פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9314/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9314/10 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.10.2010 בתפ"ח 23471-12-09 שניתן על ידי כבוד השופטים י' אלרון, מ' גלעד וא' אליקים תאריך הישיבה: ח' באייר תשע"ג (18.4.13) בשם המערער: עו"ד ת' אולמן בשם המשיבה: עו"ד ע' צימרמן פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' אלרון, מ' גלעד, א' אליקים) בפ"ח 23471-12-09 מיום 5.10.2010, אשר הרשיע את המערער בעבירות של אינוס ואיומים. בית המשפט גזר על המערער 10 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת מין או אלימות מסוג פשע, ושישה חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת איומים. כמו כן, הושת על המערער פיצוי של 40,000 ש"ח לטובת המתלוננת. האישום 1. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק. על פי כתב האישום, בתאריך 11.5.2009, בסמוך לשעה 16:00, פגש המערער ברחוב, באקראי, את המתלוננת, ולאחר שיחה קצרה משך אותה בידה והחל להובילה, בניגוד לרצונה, למחסן הנמצא בסמוך למקום המפגש בבניין בו מתגורר המערער. על אף התנגדותה הממושכת וניסיונותיה להיחלץ ממנו, הוריד המערער את בגדיו, הפשיט את המתלוננת מבגדיה בניגוד לרצונה, השכיבה בכוח על מזרון ונשכב מעליה. המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת ולאחר מכן החדיר את איבר מינו לאיבר מינה. בהמשך שפך המערער את זרעו על גופה, פניה וכן לתוך פיה של המתלוננת. לבסוף איים המערער על המתלוננת כי אם תספר למישהו על אודות מעשיו "זה לא יגמר בטוב", כלשון כתב האישום. עוד נכתב כי את כל האמור ביצע המערער ביודעו כי המתלוננת לקויה בשכלה ובנפשה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. לאחר שהודה המערער כי קיים עם המתלוננת מגע בעל אופי מיני וכן שפך זרעו על המתלוננת, בית המשפט המחוזי נדרש להכריע במחלוקות העובדתיות הנוגעות לשאלת הבעילה, שאלת ההסכמה החופשית של המתלוננת ולשאלה אם איים המערער על המתלוננת כפי שקבע בית המשפט המחוזי. גרסתה של המתלוננת בעדותה תאמה את הנטען בכתב האישום, תוך שהיא הדגישה את ניסיונותיה העיקשים להתנגד למעשי המערער. המערער טען בעדותו כי המתלוננת התלוותה אליו למחסן מרצונה החופשי, וכי השניים קיימו יחסי מין חלקיים בלבד ובהסכמת המתלוננת. בית המשפט העדיף את עדותה של המתלוננת, בה נתן אמון מלא, בעוד שמצא את עדותו של המערער בלתי-מהימנה נוכח שקרים וסתירות שהתגלו בעדותו, ובפרט לאור העובדה שמסר גרסאות שונות בשלבים שונים של ההליך, בניסיון להתאימן, כך נקבע, לממצאים שהיו בידי המשטרה. בנוסף, הדגיש בית המשפט את סירובו של המערער להשיב לשאלות בחקירה הנגדית וכן לשאלות המותב. לכך התווספה התנהגותו המפלילה של המערער לאחר האירוע כאשר רוקן את המחסן מתכולתו, והעלים את המזרון ואת כלי המיטה שהיו בו בעת האירוע. בית המשפט התרשם כי המתלוננת היא בחורה אמינה, כאשר למרות קשיי התקשורת שלה, הנובעים מהליקוי השכלי והנפשי, היא מבינה את המשמעות של אמירת אמת, ענתה באופן אמין ומספק לכל שנשאלה וגרעין עדותה היה חד וברור. עדותה נמצאה משכנעת, עקבית ובעלת הגיון פנימי עליו הצביעו תיאוריה השונים באשר לפרטים ספציפיים שמסרה, לתחושותיה ולתגובותיה במהלך האירוע ולאחריו. בית המשפט נתמך בהכרעתו גם בממצאים חיצוניים אשר היה בהם כדי לחזק את גרסתה של המתלוננת, לרבות עדויות של דודתה ומדריכת ההוסטל על אודות מצבה הנפשי הקשה לאחר האירוע, וכן תוצאות בדיקת DNA אשר הוכיחו התאמה בין תאי הזרע שנמצאו על בגדיה של המתלוננת לפרופיל ה- DNA של המערער. גזר הדין 3. בית המשפט גזר על המערער 10 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת מין או אלימות מסוג פשע, שישה חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת איומים, וכן תשלום פיצוי למתלוננת בסך 40,000 ש"ח. בית המשפט הדגיש כי מעשיו החמורים של המערער נעשו תוך ניצול כוחו הפיזי וכן חולשותיה של המתלוננת וליקוייה המנטאליים והפיזיים. בית המשפט דחה את טענות המערער להקלה בעונשו בשל רמת הבנתו הנמוכה, וקבע כי המערער לא הפנים את חומרת מעשיו וסרב ליטול אחריות על מעשיו, עובדות אשר לא מהוות עילה להקלה בעונש. בית המשפט הדגיש את המעשים הבזויים שביצע המערער במהלך האירוע, את הפגיעה הנפשית הקשה שנגרמה למתלוננת וכן את הפגיעה בכבודה ובזכותה לגופה. כמו כן דחה בית המשפט את הטענה בדבר חוסר היכולת הכלכלית של המערער לשאת בתשלום הפיצוי שהרי כלל ידוע הוא כי שיעור הפיצוי שנפסק במסגרת הליך פלילי לא נקבע בהתחשב ביכולתו הכלכלית של הנאשם. טענות המערער 4. המערער יוצא נגד הרשעתו ולחילופין נגד חומרת העונש שנגזר עליו. בראש ובראשונה, תוקף המערער את מהימנותה של המתלוננת. לטענתו, גרסתה של המתלוננת רוויית סתירות ואינה נתמכת על ידי עדים מהותיים. נטען כי האירוע התרחש בערב ל"ג בעומר כך שהיו אנשים רבים ברחוב, וכן המרחק בין המקום בו נפגשו למקום האירוע הוא גדול מספיק כך שעוברי אורח היו מבחינים בגרירתה של המתלוננת בניגוד לרצונה, אם הדבר אכן היה מתרחש. עם זאת המתלוננת טענה כי רק אדם אחד נכח במקום, אלא שגם אותו אדם העיד כי לא ראה את שהתרחש. בנוסף מעלה המערער טענות כלליות אשר לקיומם של מחדלי חקירה. עוד טוען המערער כי בינו לבין המתלוננת התקיימו יחסי מין חלקיים בלבד וכי הדבר נעשה בהסכמתה המלאה. נטען כי מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאחר האירוע אינו מעיד בהכרח על חוסר הסכמתה, וכן העובדה כי ביקש לקבוע עימה פגישה נוספת מעידה על כך שסבר כי היא פעלה מרצונה החופשי. לחילופין, נטען כי גזר הדין הינו חמור יתר על המידה וכי מדובר במקרה קל ביחס לעבירות מין. כמו כן מציין המערער כי אימו חולה ואחותו נפטרה עקב מחלת הסרטן במהלך שהייתו במעצר, וכי יש להקל את עונשו נוכח מצבה של אימו וכן נוכח העובדה שלמערער אין עבר פלילי ומדובר במקרה חד פעמי. המערער מוסיף כי בהליך בפני בית המשפט המחוזי לא הוכח שהמתלוננת סובלת מליקוי שכלי ונפשי, וגם אם כך הדבר, נטען כי המערער לא ידע ולא יכול היה לדעת על מצבה. לראיה, טוען המערער, התביעה עצמה לא נתנה משקל למוגבלות המתלוננת כאשר ביקשה להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק ולא לפי הסעיף הספציפי שעוסק בקורבן הלקוי בנפשו או בשכלו. על כן, לא היה מקום להתחשב במוגבלותה של המתלוננת כשיקול להחמרת גזר דינו. טענות המשיבה 5. עמדת המשיבה היא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין באשר הוא ערעור לקוני אשר מעלה טענות כלליות שאינן מבוססות או מנומקות כראוי. 6. לעניין מהימנות עדותה של המתלוננת, מציינת המשיבה כי התרשם מהמתלוננת באופן בלתי אמצעי וקבע שעדותה מהימנה על אף הפיגור ממנו היא סובלת כמו גם הלקוי הנפשי. המשיבה מדגישה את אמירותיו של בית המשפט בנוגע למהימנות עדותה העקבית והקוהרנטית של המתלוננת, אשר תיארה פרטים ספציפיים בפשטות ובתמימות רבה אשר לא מתיישבת עם הטענה כי בדתה אותם מליבה. בית המשפט גם קבע שעדותה נתמכה בעדויות ובראיות נוספות כגון עדויות למצבה הנפשי זמן קצר ביותר לאחר האירוע והעלמת המזרון וכלי המיטה כשעתיים לאחר שהתרחש האירוע. 7. לעניין גזר הדין, טוענת המשיבה כי הבחירה בסעיף 435(א)(1) לחוק, בניגוד לסעיף 435(א)(5) לחוק, נבעה מהעובדה כי במקרה דנן הוכחה אי הסכמה מפורשת בעוד שסעיף 435(א)(5) לחוק, העוסק בניצול לקות נפשית או שכלית, מדבר על מידה מסוימת של הסכמה. בנוסף, טוענת המשיבה שמתיאור המעשים עולה כי מדובר באירוע חמור במיוחד. המשיבה מדגישה את מסוכנותו של המערער המתבטאת במקריות האירוע, באיומים על המתלוננת ובהעלמת הראיות לאחר מכן. בנוסף טוענת המשיבה כי העונש שניתן תואם להלכה בנושא וכי לא הובאו נימוקים להקלה בעונש. כמו כן, נטען כי עד כה לא הייתה כל מחלוקת על היות המתלוננת לקויה בנפשה ובשכלה. היא נחקרה במשטרה על ידי חוקרת מיוחדת, העידה על כך שחיה בהוסטל המותאם לאנשים במצבה, ובית המשפט המחוזי התייחס להיותה בעלת לקות כעובדה ברורה וידועה אשר מהווה שיקול בגזירת הדין. כמו כן הוצגו בפני בית המשפט הוכחות לכך שהמערער היה מודע למוגבלותה של המתלוננת. דיון והכרעה 8. ההכרעה בתיק דנן מבוססת בעיקרה על ממצאי מהימנות וקביעות שבעובדה של בית המשפט המחוזי. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות ומבוססות מהימנות של ערכאה דיונית, שכן מוקנית לה עדיפות בשל התרשמות בלתי אמצעית מהעדים ומהראיות שהוצגו בפניה (ראה ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012); ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012); ע"פ 206/12 לויגזלץ נ' מדינת ישראל (30.7.2012)). זאת, אלא אם מתקיימים תנאים חריגים כגון סתירות היורדות לשורש העניין או טעויות מהותיות שנפלו בהכרעת הדין, אשר מצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות (ראה ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (10.03.08)). כאשר מדובר בעבירות מין לרוב עומדת גרסת הקורבן אל מול גרסת הנאשם ובית המשפט מתבקש להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות שונות מבלי שבדרך כלל אדם אחר יכול להעיד על שהתרחש בין הצדדים. בית המשפט בערכאה הדיונית מתבקש להכריע בין שתי הגרסאות לאחר שמיעת העדים, צפייה באופן מסירת העדות, בעמידתם אל מול חקירה נגדית, לא פעם קשה וצולבת, תוך התרשמות מהעדים באופן בלתי אמצעי, זיכרונם, שטף דיבורם ותגובותיהם ומידת התרגשותם. כל אלו מקנים לו יתרון שאותו חסרה ערכאת הערעור (ראה ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (12.1.2012); ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל (23.6.2010)). עם זאת, יודגש כי בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: הפקודה) בית המשפט המרשיע נאשם על בסיס עדותה היחידה של המתלוננת בעבירות מין, מבלי שקיימת תוספת ראייתית, יידרש לפרט את הנימוקים לכך בהכרעת הדין. 9. לאחר בחינה של פרוטוקול עדות המתלוננת, ועיון בהתרשמותו והנמקותיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו כמו גם בטענות הצדדים, נחה דעתנו כי אין ביסוס להתערבותנו בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית ובהערכתה את מהימנותה של המתלוננת. כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל באופן מלא וללא הסתייגויות את גרסתה של המתלוננת בהתבסס על התרשמות בלתי אמצעית מדבריה ומאופן מתן עדותה. בית המשפט ציין כי בהיותה לוקה בנפשה ובשכלה בחן את עדותה על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, ובהם התרשמות ישירה של בית המשפט מן העד, הגיונה הפנימי של העדות ולאחר מכן קיומן של ראיות חיצוניות לעדות (ראה ע"פ 7169/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.09); ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל (6.9.2010)). בפרט הדגיש בית המשפט את האופן בו הגיבה המתלוננת לשאלות, כאשר לעיתים לא הבינה את שנשאלה ועל כן לא ענתה או ביקשה הבהרה, ולאחר הסבר מתאים השיבה תשובות אמינות ומספקות. נתון זה מעיד, כקביעת בית המשפט, על מהימנותה על אף הקשיים עימם נאלצה להתמודד במהלך מתן עדותה. כמו כן ניתן משקל ראוי לראיות התומכות בעדותה של המתלוננת הנוגעות למצבה הנפשי זמן קצר לאחר האירוע, עליו העידו דודתה ומדריכת ההוסטל בו שהתה, כאמור. ההלכה הכירה זה מכבר בעדויות על מצבו הנפשי של המתלונן לאחר האירוע, כראייה המחזקת את הטענה כי בוצעו בו עבירות מין (ראה ע"פ 5229/07 פלוני נ' מדינת ישראל (7.8.08)). מהאמור עולה כי בהתאם לדרישת הפקודה, הטעמים שביסוד אימוץ גרסת המתלוננת פורטו בהרחבה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, והם מבוססים ומנומקים כדבעי. 10. בית המשפט קבע כי המתלוננת היא עדה אמינה כשלעצמה, ואמינותה אף בולטת במיוחד בהשוואה לחוסר המהימנות המובהק של המערער, לגביו נקבע כי עדותו לא עקבית, מלאת סתירות ולוקה בהסתרת האמת ובסירוב לתת מענה לשאלות במהלך הדיון. משקל רב ניתן, ובצדק, לשינוי גרסאותיו של המערער שוב ושוב ובהתאם לחומר הראיות שהיה מצוי בידי המשטרה. בפרט יש לציין את התוצאות החיוביות של בדיקת ה-DNA, אשר לאחר קבלתן הודה המערער שקיים יחסי מין, חלקיים לטענתו, עם המתלוננת, עובדה בה כפר עד לאותו הזמן. נתון זה מהווה חיזוק משמעותי לגרסת המתלוננת וכן מחזק את חוסר האמון שניתן בגרסת המערער. שופטי בית המשפט המחוזי שאלו את המערער שאלות והתרשמו באופן ישיר מחוסר מהימנותו. כמו כן, אין לתת משקל לטענת המערער בדבר מחדלי החקירה, טענה אשר לא נידונה, ונראה שלא נטענה, בבית המשפט המחוזי, והועלתה בפני בית משפט זה באופן לקוני ובלתי מבוסס מבלי שיהיה בכך לשנות מהכרעתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט שוכנע כי המעשים נעשו בניגוד לרצונה של המתלוננת וחרף ניסיונותיה להיחלץ מהמערער. המערער פגע באוטונומיה הנפשית והגופנית של המתלוננת שלא בהסכמתה תוך שימוש בכוח ואף איים לפגוע בה. 11. מהאמור לעיל עולה כי במקרה דנן לא מתקיימים התנאים המצדיקים התערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית. על כן, מצאנו שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 12. הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין, אלא במקרים חריגים בהם השתכנעה כי שיקולים מוטעים או פסולים הנחו את הערכאה הדיונית בעת גזירת העונש, או כי העונש שנגזר מהווה סטייה קיצונית, לקולא או לחומרא, מן העונש ההולם את המקרה (ראה ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2009); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998)). 13. המערער, יליד 1972, בהיותו כבן 38 בעל את המתלוננת, ילידת 1988 וכבת 22 במועד האירוע, שלא בהסכמתה החופשית ותוך שימוש בכוח ובאיומים לפגוע בה. במסגרת האיזון שערך לצורך קביעת גזר הדין שקל בית המשפט בין היתר את עברו הפלילי המצומצם של המערער ואת נסיבותיו האישיות. כמו כן שקל את הפגיעה הקשה שפגע המערער בנפשה ובגופה של המתלוננת לרבות הטראומה שחוותה כתוצאה מהאירוע. בית המשפט דחה כל נימוק שעלה לצורך הקלה בעונשו של המערער אשר לא הביע כל חרטה ולא נטל אחריות על מעשיו. נהפוך הוא, בית המשפט עמד על חומרת מעשי המערער, שבאה לידי ביטוי בכפיית מעשיו על המתלוננת שהינה עוברת אורח תמימה, תוך ניצול חולשותיה וליקוייה הנפשיים והפיזיים, וכן התנהגותו הברוטאלית וחסרת הרחמים על אף תחינותיה של המתלוננת לאורך האירוע. לעניין הלקויות הנפשיות והפיזיות של המתלוננת אדגיש כי אין לקבל את טענות המערער בדבר אי הוכחת מוגבלותה של המתלוננת ובדבר חוסר מודעותו למצבה. טענות אלו הועלו לראשונה במסגרת הערעור וכלל לא הוזכרו בדיון בפני בית המשפט המחוזי. מסיבה זו בלבד ראוי לדחותן. למעלה מן הצורך אציין כי אף לגופו של עניין אין לקבל טענות אלו. מקריאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי עובדת היותה של המתלוננת לקויה בנפשה ובשכלה כלל לא הייתה שנויה במחלוקת. כאמור, מדובר במתלוננת שחיה בהוסטל המותאם למצבה ואשר הופנתה על ידי חוקרי המשטרה לחקירה בידי חוקר מיוחד. בנוסף, מחקירותיו של המערער שצוטטו בפסק הדין עולה כי גם הוא היה מודע, במהלך האירוע, לקיומה של לקות כלשהי ממנה סובלת המתלוננת (ראה פסקה 8 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). על אף הטענות שהעלתה לפנינו באת כוח המערער בהרחבה לעניין העונש החמור שהושת על המערער ואשר לנסיבותיו האישיות, לא מצאנו לשנות את גזר הדין שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. המערער ביצע עבירה מן החמורות ביותר. מעשיו החמורים גרמו לפגיעה קשה, כאמור, בנפשה של המתלוננת ובאוטונומיה שלה על גופה. אם לא דיי בכך, מעשי המערער נעשו תוך ניצול כוחו וניצול חולשותיה של המתלוננת, אשר סובלת מלקויות שכליות ונפשיות, ותוך התעלמות מוחלטת מסירובה החד משמעי למעשים וניסיונותיה החוזרים להביא להפסקתם. אשר על כן, מצאנו שיש לדחות את הערעור על שני חלקיו, על ההרשעה ועל גזר הדין. ניתן היום, ‏כ' באייר התשע"ג (‏30.4.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10093140_B02.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il