בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 932/98
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט א' ריבלין
המערער: עומר
סעיד חסן
נגד
המשיבים: 1.
חוסין שאכר חסן
2.
עומר שאכר חסן
ערעור
על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת
מיום
14.12.97 בתיק ת.א. 722/95;
ת.ה.
4652/96 שניתנה על ידי
כבוד
השופט א' אמינוף
בשם
המערער: עו"ד עדווי עדנאן
בשם
המשיבים: עו"ד זכי כמאל
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. הסכם פשרה שבא לפתור סכסוך ממושך בין בעלי
הדין, ואשר קיבל תוקף של פסק דין, הצית מחדש את אש המחלוקת.
בחודש אוקטובר 1986 נכרת בין המערער לבין
המשיבים הסכם-מכר (להלן: ההסכם המקורי). על פי אותו הסכם רכשו המשיבים מן המערער
את זכויותיו בחלקת אדמה בה היה שותף (להלן: החלקה). המערער התחייב בהסכם המקורי
להשלים את פיצול החלקה, על מנת ליחד בה את חלקו, קודם להעברת זכויותיו בחלקה לשמם
ולבעלותם של המשיבים. אלה, מצדם, התחייבו לשאת בהוצאות הפיצול ובתשלום המסים
הכרוכים בביצוע העסקה. הם נטלו על עצמם גם לשאת במסי הרכוש הרובצים על החלקה מיום
חתימתו של ההסכם המקורי ואילך.
בחודש דצמבר 1991 פנה המערער לבית המשפט
המחוזי בנצרת בתביעה למתן פסק דין המצהיר כי ההסכם המקורי "בטל ומבוטל"
מחמת שהמשיבים הפרו אותו, משלא פרעו את תשלומי המסים שהתחייבו בהם. המשיבים השיבו
לו בתביעה שכנגד ובה טענו כי המערער הוא שמפר את התחייבויותיו על פי ההסכם המקורי.
פיצול החלקה לא הושלם, כך טענו, ואת הזכויות בה לא ניתן להעביר לשמם. במהלך המשפט,
העלה בית המשפט, (כב' השופט ג'ארח) בפני הצדדים הצעת פשרה (להלן: הסכם הפשרה).
ההצעה כללה התחייבות של המשיבים לשאת בתשלום מסי הרכוש החלים על החלקה תוך 15
ימים, לשלם למערער סכום נוסף של 1,500 ש"ח, בתוך 30 ימים, הסכמה כי המערער
"לא יהיה חייב בתשלום כלשהוא לצורך רישום החלקה הנ"ל", התחייבות
מחודשת לרישום החלקה בשמם של המשיבים, והסכמה כי באי כוח הצדדים "יודיעו לבית
המשפט תוך 15 יום איך הם מתכוונים לבצע את הרשום הנ"ל על שמם [של
המשיבים]". באותו מעמד הודיעו הצדדים כי הצעת בית המשפט מוסכמת עליהם. כחודש
לאחר מכן, התייצבו הצדדים בבית המשפט והודיעו כי הם "מבצעים את הוראות ההצעה
של בית המשפט ומבקשים לתת לה תוקף של פסק-דין". וכך הווה.
2. מקץ שלושה חודשים שב המערער והתייצב בבית
המשפט. הוא ביקש לבטל את פסק הדין שאישר את הסכם הפשרה "ולהחזיר את הדיון
בתיק". המשיבים, כך טען, לא עמדו בהתחייבותם לשאת בתשלום המסים וגם "לא
סיכמו את המשך הטיפול בהעברת הזכויות". בית המשפט דחה את הבקשה. הוא ציין כי
ביום בו ניתן פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה, למעלה מחודש לאחר שהצדדים היו אמורים
להתחיל בביצועו, לא נשמעה מפי המערער כל טענה כאילו אין המשיבים עומדים
בהתחייבויותיהם. "מכל מקום", כך פסק בית המשפט, "אפשר לכפות עליהם
את הקיום בדרכים משפטיות כגון הליך של בזיון בית המשפט". על החלטה זו לא השיג
המערער.
3. חלפו שנתיים - והמערער הגיש, ביום 9.11.95,
תובענה חדשה לבית המשפט המחוזי. בכתב התביעה ביקש כי בית המשפט "יחייב את
[המשיבים] באכיפת ההסכם וקיומו כלשונו ו/או כמשתמע מפירושו לפי הנסיבות".
לחילופין, "להכריז ולהצהיר" כי "ההסכם בטל ומבוטל". ההסכם בו
דיברה התביעה הוא הסכם הפשרה שקיבל, כאמור, תוקף של פסק דין.
המשיבים לא התגוננו כנגד התובענה והמערער פנה
לבית המשפט וביקש כי "ינתן פסק דין בתיק". בית המשפט המחוזי (כב' השופט
אמינוף) לא מצא להיעתר לבקשה - וכך הורה:
"להודיע
לעורך דין מתאמנה [הלא הוא בא-כוח המערער] שההסכם בין הצדדים, כפי שהוצע על ידי
בית המשפט קיבל תוקף של פסק דין. לפיכך לא ברור מדוע יש צורך בפסק דין נוסף".
החלטה זו ניתנה ביום 17.1.96 וביום 6.2.99 שב
המערער ופנה לבית המשפט. הוא ביקש "לעיין מחדש בצו שניתן" והפעם הסביר
כי אין הוא עותר למתן הסעד העיקרי שבתובענה - אכיפת הסכם הפשרה - כי אם דוקא למתן
הסעד החלופי - "להכריז כי ההסכם בטל ומבוטל". בית המשפט נעתר לבקשה זו
האחרונה ופסק, ביום 26.3.96, כי הסכם הפשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין "בטל
ומבוטל". ביום 31.10.96, כשבעה חודשים לאחר מכן, פנו המשיבים לבית המשפט
המחוזי וביקשו "במעמד צד אחד" לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרם "וכן
לדחות את התביעה [נשוא התיק] על הסף ולחילופין להאריך את המועד להגשת כתב
הגנה". הבקשה לא נתמכה בתצהיר ובמועד שנקבע לשמיעתה הוסכם כי טעוני הצדדים
יסוכמו בכתב. משהוגשו הסיכומים הוזמנו הצדדים לבית המשפט על מנת לבחון מחדש אפשרות
ליישב את המחלוקת ביניהם. הניסיון לא צלח והצדדים הגישו סיכומים משלימים בכתב.
ביום 14.12.97 החליט בית המשפט קמא לבטל את
פסק הדין שניתן כנגד המשיבים. בית המשפט לא הסתפק בכך והחליט גם, מניה וביה, לדחות
את התביעה שהוגשה על ידי המערער. בית המשפט קמא ציין כי פסק הדין שניתן על ידי כב'
השופט ג'ראח והנותן תוקף להסכם הפשרה, כמו גם החלטתו לדחות בקשה שהגיש המערער לבטל
את אותו פסק דין, "הפכו להיות חלוטים". "אם יש טענות כלשהן
[למערער] - פסק בית המשפט - הרי פתוחה הדרך בפניו, לנקוט בהליכים למימוש פסק הדין
בהליכי הוצאה לפועל, או בהליך חוקי אחר, כפי שמממשים פסק דין".
4. כנגד החלטות אלה מכוון הערעור. להשקפת המערער
לא היה מקום לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרם של המשיבים משלא הגישו כתב הגנה בתיק.
המועד להגשת בקשת הביטול, כך מדגיש המערער, חלף עוד בטרם הוגשה, ומשהוגשה, באיחור,
לא צורף לה תצהיר לאימות העובדות הנטענות בה.
המערער מלין גם על החלטתו של בית המשפט לדחות
את התביעה שהגיש על הסף, "בלא שנתבקש לכך על ידי המשיבים". בפועל, כך
סבור המערער, באו הצדדים, במהלך הדיון שנתקיים בבית המשפט קמא, לכלל הסכמה חדשה
אשר על פיה נקבע כי הקרקע תשוב לחזקתו של המערער "אם לא ישולמו המסים בתוך
שלושה חודשים". המסים לא שולמו, כך טוען המערער, ולפיכך ראוי היה ליתן תוקף
של פסק דין להסכמה זו החדשה.
טרם שאנו נדרשים לשאר טענותיו של המערער ראוי
להסיר מלפנינו את זו האחרונה. עיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי חילופי הדברים בין
הצדדים, בבית המשפט קמא, לא הביאו לגיבוש הסכמה ביניהם. בסיום הדיון הודיע בא-כוח
המערער כי "אם נגיע להסכם נגיש תוך שבועיים הסכם בכתב ואם לא נבקש שבית המשפט
יתן החלטה בתיק זה על פי הסיכומים שהוגשו" (עמ' 5 לפרוטוקול בתיק המר'
4852/96). הסכמה כתובה לא הוגשה, הסיכומים הוגשו, והמחלוקת נותרה בעינה.
5. דין הערעור להתקבל מטעמים אחרים. בנסיבות
המקרה אכן לא היה מקום להיעתר לבקשת המשיבים לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה.
ממילא לא נפתחה הדרך לדון בתובענה ולא היה מקום לדחותה "על הסף".
כאמור, לא נתמכה בקשתם של המשיבים, לבטל את
פסק הדין ולהאריך להם את המועד להגשת כתב ההגנה, בתצהיר. המשיבים אינם חולקים על
כך שכתב התביעה נמסר לידיהם סמוך לאחר הגשתה וכי הם נמנעו מלהגיש כתב הגנה בתיק.
לטענתם "עיין בא-כוחם בתיק בית המשפט לצורך הגשת כתב הגנה וכשמצא כי העניין
הסתיים לא הוגשה ההגנה ולא נדרשה בקשה להארכת מועד לכך". בכך הם מתכוונים
להערת בית המשפט קמא שנכתבה ביום 17.1.96 ובה חיווה דעתו כי "לא ברור מדוע
יש צורך בפסק דין נוסף". על העובדה שבסופו של דבר ניתן פסק דין בתובענה שהגיש
המערער נודע להם, כך הם טוענים, רק ביום 14.10.96, מפי בא-כוח המערער. אין בטענות
אלה אין כדי להסביר את מחדלם להגיש כתב הגנה בפרק הזמן שחלף מאז הגשת התובענה ועד
המועד בו בחר בא-כוח המשיבים לעיין בתיק לראשונה. ומכל מקום, אלה הן טענות שבעובדה
והן צריכות אימות בתצהיר. בהעדר תצהיר המאמת את העובדות שבאו ליתן הסבר על שום מה
נמנעו המשיבים מלהתגונן, לא היה מקום להיעתר לבקשת הביטול. כלל הוא גם כי באין
הגנה חייב הנתבע להיכבד ולהיכנס לפרטים ולבאר בתצהיר מה הגנה יביא לפני בית המשפט
("ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש'
לוין, בעמ' 742). סיכויי ההגנה נלמדים מהבקשה לביטול ומן התצהיר התומך בה. מחדליהם
של המשיבים, שלא תמכו בקשתם בתצהיר, השמיטו מתחתיה את הקרקע. כיוון שכך, לא היה
מקום לבטל את פסק הדין וממילא לא ניתן היה לחרוץ את גורלה של התובענה למפרע.
התוצאה היא שיש לקבל את הערעור. דין ההחלטה
המבטלת את פסק הדין, שניתן באין כתבי טענות, כמו גם ההחלטה הדוחה באיבה את התובענה
- להתבטל. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן מחדש את הבקשה לבטול פסק
הדין. בנסיבות הענין ניתנת בזה למשיבים ארכה בת 14 ימים להגשת תצהיר התומך בבקשתם.
לכשיוגש - יכריע בית המשפט בבקשה. בזאת אין אנו מחווים דעתנו באשר לתוצאות הבקשה.
היה ויחליט בית המשפט לבטל את פסק הדין - תינתן למשיבים ארכה בת 14 ימים להגשת כתב
הגנה. רק לאחר הגשת כתב ההגנה יהיה מקום לקיים דיון בתובענה, כאשר לכל צד שמורות
מלוא טענותיו.
הייתי מחייב את המשיבים לשאת בהוצאות המערער
בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כ"ג בתשרי תש"ס
(3.10.99).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98009320.W02/אמ