מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 932/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 932/10 ע"פ 1432/10 - א' בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערערת בע"פ 932/10: המערער בע"פ 1432/10: מדינת ישראל פלוני נ ג ד המשיב בע"פ 932/10: המשיבה בע"פ 1432/10: פלוני מדינת ישראל ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 23.12.2009, בת.פ. 5014/08, שנית על ידי השופטים: י' אלרון, כ' סעב ו-מ' גלעד תאריך הישיבה: י"א באדר א' התשע"א (15/02/2011) בשם המערערת בע"פ 932/10: עו"ד דותן רוסו בשם המשיב בע"פ 932/10: עו"ד אביטל בן-נון פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, כ' סעב ו-מ' גלעד) הרשיע את המערער בע"פ 1432/10 (להלן: המערער) בשורה של עבירות מין שבוצעו במתלוננת, בת אחיה של אשתו. מעשים אלו החלו כאשר הייתה המתלוננת בת חמש, ופסקו רק כאשר הגיעה לגיל עשר. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשמונה שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי והוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסך 25,000 ש"ח. המערער משיג בפנינו על הרשעתו והעונש שנגזר לו, בעוד שהמשיבה (בע"פ 932/10) מבקשת כי נחמיר בעונש. 2. בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בשנת 2008, נטען כי במשך מספר שנים נהג המערער לבצע במתלוננת מעשים מיניים. האירוע הראשון התרחש בעת שהייתה בת חמש, כאשר המערער התנדב לספר לה סיפור לפני השינה, ותוך כדי כך החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. במקרה אחר הגיעה המתלוננת למקום עבודתו של המערער, וכאשר נשארו לבדם שב וביצע בה מעשים דומים, ואף הורה לה לגעת באיבר מינו. מקרה נוסף התרחש בבית-כנסת בו שהו המערער והמתלוננת לרגל אירוע משפחתי, כאשר הוא ניסה להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ללא הצלחה. עוד תוארו מעשים דומים שהתרחשו בביתה של המתלוננת; בחדר בנו של המערער; וכן כאשר המערער טייל עם כלבו. באחד מאותם טיולים ניסה המערער להושיב את המתלוננת על גופו המעורטל, אולם היא נמלטה ממנו לפני שעלה בידו לבצע את זממו. 3. נוכח הזמן הרב שחלף בין מועד ביצוע המעשים להגשת כתב האישום, חולקו הוראות האישום שיוחסו למערער לשתי תקופות, בהתאם לשינוי שחל בחקיקה הרלוונטית: בתקופה שבין 31.3.88 (המועד בו נכנס לתוקפו תיקון מס' 22 לחוק העונשין התשל"ז-1977) ועד ל-10.8.90 (אז נכנס לתוקפו תיקון מס' 30 לחוק העונשין), יוחסו למערער עבירות של תקיפה מינית לפי סעיפים 348(ג) ו-348(ב) לחוק במתכונתו אז. ביחס לתקופה שלאחר מכן, יוחסו למערער עבירות של אינוס וניסיון לאינוס, מעשה מגונה ומעשה מגונה בפומבי בקטין בן משפחה, לפי סעיפים 345(א) ו-351(א), 348(ב) ו-351(ג)(2) ו-351(ד) לחוק העונשין. הכרעת-הדין 4. במרכז ראיותיה של המשיבה עמדה עדותה של המתלוננת. היא טענה כי האירוע הראשון התרחש בעת שהמערער ביקר בביתה, וכאשר הקריא לה סיפור לפני השינה. באירוע אחר ניצל המערער את היותם לבד במקום עבודתו, וכאשר ביקשה לתאר את המעשים שביצע בה במהלך הטיולים עם כלבו מסרה: "הוא היה מכניס אותי לאיזה מבנה שאז זה היה נראה לי כמו גן ילדים" (עמ' 24 לפרוטוקול). בנוסף, תארה המתלוננת מקרה בו תקף אותה המערער כאשר הגיעו לספסל בחורשה בקרבת ביתו, ובלשונה: "[המערער] פתח את המכנסיים שלו, הוציא את איבר המין שלו. רוצה שאני אשב עליו. באותו רגע קמתי ורצתי... ובבית הוא אמר להורים שלי היא ברחה לי, היא פתאום רצה לי" (עמ' 29 לפרוטוקול). באשר לאירוע בבית הכנסת, מסרה המתלוננת כי את מעשיו ביצע בה המערער בקומה השנייה, ואת המבנה תארה כך: "היה בית כנסת מדהים מבחינת המבנה שלו, מבחינת הצורה שלו בגלל החלונות, היו שם ויטראז'ים" (עמ' 27 לפרוטוקול). המתלוננת הוסיפה ותיארה מקרה בו הגיע המערער במפתיע לביתה כאשר הייתה לבדה, וניסה להוביל אותה לחדר השינה, אולם היא דחתה אותו. כתוצאה ממעשיו של המערער, כך לגרסת המתלוננת, היא נמנעה ככל יכולתה מכל קשר עמו, וסירבה להגיע לביקורים משפחתיים שנערכו בביתו. 5. עדותה של המתלוננת לא הייתה חפה מסתירות, אולם כאשר נשאלה עליהן עלה בידה להסבירן. כך לדוגמא טענה המתלוננת בעדותה, שהמעשים בוצעו בה בין הגילאים חמש עד עשר. אולם, משהוצגו בפניה רישומיו של פסיכולוג, מהם עלה כי היא סיפרה לו שהמעשים בוצעו בגילאים שלוש עד 11, היא השיבה כי רישומים אלה לא נערכו בנוכחותה, ולכן אינה יכולה לעמוד על מקור הטעות (עמ' 58 לפרוטוקול). בנוסף, מסרה המתלוננת כי המקרה האחרון שהתרחש היה בבית-הכנסת, אולם במשטרה מסרה כי היה זה דווקא אירוע שהתרחש בחורשה. כשעומתה עם נתונים אלה, הסבירה המתלוננת כי האירוע בחורשה נתפס בעיניה כניסיון לבצע בה מעשה אסור, ולא אחת מן התקיפות ממש, שהלא היא ברחה קודם שהיה בידי המערער לבצע בה את זממו (עמ' 79 לפרוטוקול). בעדותה בפני בית-המשפט העלתה המתלוננת, לראשונה, את הטענה כי במהלך האירוע האחרון בחורשה, דרש ממנה המערער לבצע בו מין אוראלי. את הסיבה להעלאתו של נושא זה באיחור, תלתה המתלוננת ברצונה שלא לחשוף פרטים נוספים וכואבים מעברה (ראו עמ' 8 להכרעת הדין). עדים נוספים 6. במהלך השנים עובר למועד תלונתה במשטרה, חשפה המתלוננת את גרסתה בדבר מעשיו של המערער, ולו באופן חלקי, בפני אנשים שונים – מכריה ופסיכולוג עמו נפגשה – אשר העידו כולם בפני בית-המשפט. הוריה של המתלוננת העידו על מצבה הנפשי שבסופו של דבר הוביל אותם להפנותה לפסיכולוג. רק לאחר שנפגשה עם זה האחרון וחשפה בפניו את שעבר עליה, אזרה עוז לחשוף את הפרשה גם בפני הוריה. אמה של המתלוננת נדרשה לאירועים שתוארו בכתב האישום, ועלה בידה לזכור את נסיבות התרחשותם – בין היתר, אישרה כי במקרה אחד חזרה המתלוננת בריצה לאחר שטיילה לבדה עם המערער (עמ' 189 לפרוטוקול); במקרה אחר השאירה אותה לבד עם המערער במשרדו (עמ' 191 לפרוטוקול); לאחר ששהתה המתלוננת לבד עם המערער מצאה אותה אמה כשהיא מצביעה על איבר מינה ומציינת שוב ושוב את שמו של המערער (עמ' 193 לפרוטוקול); ובאשר לאירוע בבית הכנסת, זכרה האם כי הבחינה לפתע בהיעדרה של המתלוננת, עד שזו הופיעה בלווי המערער שאמר כי הראה לה את המקום (עמ' 200 לפרוטוקול). אביה של המתלוננת תיאר גם הוא את המצב הנפשי של בתו כאשר חשפה בפניהם את שבוצע בה, וכן אישר כי היא נמנעה מלהשתתף במפגשים בהם נכח המערער (עמ' 16 להכרעת-הדין). ממצאיו של בית-המשפט המחוזי 7. עיקר המחלוקת נסבה סביב סתירות שביקשה ההגנה למצוא בגרסתה של המתלוננת. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים העדיף בית-המשפט את גרסתה של המתלוננת, ונימק זאת, בראש ובראשונה, בהתרשמותו ממהימנותה. בית-המשפט מצא תמיכה לגרסתה בכך שחשפה אותה בפני אנשים שונים, במועדים שעובר לתלונתה במשטרה. נוסף על כך, התרשם בית-המשפט מתיאוריהם של הורי המתלוננת בדבר הלך רוחה הנסער כאשר חשפה בפניהם את שארע, זמן קצר לפני הגשת התלונה. בית-המשפט מצא חיזוק נוסף לגרסתה בעדותה של האם, ולבסוף, נקבע בסוגיית כבישת עדותה של המתלוננת, כי היא חששה שחשיפת הפרשה תגרום לקרע במשפחתה (עמ' 34 להכרעת הדין). מנגד, ציין בית-המשפט המחוזי את התרשמותו השלילית מהמערער, אשר נמנע מלהשיב על חלק מן השאלות שהוצגו לו (שם, עמ' 35). כמו-כן, ושלא כמתלוננת, לא עלה בידי המערער לספק הסברים מניחים את הדעת לאירועים שונים, ובפרט לאלה שהתרחשותם אומתה בעדותם של הורי המתלוננת (שם, עמ' 36). נוכח כל אלה קבע בית המשפט: "ראיתי לנכון, בסיכומו של יום, ליתן אמון בגרסת המתלוננת, התואמת את עובדות כתב האישום, ולקבוע כי עובדות אלו הוכחו כנדרש במישור הפלילי" (עמ' 40 להכרעת הדין). 8. לאחר שניתח את הדינים שהיו בתוקף בעת מועדי ביצוען של העבירות, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. מעשים שלא הוכח מועד ביצועם חייבו התייחסות נפרדת, והכוונה לאירוע בחדרה של המתלוננת בעת שהמערער קרא לה סיפור; אירועים שהתרחשו בחדרה של המתלוננת כאשר שיחקה בצעצוע שקנה לה; ומקרה שהתרחש בחדר בנו של המתלונן. ביחס לאירועים אלו, הוחלט להרשיע את המערער, מתוך הנחה המקלה עמו, כאילו התרחשו קודם לתיקון 22 לחוק העונשין (עמ' 52 להכרעת הדין). המערער זוכה מעבירה של מעשה מגונה בפומבי בפני בן משפחה, הואיל ובית-המשפט ראה במעשה חשיפת איבר מינו של המערער בפני המתלוננת, כשלב מקדמי בעבירה של מעשה מגונה שביצע בה. כמו-כן, וחרף העובדה שנתן אמון מלא בדבריה של המתלוננת כי המערער ביקש ממנה לבצע בו מין אוראלי, לא הורשע המערער בגין אותו מעשה, הואיל ונמצא כי למערער לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן בפני אישום זה. הראיות שנוספו לאחר הכרעת-הדין 9. בצעד חריג, ניאות בית-המשפט המחוזי להידרש לראיות שהציג המערער לאחר שהורשע. המערער ביקש, באמצעות עדים, להפריך חלקים מתיאוריה של המערערת. וכך לדוגמה העיד יושב ראש העמותה המנהלת את בית-הכנסת בו טענה המתלוננת כי המערער פגע בה, שרק לאחר שנת 1998 הפך בית הכנסת למבנה בן שתי קומות, ואז נוספו לו גם הויטראז'ים שהוזכרו על-ידי המתלוננת. אולם, בית-המשפט ציין כי העד לא שימש בתפקידו בעת התרחשות המקרה, ואף שבעבר לא כלל בית הכנסת שתי קומות, הרי שהמבנה בו שכן היה מאז ומתמיד דו-קומתי, ולא ניתן לשלול את האפשרות שהייתה גישה לקומה הנוספת. עד נוסף, אשר התקין את הספסלים בחורשה בה נטען כי התרחשו חלק מן המקרים, מסר בעדותו כי הוא עשה זאת בשנת 1998, היינו, לאחר המועד הנטען לביצוע העבירות. אולם עד זה גם אישר כי אין ביכולתו לעמוד על מצב החורשה או הספסלים בה עובר לאותו מועד. בנוסף, שוטר שזומן להעיד סיפר כי בעבר הייתה הנחייה גורפת בקרב המשטרה לנעול גני ילדים בשעות הערב, ועל כן נטען כי המעשה שלגרסת המתלוננת התרחש בגן ילדים, לא היה יכול להתרחש בפועל. 10. בית-המשפט קבע כי אין בראיות הנוספות כדי להביא לשינוי בהרשעה. נקבע, כי תיאוריה המוקדמים של המתלוננת בדבר האירוע בבית הכנסת, לא נסתרו (עמ' 9 להחלטה מיום 01.12.2009). אדרבא, בהצבעה שנערכה למתלוננת, כמו גם בעדות של אב הבית, עלו נתונים אשר חיזקו את הדעה כי היא דייקה בתארה את מצבו של בית הכנסת בעת קרות האירוע. באשר לספסלים בחורשה, ציין בית-המשפט כי המערער זנח את טענותיו לעניין זה, ומכל מקום לא הובאו ראיות מהן ניתן ללמוד כי מצב החורשה היה שונה מתיאורה של המתלוננת. לבסוף, נקבע כי גם בהנחיה לנעול את גני הילדים בשעות הלילה, אין כדי לשלול את עדותה של המתלוננת. הטענות המרכזיות בערעור 11. חיציו של הערעור מכוונים להחלטת בית-המשפט המחוזי ליתן אמון מלא בגרסתה של המתלוננת. המערער סבור כי יש לשוב ולבחון לעומקם את הפרטים שמסרה תוך השוואתם לתיאוריהם של עדים אחרים. בפרט, מציג המערער באופן נרחב סתירות שנתגלעו, לדעתו, בין עדותה של המתלוננת בבית-המשפט לדיווחים קודמים שמסרה – לחוקרי המשטרה, בפני מכריה ובני משפחתה – אשר מקשים לאמץ את גרסתה כמהימנה. המערער מדגיש כי שילובן של סתירות אלו עם כבישת גרסתה של המתלוננת במשך שנים ארוכות, מחייב את זיכויו, ולו מחמת הספק. נוסף על כך, מציין המערער כי בעדותה תיארה המתלוננת מקרים ומעשים באופן שונה מתיאורם בכתב האישום. נטען כי בית-המשפט המחוזי לא נתן את הדעת לפער זה, והרשיע את המערער בהתאם לעובדות – השגויות להשקפתו – שיוחסו לו בכתב האישום. המערער מוסיף, כי כלל לא היה בסיס להרשעתו בעבירת האינוס, שכן, אף לדברי המתלוננת לא החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. לגישתו, תיאוריה אודות אירועים המאוחרים לתיקון החוק, כללו מעשים המגבשים ניסיון אינוס או מעשה מגונה בלבד. 12. לאחר שהוגשה הודעת הערעור שבפנינו, ניתן פסק הדין בע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.10.10) (להלן: "ע"פ 5582/09")). באותה פרשה זוכה המערער מעבירות מין חמורות שעל-פי החשד ביצע בקרובת משפחתו. נטען, כי גם שם התנהל המשפט שנים ארוכות לאחר ביצוע המעשים הנטענים, והדבר שימש טעם לזיכוי. המערער סבור כי בנסיבות אלו יש ללמוד מפסק הדין בע"פ 5582/09 גזירה שווה לעניינו, הואיל וגם במקרה הנוכחי נכבשה גרסתה של המתלוננת במשך שנים רבות. עוד טוען המערער, כי בית-המשפט המחוזי שגה בדחיית גרסתו שלו. עמדתו היא כי בעוד שהמתלוננת זכתה לאמון מלא, ובתוך כך גם להתעלמות מהסתירות והפגמים שנתגלו בעדותה, לא בחן בית-המשפט המחוזי באופן מעמיק את גרסתו-שלו. לגישתו, אף לא היה ראוי לראות בהתנהגותו במהלך העדות – כאשר צעק והתפרץ – משום נסיבה הפוגעת במהימנותו. בפרט, הוא סבור כי אין לזקוף לחובתו את העדר יכולתו להשיב באופן מפורט לדברי המתלוננת, מאחר וטענותיה היו כלליות ולפיכך גם חייבו מענה כללי. דיון התערבות בממצאי מהימנות 13. ערעור זה עוסק בחשד לביצוען של עבירות מין בתוך המשפחה, ומטבע הדברים מדובר בהכרעה בין שתי גרסאות נוגדות שקשה למצוא להן ראיות חיזוק ישירות (ע"פ 3231/09 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 11 (טרם פורסם, 31.5.10)). לפיכך, ההכרעה בין שתי הגרסאות – זו של המערער וזו של המתלוננת – חייבת היתה להתבסס על קביעת מהימנותם של השניים, וכידוע, אם במקרה רגיל לא תהיה ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי מהימנות ובנושאים שבעובדה, נכון הדבר ביתר שאת מקום בו מדובר בעבירות מין (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425 (2004); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625, 634 (2004); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני בפסקה 12 (טרם פורסם, 3.07.2007)). הבסיס לאותן הלכות בדבר אי-התערבות, מקורן ביתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מ"התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (כמאמר סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). לכן, אין פלא כי מלכתחילה לא תימצא תועלת רבה בהבאת השגות כלפי ממצאי מהימנות לבית-משפט שלערעור, ובייחוד מקום בו אלו הוצגו בפני הערכאה הדיונית. עם זאת, לכלל האמור נקבעו במרוצת השנים חריגים אחדים (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 233 (1983); ע"פ 4977/92 ג'אברין נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 690, 695 (1993); ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל פ"ד מח(5) 265, 280 (1994); ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.03.2006) בפסקה 63)). 14. בחנתי לעומקן את טענות המערער אל מול ממצאיו של בית-המשפט המחוזי, וגרסת המתלוננת, ושוכנעתי כי אין זה המקרה החריג אשר מחייב התערבות של ערכאת ערעור. אדרבה, ההשגות בעניין מהימנותה של המתלוננת – לרבות הסתירות שבגרסאותיה – הובאו בהרחבה בפני בית-המשפט המחוזי, ואם הערכאה אשר התרשמה מעדותה של המתלוננת פסקה את אשר פסקה, נדרש טעם כבד משקל כדי לשכנענו לסטות מממצאיה. טעם כזה לא גיליתי בטיעוניו של המערער. חרף הקושי המובנה בביסוס הרשעה על-סמך עדות מרכזית אחת, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ליתן אמון במתלוננת. לא רק שגרסתה כשלעצמה, וחרף פגמים שייתכן ונתגלעו בה, ניתנת לאימוץ כמהימנה, אלא שנמצאו די והותר תימוכין לדבריה. ואם לא די בכך, לטענה בדבר עלילת שווא – אשר אמורה להיות ממשית והגיוניות (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 237 (2002)) – לא נמצא כל ביסוס, והיא אינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו בפני בית-משפט קמא. הסתירות המרכזיות בגרסת המתלוננת 15. המערער בחר להציג גרסאות שונות שמסרה המתלוננת, ולאתר אי התאמות שנפלו ביניהן. לצד גרסאות אלו הציג המערער גם מידע שמסרו מכריה ובני משפחתה, ופירט אודות התמונה הבלתי קוהרנטית לגישתו, אשר מתגבשת לאורם. תמצית עמדתו היא כי המתלוננת מסרה פרטים שונים לסירוגין, עד כי אין ליתן אמון במכלול דבריה. ואמנם, עלה בידי המערער להראות כי המתלוננת לא הצליחה לשמור על עקביות מלאה בתיאורים שונים של נסיבות ההתרחשויות או הרקע המדויק שקדם להן. פעמים, לא תיארה באופן זהה את המילים המדויקות שאמר לה המערער בעת המעשים; במקרים אחרים, לא דייקה כאשר הציגה את תחושותיה בעת המעשה, או את הדרך המדויקת בה חילצה את עצמה מהמערער. בד בבד, המערער התמקד גם בטענה הפוכה – כי תאור פרטני של האירועים ונסיבותיהם על ידי המתלוננת, מעיד, לטעמו, על כך שדברי המתלוננת כוזבים. 16. בית-המשפט המחוזי התרשם כי אין מדובר בפגמים מהותיים, וכך גם אני. פגמים וסתירות מסוג זה, אשר אינם יורדים לשורש העניין או מעיבים על התיאור המלא של הדברים, לא די בהם כדי לדחות את גרסתה של המתלוננת במלואה. יש לזכור כי מדובר בטענות בדבר אירועים שהתרחשו זמן רב לפני מסירת העדות, ובהיותה של המתלוננת ילדה רכה בשנים. על כך נכתב כי: "מטיבו של המין האנושי, שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי. אנשים שונים מתרשמים התרשמות שונה מאותה תופעה, ואין שני בני אדם – ואפילו הם נביאים – מדברים – או מתנבאים – בסגנון אחד. עד עד וסגנונו, עד עד וכשרון הבעתו. לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו" (ע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט(2) 1224 ,1218 (1955)). כך גם באשר לעדותם של נפגעי עבירות מין: "אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002)). 17. סבורני כי אין מתאימות ממילותיה של המתלוננת עצמה, אשר היטיבה לתאר את הקושי שהיה כרוך בעדותה. דומה כי הסברה מלמד מדוע לעיתים, כאשר הוטחו בה שאלות קשות, התקשתה להשיב עליהן בפרטי פרטים. כך, כאשר נשאלה מדוע בגרסה אחת מסרה כי בעת האירוע האחרון בחורשה הפשיל המערער את מכנסיו, בעוד שבגרסה אחרת מסרה כי רק חשף את איבר מינו, השיבה: "זה פרטים קטנים מבחינתי, מבחינת הזכרון שלי, של עד איפה הוא הוריד את המכנסיים, עד איפה הוא לא הוריד. אני זוכרת בוודאות את זה שהוא הוריד לי את התחתונים. אני זוכרת בוודאות את הפחד, את האיך אני בורחת, מה הדרך הביתה, איך אני מגיעה הביתה. אני זוכרת את הרצון ללכת ולספר להורים. בתוך כל זה לא התמקדתי עד לאיפה היו המכנסיים" (עמ' 149 לפרוטוקול). הוא הדין באשר להתייחסותו של המערער לתיאוריה השונים של המתלוננת בדבר האירוע הראשון בו נטען כי פגע בה. בהודעתה הראשונה במשטרה, מסרה המתלוננת כי המערער התנדב לספר לה סיפור לפני השינה, ואז החדיר את ידו לאיבר מינה. בה בעת, הוא שאל אותה "האם היא אוהבת את הסיפור", אך היא לא השיבה על כך. בעדותה בבית-המשפט הוסיפה המתלוננת, לראשונה, כי התנגדה למעשיו של המערער, ואמרה שהוא שאל אותה "את לא רוצה לשמוע את הסיפור". כן הודגש, כי הפסיכולוג בפניו תיארה את המקרה, תיעד כי המתלוננת סיפרה לו שהמערער "נגע בה בכל הגוף", וכי המעשים התרחשו בהיותה בת שלוש שנים, ולא בגיל חמש כפי שהעידה. כן נטען, כי אימה של המתלוננת תיארה מקרה הזכור לה בו סיפר המערער למתלוננת סיפור, ואז: "למחרת כאשר באתי להעיר אותה, המיטה היתה ככה.. היא ישבה עם רגליה על המיטה קצת פשוקות. היא אמרה '[המערער]' והצביעה על איבר המין שלה. אני לא הבנתי את הקשר ואני אמרתי '[המתלוננת]' מה את אומרת לה' [כך במקור] היא רק אמרה [המערער]" (עמ' 193 לפרוטוקול). בנקל ניתן לראות כי אין לראות באי הדיוקים הללו משום סתירות מהותיות המובילות למסקנה כי המתלוננת בדתה את האירוע מלבה. אף למעלה מכך, העובדה כי המערערת שיתפה את הפסיכולוג עימו נפגשה בדברים, בטרם החליטה להתלונן כנגד המערער, מוסיפה לתיאוריה נדבך של מהימנות. ואם לא די בכך, הרי שעדותה של האם מספקת חיזוק של ממש לכך שהאירוע, אותו זכרה המתלוננת לאחר שנים רבות, אכן התרחש בפועל. 18. סתירות נוספות מציג המערער באשר לאירוע שהתרחש במקום עבודתו. לדבריו, בחקירתה במשטרה מסרה המתלוננת כי המערער הושיב אותה עליו, הוריד את מכנסיה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. המערער פירט את הסתירות השונות שנפלו בגרסה זו: המתלוננת סיפרה כי האירוע התרחש בהיותה בת חמש, בעוד שאמה ואביה טענו כי השאירו אותה במקום עבודתו של המערער כשהייתה בגיל שבע. כן נטען, כי סתירה התגלתה בין דבריה של המתלוננת – כי ברחה מהמערער, לדברי אמה – כי מצאה את השניים כשידיו של המערער על מכנסיה של המתלוננת: "כאשר חזרתי מצאתי את [המערער] עם הידיים על החגורה של מכניסה [כך במקור] של [המתלוננת], אני נכנסתי, ע' מימיני ו[המערער] רוכן עליה. היא עמדה מולו עם הפנים, והוא רכן עליה... והחזיק לה את חגורת המכנס ולי היה נראה שהוא רוכס לה את המכנסיים (שם, עמ' 191). אולם, גם כאן, המערער נתלה בסתירות שבשולי הדברים, ומתעלם מכך שהמערערת תיארה אירוע שנמצאו לו תימוכין של ממש. העובדה כי התיאור של המתלוננת ושל אמה בדבר השתלשלות האירועים אינה זהה באופן מדויק, היא טבעית ומובנת לנוכח חלוף השנים. אם לא די בכך, האם הסבירה בעדותה בבית-המשפט את המקור לסתירות בין עדות מוקדמת שמסרה לחוקרים – בה לא הזכירה כי ראתה את המערער וידיו על מכנסיה של המתלוננת – לעדות נוספת בה מסרה פרט זה. לדבריה, המקור לסתירות אלה הוא בכך ש"התהליך בשבוע זה, זה היה אפילו לא שבוע בין הגילוי לבין זה שהיינו במשטרה, הייתי מוצפת במבול של זיכרונות בבת אחת, כאילו הכל נפל עליי, הדבר שהכי מהדהד לי ולא יכולתי איתו זה היה בעיניי כאילו מאד כואב... אני מאד שאלתי את עצמי שאלות לגבי איך לא ראיתי, איך הייתי מטומטמת, איך נתתי לזה לקרות" (עמ' 192 לפרוטוקול). 19. המערער מפנה לפער בין שתיים מהגרסאות שמסרה המתלוננת, והפעם אכן מדובר בסתירה שקשה לכנותה שולית, הואיל והיא נוגעת ליסוד מיסודות העבירה. בכתב האישום, אשר התבסס על דברי המתלוננת במשטרה, נטען כי באירועים מסוימים, כאשר ביקר המערער בביתה של המתלוננת, הוא נהג להגיע לחדרה, שם החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה והניח את ידיה על איבר מינו. אולם, בעדותה בבית-המשפט, לא ציינה המתלוננת במפורש אקט של החדרת האצבעות לתוך איבר מינה, וכל שסיפרה היה זה: "[המערער] היה בא אלי לחדר בביקורים שלו, ונותן לי איזה משחק שהייתי, שאהבתי לצייר בו... כל פעם היה מושיב אותי עליו היה אומר לי בואי תראי לי איך ציירת, איך את מתקדמת. מה את יכולה לעשות עכשיו. ותוך כדי היה פותח את הרוכסן שלו, היה מכניס את הידיים שלי לתוך המכנסיים לגעת באיבר המין שלו" (עמ' 26 לפרוטוקול). אכן, פער זה בין הגרסאות מעורר קושי. אולם בסופו של דבר אינני סבור כי הוכחה עילה לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי. ראשית, הודעה מפיה של המתלוננת בה תוארו מעשיו המלאים של המערער – כולל תיאור החדירה, הוגשה על-ידי ההגנה כמוצג במהלך המשפט (מוצג נ/4). הודעה זו, לצד עדותה של המתלוננת בפני בית-המשפט, הוסיפה ולימדה אודות אופי המעשים שבוצעו בה. ואכן, בית-המשפט המחוזי עמד על גרסתה של המתלוננת בכללותה, ובתוך כך התייחס גם לדברים שעלו בהודעתה המפורטת במשטרה (ראו עמ' 23, 30 ו-31 להכרעת הדין). עולה אם כן, כי ממצאיו העובדתיים של בית-המשפט קמא התבססו, בין היתר, על דבריה של המתלוננת בחקירתה. ההגנה היתה כמובן רשאית להפנות למתלוננת, בחקירה הנגדית, שאלות באשר לפער בין שתי הגרסאות, אולם הדבר לא נעשה. 20. מוסיף המערער וטוען, כי גם לגבי התקופה המאוחרת בה בוצעו העבירות, והכוונה למעשים שבוצעו בשנות התשעים, לא הזכירה המתלוננת החדרה של אצבעות לאיבר מינה. משכך, הוא סבור כי לא היה מקום להרשיעו בעבירות האינוס. גם עמדה זו אין בידי לקבל. המתלוננת חשפה מסכת ארוכה ומתמשכת של מעשים, בהם נהג המערער להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה כדבר שבשגרה. כך, כתב האישום, כך גם עדותה של המתלוננת, לא ייחסו למערער ביצועם של מעשים ספורים, אלא תיארו, לצד מקרים שצוינו בפירוט, את מנהגו לעשות בגופה של המתלוננת כרצונו. בית-המשפט קמא ציין במפורש, כי על פי גרסתה של המתלוננת, האירועים שהתרחשו במהלך הטיולים עם כלבו של המערער נמשכו עד להיותה בת תשע שנים (עמ' 47 להכרעת-הדין). במהלך טיולים אלה נהג המערער להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת. ומאחר והיא נולדה בתחילת שנת 1983, ממילא מעשים אלה נמשכו גם לאחר שנת 1990, בה – ולנוכח תיקון החוק – התגבשו מעשיו של המערער לכדי עבירת אינוס. 21. נוסף על כך, בהתאם לגרסתו של המערער עצמו, ניתן למקם את האירועים באירוע המשפחתי בבית הכנסת, בשנת 1991 (ת/1, וראו עמ' 47 להכרעת-הדין). אולם, בהליך המשלים שנוהל לאחר הכרעת הדין, הובאו ראיות לכך שאותו אירוע התרחש למעשה בשנת 1993 (ראו עמ' 289 לפרוטוקול, וכן מוצג ב/2). אמנם, בחקירתה במשטרה סיפרה המתלוננת כי באירוע זה המערער "התחיל לדחוף את הידיים שלו לתוך המכנסיים שלי" (נ/4 בעמ' 2), אולם בעדותה בבית-המשפט הסבירה את מהותם של המעשים, והסיבה לכך שלא פירטה אותם: "לא נתבקשתי לפרט אם היה פירוט... זה היה נראה לי ברור כשהוא מכניס את הידיים שלו לתוך המכנסיים זה מה שהוא עושה" (עמ' 104 לפרוטוקול). גם באירוע זה שהתרחש לאחר תיקונו של חוק העונשין, יוחסו למערער מעשים של החדרת אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת – עליהם היא עמדה בחקירתה במשטרה כמו גם בעדותה בבית-המשפט – ודי בכך כדי לגבש את הרשעתו בעבירת האינוס. 22. המערער מוסיף ומציין כי המתלוננת לא הצליחה לתאר את המועד המדויק בו התרחשו מעשים אלה, ולפיכך, לטעמו, נפלה שגיאה בכתב האישום בו נטען כי יש להרשיעו בהתאם לדין שחל לאחר 31.3.88. אולם, גם בכך שב המערער וחוזר על טענות עמן התמודד בפירוט בית-המשפט המחוזי. בהכרעתו, בחן בית-המשפט באופן מעמיק את מועדי ביצוען של העבירות השונות. באשר לעבירות שלא הוכח מועד ביצוען – בחר בית המשפט להחיל, כאמור, את הדין המקל עם המערער, קרי זה שהיה בתוקף עובר לתיקון 22 לחוק העונשין (עמוד 51 להכרעת הדין). לסיווג זה נפקות ממשית, הואיל וטרם תיקון 22, התגבשו מעשי החדרת אצבעות לאיבר המין רק לכדי עבירה של מעשה מגונה בקטין שלא מלאו לו 16 שנים, עבירה שהעונש המרבי בצידה הוא שלוש שנות מאסר. בתקופה שלאחר התיקון, אותם מעשים גיבשו עבירות חמורות בהרבה – ובימינו גם את עבירת האינוס שבסעיף 345 לחוק העונשין – ומטבע הדברים יובילו גם לענישה מחמירה בהרבה. משכך, די בעבודתו המקיפה של בית-המשפט המחוזי ואין בטענות לגבי נושא זה, כמו גם ביחס למועדים בהם בוצעו עבירות אחרות, כדי להועיל למערער. כבישת העדות 23. באשר לפסק הדין בע"פ 5582/09 הנ"ל, אין הראיה דומה לנידון. באותו מקרה, הספקות המזכים התעוררו, בין היתר, לא עקב כבישת העדות אלא מאחר והמתלוננת טענה שבמשך שנים ארוכות, כלל לא זכרה שבוצעו בה מעשים, גם לאחר שהועלתה בפניה במספר הזדמנויות האפשרות כי עברה התעללות מינית. ואם לא די בכך, התעורר קושי עובדתי באשר למועד קרות האירועים, שלא אפשר להרשיע בגינם. המקרה הנוכחי שונה בתכלית, הואיל והמתלוננת אמנם כבשה את עדותה במשך שנים ארוכות, אך לא מדובר בזיכרונות "מודחקים" שצצו לפתע, ולכבישת הגרסה ניתן הסבר מניח את הדעת. למרבה הדאבה, מקרים מעין אלה אינם נדירים במחוזותינו, וניתן להבין בנקל את הקושי שבחשיפתם. יתרה מכך, כפי שפורט לעיל, אכן שנים עברו עד להחלטתה של המתלוננת לפנות למשטרה, אולם היא הקדימה וחשפה את שעשה לה המערער בפני מכריה. ולבסוף, וגם כאן שלא כמו בע"פ 5582/09, לדבריה של המתלוננת במקרה הנוכחי נמצאו די והותר חיזוקים ממקורות חיצוניים. 24. המתלוננת הסבירה את כבישת עדותה בקושי הרב אשר היה כרוך בחשיפתה, ובחששה מההשלכות על גורל משפחתה. המתלוננת נשאלה מדוע לא חשפה כבר בשלב מוקדם את דבר המעשים בפני הוריה, והשיבה: "כשכבר הבנתי וכבר גיבשתי לעצמי מספיק אפשרויות להסביר להם שהוא עשה לי ככה ולמה... אז כבר לא רציתי, היה חבל לי להפריד, לקרוע את המשפחה של אבא שלי... אז שתקתי, חשבתי שזה לא ימשיך עוד, חשבתי שאני יכולה להמשיך לחיות עם זה" (עמ' 24 לפרוטוקול). ובחקירתה הנגדית – "רק בשנת 2006 הרגשתי שאני מוכנה ויכולה לעמוד בכל התהליך הזה, בחקירות. להגיד זה היה, זה קרה. לתת דוגמאות. לספר על האירועים. לפני כן לא הייתי יכולה" (עמ' 74 לפרוטוקול). בנוסף, אף שהמתלוננת חשפה את דבר המעשים בפני הוריה בשנת 2006, היא שיתפה בהם, במועדים קודמים, ולו באופן חלקי, את חבריה. העדה מ' סיפרה כי שמעה מפי המתלוננת בקווים כלליים, כבר בשנת 2003 את שביצע בה דודה, המערער (עמ' 175 לפרוטוקול). מכר שעבד עם המתלוננת מסר כי בשנת 2001 לערך נודע לו מפיה כי "מישהו מטריד אותה הרבה זמן, מינית, אני לא זוכר מי זה. היא אמרה לי קרוב משפחה אם אני לא טועה" (עמ' 178 לפרוטוקול). עד זה עומת בחקירה נגדית עם סתירות בגרסתו, ובהן כי בחקירתו במשטרה אמר כי המתלוננת נאנסה, והיה זה מספר ימים לפני ששוחחו על כך, בשנת 2000. בתגובה הוא השיב: "אני זוכר שהיא סיפרה שהיא נאנסה, הוטרדה, ע"י אדם קרוב מאד לה. אני יודע שזה ארך כמה שנים, זה מה שאני יודע כרגע. אני יודע שהיא אמרה יותר, אבל אני לא זוכר" (עמ' 182 לפרוטוקול). ולבסוף, גם בשנת 2005 חשפה המתלוננת את המעשים בפני מכר אשר מסר בעדותו: "[המתלוננת] לא פירטה לי לגבי סוג המעשים, לא נכנסתי גם בכדי לקבל פירוט, סיפרה לי שדוד שלה עשה לה בילדותה מעשים, ניתן היה להבין שזה בעלי אופי מיני, לא משהו ברור מפורט" (עמ' 184 לפרוטוקול). 25. לסיכומם של דברים, סבורני כי מתבקשת המסקנה כי לא רק שבית-המשפט המחוזי היה רשאי לאמץ את גרסתה של המתלוננת, אלא גם שתוצאה זו מתחייבת מתמונת הראיות שהובאה בפניו. נוסף על מהימנותה של המתלוננת, נמצאו חיזוקים ממקורות חיצוניים למעשים אותם תיארה – במיוחד בעדותה של אמה – והחשיפה המוקדמת של המעשים בפני מכריה, וכל אלה מסלקים את החשש כי מדובר בעלילת שווא אותה בדתה המתלוננת ממניע נסתר. נוכח האמור, אציע לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעורים על גזר הדין 26. המערער סבור כי העונש שנגזר לו, שמונה שנות מאסר, 24 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת, מחמיר עמו יתר על המידה. המשיבה, מצדה, סבורה כי העונש חורג לקולא מרף הענישה הראוי, ולא משקף במידה הולמת את חומרת המעשים. ברם, השיקולים הרבים לעניין העונש – חומרת המעשים, הנזק למתלוננת, נסיבות חייו של המערער, גילו ועברו הפלילי – כל אלה לא נעלמו מעיניו של בית משפט קמא. אכן, מעשיו של המערער חמורים הם, והשלכותיהם ילוו את המתלוננת עוד שנים רבות. ניצולה של ילדה קטנה באותו שלב של חייה, כאשר התקשתה להתנגד למעשים או לחשוף אותם, אפשר למערער להמשיך בשלו במשך שנים רבות. בנסיבות אלו, וחרף העובדה כי מדובר באירועים שהתרחשו זמן רב קודם למועד בו נחשפו, אין להיתלות בקשייה של המתלוננת לחשוף את שעברה כשיקול להקלה משמעותית בעונשו של המערער. משכך, למעשים שבוצעו במתלוננת נדרשה תגובה עונשית הולמת, אולם כזו שטמון בה איזון בין מכלול שיקולי הענישה. כך עשה בית-המשפט קמא, ועל כן אני מציע לחברי לדחות את הערעורים כולם. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ב' בניסן התשע"א (06.04.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10009320_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il