גרמנדן קלייד קלב וולדמרים נ. היועץ המשפטי לממשלה

החלטה בתיק בג"ץ 9315/07 בבית המשפט העליון בג"ץ 9315/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון העותרים: 1. גרמנדן קלייד קלב וולדמרים 2. סחיינש ברנו גברא קיצין 3. הכנסיה האתיופית האורטודוקסית בירושלים נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. משרד הפנים -סניף ירושלים 3. מנהל תחום נוצרים - המחלקה לעדות נוצריות עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד ליאור פרי בשם המשיבים: עו"ד איתי רביד פסק דין השופט י' אלון: עתירה למתן צו על תנאי, אשר יורה למשיבים להימנע מלגרש מן הארץ את העותרים 2-1. 1. ואלה עיקרי העובדות הדרושות לענייננו: העותר 1 אזרח ותושב אתיופיה (להלן: העותר) נכנס לארץ עוד ביום 20.4.95 באמצעות אשרת תייר מסוג ב/2 שהוענקה לו לשלושה חודשים. לאחר תפוגת האשרה המשיך העותר לשהות בארץ בלא היתר ומועסק בין השאר כחזן בכנסייה האתיופית האורתודוקסית (הלא היא העותרת 3). בשנת 2000 נישא העותר לבת זוגו (העותרת 2), אף היא שוהה בלתי חוקית בישראל, ולזוג נולדו שני ילדים. מאז פגה האשרה שבידו עשה ועושה העותר ככל שביכולתו כדי להישאר בארץ. אף הכנסייה אליה משתייך העותר, עשתה ככל הנראה, מאמצים רבים כדי שיוכל להמשיך ולשהות בארץ. בחודש אוגוסט 2001 דרש משרד הפנים מהעותר לצאת את הארץ – אך הוא לא עשה זאת. ביום 13.5.04, תשע שנים לאחר כניסת העותר לישראל, נעצר העותר והוצא נגדו צו הרחקה וצו משמורת. צו זה אושר על ידי בית הדין לביקורת משמורת. בעודו במשמורת הגיש העותר עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב כנגד הרחקתו (עת"מ 2182/04, להלן: העתירה הראשונה). בעתירה זו ביקש העותר, בין היתר, כי יוענק לו מעמד בישראל מכוח התפקיד אותו הוא ממלא בכנסיה האתיופית וביקש כי תוענק לו אשרת שהייה מסוג א-3 (איש דת). בפסק דין מיום 22.7.04 נדחתה העתירה. בפסק הדין נקבע כי "מעמדו של העותר ברור. העותר הינו שוהה לא חוקי בישראל ולא עלה בידו לשכנעני כי נפל פגם בדרך קבלת ההחלטה בעניינו או כי ההחלטה לא סבירה". העותר לא ערער על פסק הדין. על אף פסק הדין החלוט שבעתירה הראשונה, לא התאפשרה הרחקתו של העותר מן הארץ מאחר שסירב לפנות לקונסוליה האתיופית בבקשה להנפקת תעודת מעבר. לפיכך המשיך העותר לשהות במשמורת. ביום 10.5.05 הורה בית הדין למשמורת על שחרורו של העותר על בסיס התחייבותו לצאת מישראל עם משפחתו עד ליום 15.8.05. אחר הדברים הללו הגישו העותר ועמו 60 אזרחי אתיופיה נוספים עתירה מינהלית נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (עת"מ 1948/05) ובה עתרו למניעת הרחקתם מישראל עד להסדרת יציאתם המתוכננת לקנדה. ביום 23.6.05 דחה בית המשפט את בקשת העותרים למתן צו ביניים. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה – תוך שהתאפשר לעותרים הרבים לפנות בעתירות פרטניות (להלן: העתירה השניה). על רקע החלטה זו הוגשה עתירה נוספת על ידי העותר לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (עת"מ 2028/05 (להלן: העתירה השלישית). בעתירה זו נתבקשה התרת שהייתו בארץ עד להשלמת הטיפול בבקשה למעמד שהגיש לרשויות הקנדיות. בפסק דין מפורט ומנומק מיום 8.2.2006 נדחתה גם עתירה זו. גם על פסק דין זה לא הוגש ערעור ובכך הפך פסק הדין לחלוט. בין לבין הוגשו ונענו בקשות של העותר לבית הדין למשמורת להארכת מועד הגירוש, וביום 15.5.06 הורה בית הדין למשמורת על שחרור העותר בערבות וזאת בהסתמך על התחייבותו כי יצא את הארץ עד ליום 31.12.06. ביום 28.6.06 פנה העותר למשרד הפנים בבקשה למתן מעמד בישראל למשפחתו בהתאם להחלטת הממשלה מס' 3807 ותיקונה בהחלטה מס' 156 מחודש יוני 2006 (הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל). בקשתו סורבה ביום 5.12.06. ערר שהגיש על כך נדחה והעותר נדרש לצאת את הארץ עם משפחתו בתוך 60 יום. בקשה נוספת שהגיש להארכת שהייתו בארץ נדחתה. 2. בעתירה שלפנינו אין העותרים מזכירים – ולו גם ברמז – את פרשת ההליכים, העתירות ופסקי הדין החלוטים כפי שפורטו לעיל. על כל אלה למדנו לראשונה מתוך תגובת המשיבים על נספחיה וצרופותיה. העותרים נמנעו במפגיע מלפרט בעתירה כי קדמו לעתירה זו שלוש עתירות שהוגשו על ידי העותר לבית המשפט לעניינים מינהליים, כי שלוש העתירות נדחו בפסקי דין של בית המשפט, כי לא הוגשו ערעורים על אותם פסקי דין, ועל כן כולם, ומזה שנים, נעשו חלוטים. די בכך כדי שנדחה את העתירה על הסף. זאת הן מתוך חוסר ניקיון הכפיים הבולט הנובע מהעלמת נתוני יסוד אלה הצריכים לעתירה והן מתוך כך שפסקי הדין החלוטים הנ"ל יצרו מעשי בית דין מובהקים לעניין עתירה זו שבפנינו והסעדים הנעתרים בה. (לעניין חוסר ניקיון הכפיים ראו: בג"ץ 3731/95 עו"ד שמואל סעדיה נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 19.6.95); בג"ץ 1156/03 נאדיה אלסעדי ואח' נ' שר הפנים (לא פורסם, 9.6.03). לעניין מעשה בית דין ראו בג"ץ 10970/04 גבנש אדהן ואח' נ' שר הפנים ואח' (לא פורסם, 7.12.04); בג"ץ 4624/05 קבהא נרגיס גצאב ואח' נ' שר הפנים (לא פורסם, 16.6.2005)). מעבר לנדרש נוסיף ונזכיר דברים שנפסקו בבג"ץ 10970/04 הנ"ל: "אין זה יתכן כי עותר אשר עתירתו נדחתה בעבר, יחזור ויגיש עתירה זהה מתוך תקווה כי היום יגלו טענותיו עילה להתערבותו של בית משפט זה ... יתכן ובית המשפט ישוב וידון בעניין אשר עלה כבר בפניו בעבר, אם ישנו נימוק מיוחד לכך. נימוק כזה יכול שיעלה מקום בו חל שינוי מהותי בנסיבות. בענייננו לא מצינו כל נימוק אשר יצדיק עמדה שונה לעת הזו". עיון בעתירה דנן על נימוקיה אינו מעלה נימוק או טענה כלשהן שלא נטענו על ידי העותרים בעתירותיהם הקודמות, והזהות, לבית המשפט לעניינים מינהליים. 3. טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף – הינו בסעד החלופי בדמות פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים. העתירה, והסעדים הנעתרים בה, נסמכים כל כולם על הוראות חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. עתירות המכוונות כנגד החלטות הרשות על פי חוק זה הינן בסמכות בתי המשפט המינהליים – כקבוע בסעיף 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. בהינתן סעד חלופי זה – לא היה מקום מעיקרא להגשת העתירה לבית משפט זה. בהינתן כל האמור והמפורט לעיל – דין העתירה להידחות על הסף. 4. רשמנו לפנינו הודעת המשיבים בתגובתם – לפיה לא יפעלו להרחקת העותרים 1 ו-2 מישראל עד לחודש אפריל 2008. לאור זאת צו הביניים מיום 10.12.07 יעמוד בתוקפו עד ליום 15.5.08. בכפוף לכך – העתירה נדחית. בנסיבות הדברים שפורטו לעיל מצאנו לחייב את העותר 1 בהוצאות המשיבים בעתירה זו בסכום של 7,500 ש"ח. ניתן היום, י"ח באדר ב' התשס"ח (25.3.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07093150_A05.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il