מחמוד עלקם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9322/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9322/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערערים: 1. מחמוד עלקם 2. מוחמד מחיסן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.11.2012 בת"פ 24204-01-12 שניתן על ידי כבוד השופט הבכיר א' כהן תאריך הישיבה: יא בחשון התשע"ד (14.10.2013) בשם המערערים: עו"ד איברהים עיאד בשם המשיבה: עו"ד ארז בן ארויה פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) בת"פ 24204-01-12 מיום 11.11.2012, בו הושתו על המערערים – לאחר שהורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרם; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים והתנאי הוא שהמערערים לא יעברו במהלך שלוש שנים עבירת שוד ויורשעו בביצועה; פיצוי השומר בסך 2,000 ש"ח כל אחד ופיצוי בעל סוכנות הרכבים בסך 25,000 ש"ח כל אחד. העובדות לפי כתב האישום המתוקן 1. ביום 4.1.2012, סמוך לחצות, נסעו המערערים והנאשם 3 (להלן: השלושה) יחד עם מחמד אבו סנינה ונאדר תרתיר (להלן: אבו סנינה ו- תרתיר וביחד: האחרים) לעבר סוכנות הרכב "שיקאגו" בשכונת תלפיות בירושלים, ברכב של תרתיר מסוג פורד פוקוס כאשר תרתיר נוהג ברכב ומסיע את השלושה ואת אבו סנינה. בסביבות השעה 02:00 ולאחר שוידאו השלושה והאחרים כי עובד הסוכנות עזב את הסוכנות, נכנסו השלושה לסוכנות, כשהם קופצים מעל לגדר, נכנסו לתוך החדר בו ישן אותה עת השומר יליד 1947. 2. המערער 1 (להלן: עלקם), ריסס את פניו של השומר בגז פלפל שהעביר לידיו נאשם 3. עלקם ונאשם 3 כיסו את פניו של השומר כשהם מכים אותו בראשו ומאיימים עליו שאם "ידבר יהרגו אותו". עלקם והנאשם 3 כפתו את ידיו ורגליו של השומר ונאשם 3 הכניס אותו למחסן ונעל את דלת המחסן מבחוץ. אבו סנינה קפץ מעל הגדר וחבר לשלושה. במהלך האירוע שברו השלושה ואבו סנינה דלת זכוכית של המשרד ותלשו ממקומם מחשבים וכספת שהכילה שטרות חוב בסך של כ-2.5 מיליון ש"ח, המחאות לקוחות על סך של כ-1.5 מליון ש"ח, המחאות לפירעון בשווי של כ-400,000 ש"ח, 100,000 ש"ח במזומן, שעון רולקס, שעון מסוג סקטור, שתי טבעות משובצות יהלומים ושני יהלומים בשקית נילון וכן פנקסי שיקים שונים. 3. אבו סנינה נטל מהמשרד מפתחות של כלי רכב שהיו במקום והניע ארבעה כלי רכב שהיו בסוכנות. לאחר מכן, אבו סנינה והשלושה עזבו את המקום כאשר אבו סנינה נוהג ברכב סקודה ובו המחשבים והכספת על תכולתה; עלקם נהג ברכב פג'ו, המערער 2 (להלן: מחיסן), נהג ברכב קריזלר ונאשם 3 נהג ברכב סיאט איביזה. השלושה והאחרים נטלו עמם מהסוכנות בין היתר גם את המכשיר הסלולארי של השומר ומכשיר דיסק און קי. 4. השלושה והאחרים נסעו בכביש 60 לכיוון חברון, כאשר תרתיר הוביל ברכב הפוקוס ווידא כי הציר נקי. השלושה והאחרים עברו את מחסום המנהרות ונכנסו לחברון עם הרכבים, שם מסרו את כלי הרכב לאחרים שאינם ידועים למאשימה, אשר נסעו עם כלי הרכב מהמקום ביחד עם נאשם 3 ואבו סנינה. נאשם 3 ואבו סנינה שבו וחברו למערערים ולתרתיר כעבור מספר דקות. סמוך לשעה 04:30 נעצרו השלושה ביחד עם אבו סנינה ותרתיר ברכב הפוקוס של תרתיר ביציאה מכביש המנהרות לכיוון ירושלים. כתוצאה מהמעשים המתוארים לעיל נגרמו לשומר צריבה בעיניים ובדרכי הנשימה, כאבים וחוסר נוחות וכן נגרם למקום נזק. לפיכך, הואשמו המערערים בשוד בנסיבות מחמירות. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 5. ביום 22.4.2012 הורשעו המערערים על פי הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן בגדרי הסדר הטיעון. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש. לנוכח גילם של המערערים, בני כ-20, הוגשו תסקירי שירות המבחן בעניינם. 6. באשר לעלקם; ציין שירות המבחן כי מדובר באדם צעיר, רווק המתגורר בבית הוריו. המערער לקח אחריות למעורבותו בעבירה. שירות המבחן התרשם כי מעורבותו הינה בעיקר על רקע קווי אישיות ילדותיים ומכיוון שכך הוא מתקשה להעמיד לעצמו גבולות ברורים ולעמוד על ההשלכות הצפויות ממעשיו. עוד ציין שירות המבחן כי המערער נוקט בהתנהגות אימפולסיבית מתוך צורך להציג עצמו מול חבריו כבעל יכולת וכחזק. להערכת שירות המבחן קיים סיכון בינוני שהמערער יעבור עבירות אלימות בעתיד. שירות המבחן התרשם מקווי אישיות בעיתיים וקשיים בקבלת סמכות, הצבת גבולות וקשיי תפקוד. שירות המבחן המליץ על הטלת תקופת מאסר שתביא בחשבון את גילו הצעיר ואת העובדה שזו העבירה הראשונה שלו. 7. באשר למחיסן; ציין שירות המבחן כי מדובר באדם צעיר, רווק המתגורר בבית הוריו. המערער קיבל אחריות למעורבותו בעבירה והביע חרטה על כך. שירות המבחן התרשם אף בעניינו של מערער זה כי מעורבותו בעבירה הינה בעיקר על רקע קווי אישיות ילדותיים אשר בעקבותיהם הוא מתקשה לעמוד על ההשלכות והתוצאות הצפויות ממעשיו. עוד התרשם שירות המבחן כי המערער נוטה לטשטש גבולות בין המותר והאסור. לצד כל אלו הוסיף שירות המבחן כי למערער צורך בחיפוש אחר שייכות, קבלה והערכה בדרך של התנהגות אימפולסיבית ועבריינית. להערכת שירות המבחן קיים סיכון בינוני-נמוך שהמערער יעבור עבירות בתחום האלימות בעתיד. שירות המבחן המליץ על הטלת עונש מאסר קצר בשים לב לעובדה כי זוהי לו מעורבותו הראשונה בפעילות עבריינית וכי ההליכים המשפטיים מהווים עבורו גורם מוחשי ומרתיע. לדעת שירות המבחן שליחתו למאסר בפועל לזמן ממושך עלולה לחשוף אותו לנורמות עברייניות ולגרום להידרדרות ונסיגה. 8. בית המשפט המחוזי שמע במהלך הראיות לעונש את נפגעי העבירה. השומר העיד אודות הנזק והטראומה שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע. בעל סוכנות הרכבים פירט בעדותו את הרכוש שנגנב והנזקים שנגרמו לו עקב כך. 9. במסגרת הטיעונים לעונש התייחסה המאשימה לעניינם של האחרים שנדון לפני מותב שונה [מחוזי (י-ם) ת"פ 24079-01-12 (השופט מ' י' הכהן)] שהשית על האחרים שלוש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל בנוסף למאסר מותנה ופיצוי. לצורך שלמות התמונה יצויין כי ערעורם של האחרים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי נשמע בבית משפט זה על ידי מותב שונה ונדחה בחוות דעתי בדיון המאוחד בע"פ 8636/12 תרתיר נ' מדינת ישראל (11.7.2013) ובע"פ 8655/12 אבו סנינה נ' מדינת ישראל (11.7.2013) (להלן יחד: ע"פ 8636/12), על דעת חבריי למותב שם]. עיקרי גזר דינו של בית המשפט המחוזי 10. בית המשפט המחוזי הדגיש את הנסיבות החמורות שאפיינו את ביצוע השוד שבנדון, בצוותא לאחר תכנון מראש ותוך שימוש באלימות. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי את הנזקים הגופניים, הנפשיים והרכושיים שנגרמו לנפגעי העבירה. בית המשפט ציין את האלימות שננקטה כלפי השומר במהלך ביצוע השוד ואת היקף הרכוש הרב שנגנב מהסוכנות והנזק שנגרם לה במהלך ביצוע השוד. בית המשפט המחוזי הטעים כי לדידו לא ניתן לאמץ את המלצות שירות המבחן בנסיבות המקרה דנן לאור חומרת האירוע. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי בין אם חלקם של המערערים חמור יותר מחלקם של האחרים ובין אם לאו, מן הראוי להחמיר מעט בעונשם של המערערים. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי יש לשקול לקולא את הודאת המערערים, גילם הצעיר ועברם הנקי. לאור כל האמור השית בית המשפט המחוזי על המערערים את העונשים שפורטו ברישא. תמצית נימוקי הערעור 11. המערערים – באמצעות בא כוחם, עו"ד איברהים עיאד – טוענים כי בית המשפט המחוזי התעלם מנסיבותיהם האישיות ומהערכת שירות המבחן כי הם נגררו לביצוע העבירה אחרי אחרים. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי משהתעלם מהמלצתו של שירות המבחן. בהקשר זה טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי התעלם מההיבט השיקומי. המערער 2 טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לחלקו המינורי באירוע. המערערים טוענים כי מעשיהם של אבו סנינה ותרתיר חמורים יותר שכן הם שיזמו את הפעולה וסיפקו את המידע הדרוש בהיותם עובדי הסוכנות. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא איבחן בין חלקם של אבו סנינה ותרתיר לבין חלקם שלהם וקבע באופן שגוי כי "בין אם חלקם של הנאשמים דנן חמור יותר מחלקם של הנאשמים האחרים ובין אם לאו, ולנוכח עקרון אחידות הענישה נראה לי, כי מן הראוי להחמיר מעט בעונשים של הנאשמים דנן". מכל הטעמים דלעיל עותרים המערערים לקיצור תקופת המאסר שהושתה עליהם. תמצית תגובת המשיבה 12. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן ארויה – עותר לדחיית הערעור. המשיבה טוענת כי העונש שהושת על המערערים נמצא במתחם הענישה הנוהג ביחס לעבירות בנסיבות דומות וכי בית המשפט המחוזי השית על המערערים עונש מתון ומאוזן בהתחשב במכלול הנתונים. עוד טוענת המשיבה כי אין בעובדה שהושת על האחרים עונש מאסר קצר יותר כדי להצדיק הפחתה בעונש המאסר שהושת על המערערים. המשיבה טוענת כי שירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית גם אם הביע דעתו ביחס לאורכה הרצוי של תקופת המאסר. המשיבה מדגישה כי התסקירים העדכניים שהוגשו לבית משפט זה אף הם תומכים בעמדתה לפיה אין מקום להיעתר לערעור. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו ועיינתי באסמכתאות אליהן הפנו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי וכך אמליץ לחבריי לעשות. 14. בחוות דעתי בע"פ 8636/12 , בה נדחו כאמור ערעוריהם של האחרים, פירטתי את החומרה היתרה שבמסכת העבריינית מושא כתב האישום. עוד הטעמתי את הנזק הפיסי, הנפשי והממוני שהסבו המעורבים בפרשה לשומר ולבעל הסוכנות. הדברים יפים אף לעניינינו. נדמה כי לאור התסקירים העדכניים אליהם הפנתה המשיבה ואותם הבהירה לפנינו הגברת ברכה וייס מטעם שירות המבחן, קשה להלום את טענתם של המערערים ביחס לשיקול השיקום. באשר לעלקם; צויין כי הוא צבר לחובתו שלוש חריגות משמעתיות במהלך ריצוי מאסרו, האחרונה בגין המצאות שרידי סם בבדיקת השתן שנלקחה ממנו. עלקם סירב להשתלב בטיפול בבעיית התמכרותו לסמים ואינו משולב בטיפול או במרכז החינוך של הכלא. באשר למחיסן; ציין שירות המבחן כי הוא בחר שלא להשתלב בתוכנית למניעת רצידיביזם ונשר מפעילות במרכז החינוך של הכלא בשל קושי להתמיד. זאת ועוד, צודקת המשיבה כי בע"פ 8636/12 עמדתי על מדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות והבעתי את דעתי כי העונש שהושת על המערערים שלפנינו על ידי בית המשפט קמא אינו מקיים את עקרון ההלימה (שם, פסקה 21). ודוק, הקושי במקרה דנן נעוץ בעקרון אחידות הענישה לפיו על בית המשפט לגזור עונשים דומים על נאשמים באותה פרשה, זאת ככל שניתן וככל שאין הבדל משמעותי ומהותי בחלקם במסכת העבריינית ובנסיבותיהם האישיות [ראו למשל: חוות דעתו של השופט נ' הנדל בע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל (28.3.2012), פסקה 5]. 15. לכן, משעה שגזר בית המשפט המחוזי על האחרים עונש מאסר של 42 חודשים לריצוי בפועל, נדרש בית המשפט המחוזי במקרה דנא לנמק מדוע החמיר בעונשם של המערערים דכאן והשית עליהם עונש מאסר של 48 חודשים לריצוי בפועל. יתכן, כי אם היה בית המשפט המחוזי מפרט את נימוקיו להבחנה זו ניתן היה להימנע מלהתערב בגזר דינו, שכן עקרון אחידות הענישה נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך מנגד לא נועד לכפות על בית המשפט להשית אמת מידה עונשית מוטעית רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים [ראו למשל: ע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 817, 822 (2002)]. ודוק, בית המשפט המחוזי נמנע מלאבחן את חלקם של המערערים דנן ונסיבותיהם ולא נימק מדוע לדעתו היה מקום להחמיר עם המערערים ביחס לאחרים. אכן, עלקם נטל חלק בפעילות האלימה כנגד השומר, בניגוד לאחרים, אך מנגד לא ניתן להתעלם מכך שהאחרים היו עובדי הסוכנות ובכך התווספה נסיבה מחמירה למעורבותם בשוד שעניינה הפרת אמון המעביד כפי שעמדתי על כך בע"פ 8363/12. זאת ועוד, מחיסן לא נטל חלק ישיר בפעילות האלימה כנגד השומר גם אם התלווה ליתר המעורבים לסוכנות ולאחר מכן לחברון ואף נהג באחד הרכבים שנגנבו מהסוכנות. משכך, ניתן לתהות מדוע החמיר עימו בית המשפט המחוזי ביחס לעונש שהשית המותב המוקדם על האחרים. לא זאת אף זאת, תרתיר, אחד משני האחרים, הינו אדם מבוגר, יליד 1971, בעוד שהמערערים דכאן הם ילידי שנת 1992 והיו בני כ-20 בעת האירוע מושא כתב האישום המתוקן, וגם לכך יש ליתן משקל בגזירת הדין. בנוסף לכך, תרתיר היה בעל עבר פלילי, בעוד שהמערערים דכאן נעדרי עבר פלילי. לאור כל האמור ועל רקע עקרון אחידות הענישה, יש מקום לטעמי להפחית את עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת על המערערים דכאן ולהעמידו על 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכך אציע לחבריי לעשות. יתר רכיבי העונש יוותרו בעינם. 16. הערה בטרם נעילה; הפרשה דנן הינה דוגמא להשתת עונשים שונים על מעורבים באותה פרשה שהועמדו לדין בגין אותן עבירות לפני מותבים שונים. לעיתים פיצול הדיון באותה הפרשה הוא כורך המציאות. פיצול זה יכול להיות מושפע משיקול דעת המאשימה או בשל העובדה כי נאשם אחד בחר להתקשר בהסדר טיעון והאחר העדיף לנהל משפט הוכחות. לטעמי, ככל שהנסיבות מאפשרות זאת יש להעדיף כי מותב אחד ידון ויכריע בעניינם של נאשמים המעורבים באותו אירוע פלילי, שכן פיצול הדיון באותה פרשה בין מותבים שונים טומן בחובו פוטנציאל לסטיה מעקרון אחידות הענישה. יתר על כן, אני סבור כי מן הראוי שגם במקרים בהם פוצל הדיון בין מותבים שונים, על המותב הדן בשלב מאוחר יותר בנקודת הזמן להביא במניין שיקוליו גם את גזר דינו של המותב המוקדם על מנת שלא יופר עקרון אחידות הענישה, גם אם אין הוא חזות הכל, שכן גזירת הדין אינה פעולה מכאנית או מתמטית אלא נעשית בהתאם לנסיבותיו האישיות של כל נאשם בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית [ראו והשוו: ע"פ 2456/11 אבו סעלוק נ' מדינת ישראל (9.6.2013), פסקה 5 לחוות דעת של השופט נ' הנדל]. לא בכדי קבע בית משפט זה כי על המאשימה בתפקידה כ"קצין בית המשפט" להביא לידיעת המותב המאוחר את גזר הדין שיצא תחת ידיו של המותב המוקדם (שם). 17. אשר על כן, אני מציע להעמיד את עונשם של המערערים על 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל ולהותיר את שאר רכיבי גזר הדין של בית המשפט המחוזי בעינם. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: 1. חברי השופט י' דנציגר סבור כי דינו של הערעור להתקבל באופן חלקי, בעיקר על רקע עקרון אחידות הענישה, בשים לב לעונש המאסר שהושת על שני השותפים האחרים. דעתי שונה. 2. מוסכם על דעת הכל כי עקרון אחידות הענישה, הוא כלל יסודי בתורת הענישה, והוראתו היא כי מצבים דומים מבחינת מהות המעשים ומיהות העושים ראויים לענישה דומה. ברם, מציין חברי, בצדק, כי "עקרון אחידות הענישה נועד למנוע הפליה בין נאשמים שפשעו יחדיו ובנסיבות דומות, אך מנגד לא נועד לכפות על בית המשפט להשית אמת מידה עונשית מוטעית רק מפני שהיא ננקטה במקרהו של אחד הנאשמים המשותפים" (פסקה 15). 3. במה דברים אמורים? בפסק דינו הקודם, מיום 11.7.2013, בערעורם של השותפים (ע"פ 8636/12) הטעים חברי באומרו כך: "איננו סבורים כי העונש שהושת על האחרים (המערערים כאן – נ' ס') יכול שיהווה נקודת ייחוס לגבי עונשיהם של המערערים (השותפים האחרים – נ' ס')... בנסיבות דנן" (שם, פסקה 21). דברי חברי הללו יפים שם, ויפים כאן בתמונת-ראי. כלומר, גם העונש שהושת על השותפים אינו יכול להוות "נקודת ייחוס" לגבי העונשים שהוטלו על המערערים. 4. מחד גיסא, עקרון אחידות הענישה הוא כאמור כלל חשוב שנועד למנוע הפליה בין שווים או דומים, למען עשיית צדק עם נאשמים, ולהבטיח את אמון הציבור בהליך הפלילי. מאידך גיסא, עקרון זה הוא יחסי ואינו מוחלט. עדיין יש מקום לשיקולי ענישה נוספים, ואם קיימים שיקולים כבדי-משקל המצדיקים סטייה מן העקרון מחמת אינטרס ציבורי או מטעמים של צדק, כי אז על בית המשפט לחרוג ממנו ולהעדיף שיקולי ענישה אחרים. גבי דידי, עקרון אחידות הענישה, עם כל חשיבותו, איננו מהווה שיקול עונשי העומד לעצמו, ואיננו חזות הכל. בענייננו, אין חולק כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי בעניינם של המערערים, לא כל שכן גזר הדין בעניינם של השותפים, מצוי ברף הענישה התחתון הנוהג בעבירה מן הסוג שבה הורשעו המערערים ושותפיהם. כפי שציין חברי פעם ופעמיים, העונש שהושת על המערערים – מאסר למשך 48 חודשים – "אינו עונש המקיים את עקרון ההלימה" (פסקה 21 לפסק הדין בערעורם של השותפים; פסקה 14 לחוות דעתו של חברי כאן). אכן, העונש נוטה לקולא. 5. חברי מנמק את מסקנתו כי יש להעתר לערעור ולהקל עוד בעונש, בעיקר בכך ש"בית המשפט המחוזי נמנע מלאבחן את חלקם של המערערים דנן ונסיבותיהם ולא נימק מדוע לדעתו היה מקום להחמיר עם המערערים ביחס לאחרים" (פסקה 15). אמת, בית המשפט המחוזי ציין כי "בין אם חלקם של הנאשמים דנן חמור יותר מחלקם של הנאשמים האחרים ובין אם לאו, ולנוכח עקרון אחידות הענישה... מן הראוי להחמיר מעט בעונשם של הנאשמים דנן" (ראו עמוד 7 לגזר הדין). אלא מאי? בית המשפט המחוזי סבר, כך מסתבר, כי אמת-המידה העונשית שננקטה בעניינם של השותפים הייתה מוטעית קמעא לנוכח מדיניות הענישה הכללית ביחס לכלל המורשעים בעבירת השוד – שגם לגביה יש צורך באחידות – ולכן קבע את אשר קבע לגבי תקופת המאסר לריצוי בפועל שהושתה על המערערים, קרי – החמיר מעט בעונשם ביחס לעונש שהוטל על השותפים. על רקע האמור, שוכנעתי כי העונש שהוטל על המערערים הוא מוצדק לאור רף הענישה הנוהג בעבירות שוד ולנוכח העובדה כי האינטרס הציבורי הכללי מצריך תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית כמסר של הרתעה והגנה על ביטחון הציבור. 6. כיוצא בדברים הללו, מקובל עלינו גם הכלל שלפיו לא תתערב ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, פרט למצבים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית, או כשהעונש חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. לא הוכח כי זה מצב הדברים בעניין דנן. כאמור, 48 חודשי מאסר לריצוי בפועל הוא עונש המצוי על הצד הנמוך במתחם הענישה ההולם את העבירה הנדונה, והוא מגלם די הצורך גם התחשבות בנסיבות אישיות. לפיכך, לוּ תתקבל דעתי, נדחה את הערעור. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: עיינתי בחוות-דעתו של חברי, השופט י' דנציגר, אך לצערי לא אוכל לצרף את דעתי לדעתו. אין ספק בדבר חשיבותו של עיקרון אחידות הענישה, עיקרון שייעודו למנוע אי- צדק בענישתם של נאשמים שהעובדות והנסיבות אשר מתקיימות לגביהם זהות או דומות (ע"פ 1776/94 עובדיה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (25.5.1994)). בית המשפט ראוי שיגזור עונשים דומים על נאשמים שפשעו יחדיו בנסיבות דומות, ככל שאין בעניינם הבדלים המצדיקים פער בענישתם. אולם, לשיטתי, כדעתו של השופט נ' סולברג, במקרה הנוכחי לא יהיה זה נכון לכפות על בית המשפט בשם עיקרון אחידות הענישה אמת-מידה עונשית מוטעית רק מפני שזו ננקטה בעניינם של יתר המעורבים בפרשה. לדעתי, העונש שהוטל על המערערים (48 חודשי מאסר) הוא מתון ביותר בנסיבות העניין, ואף מקל ביחס למדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. הדברים נכונים ביתר-שאת ביחס לעונש שהוטל על האחרים בפרשה זו (42 חודשי מאסר). גם חברי הביע עמדתו כי העונש שהושת על המערערים דכאן אינו מקיים את עיקרון ההלימה, בהדגישו כי ענייננו ב"שוד מתוכנן היטב שבוצע בצוותא וגרם לנזקים פיסיים עקב שימוש באלימות, כמו-גם לנזק ממוני בהיקף ניכר של מיליוני שקלים" (ע"פ 8636/12, פסקה 21; וכן פסקה 14 לחוות-דעתו כאן). אכן, נסיבות המקרה קשות הן ביותר ונושקות לרף העליון של סולם החומרה. מעבר לתכנון המוקדם, לפגיעה הרכושית רחבת ההיקף, הרי שבני החבורה לא בחלו בנקיטת אלימות כלפי השומר שנמצא במקום, לרבות ריסוס פניו בגז פלפל, כפיתת ידיו ורגליו ונעילתו במחסן, תוך השמעת איומים על חייו. משאלה הם פני הדברים, סבורה אני כי אין מקום להמתיק את עונשם של המערערים, כך שיהיה זהה לעונש שהוטל על שותפיהם לפרשה, הגם שכמו חברי לא מצאתי הבדלים של ממש המצדיקים החמרה דווקא עימם. כאמור, חשיבותו ומעמדו של עיקרון אחידות הענישה אינם שנויים במחלוקת. ברם, אחרי ככלות הכל, מדובר בשיקול אחד בלבד מבין מכלול השיקולים הנלקחים בחשבון במלאכת הענישה: "... ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא עניין שבשיקול דעת, הנעשה על רקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על ידי בית המשפט..." (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979)). בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות אופי העבירה, נסיבות ביצועה, נסיבותיהם האישיות של המעורבים, כמו-גם הפער של מספר חודשים בין העונש שהוטל על המערערים כלעומת העונש שהוטל על האחרים, שאינו גדול במידה המצדיקה את התערבותנו בשיקול דעתו של בית המשפט קמא, סבורתני כי יש להותיר את העונש – שאינו חמור כשלעצמו ואף מקל – על כנו ולדחות את הערעור. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור ברוב דעות בפסק דינם של השופט נ' סולברג והשופטת ע' ארבל לדחות את הערעור כנגד דעתו החולקת של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ט בחשון תשע"ד (23.10.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12093220_W02.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il