או אחר להשיג על ההחלטה בעניינו, תהא פתוחה בפניו האפשרות לעשות כן בפני הערכאה המתאימה (ראו, למשל, בבג"ץ 3397/08 אסעד איסמעיל נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (לא פורסם, 30.4.2009); בג"ץ 8018/08 אחמד תורכמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.06.2009) והאסמכתאות המופיעות שם). 10. העתירה נדחית אפוא. העותרים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. ה נ ש י א השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס. ניתן היום, כ"ז באדר התשע"ב (21.03.2012). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06093230_S34.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il