מיצר לפיתוח בע"מ נ. שותפות בנין 17 מתחם 5

פסק-דין בתיק ע"א 9323/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9323/04 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: מיצר לפיתוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. שותפות בנין 17 מתחם 5 2. דן פריידלין 3. מנחם לויתן 4. יהודה מרגלית 5. אליהו אחילאה 6. ברכה אחילאה 7. שלומית נדלר 8. נגה מרון 9. אליהו מרון 10. הדסה שפירא 11. מיכאל נדלר ז"ל 12. אריה פרייברגר 13. אילנה פריידלין 14. רבקה הורביץ 15. ישראלי דב 16. רוני נתיב 17. דבורה לויתן (לויתין) 18. משולם בר 19. הדסה הלוי 20. עדנה ישראלי 21. אריאל נדלר ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת"א 2257/99, מיום 5.7.04, שניתן על-ידי כב' השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשס"ו (20.2.06) בשם המערערת: עו"ד אילת ברודצקי בשם המשיבים: עו"ד אבישי חלפון פסק-דין השופט א' א' לוי רקע עובדתי 1. המערערת, "מיצר לפיתוח בע"מ" היא חברה פרטית העוסקת בעבודות בנייה וקבלנות. משיבה 1, שותפות בניין 17 מתחם 5 (להלן:"השותפות"), נוסדה כדי לממש במשותף זכויות בנייה על חלק מן המקרקעין הידועים כחלקה 35 בגוש 6986. משיבים 8-4 ו-17-13 היו בזמנים הרלוונטיים לערעור חברי השותפות או יורשיהם. משיב 2, דן פרידליין, היה מיופה כוח מטעם אשתו, חברת השותפות ובעלת שתי דירות בבניין, ואף שימש כמיופה כוח השותפות כולה. משיב 3, מנחם לויתן, היה בעל זכויות באחת הדירות בבניין, ובעל יפויי כוח לפעול בה מטעם אמו, חברת השותפות. 2. ביום 13.2.1996 נחתם חוזה בין המערערת למשיבה 1 (נספח ג' לת/1 להלן:"החוזה"), בגדרו הוסכם כי המערערת תקים עבור השותפות בניין מגורים בן 24 יחידות דיור במקרקעין האמורים בתוך שמונה-עשר חודשים, שתחילתם ביום 1.3.1996 וסיומם ביום 1.9.1997 (סעיף 2(ב) לחוזה). לשם פיקוח על העבודות מונה פרידליין כמפקח מטעם השותפות (להלן גם:"המפקח"). נקבע, כי המפקח יהיה הפוסק האחרון במחלוקות, היה ויתגלעו ביניהם (סעיף 51 לנספח א' לחוזה), וכי הוא יקבל חמישה אחוזים מערכו של כל שינוי שיבוצע בדירות לבקשת בעליהן תוך חריגה מן המפרט המוסכם (סעיף 48(ו) לנספח א' לחוזה). עוד נקבע, כי באתר הבנייה ינוהל "יומן עבודה", שישקף את התקדמות העבודות (סעיף 37 לנספח א' לחוזה). הצדדים קבעו, כי השלמת הבניין תהיה בביצוע כל העבודות על-פי היתר הבנייה ובקבלת תעודת גמר כדין (סעיף 44(ד) לנספח א' לחוזה; סעיף 7 לנספח ד' לחוזה). על השלמת העבודות, נקבע, תודיע המערערת לשותפות בהודעה כתובה, ובמידת הצורך, יורה לה המפקח לתקן פגמים שנפלו בבניין. היה והמערערת לא תעשה כן, תהיה השותפות רשאית לתקנם בעצמה, ולתבוע החזר הוצאות (סעיפים 44(ב) ו-52 לנספח א' לחוזה). המפקח, נקבע עוד, הוא שיקבע אם אמנם הושלמה העבודה במועד או אם חל איחור, ומה אורכו, והחלטתו בעניין זה תהיה סופית ותחייב את המערערת ללא עוררין (סעיפים 42(א) ו-42(ב) לנספח א' לחוזה). הצדדים קבעו מנגנונים שמטרתם לקדם פניה של השלמה מוקדמת של עבודת הבנייה, כמו גם פניו של עיכוב בהשלמתן. כך נקבע, כי המערערת תהיה זכאית לתשלום נוסף בגין כל חודש של הקדמה בהשלמת העבודות, ומאידך נקבע, כי בגין כל חודש של איחור תהיה השותפות זכאית לפיצוי מוסכם בסך 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק ומבלי לגרוע מתרופות אחרות המוקנות לה על-פי דין (סעיף 43(א) לנספח א' לחוזה). בהמשך נקבע, כי ככל שהפיצויים המסוכמים לא יכסו, להשקפת השותפות, את הנזק שנגרם לה בפועל, היא תוכל לדרוש פיצוי בגובה נזקיה הממשיים (סעיף 43(ג) לנספח א' לחוזה). 3. הצדדים קבעו כי בדירות יותקנו תריסים מתוצרת ספציפית, או שווי ערך להם (סעיף 3.8.4 לנספח ב/2 לחוזה). בהמשך הוסכם, כי המערערת תשא באחריות לפגמים שיתגלו בדירות – ככל שמקורם של אלו בבנייה לקויה או בשימוש בחומרים לקויים – וכי תקופת אחריותה ביחס לפגמים אלה תיקבע על-פי האמור בחוזי הרכישה של הדירות או על-פי דין (סעיף 45(ב) לנספח א' לחוזה). תקופות האחריות שנקבעו בסעיף זה, והתיקונים האמורים להתבצע במהלכם כונו בחוזה – וכך יכונו גם בהמשך – תקופות הבדק ותיקוני שנת הבדק. 4. בתמורה לבנייה התחייבה השותפות לשלם למערערת סך של 9,457,000 ש"ח. (להלן: "שכר החוזה" או "תמורת החוזה"). שכר החוזה, קבעו הצדדים, יהיה "פאושלי", דהיינו, גובהו ייקבע מראש והוא יהיה סופי, ובלתי תלוי בשינויים – היה ויחולו – בכמויות הנדרשות לביצוע העבודה (סעיפים 4(ד) ו-17 לנספח א' לחוזה; סעיף 2 לנספח ג/1 לחוזה). עם זאת, קבעו הצדדים, שינוי בגובה התמורה החוזית יתאפשר מקום בו תבצע המערערת עבודות החורגות מהמפרט המוסכם, לבקשת השותפות או בעלי הדירות. תמורתן של אלה, הוסכם, תחושב ותשולם בהתאם למחירון מוסכם (סעיף 48 לנספח א' לחוזה). בהמשך הוסכם, כי שכר החוזה יוצמד למדד תשומות הבנייה למגורים לחודש דצמבר 1995, אלא אם יחול – באשמת המערערת – עיכוב בבנייה, שאז לא תשולם לה תוספת הפרשי הצמדה בגין התקופה שבין מועד סיומה של העבודה על-פי לוח הזמנים המוגדר בחוזה ועד לסיום בפועל (סעיף 4(ב) לחוזה). עוד נקבע, כי שכר החוזה לא יכלול תשלומי מס ערך מוסף, וכי המערערת תהיה זכאית לתשלומי מס ערך מוסף מן השותפות (סעיף 8 לחוזה). 5. הסדרי התשלומים פורטו בחוזה באריכות, וכללו מנגנון לתשלומי ביניים ומנגנון לתשלום החשבון הסופי. תשלומי הביניים, כך נקבע, ישתלמו במקביל להשלמת שלבי עבודה מוסכמים מראש, בתוספת הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה למגורים (סעיפים 4(ב) ו-4(ג) לחוזה). עוד נקבע, כי מתוך הסכום שיאושר על ידי השותפות לתשלום בגין חשבונות הביניים, ינוכו חמישה אחוזים שייוותרו בידי השותפות כפיקדון עד לתשלום החשבון הסופי (להלן:"הפיקדון"). מחצית מסכום הפיקדון, כך נקבע, תשולם למערערת לאחר קבלת "טופס 4" – שהוא הטופס הנדרש לפי סעיף 157 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 לשם התקנת תשתיות ואכלוס הבניין – ומחציתה השנייה עם קבלת תעודת גמר לבניין. לבסוף נקבע, כי סכומי הפיקדון ישתלמו "על-פי הוראות החוזה בתוספת הפרשי הצמדה" (סעיף 5(ג) לחוזה). החשבון הסופי, כך הוסכם, יוגש עם השלמת העבודות המחויבות על-פי החוזה, ויאושר בידי המפקח והשותפות כפי שהוגש, או עם "שינויים כפי שיוכנסו על ידם" (סעיף 50ג לנספח א' לחוזה). הצדדים הוסיפו וקבעו, כי "ספרי החשבונות של המזמין יהיו נאמנים על הצדדים וישמשו ראיה לכאורה בכל הקשור לתשלומים שבוצעו לקבלן ע"ח החוזה. בהעדר הוכחה אחרת מסכים הקבלן מראש לתוכנם ולכל קביעה המצויה בהם" (סעיף 50(ג)(2) לנספח א' לחוזה). לבסוף, התחייבה המערערת להמציא לשותפות ערבות בנקאית "צמודה ללא תנאי, הנפרעת לדרישת המזמין בשיעור של 5% משכר החוזה" (סעיף 6א לחוזה וכן נספח ח' לחוזה, להלן: "ערבות ביצוע"). ערבות הביצוע, כך נקבע, תעמוד בתוקפה עד להמצאת ערבות בנקאית אחרת, שמטרתה להבטיח את טיפולה של המערערת בפגמים וליקויים שיתגלו בדירות (להלן:"ערבות טיב"). שיעור ערבות הטיב, כך נקבע, יעמוד על שלושה אחוזים משכר החוזה – לרבות תשלומים שהיתוספו לו – והוא יופחת בשיעור של אחוז אחד בכל שנה, כך שעם תום השנה הרביעית יעמוד שיעורו על אחוז אחד משכר החוזה. עוד נקבע, כי תוקף ערבות הטיב יוארך, לפי הצורך, עד לגמר הביצוע של כל תיקוני הבדק הנדרשים (סעיפים 45ב(ה) ו-49 לנספח א' לחוזה). התביעה והתביעה שכנגד 6. הקמת הבניין לא הושלמה במועד, לאמור ביום 1.9.1997, והדירות נמסרו לבעליהן בהדרגה רק במהלך החודשים יולי-ספטמבר 1998. החשבון הסופי שהגישה המערערת לשותפות – לא שולם, ובין הצדדים נתגלעו מחלוקות רבות באשר לקיום חיוביהם ההדדיים על-פי החוזה, אשר הובילו את המערערת להגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה נגד השותפות, ולהגשת תביעה שכנגד מטעם השותפות. המערערת תבעה כי תשולם לה יתרת התמורה החוזית בתוספת התייקרויות עד למועד סיום העבודות בפועל, וכן תבעה היא את תמורתן של עבודות נוספות, שלא שולמה לה. עוד תבעה המערערת, תשלום בגין הוצאות שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מהעיכוב שחל בבנייה, נוכח כך שבתוכניות הביצוע שהגישה לה השותפות נמצאו חריגות מהיתר הבנייה שניתן לבניין עובר להקמתו, ונדרש היתר בנייה מתוקן אשר השותפות התמהמה בקבלתו. העדר היתר הבנייה לא אפשר למערערת, כך לטענתה, לקבל טופס 4 ולסיים עבודות שביצוען אפשרי רק לאחר קבלת טופס זה. המערערת הוסיפה ותבעה פיצוי בגין המאמץ החריג לו נדרשה כדי לקבל טופס 4, וכי ישולמו לה הוצאות התקורה שהוציאה בתקופת העיכוב. כן תבעה המערערת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה בשל אי החלפת ערבות הביצוע בערבות טיב כהוראת סעיף 45ה לנספח א' לחוזה, ובגין אי השבת הפיקדון. לבסוף, תבעה המערערת פיצוי בגין כך שהיא נדרשה להתקשר עם שלושה ספקים שונים לצורך החלפת התריסים הפגומים שהותקנו בדירות לבקשת השותפות, התקשרות שעלתה לה, לטענתה, בממון רב. לתביעה צורפו כנתבעים גם משיבים 6,3,2 ו-9 בערעור דכאן, חרף כך שכאמור, הם לא נמנו פורמאלית עם חברי השותפות. בנוסף, תבעה המערערת ממשיבים 2 ו-3 את תמורתם של שינויים שבוצעו בדירות בהן הם שימשו כמיופי כוח. ביום 2.6.03 התיר בית-משפט קמא למערערת לתקן את כתב-תביעתה כך שהסעד הכספי שתבעה ישא גם ריבית פיגורים בשיעור שנקבע בידי החשב הכללי ממועד הגשת החשבון הסופי ועד למועד תשלומו בפועל, על-פי הוראות סעיף 50ה לנספח א' לחוזה, ולחלופין, הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל (בש"א 9526/03 מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בניין 17 מתחם 5, לא פורסם, 2.6.03). 7. בגדר התביעה שכנגד, תבעה השותפות פיצוי בגובה הנזקים הממשיים אשר לטענתה, נגרמו לה בגין העיכוב, ולחלופין, היא עתרה לקבלתו של פיצוי מוסכם בהתאם לחוזה. בנוסף, דרשה השותפות את אלה: פיצויים בגין השלמות וליקויים בעבודות הבנייה שלא תוקנו על ידי המערערת ובגין השלמות וליקויים שהיא תיקנה בכוחות עצמה; פיצוי בגין ירידת ערך הדירות במשך תקופת העיכוב. ג. הוצאות בהן נשאה בתקופת העיכוב חרף כך שהמערערת היא זו שהייתה אמורה, על-פי הוראות החוזה, לשאת בה; הפרשי ריבית והצמדה, הוצאות ודמי ניהול בגין תשלומים בהם היא נשאה חרף כך שעל-פי הוראות החוזה המערערת היא זו שהייתה אמורה לשאת בהן; פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בגין העיכוב; פיצוי בגין החלפת התריסים הפגומים שהותקנו בדירות. 8. פרידליין ולויתן טענו (פרידליין בכתב-ההגנה שהגישה השותפות, ולויתן הן בכתב-ההגנה והן בתביעה שכנגד) להעדר יריבות בינם לבין המערערת, שכן לטענתם, הם לא היו חברי השותפות או בעלי דירות בבניין. בהמשך, הם השיגו על גובה התשלום בו חויבו בגין ביצוע עבודות נוספות בדירות בהן פעלו, ואף תבעו פיצוי בגין אי-השלמתן של עבודות הבנייה בהתאם לחוזה ובגין אי-תיקונם של ליקויים שנתגלו בדירות. פרידליין תבע, בנוסף על כך, חמישה אחוזים מן התשלומים שהועברו למערערת בגין עריכת שינויים בדירות, מתוקף תפקידו כמפקח על הבנייה, ואילו לויתן תבע החזר הוצאות שהוציא לצורך תשלומי שכר דירה במהלך חודשי העיכוב, וכן דמי שכירות שהפסיד, לטענתו, נוכח כך שלא יכול היה להשכיר לאחרים את הדירה שרכש. לבסוף, הוא תבע גם פיצוי בגין אחסון מיטלטליו בתקופת העיכוב. חוות-דעת המומחה 9. עם פתיחת שלב ההוכחות, הסכימו הצדדים על מינוי מומחה לשם הכרעה "בכל סוגיה הנדסית שעולה מהחוזה ומכתבי הטענות. הכוונה לליקויי בנייה, התאמה למפרט, עמידה בלוח זמנים". בהתאם להסכמה זו, מונה המהנדס אלכס בריל כמומחה מטעם בית-המשפט. חוות-דעתו הוגשה ביום 11.3.2003 ועיקריה להלן. המומחה דן תחילה בשאלת אחריות הצדדים לעיכוב בהשלמת הבנייה. ראשית הוא קבע, כי כדי להתקין בבניין תשתיות ומערכות פנימיות, לרבות מים, חשמל ומיזוג אוויר, נדרש טופס 4, וכי לא ניתן היה למסור את הדירות בהעדר טופס זה. תנאי בלעדיו אין לקבלת טופס זה, ציין המומחה, הוא קיומו של היתר בנייה כדין שחובת השגתו, קבע, הייתה מוטלת – לפי הוראות חוק התכנון והבנייה – על כתפי השותפות. המומחה הוסיף וציין, כי נוכח חריגות בנייה שבוצעו במהלך הקמת הבניין, נדרש לבניין היתר בנייה מתוקן. עובדות אלה, ציין המומחה, היו ידועות לשותפות עוד בינואר 1998, וחרף כך, היא התמהמה בהשגתו של ההיתר המתוקן, ועל כן, יש לראות אותה כאחראית משותפת לעיכוב בהשלמת הבנייה (עמ' 46 לנ/5). אף על התנהלותה של המערערת מתח המומחה ביקורת. טענתה, לפיה הבניין היה מוכן למסירה עוד באפריל 98' – נדחתה, והמומחה קבע כי לא רק שהבניין לא היה מוכן למסירה במועד זה, אלא גם שבחודשים ספטמבר-אוקטובר 1998, עת נמסרו הדירות לבעליהן, הן לא היו מוכנות למסירה סופית כמקובל בענף הבנייה (עמ' 46 לנ/5), ואף לא נמסרה לשותפות – כמוסכם בסעיף 44 לנספח א' לחוזה – הודעה על השלמת הבנייה. ועוד קבע המומחה –– ובכך יש חשיבות –– כי הגורם המרכזי לעיכוב היה העובדה שהקביעה בדבר משך הבנייה הייתה, א-פריורי, בלתי סבירה, שכן בניין מן הסוג שעליו הסכימו הצדדים "לא ניתן לבצע ב-18 חודש, ומראש התכוונו הצדדים לבצע אותו ב-24 חודש וזו הייתה כוונת הצדדים, וכך הם התנהגו לכל אורך הדרך" (עמ' 45 לפרוטוקול; עמ' 47 לנ/5). נוכח קביעתו זו, סבר המומחה כי יש לראות את התקופה החוזית כאילו כוללת היא שישה חודשים נוספים שמניינם מיום 1.9.1997 ועד ליום 1.3.1998, כשבאחריות להתארכות העבודות בשישה חודשים אלה ישאו המערערת והשותפות, כל אחת בגין מחדליה היא. בהמשך נקבע, כי המערערת והשותפות נושאות במשותף אף באחריות ליתר חודשי העיכוב (1.3.1998-1.8.1998). אחריותה של המערערת, קבע המומחה, נובעת מכישלונה להשלים את עבודות הבנייה בתוך פרק הזמן שנקבע, ומכך שהבניין נמסר במצב בלתי גמור. אחריותה של השותפות מאידך, כך נקבע, נובעת מטיפולה הלקוי בקבלתו של היתר הבנייה המתוקן, ומכך שלא פעלה כפי שדייר סביר היה פועל, עת הסכימה לקבל לידיה את הבניין במצב בלתי גמור. בהמשך, עמד המומחה על המועדים הרלוונטיים לצורך קביעת תקופת האיחור. כך הוא קבע, כי ההחלטה על מתן טופס 4 התקבלה ביום 2.7.1998, וכי יש לראות מועד זה כמועד שבו התקבל הטופס, חרף כך שהטופס הפורמאלי גופו התקבל רק ביום 12.7.1998. המומחה הוסיף וקבע, כי מועד סביר למסירת דירות לאחר קבלת טופס 4 הוא שבועיים, ולכן, נוכח קבלת טופס 4 בתאריך שלעיל, הדירות צריכות היו להימסר לבעליהן ביום 1.8.1998 (עמ' 47 לנ/5). כאמור, הדירות לא נמסרו במועד זה, ונוכח כך שבין הצדדים לא נחתמו תעודות מסירה וקבלה כמקובל, קבע המומחה, כי מבחינתו תאריך סיום העבודות על ידי הקבלן הוא יום מסירת המפתחות לדיירים (עמ' 47 לנ/5; נספח סח לת/1). בהתאם למועדי המסירה בהם נקב, קבע המומחה, כי תקופת הפיגור במסירת 24 הדירות שבבניין והשטח הציבורי שבו (25 יחידות סך הכל), החלה ביום 1.8.1998 (המועד שבו צריכות היו להימסר הדירות לאחר קבלת טופס 4), ועומדת על 34.5 חודשים לכלל יחידות הדיור. בגין תקופת איחור זו, קבע המומחה, על המערערת לשלם לשותפות פיצוי מוסכם לפי סעיף 43 לנספח א' לחוזה. המומחה הוסיף וציין כי לפי נתוני העירייה, תעודת גמר לבניין התקבלה ביום 19.11.1998, ומשכך יום ה- 26.11.1998 – שבוע לאחר מועד הוצאתה – הוא המועד הקובע לצורך העברת תשלומים המותנים במתן תעודת גמר, ותשלומים שעיכבה השותפות ממועד זה ואילך, חייבים בריבית פיגורים עד מועד התשלום. עוד קבע המומחה את סכום היתרה החוזית לתשלום (עמ' 54 ואילך לנ/5), ותחשיביו בעניין זה הסתמכו, בין היתר, על חשבון מס' 30 של השותפות, שאושר ביום 1.10.1998 (נספח עט לנ/2). השגותיהם של הצדדים לעניין תשלום ריבית בגין החזר פיקדון, ועיכוב המרת ערבות הביצוע בערבות טיב, לא נידונו על ידי המומחה, שכן הוא סבר כי סעיפים אלה אינם בתחום מומחיותו. התמורה החוזית, קבע המומחה, כוללת את כל העבודות המפורטות בתוכניות שנמסרו למערערת, לרבות מפרטים טכניים וכתבי כמויות שצורפו לחוזה ולא נכללו בתוכניות הבנייה. עם זאת, הוא ציין, כי תמורה זו אינה כוללת את עלותן של דרישות בלתי צפויות של רשויות או את עלותן של עבודות נוספות הנובעות משינויים אלה (עמ' 44 לנ/5; עמ' 100 לפרוטוקול). על יסוד קביעות אלה נבחנו תביעות המערערת לתשלום בגין תוספות ושינויים, ונקבע, כי מקום בו חרגו העבודות שבוצעו על ידה מגדר הצפוי, תשולם לה תוספת על התמורה החוזית (ראו, למשל, סעיפים 2.130-2.170 ו-2.300-2.470 לנ/5). באשר לתביעת השותפות לפיצוי בעבור עבודות שנכללו, לשיטתה, בתמורה החוזית ולא בוצעו, ציין המומחה, כי על דרך כלל, ליקויים מעין אלה מטופלים במסגרת תיקוני שנת הבדק, אשר כוללים אף עבודות שלא הושלמו עובר לקבלת הדירה לשימוש (עמ' 52 לנ/5). משכך, הוכללה תביעת השותפות לקבלת פיצוי בגין ליקויים שנתגלו עובר למסירה בגדר פיצוי שנת הבדק, שהועמד על שיעור של 1.45 אחוזים מעלות הבנייה. המומחה קבע עוד, כי אין לחייב את המערערת לשאת בעלויות החלפת התריסים, שכן בעניין זה היא פעלה בהתאם להוראות החוזה, ועל כן, האחריות לנזקים שנגרמו בגין התקנת תריסים מוטלת על השותפות ועליה בלבד. עוד נקבע, כי יש לזכות את המערערת בפיצוי עבור החלפת התריסים הפגומים באחרים. 10. חוות הדעת בעניינו של פרידליין ניתנה ביום 2.4.2003 (נ/6; נ/8; נ/9), ובגדרה, נקבעה יתרת חובו למערערת בגין עבודות נוספות שבוצעו בדירתו. תביעתו לקבלת 5 אחוזים מעלות השינויים שבוצעו בדירות, לא הוכרעה בידי המומחה שכן הוא סבר כי ההחלטה בתביעה זו כרוכה בפרשנות החוזה – עניין המסור לבית-המשפט. חוות-הדעת בעניינו של לויתן ניתנה ביום 24.3.03 (מוצג 6 למוצגי השותפות), ובגדרה, נדחתה תביעתו לפיצוי בגין איחור במסירת הדירה, בנימוק שבגין איחור זה שולם לשותפות פיצוי, וחלקו היחסי של לויתן מתוך פיצוי זה – יועבר אליו ממילא. תביעותיו להחזר הוצאות שהוצאו על ידו לשם תיקון ליקויים נדחו אף הן, חלקן משום שהנזק הנטען בגינן לא הוכח, וחלקן נוכח קביעת המומחה כי העבודות בוצעו לפי התוכניות המוסכמות. בסופו של יום נקבע, כי המערערת היא שחבה ללויתן כספים. נוכח כך כי חלק מן העבודות עבורן הוא חויב לשלם – לא בוצעו כלל. 11. דא עקא, חוות-הדעת לא מילאו את ייעודן – גיבושה של תשתית מוסכמת והכרעה במחלוקות שבין הצדדים, אלא אך הניבו מחלוקות נוספות. עם קבלתן טענו שני הצדדים, כי חלק מקביעות המומחה מנוגד להוראות החוזה, וחלקן אף חורג מגדר הסמכות שהוקנתה לו בידי בית-המשפט. משכך הם ביקשו, כי מקום בו חרג המומחה מתחום סמכותו, יכריע בית-המשפט במחלוקות שביניהם על יסוד הראיות שהונחו בפניו. בנוסף, נחלקו הצדדים באשר לקביעותיו של המומחה גופן. פסק-דינו של בית-משפט קמא 12. ראשית יוער, כי בפסק-דינו של בית-משפט קמא נפלו מספר שגיאות שתוקנו בהחלטה מאוחרת לפסק-הדין (החלטת השופטת ד' פלפל מיום 11.8.2004). עיקרי הכרעת-הדין המפורטים להלן מתייחסים, אפוא, לפסק-הדין לאחר שתוקן. בית-המשפט המחוזי קבע, כי "לא היה זה בסמכותו של המומחה להאריך את התקופה שנקבעה בחוזה לביצועו. מכאן, ש'קביעתו' זו אינה תופסת" (עמ' 7 לפסק-הדין). בהתאם, נקבע, כי האיחור בהשלמת הבנייה יימדד מיום 1.9.1997, הוא מועד השלמתה של הבנייה על-פי החוזה, ועד יום 1.8.1998, הוא היום בו צריכות היו להימסר הדירות לפי חוות-דעת המומחה. יתר קביעות המומחה באשר למועדי קבלת ההיתרים החוקיים הרלוונטיים, מועדי מסירת הדירות ואחריות הצדדים לעיכוב, אומצו בידי בית-המשפט, ובהתבסס עליהן, נקצבה אחריותה של השותפות לעיכוב לחודשיים, ואחריותה של המערערת לתשעה חודשים, שהוספו לתקופת האיחור שננקבה בחוות-דעתו של המומחה. נוכח אחריותה של המערערת לחלקו הארי של האיחור, היא חויבה לשלם לשותפות פיצוי מוסכם בסך 9,000,000 ש"ח, שישא ריבית והצמדה למדד תשומות הבנייה מיום קבלת תעודת הגמר לבניין (16.9.1998) ועד לתשלום הפיצוי בפועל. בד בבד נקבע, כי נוכח אחריות השותפות לשני חודשי איחור, היא תשא בהוצאות התקורה שהוצאו בחודשים אלו, בסך 100,000 ש"ח צמודים למדד תשומות הבנייה, וכי בגין חודשיים אלה לא ישולם לה פיצוי מוסכם. לבסוף קבע בית-המשפט, כי נוכח אחריותה של המערערת לעיכוב, סכום החוזה לא יוצמד למדד תשומות הבנייה עד לסיום העבודות בפועל. בית-המשפט אימץ את קביעת המומחה לפיה יום ה- 23.11.1998 – שבוע ימים לאחר מועד מתן תעודת הגמר – הוא התאריך הקובע לצורך העברת התשלומים המותנים במתן תעודת זו, וקבע אף הוא כי תשלומים שלא שולמו עד למועד זה, ישאו ריבית למדד תשומות הבנייה והצמדה כדין מיום זה (עמ' 16 לפסק-הדין). עוד נקבע, כי תביעתה של השותפות לפיצוי בגין ירידת ערכן של הדירות בתקופת העיכוב, כמו גם טענתה בדבר הוצאות פיקוח שהוצאו בתקופת האיחור – לא הוכחו, ובהתאם, ראשיה אלה של התביעה נדחו. תביעתה של השותפות לקבלת פיצוי בגין הפסד שכר דירה נדחתה אף היא, מן הטעם שבעלי הדירות לא הוכיחו כוונה להשכיר את הדירות בבניין, ונוכח כך שבעלי הדירות קיבלו פיצוי משמעותי בגין האיחור במסירת הדירות, ובגדרו של פיצוי זה גולמה, לשיטתו של בית-המשפט, גם העדר היכולת (התיאורטית) להשכיר את הדירות במהלך תקופת העיכוב. בית-המשפט המחוזי ציין, כי קביעת המומחה באשר ליתרת התמורה החוזית מקובלת עליו, וכי היא עומדת, במונחי מדד הבסיס, על סך של 9,096,834 ש"ח "בהתבסס על חשבון 30 שהיה מצוי בספרי השותפות" (עמ' 6 להכרעת-הדין). בית-המשפט הוסיף וציין, כי כדי לסתור את החשבון הלז, היה על המערערת להתנגד לו כפי שנקבע בסעיף 50ג לנספח א'' לחוזה, ובהעדר התנגדות, אין מקום לסטייה מן המנגנון החוזי המוסכם. נוכח האמור, נדחו טענותיה של המערערת בעניין זה. 13. בית-המשפט קיבל את פרשנותו של המומחה למונח "חוזה פאושלי", וביכר, על דרך הכלל, שלא להתערב בקביעותיו בשאלה אילו עבודות נכללו בחוזה. עם זאת, מקום בו שגה המומחה בחישוביו או חרג מסמכותו, שינה בית-המשפט מן הסכומים שנקבעו על-ידו, תוך שהוא מוסיף את תמורתן של עבודות שלא היו אמורות להיכלל בתמורה החוזית, ומפחית סכומים שנקבעו בידי המומחה ועלו על סכום התביעה המבוקש. קביעותיו של המומחה לעניין התקנת התריסים, הסתייעות במספר ספקי אלומיניום ותיקוני שנת הבדק – התקבלו, וכך גם קביעותיו באשר לתשלומים בגין עבודות נוספות. לעניין זה ציין בית-המשפט המחוזי כי "הקביעה בדבר העבודות שבוצעו ועלותן הייתה בלב ליבו [כך במקור] של סמכות המומחה. משדחה המומחה את טענות השותפות בדבר הליקויים או טענות מיצר בדבר העלויות, הרי שבית-המשפט לא יתערב בקביעותיו המקצועיות של המומחה, בעניין שנמסר לסמכותו להחליט... לפיכך, נותרות קביעותיו של המומחה בדבר העבודות הנוספות על כנן" (עמ' 15 לפסק-הדין). באשר לנזקים להם טענה המערערת בגין אי המרתה של ערבות הביצוע בערבות טיב, ציין בית-המשפט כי עניין זה תלוי ועומד בפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בגדרה של תביעה שהוגשה מטעם המערערת, ובה היא עתרה, בין היתר, לכך שבית-המשפט יורה לשותפות להשיב לה את ערבות הביצוע כנגד קבלתה של ערבות טיב. נוכח כך, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, נדחתה תביעת המערערת ביחס לרכיב זה. תביעת השותפות לקבלת פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה נוכח העיכוב נדחתה, בנימוק שהואיל ומדובר בשותפות – שהיא אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מחבריה – אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה (עמ' 17 לפסק-הדין). 14. בית-המשפט המחוזי קבע, כי, עקרונית, לא קיימת יריבות אישית בין המערערת לבין פרידליין, לויתן ומשיבים 6 ו-9 לעניין חובות מכוח חוזה הבנייה, משום שהחוזה נכרת בין המערערת לשותפות, ואילו משיבים אלה לא נמנו פורמאלית עם חברי השותפות, ואף לא הוכח, כי הם הטעו את המערערת בכך שהתחזו לכאלה. מנקודה זו ואילך התפצלה הכרעתו של בית-המשפט לשניים: בעוד שלגבי משיבים 6 ו-9 נקבע כי הם יימחקו מכתב-התביעה, הרי שהקביעה ביחס לפרידליין ולויתן הייתה שונה. בית-המשפט ציין, כי חרף כך שמשיבים אלה לא נמנו באופן רשמי עם חברי השותפות, ופעלו בדירות מכוח יפויי-כוח שניתנו להם בידי חברי השותפות, הרי שהם היו הגורם המעורה ביותר בהתקדמות הבנייה (עמ' 5 לפסק-הדין), ועל כן "...מעורבותם ונגיעתם האישית מחייבת, ולו מכוח עיקרון תום הלב...לחייבם באחריות ישירה לתביעת [המערערת] בגין השינויים שהם עצמם ביקשו לערוך בדירה, וכן כמניעה לטענה שהם אינם חברי השותפות" (עמ' 5 לפסק-הדין). בית-המשפט המחוזי קיבל את מרבית קביעות המומחה בעניין התביעה האישית כנגד פרידליין, והוסיף עליהן פיצוי בגין עלותן של עבודות שאף כי לא בוצעו, חויב פרידליין לשאת בהן. אף כאן, הפחית בית-המשפט מפסיקת המומחה סכומים להם לא עתרה המערערת. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי מכוח הוראת סעיף 48ו לנספח א' לחוזה, זכאי היה פרידליין לקבל 5 אחוזים מעלות השינויים שבוצעו בדירות, וכי זכותו זו לא הייתה מותנית או תלויה בפעולה כלשהי. נוכח העדר אינפורמציה בדבר השינויים שבוצעו בדירות, קבע בית-המשפט כי שכר המפקח יחושב לפי ממוצע השינויים שנערכו בדירות שלגביהן ניתנה חוות-דעת, ועל-פי הנתונים שהונחו בפני בית-המשפט המחוזי במסגרת תצהירו של פרידליין. ללויתן נפסקו הסכומים אודותם חיווה המומחה דעתו, בתוספת זיכוי בגין עבודות שלא בוצעו. ושוב, מקום בו נפסקו למערערת סכומים גבוהים מאלו שנתבעו על ידה, הם הופחתו מחוות-דעתו של המומחה. תביעתו לקבלת החזר הוצאות שכר דירה התקבלה באופן חלקי, והמערערת חויבה לשלם לו בגין רכיב תביעה זה סכום נמוך מזה שנתבע. טענתו לעניין הפסד שכר דירה בגין חוסר יכולת להשכיר את הדירה שקנה נדחתה, מן הטעם שלא הוכחה כוונה להשכיר. עם זאת, תביעתו להחזר הוצאות שהוציא לאחסון מיטלטליו בתקופת העיכוב, התקבלה ונפסק לו פיצוי בהתאם. הערעור והערעור שכנגד 15. המערערת מזה, והשותפות מזה, מיאנו להשלים עם הכרעתו של בית-משפט קמא, והגישו את הערעורים שבפנינו. להלן עיקרי טענות הצדדים. אשכול טענות ראשון- האחריות לאיחור והחיובים הנגזרים ממנו 16. המערערת סבורה כי יש לאמץ את קביעת המומחה לעניין אחריותם המשותפת של הצדדים לשישה מתוך אחד-עשר חודשי העיכוב, וכי אין בכך משום "הארכת" התקופה החוזית. עוד היא טוענת, כי השותפות נושאת באחריות לכל תקופת העיכוב, ולכן, לא זו בלבד שאין לפסוק לטובתה פיצויים מוסכמים, אלא שיש לחייבה לשאת בהוצאות התקורה שהוצאו במהלך תקופת זו, כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית לפי המנגנון הקבוע בחוזה, ולחילופין, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. השותפות מנגד, סומכת ידיה הן על החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לקבל את חוות-דעת המומחה, הן על קביעותיו ביחס לתשלום הפיצוי המוסכם, והן על קביעותיו בדבר מועד סיום עבודות הבנייה. עם זאת, היא משיגה כנגד קביעת בית-המשפט לפיה עומדת תקופת האיחור על אחד-עשר חודשים. לטענתה, קביעת המומחה לפיה מועד סיום העבודות הוא מועד מסירת המפתחות לדיירים, מנוגדת להליך מסירת הבניין המעוגן בסעיפים 44 לנספח א' לחוזה ו-7 לנספח ד' לחוזה, הקובע כי העבודות באו על סיומן רק עם קבלת האישורים הנקובים בסעיף. לבסוף, משיגה השותפות על כך שתביעתה לקבלת פיצוי בגין עוגמת הנפש שגרם לה האיחור, נדחתה. 17. בהמשך, משיגים שני הצדדים על קביעות עובדתיות שקבע בית-המשפט המחוזי. כך, משיגה המערערת אודות הקביעה בדבר מועד סיום עבודות הבנייה ומועדי קבלת ההיתרים הרלוונטיים; מועד מסירת הרכוש הציבורי בבניין לידי השותפות; שאלת הוכחתו של טיפול חריג בקבלת טופס 4 ומשך האיחור שנגרם בידי השותפות. השותפות מצידה, יוצאת כנגד הקביעה לפיה לא ניתן היה לקבל טופס 4 עובר לקבלת היתר הבנייה, וכנגד הקביעה לפיה לא ניתן היה לסיים את הבנייה ולמסור את הבניין בהעדר טופס 4; כמו גם כנגד הקביעה בדבר מועד מתן תעודת גמר, וכנגד עצם נתינתה של תעודה זו לבניין נשוא המחלוקת. אשכול טענות שני- יתרת התמורה החוזית 18. המערערת מעלה מלוא הטנא השגות כנגד קביעת יתרתה של התמורה החוזית, אולם אף לגישתה, לא ניטשת מחלוקת של ממש בין הצדדים בדבר התשלומים ששולמו בפועל על חשבון התמורה החוזית, כי אם בשאלת שיערוכם למדד החוזה. שערוך התשלומים, סבורה המערערת, אינו מהווה חלק מספרי החשבונות של השותפות, ועל כן, הוראת סעיף 50ג(2) לנספח א' לחוזה בדבר היותם של ספרי החשבונות של השותפות ראייה לנכונותם, אינה חלה לגביהם. המערערת מוסיפה וטוענת, כי נוכח אחריותה של השותפות לעיכוב בהשלמת הבנייה, על סכום החוזה להיות מוצמד למדד תשומות הבנייה עד למועד סיומה בפועל. לחלופין, היא טוענת, כי אם יימצא כי היא אחראית לחלק כלשהו מהאיחור, יש, לכל היותר, לשלול ממנה הפרשי ההצמדה בגין תקופה זו, ולזכותה, בד בבד, בהפרשי הצמדה בגין תקופת הביצוע החוזית, ובגין תקופת העיכוב שנגרמה על ידי השותפות. בנוסף תובעת המערערת תשלומי מע"מ על חובות השותפות. השותפות, מאידך, סומכת ידיה על הקביעה בדבר יתרת התמורה החוזית, ומתנגדת להצמדת סכום החוזה למדד תשומות הבנייה בתקופת האיחור. אשכול טענות שלישי - עבודות נוספות ותיקוני שנת בדק 19. המערערת מקבלת את קביעתו של בית-המשפט המחוזי לעניין התשלום בגין העבודות הנוספות, ותיקוני שנת הבדק. יחד עם זאת, היא טוענת, כי על ידי חיובים אלה מוצתה אחריותה לכל התיקונים הקיימים והליקויים שעלולים להתגלות במשך תקופת הבדק, וכי היא אינה מחויבת להפקיד ערבות טיב ביחס לליקויים אלה. המערערת מוסיפה ומשיגה על שלא נפסק לה פיצוי בגין פיצול עבודות האלומיניום בין ספקים שונים. השותפות מצידה טוענת, כי למערערת נפסק פיצוי-יתר בגין ביצוע העבודות הנוספות, וכי בית-המשפט שגה בכך שנמנע מלפסוק לה פיצוי בגין הצורך בהחלפת התריסים. בנוסף, היא טוענת כי בית-משפט קמא שגה בכך שאימץ את קביעת המומחה לעניין הכללת ליקויים שנתגלו עובר למסירה בתיקוני שנת הבדק, שכן להשקפתה, קביעה זו מנוגדת לסעיף 45ב לנספח א' לחוזה, הקובע כי תיקוני שנת הבדק מתייחסים לליקויים שיתגלו בתקופה שלאחר עריכת המסירה. בין כך ובין כך, נטען, המערערת עותרת כאן לסעד שלא נתבקש על ידה בבית-משפט קמא: הצהרה בדבר העדר חובה מצידה להפקיד ערבות טיב, מה גם שממילא, תקופת הבדק הנזכרת בחוזה נמשכת אל מעבר למועד בו ניתנה חוות-דעתו של המומחה. אשכול טענות רביעי – הצמדה, ריבית ובטוחות כספיות 20. המערערת מלינה על סירובו של בית-משפט קמא לדון בתביעתה בעניין הנזקים שנגרמו לה בגין אי החלפת ערבות הביצוע בערבות טיב, שכן לטענתה, אין בין ההליך שנידון בבית-משפט השלום ובין רכיב תביעה זה דבר. עוד טוענת המערערת לתשלומי ריבית המגיעים לה – לטענתה – בגין כך שהפיקדון שהחזיקה בידיה השותפות לא הושב לה, בהתאם להסדר שנקבע בחוזה. עיכוב זה, טוענת המערערת, מזכה אותה בריבית שסכומה יורכב מריבית בגין 11 חודשי איחור בתשלום המחצית הראשונה של הפיקדון (איחור של 11 חודשים בהוצאת טופס 4 בגין העדר היתר בנייה), ומריבית בגין 18 חודשי איחור בתשלום המחצית השנייה של הפיקדון. בנוסף, טוענת המערערת, כי לאור הוראת סעיף 50ה לנספח א' לחוזה, היא זכאית לקבלת ריבית בשיעור שנקבע על ידי החשב הכללי בגין פיגור בתשלום החשבון הסופי. לבסוף, עותרת המערערת לפסיקת תוספת מע"מ על התשלומים המגיעים לה. השותפות טוענת מנגד, כי דין טענות המערערת באשר לנזקים בגין המרת ערבות הביצוע בערבות טיב – להידחות, נוכח קיומו של מעשה בית-דין. ועוד, היא מתנגדת לתביעת המערערת לקבלת ריבית בגין אי-החזר הפיקדון, בטענה כי סעד זה כלל לא נתבע על ידי המערערת בכתב-התביעה שהגישה. לגופו של עניין טוענת השותפות, כי לשונו של סעיף 5(ג) לחוזה מחייבת אותה להשיב למערערת את מחציתו השנייה של הפיקדון, רק לאחר קבלתה של תעודת גמר, אשר להשקפתה לא ניתנה כלל. השותפות אף מתנגדת להחלת ריבית החשב הכללי – שכן להשקפתה, לאור הוראות החוזה, ריבית בשיעור זה חלה על-פיגור בתשלום החשבונות החלקיים בלבד, ולא על-פיגור בתשלום החשבון הסופי. לבסוף, מציינת השותפות, כי תביעת המערערת בסעיף זה אינה ברורה, שכן בית-משפט קמא ציין כי לסכומים המגיעים לה יתוספו תשלומי מס ערך מוסף. אשכול טענות חמישי – באשר לפרידליין, לויתן ומשיבים 6 ו-9 21. המערערת משיגה על קביעתו של בית-המשפט המחוזי באשר למשיבים דלעיל, וטוענת כי הם הציגו עצמם כחברי השותפות, ועל בסיס מצג זה, ובהתאם להוראת סעיף 23 לפקודת השותפויות, עליהם לחוב ביחד ולחוד עם חברי השותפות לחובותיה. השותפות טוענת מנגד, כי המשיבים דלעיל אינם נמנים עם חבריה, וכי הוראות פקודת השותפויות אינן מתקיימות בהם. בנוסף, משיגים שני הצדדים גם יחד על הכרעות בית-משפט קמא בתביעות האישיות כנגד פרידליין ולויתן, ואף טוענים כנגד התערבותו של בית המשפט בקביעות המומחה. המערערת טוענת בנוסף, כי בית-משפט קמא שגה בקובעו כי פרידליין היה זכאי לקבל ממנה 5 אחוזים מן התשלומים שגבתה בגין השינויים שערכה בדירות, והיא אף מדגישה, כי פרידליין התגונן מפני תביעת המערערת בטענת קיזוז, ומשכך, הסכומים שפסק לו בית-משפט קמא ניתנים לקיזוז כנגד חובו שלו, או לכל היותר, מאיינים חוב זה. דיון 22. בטענות הצדדים באשכולות השונים, נשזרו טענות רבות המבקשות להשיג כנגד ממצאים שבעובדה שיצאו מלפני בית-משפט קמא, ושהיו שאובים, כמעט כולם, מחוות-הדעת של המומחה. אקדים ואזכיר על כן, כי ככלל, ופרט למקרים חריגים, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות מעין אלה, לא כל שכן, מקום בו הן התבססו על ממצאים שנקבעו בידי מומחה. בנסיבות אלו רתיעתו של בית-המשפט שלערעור מלהתערב בממצאים שבעובדה גדולה אף יותר: "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, לא פורסם; עוד השוו: ע"א 323/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185, 189). יצוין כבר כעת, כי הצדדים לא הראו כל טעם לסטות מכלל זה במקרה הנוכחי, ומשכך, השגותיהם המכוונות כנגד ממצאים שבעובדה, לרבות טענותיהם באשר לאחריות לאיחור; השגותיהם לעניין גובה התשלום עבור העבודות הנוספות; גובה ההוצאות שהוצאו בגין התקשרות עם מספר ספקי אלומיניום; גובה הפיצוי בגין תיקוני שנת הבדק; והקביעה אם הוכח, אם לאו קיומה של התחזות מצידם של משיבים 9,6,3, ו-2 – דינן להדחות. האחריות לעיכוב בבנייה והחיובים הנגזרים ממנה 23. שאלת אחריותם של הצדדים לעיכוב בבנייה היא נקודה ארכימדית לדיוננו, שכן מן ההכרעה בה תיגזר אף ההכרעה במרבית הסוגיות הנוספות. נפנה ראשית לשאלת סמכותו של המומחה. היקף סמכותו של המומחה, מתחם ההכרעה המוענק לו, נגזר מהסכמת הצדדים (ע"א 311/66 נחמיאס נ' "לקט", פ"ד כ(4) 48, 50; ע"א 1772/99 זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 203, 207, וכן אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 191, מהדורה שביעית, 2003). הסמכות שהעניקו הצדדים למומחה במקרה הנוכחי, הייתה הכרעה בסוגיות הנדסיות העולות מן החוזה ומכתבי הטענות, לרבות אלו העוסקות בלוח הזמנים החוזי. על יסוד הסכמה זו, חיווה המומחה את דעתו, כי עיקר העיכוב נגרם בשל סיבה הנדסית חיצונית להתנהגות הצדדים. לא שוכנעתי, כי קביעתו זו חורגת במובהק מן הסמכות שהוקנתה לו, ואם ראיתי שלא להתערב בקביעת בית-המשפט המחוזי לעניין קבלת רכיב זה של חוות-דעת המומחה, הרי זה משום שאני סבור, כי קבלת קביעה זו, כמוה כהתערבות ושינוי מהסכמת הצדדים לעניין תקופת הביצוע החוזית, אשר בגדרי המקרה הנוכחי אין לה הצדקה שבדין או בהלכה הפסוקה. אחד העקרונות היסודיים בדיני החוזים – אם לא היסודי שבהם – הוא עקרון חופש החוזים, המוצא את ביטויו בסעיפים 23 ו-24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המעגנים את חופש ההתקשרות בחוזה ואת חופש עיצובו של החוזה בהתאם לרצון הצדדים (גבריאלה שלו דיני חוזים 24 (1995) ; אהרון ברק פרשנות במשפט כרך רביעי – פרשנות החוזה 78 (2001), (להלן:"פרשנות חוזה"); ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך א' 387 (1991) (להלן:"פרידמן כהן") עוד ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2), 265, 299 (להלן:"ע"א 4628/93"); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות ואח' נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, 11.5.06 (להלן:"דנ"א 2045/05"); גבריאלה שלו, "מה נותר מחופש החוזים" משפטים יז 465, 468). בכפיפה אחת עם הוראות אלה, דרות אף הוראות שפניהן אל קוטב אחר, הוא קוטב ההתערבות בחוזה, והן משקפות את התפיסה לפיה החירות החוזית, ככל חירות או זכות אחרת, אינה מוחלטת, אלא יש לאזנה אל מול עקרונות של צדק, הגינות ומוסר (פרשנות חוזה הנ"ל, בעמ' 78; ד"נ 22/82 הנ"ל, בעמ' 486; רע"א 5248/90 אנטין נ' פרנקל, פ"ד מח(5)139, 143). 24. אכן, בנסיבות מסוימות התערבות בתוכן החוזה נתפסת כלגיטימית. בין ההוראות המאפשרות התערבות כזו, ניתן למנות הוראות חוק קוגנטיות המתייחסות לתוכנם של חוזים מסוגים ספציפיים (חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1983; חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 ועוד); הוראות "סטנדרט" או הוראות "שסתום" המאפשרות התערבות בתוכנם של חיובים וזכויות חוזיים, המנוגדים לתקנת הציבור (סעיף 30 לחוק החוזים) או לחובת תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים); ולבסוף, הוראות המאפשרות התערבות בתוכנם של חוזים באמצעות תיקון טעות סופר שנפלה בהם, השלמה או פרשנות החוזה (סעיפים 16, 26 ו-25 לחוק החוזים. עוד ראו: מ' מאוטנר, "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים של ישראל", עיוני משפט כט 17) עילות ההתערבות שנמנו כאן, כולן פרט לאקט הפרשני, אינן רלוונטיות לשאלה שבמחלוקת. ועל כן יש להידרש לשאלה האם, נוכח חוות-דעתו של המומחה, היה על בית-המשפט לשנות את משך החיוב החוזי בדרך של פרשנות? התשובה על כך, לדעתי, אף היא בשלילה. 25. בית-המשפט עשוי להתערב בחוזה מכוח היותו הגורם הפרשני המוסמך. זאת, בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק החוזים, הקובעת: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". כללי פרשנות החוזה הנקוטים עימנו מבקשים להתחקות אחר תכליתו של החוזה, ולצורך כך אנו נדרשים, בראש ובראשונה, לאומד דעתם של הצדדים, שאינו אלא "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" הנלמד מלשון החוזה – לה מוקנה מעמד מרכזי בתהליך הפרשני של החוזה – ומן הנסיבות החיצוניות לו (ע"א 4628/93 הנ"ל, בעמ' 311. עוד ראו: דנ"א 2045/05 הנ"ל, פסקאות 6 ו-10 לפסק-דינו של השופט ריבלין). מקום בו ניתן לעמוד על אותו "אומד דעת משותף" של הצדדים, מהווה אומד דעת זה את הבסיס לבחינת החוזה ולפרשנותו. כאשר לא קיים אומד-דעת סובייקטיבי משותף, ייבחן החוזה על-פי אמות מידה אובייקטיביות (ע"א 4628/93 הנ"ל, בעמ' 302; דנ"א 2045/05 הנ"ל, פסקה 28 לפסק-דינו של המשנה לנשיא בדימוס מ' חשין. ראו והשוו: רע"א 1185/97 מילגרום נ' משען, פ"ד נב(4) 145, 157). 26. סבורני כי בנסיבות המקרה הנוכחי, אומד דעת הצדדים באשר למשך החיוב החוזי הוא ברור ביותר. הוא עולה במפורש מלשונם של סעיפי החוזה, השבים ומעמידים את משך החיוב החוזי על שמונה-עשר חודשים (סעיף 2ב לחוזה, וסעיפים 36א, 39א ,42א לנספח א' לחוזה); הוא עולה מלשונה של ה"הצעה להקמת בניין מס' 17, מתחם 5" (נספח ז לחוזה) שהפנתה המערערת לשותפות, עם פרסום המכרז לצורך בחירת הגורם שיקים את הבניין, בה היא התחייבה, בין היתר, "לסיים את כל העבודות לפי תנאי החוזה ובמועדים שנקבעו על-פיו" (סעיף 6 לנספח ז לחוזה. עוד ראו סעיפים 4,3 ו-6 לחוזה), ואף ציינה כי סעיפי החוזה נבדקו על ידה ואין לה כל הסתייגויות ביחס אליהם (סעיף 9 לנספח ז לחוזה); והוא נלמד מן המחלוקת המקורית שנתגלעה בין הצדדים, אשר נסבה סביב שאלת אחריותו של מי מהצדדים לעיכוב בהשלמת הבנייה, ולא נכללה בה כל טענה בדבר בעייתיות הטמונה בתקופה החוזית. לבסוף, הוא נלמד מן הנסיבות החיצוניות שאפפו את ההתקשרות בחוזה. את החיוב להקמת הבניין בתוך 18 חודשים נטלה על עצמה המערערת – שהיא בעלת ניסיון רב בענף הבנייה (סעיף 6 לת/1; וכן עמ' 8 לפרוטוקול) – במסגרת מכרז שפרסמה השותפות ושאליו ניגשה המערערת. הארכת משך החיוב החוזי מאיינת, הלכה למעשה, את משמעותו של המכרז, בגדרו בחרה השותפות בגורם שהתחייב להקים את הבניין בתקופה הרצויה לה. המסקנה היא, אם כן, כי אין, בגדר אמותיו של המקרה הנוכחי, הצדקה להתערבות במשך התקופה החוזית עליה הסכימו הצדדים בדרך של פרשנות, ובהתאם, האיחור בהשלמת העבודות יימדד מיום סיום העבודות המיועד על-פי החוזה, כפי שקבע בית-משפט קמא. 27. יתר טענות הצדדים בשאלת העיכוב מבקשות להשיג כנגד ממצאים עובדתיים, וכפי שציינתי לעיל, לא נמצאה לי בנסיבותיו של המקרה הנוכחי סיבה לסטות מן הכלל לפיו אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאים של עובדה. עם זאת, ראיתי לנכון לדון לגופן בהשגות העובדתיות המרכזיות, וכוונתי לטענה לפיה הבנייה הושלמה באפריל 1998, ולטענה בדבר משך העיכוב לו גרמה השותפות. טענת המערערת, לפיה הבניין היה מוכן למסירה באפריל 1998 אינה משכנעת. ראשית, גרסתה בעניין זה אינה עקבית, שכן בעוד שמסגרת ההליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי כמו גם בערעורה דכאן היא טוענת להשלמתן עוד באפריל 1998 (עמ' 13 לפרוטוקול; סעיפים 44-45 לכתב הערעור), הרי שבהליך אחר שהתנהל בין הצדדים בנושא הערבות ובו עוד ידובר בהמשך, היא טענה כי העבודות באו על סיומן באוגוסט 1998 (ת.א 72552/99 מיצר נ' בנק הפועלים, לא פורסם, 9.6.05). יתרה מכך, הראיות שהביאה המערערת כדי להוכיח טענה זו, נדחו בידי המומחה (עמ' 95 ואילך לפרוטוקול; סעיף 12 למוצג 9 של השותפות), ולאחר שבחנתי את הנמקותיו, שוכנעתי, כי הצדק היה עמו, שכן באף לא באחת מהן אין כדי להוכיח את שטוענת המערערת. זאת ועוד, מדו"חות הביקורת שנערכו בדירות על ידי המפקח במהלך החודשים יולי-אוקטובר 1998 (נספחים כ' וכא' לנ/2) - עליהם לא ערערה המערערת ולעיתים אף הסתמכה על תוכנם (עמ' 18 לפרוטוקול) - עולה בבירור כי בדירות נמצאו ליקויים רבים. עוד יצוין, כי בניגוד לאמור בסעיף 44א לנספח א' לחוזה, המערערת לא הודיעה לשותפות בכתב על השלמת הבנייה (עמ' 96 לפרוטוקול), ועובדה זו מצטרפת לראיות האחרות ומוסיפה להן משנה תוקף. לבסוף, אף עין בלתי מזויינת שתשזוף את התמונות שצולמו בבניין סמוך למועד המסירה החוזי, תיווכח כי במועד זה היו הדירות רחוקות מהשלמה (נספח יז לנ/2). 28. קציבת תקופת האיחור לה אחראית השותפות לחודשיים – מקובלת עלי אף היא. המומחה העמיד, כזכור, את תקופת האיחור, על חמישה חודשים (1.3.1998 – 1.8.1998), וקבע כי האחריות להם מוטלת הן על המערערת והן על השותפות. מכך ניתן להבין, שהוא קצב את אחריות השותפות לחודשיים ומחצה. לשיטתו, נדרשת תקופה של חודש לערך לאחר קבלת טופס 4 לביצוע עבודות משלימות (עמ' 47 לנ/5; סעיף 12י"א למוצג 9 של השותפות), והרי על פי קביעתו של המומחה נמסרו הדירות בפועל רק בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1998 (עמ' 48 לנ/5), ללמדך כי פרק הזמן שחלף ממועד קבלת טופס 4 ועד למועד מסירת הדירות לא הוקדש, ככל הנראה, רק לעבודות שהוגדרו כ"משלימות". איזון בין שתי קביעות אלה של המומחה, הביא את בית-המשפט המחוזי לקצוב את אחריותה של השותפות לאיחור לחודשיים. קביעה זו היא סבירה בעיני, ולא מצאתי עילה להתערב בה. 29. משכך נקבע, יש להכריע בטענות הצדדים באשר לחיובים הנגזרים מן העיכוב בבנייה. בית-המשפט המחוזי קבע, וקביעתו מקובלת עלי, כי המערערת תחוב בפיצוי מוסכם לפי סעיף 43 לנספח א' לחוזה, רק עבור חודשי האיחור להם גרמה היא עצמה (עמ' 8 לפסק-הדין). בנוסף, נוכח אחריותה של השותפות לשני חודשי איחור, מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי השותפות תשלם למערערת את הוצאות התקורה שהוצאו בחודשיים אלה, בשיעור שקבע בית-המשפט. קביעתו באשר לגובה הוצאות אלו, היא אכן, כטענת השותפות, קביעה עובדתית שאין להתערב בה. סכום זה יוצמד, כפי שקבע בית-משפט קמא, למדד תשומות הבנייה הידוע בחודשי האיחור. יחד עם זאת, סבורני כי קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה "אין מקום להצמיד את סכום החוזה" (עמ' 9 לפסק-הדין), טעונה הבהרה ותיקון. סעיף 4ב לחוזה קובע כי סכום החוזה יוצמד למדד תשומות הבנייה, ואילו סעיף 4ג לחוזה מבהיר כי ההצמדה לא תבוצע "במקרה של פיגור בביצוע, על התקופה שבין סיום העבודה על-פי לוח הזמנים כמוגדר בחוזה לבין מועד סיום העבודה בפועל והקבלן לא יהיה זכאי לכל תוספת תשלום עקב כך, אלא אם הפיגור בביצוע נגרם על ידי המזמין". נראה כי אף לשיטת השותפות, קביעתו של בית-המשפט בעניין ההצמדה אינה מתייחסת לתקופה החוזית כולה, אלא לתקופת הפיגור בלבד, שכן בסיכומיה היא מציינת בעצמה כי "מרגע שמיצר הפרה את התחייבויותיה ע"פ ההסכם ואיחרה בביצוע העבודות, איבדה מיצר את הזכאות לקבלת תשלומי ההתייקרויות בתקופת האיחור... באשר זכאות זו מתייחסת לתקופת הביצוע ע"פ ההסכם בלבד". משכך, אין, למעשה, מחלוקת באשר ליישום מנגנון ההצמדה במהלך התקופה החוזית, דהיינו, עד ליום 1.9.1997, הוא יום סיום העבודות המתוכנן על-פי החוזה. באשר לסוגיית הצמדת סכום החוזה בתקופת האיחור. לסוגיה זו נמנע בית-המשפט המחוזי מלהתייחס, ואולם, ניתן להכריע בה על נקלה, שכן חולשת עליה באופן מפורש הוראת סעיף 4ג לחוזה שהוזכרה לעיל. נוכח הוראה זו, משנקבע כי המערערת נושאת באחריות לתשעה חודשי עיכוב, היא אינה זכאית לתוספת התייקרויות בגין תקופה זו. בד בבד ברור, כי נוכח אחריותה של השותפות לשני חודשי איחור, זכאית המערערת לתוספת התייקרויות בגין שני חודשים אלה. סיכומו של דבר, המערערת זכאית לתוספת התייקרויות לאורך התקופה החוזית בתוספת התייקרויות בגין חודשי האיחור להם אחראית השותפות. סכומי ההתייקרויות ישולמו בהתאם למנגנון שקבעו הצדדים בסעיף 8.2. לנספח ד' לחוזה. יתרת התמורה החוזית 30. קביעת בית-המשפט בשאלת יתרת התמורה החוזית וטעמיה מקובלים עלי, חרף כך שכשלעצמי, לא שוכנעתי כי שאלות הכרוכות בתשלומים שהעבירה השותפות למערערת, נכללו בגדר המחלוקות שהועמדו להכרעת המומחה. כך או כך, סבורני כי בעניין זה הצדק עם השותפות. הטענה, כאילו ספרי החשבונות של השותפות אינם כוללים שערוך של חשבונות ותשלומים, אינה הגיונית. זאת, משום שהצדדים קבעו מנגנון של תשלומי ביניים צמודים למדד, המשתלמים על חשבון שכר החוזה. קשה לקבל את הטענה כי השותפות יכלה להעביר תשלומים אלה בערכם הריאלי, דהיינו, בערכם לאחר הצמדה, מבלי שקרן הסכום והצמדתו תיכלל בספרי החשבונות שלה. לא זו אף זו, משבחרה המערערת שלא להשיג על חשבון 30 באמצעות שימוש במנגנוני הערעור הקבועים בסעיפים 51 ו-12ד' לחוזה, מהווה חשבון זה, כהוראת סעיף 50ג לנספח א' לחוזה, ראיה לכאורה לתשלומים שבוצעו על חשבון החוזה, ולפיכך אין למצוא פגם בקביעתו של בית-המשפט המחוזי באשר לשיעורם. עבודות נוספות, התקנת תריסי אלומיניום ותיקוני שנת בדק 31. לעניין הכללת עלות התיקונים והפגמים שנמצאו בבניין עובר למסירת הדירות, בגדר הפיצוי הכללי שבגין תיקוני שנת הבדק - סעיף 4(ג) לחוק המכר (דירות) תשל"ג-1973 מגדיר "תקופת בדק" כתקופה שתחילתה בעת העמדת הדירה לרשות הקונה. חוק זה הוחל על היחסים בין הצדדים במסגרת סעיף 45א' לנספח א' לחוזה, הקובע כי "בנוסף ...יהיה הקבלן אחראי כלפי המזמין ... באחריות לטיב העבודות ... על-פי חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973 על כל סעיפיו". המומחה מטעם בית המשפט קבע, כי "תיקוני שנת בדק כוללים ... גם עבודות שלא הושלמו לפני קבלת הדירה לשימוש" (עמ' 52 לנ/5), ו"תיקונים של דברים שנראו במסירה ולא תוקנו בזמן המסירה" (עמ' 104 לפרוטוקול). את קביעתו זו נימק המומחה בכך שלא ניתן היה לכמת את כל התיקונים שנדרשו בבניין עובר למסירה, ולכן רכיבים שלא היו ניתנים לכימות הוכללו במסגרת תיקוני הבדק (עמ' 104-105 לפרוטוקול). קביעה זו התקבלה על דעתו של בית-המשפט המחוזי, אשר ציין שלא מצא "כי יש מקום להתערב בקביעותיו של המומחה. לאחר שהמומחה עיין בטענות השותפות לליקויים, ולאחר שביקר בבניין, העריך המומחה כי אין מקרה זה חורג מרמת הליקויים הקיימים בפרויקטים שונים, ועל כן קבע כי הפיצוי המקובל במקרים מעין אלו שאחוזיו מתייחסים הן לליקויים טרום כניסה והן לליקויי שלב הבדק, הולם גם את המקרה שלפנינו" (עמ' 14 לפסק-הדין). קביעה זו, המבוססת על קביעה עובדתית השאובה מחוות-דעת המומחה, מקובלת אף עלי, ומשכך, דין טענת השותפות בעניין זה להדחות. בקשת המערערת כי ייקבע שבתשלום הפיצוי בגין תיקוני שנת הבדק מוצתה אחריותה ברכיב תביעה זה – יש בה היגיון וראויה היא להתקבל. המערערת אמנם לא ביצעה את תיקוני שנת הבדק, אולם, נמצא כי מעת שנמסרו הדירות ועד היום "לא בוצעה... החזקה נאותה, ע"י הדיירים" (עמ' 52 לנ/5). נוכח כך, קבע בית-המשפט המחוזי פיצוי בגין תיקוני שנת הבדק שנקבע לפי אחוז מעלות הבנייה. רוצה לומר, שהפיצוי שנפסק לשותפות בגין תיקוני שנת הבדק היה גלובאלי וצופה פני עתיד. כל קביעה אחרת תביא לכך שמערערת תחויב בתשלום כפול בגין תיקוני שנת הבדק, וזו, מטבע הדברים, תוצאה לא רצויה. ריבית, הצמדה ובטוחות כספיות 32. תביעתה של המערערת לקבלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב אי-המרתה של "ערבות הביצוע" ב"ערבות טיב" – דינה להדחות. כפי שהוזכר לעיל, ביום 26.7.99 הגישה המערערת לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, תביעה בגדרה היא עתרה, בין היתר, לכך שבית-המשפט יורה לשותפות להשיב לה את "ערבות הביצוע". בכתב-התביעה ציינה המערערת, כי בהתאם להוראת סעיף 6א לחוזה, היא הפקידה בידי השותפות את ערבות הביצוע, אשר תוקפה הוארך עד ליום 1.10.1999. בהמשך טענה המערערת, כי היא השלימה את עבודות הבנייה בחודש אוגוסט 1998, אולם חרף זאת, וחרף הוראת סעיף 45ב' לנספח א' לחוזה, לא השיבה לה השותפות את ערבות הביצוע, ואף סירבה להמירה בערבות טיב. נוכח כך שערבות הביצוע נועדה להבטיח את השלמת הבנייה, החזקת ערבות הביצוע שלא למטרה שלשמה ניתנה, מהווה חוסר תום-לב. לאחר הגשת הערעורים דכאן, פסק בית-משפט השלום בתביעת המערערת. בית-המשפט (השופט מ' יפרח) ציין, כי עיון בסעיף שמכוחו ניתנה ערבות הביצוע, מעלה כי מטרתה של זו הייתה להבטיח את עמידת הקבלן בהתחייבויותיו החוזיות, לרבות עמידה בלוח זמנים. בית-המשפט הוסיף וציין, כי באין חולק על כך שהמערערת לא סיימה את עבודות הבנייה במועדן, הרי שמאופייה האוטונומי של הערבות המוסכמת, נגזרת המסקנה כי השותפות החזיקה בידיה את ערבות הביצוע כדין, ואף הייתה זכאית לממשה (ת.א 72552/99 הנ"ל, בעמ' 5). ככל שחפצה המערערת להשיג על קביעה זו, היה עליה לפנות בערעור לבית-המשפט המחוזי, ואין היא יכולה להישמע בתביעתה לקבלת פיצוי על נזקים שנגרמו עקב אי-המרת הערבות בערעורה דכאן. 33. בחוזה שלפנינו, נקבעו שני מנגנונים לחישוב ריבית. הראשון, מעוגן בסעיף 52 לנספח א' לחוזה, ובו נקבע מנגנון חישוב ריבית שיתווסף להוצאות השותפות, במקרה בו היא תיאלץ לבצע על חשבונה תיקונים והשלמות בבניין. השני, מעוגן בסעיף 50(ה) לנספח א' לחוזה, והוא קובע, כי במקרה של פיגור בתשלום החשבונות החלקיים, תהיה המערערת זכאית לפיצוי בדמות תוספת ריבית בשיעור שייקבע על ידי החשב הכללי. עינינו הרואות, כי מנגנוני ריבית אלה אינם מתייחסים לעיכוב בתשלום הפיקדון, או לעיכוב בתשלום החשבון הסופי, ועל כן, מתעוררת השאלה מהו מנגנון הריבית בו ראוי לעשות שימוש מקום בו יוחלט כי השותפות אכן חבה חוב למערערת, וכי היא איחרה בתשלום חובה. באשר לתביעה בעניין הפיקדון. יצוין ראשית, כי הטענה לפיה לא עתרה המערערת לקבלתו של סעד זה בתביעתה המקורית לבית-המשפט המחוזי, אינה מדויקת, שכן רכיב תביעה זה מופיע בסעיף 05.010 לכתב-התביעה שהגישה המערערת לבית-המשפט המחוזי, והשותפות אף טענה בפני בית-המשפט כי אזכורו בתצהירים שהוגשו מטעם השותפות לבית-המשפט מהווה שינוי חזית (ראו דברי עו"ד נייגר והחלטת בית המשפט המחוזי בעמ' 6 לפרוטוקול). לגופו של עניין, סעיף 5(ג) לחוזה קובע, כי כספי הפיקדון שהופרשו מתשלומי הביניים יושבו למערערת בשני חלקים – חציים הראשון, עם קבלת טופס 4, והשני, עם קבלת תעודת גמר. הסעיף מזכה את המערערת בהשבת הפיקדון בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, ואינו מזכה אותה בתשלומי ריבית כלשהם. האם חבה השותפות בתשלומי ריבית בגין הפיגור בביצוע התשלומים? לדעתי, התשובה על כך היא בחיוב. כפי שצוין לעיל, בחוזה לא נקבע במפורש מנגנון ריבית למקרה של עיכוב בהשבת הפיקדון. זאת ועוד, הוראות החוזה בדבר הצמדת סכום הפיקדון אינן מהוות אף הן מנגנון פיצוי למקרה של עיכוב בהשבת הפיקדון, ומטרתן הבלעדית היא שמירה על ערכו הריאלי של הסכום. משכך, יש לתור אחר מנגנון ריבית אחר, ולהשקפתי, כדי לעשות צדק עם המערערת ולנהוג בה באופן שוויוני, נכון לעשות שימוש במנגנון אותו קבעו הצדדים בסעיף 50(ה) האמור, היינו, ריבית פיגורים שנקבעה על ידי החשב הכללי. זאת, משום שכפי שציינתי לעיל, ריבית זו חלה על פיגור בתשלום החשבונות החלקיים, והפיקדון, הוא, למעשה, סכום כסף שהופרש מחשבונות אלה, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מהם. לעניין זה אוסיף, כי טענתה של המערערת לפיה השותפות נושאת באחריות לעיכוב כולו, נדחתה כבר לעיל, ומשכך, מחצית הפיקדון שהייתה אמורה להשתלם עם קבלת טופס 4 תשא ריבית לתקופה של חודשיים בלבד, באשר זו תקופת האיחור לה אחראית השותפות. מחציתו השנייה של הפיקדון תשא ריבית מיום 23.11.1998, שבוע לאחר קבלת תעודת הגמר, הוא היום הקובע לצורך העברת תשלומים המותנים במתן תעודת גמר לבניין. לא ראיתי מקום לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר מנגנון ההצמדה והריבית שקבע ביחס לסכומים האחרים בהם חויבה השותפות כלפי המערערת (סעיף ח' לפסק הדין), וזאת נוכח לשונו הברורה של סעיף 4(ב) לחוזה. זו גם השקפתי באשר לטענתה של המערערת בדבר המועד ממנו תחושב הריבית. לעניין זה, מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה המועד הקובע הוא יום מתן חוות-הדעת של המומחה. ולבסוף, מכוח סעיף 8 לחוזה שבין הצדדים, זכאית המערערת לקבל מהשותפות מע"מ. כך קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 1.2.2005, ומקביעה זו לא ראיתי מקום לשנות. 34. באשר לפרידליין, לויתן ומשיבים 6 ו-9 האם יש לחייב את המשיבים דלעיל בחובות השותפות? סעיף 23 לפקודת השותפויות, התשל"ה-1975, קובע לאמור: התחזות המתחזה כשותף בשותפות פלונית, על ידי שהוא מתייצג כך בעל פה, בכתב או בהתנהגות, או שהוא מניח ביודעין שיציגוהו כך, יהא חב כשותף כלפי כל אדם שנתן אשראי לשותפות מתוך אמון באותה התחזות, ואין הבדל אם ההתחזות הגיעה לנותן האשראי מאת המתחזה עצמו או בידיעת המתחזה, או שהגיעה אליו שלא ממנו או שלא בידיעתו. הוראת הסעיף מבוססת על הדוקטרינה של השתק מחמת מצג (השוו: ע"א 4415/03 אהרנשטם נ' בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ, פ"ד נט(1) 799, 811; פרידמן כהן הנ"ל, כרך א' בעמ' 87), והיא מבקשת להבטיח כי "אדם, אפילו אינו שותף, יימצא חב כלפי אחרים, כאילו היה שותף, אם התנהג כלפיהם בצורה שהיה בה כדי לנטוע בליבם את האמונה שהוא שותף, והם פעלו, הלכה למעשה, על סמך הנחה זו" (זלמן יהודאי דיני שותפויות בישראל 151 (1988). ההכרעה בשאלת קיומה של התחזות נגזרת ממסכת עובדתית קונקרטית (יהודאי הנ"ל, בעמ' 153) ובמקרה שלפנינו, נקבע, על יסוד המסכת העובדתית שהונחה בפני בית-המשפט, כי קיומה לא הוכח. קביעה זו היא קביעה עובדתית, בה אין סיבה להתערב. משכך, טענת המערערת לפיה יש לחייב את המשיבים דלעיל בחובות השותפות מכוח סעיף 23 לפקודת השותפויות - דינה להידחות. 35. עוד עלינו להידרש לשאלה אם ניתן היה להטיל על פרידליין ולויתן אחריות לחובות השותפות מכוח עקרון תום הלב. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 מורה אותנו, כי על כל "שימוש בזכות חוזית וכל קיום של חיוב חוזי חייב להיעשות בתום-לב" (פרשנות חוזה הנ"ל, בעמ' 215). עיקרון תום הלב אינו מוגבל לגדרה של החקיקה החוזית בלבד, אלא חל – מכוח הוראת סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי) – גם ביחס לחיובים, כוחות או זכויות שמקורם בהוראות אחרות שבדין (פרידמן כהן הנ"ל, כרך ג' בע"מ 327; רע"א 1407/94 Mediterranean Shipping Co .S.A נ' Credit Lyonnais (Suisse) S.A, פ"ד מח(5) 122, 126), וממילא, הוא חל גם על הוראות פקודת השותפויות. נוכח כל אלה, סבורני כי לא הוכחה בפנינו עילה לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש לחייב את פרידליין ולויתן בחובות השותפות מכוחו של אותו עקרון, באשר מסקנה זו נגזרת אף היא ממכלול הראיות שהובאו בפניו, ומהן עלה כי פרידליין ולויתן מעולם לא הצהירו כי הם אינם נמנים עם חברי השותפות (עמ' 37-38 ועמ' 82 לפרוטוקול), וכי התנהלותם במהלך הבנייה, כמו גם מעורבותם האינטנסיבית בה, הפכה אותם דה-פקטו למוציאים ומביאים מטעם השותפות (עמ' 9, 12, 32-33 לפרוטוקול). 36. השגות הצדדים לעניין התביעות האישיות כנגד פרידליין ולווייתן היו בעיקרן עובדתיות, ונדחו בסעיף 22 לעיל. משכך, נותר להכריע בשאלת בסיס שכר המפקח, ובטענת הקיזוז. סעיף 48(ו) לנספח א' לחוזה קובע בצורה ברורה, כי "מכל תשלום יהיה המפקח זכאי לקבל חמישה אחוזים". שכרו של המפקח לא הותנה בגדר החוזה בביצוע פעולות כלשהן, ומשכך, בדין פסק לו בית-המשפט שכר בגין שינויים שנערכו בדירות. באשר לגובה השכר שנפסק למפקח. אמנם מוטב היה, לו הייתה נערכת בדיקה מטעם המומחה לעניין השינויים המדויקים שבוצעו בדירות, ואולם, משלא נעשה כך, הסתמך בית-המשפט על ממוצע ערכם של השינויים הידועים, ובהתאם, פסק למפקח את שכרו. קביעה זו היא סבירה ביותר, ולא מצאתי כל סיבה להתערב בה. 37. באשר לטענת הקיזוז. טענת המערערת, לפיה פרידליין לא הגיש תביעה שכנגד, אלא התגונן מפני תביעת המערערת בטענת קיזוז - נכונה (ראו סעיף 43.6.13 לכתב-ההגנה של השותפות שהוגש לבית-המשפט המחוזי), והשותפות אינה חולקת עליה, שכן היא מציינת בסיכומיה כי "מובן מאליו, שבהליך דנן, פרידליין אינו דורש לקבל סכומים (מלבד מהוצאות)" (סעיף 96 לסיכומי השותפות). נוכח הסכמת הצדדים בעניין זה, אני מקבל את בקשת המערערת, וקובע כי הסכומים אותם חבה המערערת לפרידליין ניתנים לקיזוז כנגד חובו הוא למערערת. הוצאות 38. המערערת משיגה על גובה ההוצאות שנפסקו לה בהחלטת בית-המשפט מיום 2.6.03, בקשר עם בקשה לתיקון כתבי טענות שהגישה. סבורני, כי דין טענה זו להידחות. הלכה היא, כי ככלל - ופרט למקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית - ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות המהווה "פררוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט" (רע"א 05 / 6568 כץ נ' כץ, לא פורסם. ראו עוד: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", לא פורסם; ע"א 136/92 ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס, פ"ד מז(5) 114, 131). בנסיבות המקרה הנוכחי, לא נמצאה לי עילה לסטות מכלל זה. התוצאה היא, כי הערעור מתקבל בחלקו, באופן זה שלמערערת תשולם תוספת התייקרויות על סכום החוזה, בגין שני חודשי העיכוב בבנייה שנגרמו בעטייה של השותפות (סעיף 29 לעיל); על העיכוב בתשלום הפיקדון תחול ריבית פיגורים בשיעור שנקבע על ידי החשב הכללי. מחצית הפיקדון שהייתה אמורה להשתלם עם קבלת טופס 4 תשא ריבית לתקופה של חודשיים, והמחצית האחרת תשא ריבית מיום 23.11.1998 ועד ליום התשלום בפועל (סעיף 33 לעיל); חובותיה של המערערת לפרידליין יקוזזו כנגד חובו שלו למערערת (סעיף 37 לעיל). הערעור שכנגד נדחה. אין צו להוצאות בערכאתנו. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ז בתמוז התשס"ו (23.7.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04093230_O08.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il