חאלד טוויל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9310/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9310/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: חאלד טוויל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בפ"ח 48844-03-10 מיום 22.6.2011 ועל גזר הדין מיום 1.11.2011 שניתנו על-ידי סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי ומ' הכהן תאריך הישיבה: כ' בסיוון התשע"ג (29.05.2013) בשם המערער: עו"ד רמי עותמאן בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל-רוזנברג פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 48844-03-10; סגן הנשיא השופט צבי סגל; השופט משה דרורי והשופט משה יועֵד הכהן), בגדרו הורשע המערער במעשה סדום (שתי עבירות), באיומים (שתי עבירות), בהיזק לרכוש ובניסיון תקיפה; דינו של המערער נגזר ל-14 שנות מאסר בפועל ומאסר-על-תנאי, והוא חוייב גם בפיצוי כספי למתלונן. עיקרי העובדות וההליכים 2. לפי האישום הראשון, במהלך הקיץ בשנת 2009 תפס המערער את א' (להלן: המתלונן), בן דודו, יליד שנת 2002, המתגורר בסמוך לביתו בשכונת סילוואן בירושלים, כשזה ניסה לקטוף ענבים במוסך נטוש בסמוך לביתו של המערער, וביצע בו מעשה סדום. המערער תפס את ידי המתלונן מאחור, סתם את פיו בסרט דביק, התפשט והפשיט את המתלונן. המערער החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן עד שבא על סיפוקו. לאחר מכן שחרר המערער את המתלונן ואיים עליו כי יהרוג אותו אם יספר על אשר אירע. המתלונן הלך לביתו, שטף בחשאי את תחתוניו שהיו מוכתמים בזרע ובדם, ולא סיפר לאיש על אשר אירע, מפחד איומי המערער. כעבור מספר ימים חזר המתלונן למוסך הנטוש על מנת לקטוף תותים. המערער הבחין במתלונן וביצע בו בשנית מעשה סדום באופן דומה. גם הפעם הסתיר המתלונן מפני הוריו את אשר אירע. לפי האישום השני, בסמוך לתחילת שנת 2010 התגלע סכסוך אלים בין משפחת המערער לבין משפחת המתלונן. במסגרת אותו סכסוך פרצה קטטה בין המשפחות, ובמהלכה שבר המערער חלונות בבית משפחת המתלונן באמצעות מוט. במועד אחר, בעת שהורי המתלונן היו על גג ביתם, זרק המערער לעברם לבנה. 3. בבית המשפט המחוזי הודה המערער בעובדות האישום השני, והורשע בעבירות שיוחסו לו במסגרתו. מנגד, בתשובתו לאישום הראשון כפר המערער במיוחס לו, והודה רק בעובדה כי המתלונן הוא בן דודו, וכי הוא מתגורר בסמוך לביתו בשכונת סילוואן. 4. בית המשפט המחוזי דן ביריעת המחלוקת הרחבה שנפרסה לפניו, והחליט, כאמור, להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו גם באישום הראשון. הראיה המרכזית אשר עליה סמך בית המשפט את הכרעת הדין היא עדותו של המתלונן, שהיה כבן שבע שנים בעת האירוע, וכבן שמונה בעת מסירת עדותו לפני בית המשפט. עדותו של המתלונן נמצאה אמינה ביותר על-ידי בית המשפט; חוקר הילדים אשר גבה את עדותו של המתלונן העיד בבית המשפט כי מצא את דברי-עדותו של המתלונן מהימנים, וכי המתלונן אכן סיפר על חוויה אישית שעבר; עדותו של המתלונן בבית המשפט תאמה בעיקרה את עדותו לפני חוקר הילדים ואת הדברים שמסר לפקידת הסעד. לעדותו של המתלונן צירף בית המשפט "דבר לחיזוק", כמצוות סעיף 55(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות): את עדויותיהם של אביו ואמו של המתלונן ואת העדויות של פקידת הסעד וחוקר הילדים. בתוך כך דחה בית המשפט את שלוש הטענות העיקריות של ההגנה: טענה על אודות עיתוי המעשים ומיקום המבנה שבו נעשו; טענה בדבר חוסר ההיתכנות הפיזית של המעשים; וטענה על עלילה שטפלה משפחתו של המתלונן על המערער. 5. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות שביצע המערער, שני מעשי סדום בקטין רך בשנים, תוך ניצול של הקִרבה וההכרות המשפחתית, מעשים אשר לוו באלימות ובאיומים; על ההשלכות הפוסט-טראומטיות שתוארו בתסקיר נפגע העבירה; על מעשי האלימות והאיומים שהופנו כלפי הורי המתלונן לאחר האירוע; ועל הדחייה והגינוי שספגה משפחת המתלונן מצד המשפחה המורחבת. לזכותו של המערער צוינו גילו הצעיר ועברוֹ הנורמטיבי עד לביצוע העבירות. נקודות אור נוספות לטובת המערער לא נמצאו, גם לא בתסקיר שירות המבחן. מאידך גיסא אובחנה מסוכנות ברמה בינונית עד גבוהה מצדו של המערער לטווח הארוך. לאור מכלול הנתונים נגזר עונשו של המערער ל-14 שנות מאסר בפועל; מאסר על-תנאי; ופיצוי כספי בסך של 30,000 ₪ למתלונן. מכאן הערעור שלפנינו, הנסוב על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין. עיקרי טענות הצדדים 6. לטענת המערער, נותרו "שלל ספקות סבירים" באשר לאשמתו, אשר בכוחם להביא לזיכויו. לדידו, ראיות התביעה מתארות "מסכת עובדתית נסיבתית ומקוטעת" אשר אין בכוחה לבסס את נטל ההוכחה הנדרש בפלילים. המערער חוזר וטוען לפנינו כי לא ביצע את העבירות המיוחסות לו, ומבקש לנמק את המניע להאשמות שהופנו כלפיו בסכסוך הקשה שהתגלע בין משפחתו-שלו לבין משפחתו של המתלונן. כך, סבור המערער, כי יתכן והמתלונן אכן חווה אירוע של מעשה מגונה מהסוג הנטען, בידי אדם אחר, אולם בחר להפליל דווקא את המערער על רקע הסכסוך בין שתי המשפחות. לטענת המערער, ניתן להבחין בשלוש סתירות מהותיות העולות מעדותו של המתלונן: האחת נוגעת לזמן שבו בוצעו העבירות הנטענות; השנייה בנוגע למקום שבו בוצעו העבירות הנטענות; והשלישית נוגעת לאופן תיאור העבירות הנטענות. 7. לחלופין טוען המערער לעניין גזר הדין. לדידו, בעונש שהטיל עליו סטה בית המשפט המחוזי ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא. זאת ועוד נטען, כי בית המשפט התעלם מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, אשר יש בכוחן להביא להקלה בעונשו, וגם לא התחשב בשאלות המהותיות אשר לא ניתן להן מענה במסגרת הכרעת הדין, אשר גם הן מובילות לאותה תוצאה. לבסוף טוען המערער כי מבין שיקולי הענישה המוכרים נתן בית המשפט ביטוי רק לצורך בגמול ובהרתעה, ולא הלך אחר ההלכה הפסוקה, לפיה יש לשלב בין שיקולי הענישה השונים על מנת להגיע לעונש ראוי והולם. 8. מנגד סוברת המשיבה כי עיקר טענות המערער מופנה נגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי אין עילה להתערב בהם. עוד טוענת המשיבה כי טענותיו של המערער בהליך זה זהות לטענות שהעלה בערכאה הדיונית, טענות אשר נדחו בפירוט בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. משכך סבורה המשיבה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. אשר לגזר הדין נטען, כי הגם שהעונש שהושת על המערער איננו קל, הרי שאין הוא חורג מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, והוא הולם וראוי בנסיבות העניין. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 9. חלקו המכריע של הערעור מתמקד בתקיפת ממצאי עובדה ומהימנות מובהקים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. בידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים כגון דא, אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לאחר שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים, מאופן מסירת עדותם, שפת גופם והתנהגותם, ותרה אחר "אותות האמת" שבעדותם. לא מצאתי כי מתקיים בענייננו אחד החריגים לכלל אי-ההתערבות, ואני סבור כי יש להשאיר את ממצאיו של בית המשפט על מכונם (להלכה ולחריגים לה ראו ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-14 (8.9.2011)). זאת ועוד, כפי שציינה ב"כ המשיבה בצדק, משקלו של כלל אי-ההתערבות הוא רב במיוחד כאשר מדובר בעבירות מין בכלל, ובעבירות מין במשפחה בפרט (שם, בפסקה 18). 10. הראייה המרכזית אשר עליה מבוססת הכרעת הדין ואותה, בעיקר, מבקש המערער לתקוף, היא עדותו של המתלונן. המתלונן היה כבן שבע שנים בעת האירוע, וכבן שמונה בעת מתן עדותו. תחילה מסר המתלונן עדות לפני חוקר הילדים, ולאחר מכן, בהיתר מאת חוקר הילדים, העיד לפני בית המשפט המחוזי. המתלונן תיאר לפני בית המשפט המחוזי בשפתו התמימה את המעשים הנוראים שאירעו לו: כיצד הלך למוסך על מנת לקטוף ענבים; כיצד נכנס המערער למבנה, תפס אותו, שם סרט דביק על פיו וקשר את רגליו בחבל; כיצד התפשט המערער, הפשיטוֹ, וביצע בו את מעלליו; כיצד איים עליו כי אם יספר לאחרים על אשר אירע, הוא יהרוג אותו; וכיצד ארע הדבר שוב חוזר חלילה באותו מקום. בית המשפט המחוזי שמע את העדות באופן בלתי אמצעי, התרשם ממנה, בחן אותה, ובא למסקנה כי: "עדות המתלונן, אותו שמענו במו אוזנינו וראינו במו עינינו, הותירה רושם של עדות אמינה ביותר, מדויקת, עקבית ומפורטת. המתלונן מסר תיאור מפורט, עשיר בפרטים וקוהרנטי, לגבי המעשים שנעשו בו" (פסקה 55 להכרעת הדין). את התרשמותו-זו נימק בית המשפט המחוזי בין היתר באופן תיאור המעשים ובפירוט שהובא על-ידי המתלונן, אשר קשה להלום שילד בגילו ימציא אותם, אלא אם חווה את האירוע בגופו; המונחים אשר בהם השתמש המתלונן בתיאורו את המעשים אינם שגורים בפיהם של מבוגרים (כשלפי טענת המערער, עשו מבוגרים להפללתו באמצעות המתלונן); ההדגמות שביצע המתלונן באופן ספונטני במהלך עדותו, בעת שתיאר את המעשים; העקביות שבדברי המתלונן, אשר תואמים בעיקרם את עדותו לפני חוקר הילדים ואת הדברים שמסר לפקידת הסעד. 11. לעדותו של המתלונן נוספו כאמור מספר "דברים לחיזוק" כמצוות סעיף 55(ב) לפקודת הראיות, המורה כי: "לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של קטין שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, אלא אם כן יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה". ראשית התווספה עדותה של אֵם המתלונן, אשר כפי התרשמותו של בית המשפט המחוזי "תיארה תיאור מפורט ואותנטי של השינוי בהתנהגותו של הילד" (פסקה 63 להכרעת הדין). לדבריה, היא חשה בשינוי קיצוני בהתנהגותו של המתלונן, אשר היה בתחילה ילד ככל הילדים, אולם, בשלב מסויים, בערך בתקופה שבה חיתנה את בִּתה (חודש יולי שנת 2009), החל להיות מפוחד, מתחבא ומסתתר; וגם החל לעשות את צרכיו במכנסיים עד שעלה צורך לחתלוֹ בחיתול. עוד סיפרה האם כי מורתו של המתלונן מסרה לה שהוא "כל הזמן מרחף ולא מרוכז" (פסקה 43 להכרעת הדין). לדבריה, לקחה את המתלונן למקלחת לאחר חתונת בִּתה, ולאחר שהתרחץ ביקשה להלביש לו תחתון ואז עשה המתלונן את צרכיו במכנסיו. האם צעקה עליו, ואז פחד המתלונן והחל לבכות. האם שאלה את המתלונן אם מישהו נגע בו, והוא השיב בחיוב וסיפר לה אז על אשר אירע. אביו של המתלונן, אשר עודכן באירועים בשלב מאוחר יותר, העיד גם הוא כיצד הבחין בשינוי בהתנהגותו של המתלונן, אשר החל לעשות את צרכיו במכנסיים; וגם תיאר כיצד יום אחד כשביקשה האם להחליף את בגדיו, צעק המתלונן לעברה בלשון זכר: "תתרחק ממני, תתרחק ממני" (פסקה 46 להכרעת הדין); ועוד סיפר האב על אירוע שבו תפס המתלונן את אחיו הקטן, סתם את פיו, וניסה לבדוק עד כמה הוא יכול לסבול (שם). 12. חיזוקים נוספים מצא בית המשפט המחוזי בהודעתה של פקידת הסעד ובהתרשמותו של חוקר הילדים. בהודעתה סיפרה פקידת הסעד, כי לאחר שעובדת סוציאלית מבית החולים "הדסה" הודיעה לה על עניינו של המתלונן, היא נפגשה עמו בבית החולים ללא נוכחות אחרים, והוא סיפר לה על הקורות אותו, על אשר אירע לו, וגם ציין כי בלילה הוא חולם חלומות לא טובים, על כך ש"בן דודו עושה לו משהו לא נכון" (פסקה 47 להכרעת הדין). פקידת הסעד התרשמה כי המתלונן מפחד, משום שראתה אותו שם את ידיו על ברכיו ומתנדנד בכיסא. לדבריה, המתלונן נראה לה עייף, וכשסיפר על האירוע התחיל להתעצבן ולהרים את קולו. חיזוק נוסף מצא בית המשפט המחוזי בהתרשמותו של חוקר הילדים, אשר המתלונן העיד לפניו קודם לעדותו בבית המשפט, ותמליל חקירתו ביחד עם התיעוד הדיגיטלי של החקירה הוגשו לבית המשפט. נפסק כי הדברים שמסר המתלונן לחוקר הילדים חופפים בעיקרם את עדותו של המתלונן לפני בית המשפט. חוקר הילדים התבקש להעריך את מהימנות עדותו של המתלונן מתוקף ניסיונו המקצועי – "להערכתו, המתלונן סיפר את סיפורו באופן הגיוני, עקבי, ספונטני, דיבר בצורה אותנטית, תיאר פרטים וארגן אותם בקונטקסט של סביבה וזמן מוגדרים... חוקר הילדים שלל אפשרות שהילד 'מדקלם', והתרשם כי המתלונן סיפר על חוויה אישית שהוא חווה" (פסקה 34 להכרעת הדין). אמנם המתלונן עצמו העיד לפני בית המשפט המחוזי, וכבר נפסק כי ככלל כלי ראייתי ראשון עדיף על כלי שני, אולם אין בכך כדי להביא בהכרח לביטול קבילותה של עדות החוקר, כפי שציין בית המשפט המחוזי (פסקה 35 להכרעת הדין; ע"פ 3273/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות יט-כ (30.12.2010)). 13. אם כן, עדותו של המתלונן נמצאה מהימנה ביותר על בסיס נימוקים איתנים ומשכנעים, ונמצאו לה חיזוקים למכביר, אשר משלימים את המארג הראייתי ופורשים תמונה ברורה וסדורה בדבר תקיפתו המינית בידי המערער; פעם ופעמיים. 14. המערער מצדו טוען לסתירות בעדותו של המתלונן, אשר בכוחן לערער על אמינותה ומעמדה. אין בידי לקבל טענה זו. אני סבור כי אין בסתירות אלה כדי לפגום באמון שרחש בית המשפט המחוזי למתלונן, ובמהימנות עדותו, וכי מכל מקום, ניתן לפתור את רוב הסתירות הנטענות הללו באמצעות הנימוקים שהביא בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין. אשר למועד התרחשות האירועים טוען המערער כי המתלונן העיד שהם ארעו בסמיכות זמנים זה לזה, כאשר פעם אחת יצא למוסך על מנת לקטוף תותים, ופעם נוספת על מנת לקטוף ענבים. דא עקא, תותים וענבים לא מבשילים בעונה אחת, ולא בעונת השנה שאותה ציין המתלונן כמועד התרחשות האירועים. 15. גבי דידי אין מדובר בסתירה מהותית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא הוכח כי בעת הבשלת הענבים, שמתרחשת במועד מאוחר יחסית במהלך השנה, לא ניתן למצוא תותים. זאת ועוד, אין לתמוה על כי ילד צעיר בגילו של המתלונן מתקשה למסור פרטים באשר למועדים המדוייקים שבהם בוצעו העבירות, ואין בכך כדי לגרוע ממהימנותו (ע"פ 10922/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (14.6.2007)). גם חוקר הילדים שחקר את המתלונן, חוקר מנוסה המשמש בתפקידו כ-10 שנים, ציין כי לפי ניסיונו ילד בכיתה א' לא יכול למסור מושגי זמן מדוייקים של ימים וחודשים (פסקה 34 להכרעת הדין). אשר על כן, העובדה כי המתלונן לא ידע לספר מתי בדיוק התרחשו האירועים או באיזו סמיכות זמנים התרחשו השניים, איננה משמעותית בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי קבע טווח זמנים משוער שבו התבצעו העבירות, בהסתמך על נתונים נוספים – כמו חתונת אחותו של המתלונן, ההשלכות של האירועים על המתלונן, חשיפת התלונה לפני אימו, ועוד. קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי הריהן הגיוניות בשים לב לגילו של המתלונן ולכלל נסיבות העניין, ואין סיבה לפקפק בהן. חשיבותו של התאריך המדוייק פוחתת והולכת כשהמועד יכול להיקבע על סמך רצף של מאורעות שניתנו בהם סימנים ראייתיים מוּכחים. טענותיו של המערער בהקשר הזה, נדחות. 16. אשר למקום שבו התרחשו האירועים, טוען המערער כי המתלונן הצביע על מקום שנהרס זמן רב לפני קרות האירועים, ומכל מקום סיפר כי האירוע התרחש במבנה שהיה לו גג, בעוד הראיות החיצוניות מצביעות על מצב עובדתי שונה, לפיו המבנה היה מחוסר גג באותה תקופה. גם טענה זו אין בידי לקבל. בית המשפט המחוזי התייחס בפירוט לסוגיה האמורה, וצדק במסקנתו. במִתחם המוסך הנטוש מצויים כמה מבנים. האחד נהרס באופן חלקי בחודש יולי בשנת 2008, ונהרס באופן סופי בחודש נובמבר בשנת 2008 (מבנה B לפי הסימון שבו השתמש בית המשפט המחוזי). אולם גם המערער מסכים כי זה איננו המבנה שזוהה על-ידי המתלונן כמקום התרחשות האירועים (פסקה 70 להכרעת הדין), ועל כן אין לו חשיבות לענייננו. 17. מבנה נוסף המצוי במתחם, מבנה A, הוא הוא המבנה אשר עליו הצביע המתלונן כמקום ביצוע המעשים המגונים, ואלה הראיות שהוגשו לגביו: תצלום אוויר מיום 16.5.2009 לפיו באותו יום המבנה היה מחוסר גג; וביקור במקום של מפקח בעיריית ירושלים ביום 7.9.2009, במהלכו נמצא כי גג המבנה וחלק מדפנותיו נהרסו. 18. אשר למועד התרחשות האירועים, סיפרה אימו של המתלונן כי השינויים שחלו במתלונן ארעו בתקופה שבה התחתנה בתה, בחודש יולי בשנת 2009, וכי המתלונן סיפר לה על האירועים בחודש אוגוסט שנת 2009. אם כן, אין בעובדה כי בחודש ספטמבר אותה שנה מצא המפקח כי אין למבנה גג וכי חלק מדפנותיו נהרסו, כדי לפגום בעדותו של המתלונן, משום שהאירועים התרחשו כנראה במועד מוקדם יותר. אשר לעובדה כי בחודש מאי שנת 2009 היה המבנה מחוסר גג, קיימות שתי אפשרויות: יתכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי האירועים התרחשו לפני הריסת הגג, בחודש מאי שנת 2009, אולם המתלונן מסר עליהם לאמו רק בחודש יולי אותה שנה מפני אימת המערער, ועל כן אין בעדות המתלונן סתירה כלשהי עם מצב הדברים בשטח. אך גם אם נקבל את טענת המערער לפיה התרחשו האירועים לאחר הריסת הגג, כי אז מסתבר שהמתלונן אכן מסר בעדותו כי למבנה שבו התרחשו האירועים היה גג, בעוד שבפועל לא היה גג למבנה. במצב דברים זה, גם אני סבור, כמו בית המשפט המחוזי, על יסוד נימוקיו, כי אין מדובר בסתירה משמעותית שיש בה כדי לפגום בגרעין עדותו של המתלונן. 19. ובאשר לאופן ביצוע העבירות טוען המערער כי ההדגמה שביצע המתלונן והתיאור שמסר על אודות האופן שבו בוצעו בו המעשים המגונים מתארים תרחיש שקשה עד מאד שיתקיים בפועל. גם טענה זו אין לקבל. המומחה, פרופסור היס, אשר הגיש חוות דעת בהסכמה, לא שלל היתכנות של האירועים כפי שתוארו על-ידי המתלונן (פסקאות 42-36 להכרעת הדין). על כל פנים, גם אם המתלונן לא הדגים בצורה מדוייקת את התנוחה שבה נמצא בעת ביצוע העבירות, שאר חלקי עדותו המפורטת מספיקים בהחלט לשם הרשעת המערער. נחזור ונזכיר, בילד עסקינן, בן שבע בעת ביצוע המעשים המגונים, ובן שמונה בעת מסירת עדותו. אין לבוא אליו בטרוניה אם לא זכר אל-נכון כל זווית וכל תנוחה של אבר מאבריו. בנוסף, טענת המערער לפיה תמוה מאוד כיצד זה טען המתלונן כי חש כאב בבטן בלבד אך לא ציין כי חש כאבים גם בפי הטבעת בעת ביצוע המעשה, איננה נכונה מבחינה עובדתית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אמנם בראשית עדותו כשנשאל איפה כאב לו השיב המתלונן "בבטן שלי". אולם בהמשך העדות, כשנשאל על-ידי ב"כ המדינה: "הרגשת את איבר המין שלו או רק את הפיפי?" השיב המתלונן: "הרגשתי אותו והיו לי כאבים נוראיים [מדגים עם אצבע יד אחת נכנסת לשפופרת] הוא הכניס לי אותו בפנים והשתין בפנים" (פסקה 75 להכרעת הדין). 20. לבד מן הטענות על אודות סתירות בעדותו של המתלונן, העלה המערער תיאוריה לפיה אכן יכול להיות כי המתלונן חווה תקיפה מינית כלשהי על-ידי פלוני, אולם בחר, מסיבות שונות, לטפּוֹל את האשמה על המערער. אין ממש בטענה זו. ראש וראשון לנימוקים נעוץ בעובדה כי המתלונן ומשפחתו כלל לא רצו להגיש תלונה במשטרה, אלא "נכפו" לעשות זאת, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין. לפי עדותה של אֵם המתלונן, לאחר שבנה סיפר על האירועים, חששה לספר על אודותם לבעלה, ופנתה לקרוב משפחה אחר, אשר ביקש ממנה לא לספר לאיש על אשר התרחש. רק לאחר שמצבו של המתלונן החמיר, באופן שהפסיק לשלוט על עשיית צרכיו, הלכה אמו עמו לרופאים וסיפרה על אשר אירע. אחד הרופאים דיווח לפקידת הסעד, למורת רוחה של האֵם, "ואף אילץ אותה, למעשה, להגיע עם הקטין לפגישה עם פקידת הסעד" (פסקה 81 להכרעת הדין). לדברי פקידת הסעד, אמו של המתלונן לא יִדעה את האב על האירועים משום שפחדה כי יפגע במערער, אולם הסבירה לאם כי היא חייבת לעשות זאת, ונתנה לה שהות של מספר ימים. פקידת הסעד המשיכה והעידה כי לאחר שהאם יִדעה את האב, היא נפגשה עם שניהם, והאב הסביר כי איננו רוצה בעיות במשפחה, לא מעוניין להגיש תלונה, אלא מעדיף שהתלונה תבוא מצדם של אחרים משום שמדובר במשפחה בעייתית. הנה כי כן, בני משפחתו של המתלונן, מטעמיהם, כלל לא חפצו בהגשת תלונה במשטרה, ועל כן העוקץ שבטענת המערער על אודות עלילה שרקמה נגדו משפחתו של המתלונן, ניטל. בנוסף, כפי שטוענת ב"כ המשיבה, גרסתו של המערער באשר לסיבה שבגינה החליטה משפחת המערער לטפול עליו אשמה, איננה עקבית. בהודעתו במשטרה טען המערער כי מקור המתח בין שתי המשפחות הוא בסכסוך ביחס לדירה. הסיבה העיקרית למתח שבין המשפחות אשר עליה מסתמך המערער כעת – כבוד המשפחה – לא צויינה על-ידו במשך כל ההליכים המשפטיים, עד אשר נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית על-ידי ב"כ המשיבה. אין אפוא טעם בטענה האמורה, היא אינה מוכחת, לא משכנעת, והיא נדחית. 21. מן המקובץ עולה כי בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו גם באישום הראשון, בנוסף לעבירות שבהן הורשע על-פי הודאתו באישום השני, ועל כן דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור על גזר הדין 22. משנדחה הערעור על הכרעת הדין, נותרה טענתו החלופית של המערער על אודות העונש שנגזר עליו. המערער טוען כאמור כי מדובר בעונש קשה, הסוטה ממדיניות הענישה המקובלת. ב"כ המשיבה מתנגדת, וטוענת כי העונש הולם את מעשיו החמורים של המערער ואת נסיבותיו. 23. במעשים קשים וחמורים עסקינן. המערער ביצע מעשה סדום אכזרי, פעם אחר פעם, בשני מועדים שונים, בקטין בן 7, תוך שהוא כופת אותו וסותם את פיו בסרט דביק. המעשים הללו מצויים ברף העליון של מדרג העבירות הנדונות. הגדיל המערער לעשות ואף איים על המתלונן לבל יספר על אשר אירע, שאם לא כן יהרוג אותו; ומחמת פחדוֹ, המתלונן אכן החריש. מעבר לפגיעה המינית הקשה במתלונן, הוסיף המערער והשתלח באלימות ובאיומים בבני משפחתו של המתלונן, אשר חוותה התנכלויות קשות מצד הסובבים ובסופו של דבר נאלצה לעקור מדירתה לדירה אחרת. המתלונן הושפע עמוקות ממעשיו החמורים של המערער, הוא נמצא בטיפול וסובל מתסמונת פוסט-טראומטית. לפי תסקיר נפגע עבירה שהוגש, אין כמעט תחום בחייו של המתלונן שלא נפגע או הזדעזע לאחר הפגיעה המינית שחווה, ואין להתפלא על כך. "עבירות המין הן מבין העבירות הקשות שמופיעות בין סעיפי החוק ובצדק. אדם הגומר בדעתו להשתמש בזולתו ככלי לסיפוק יצרו המיני, כמוהו כמי שהפשיט אותו מאנושיותו, מהאוטונומיה שלו, ומכבודו כאדם בעל רצונות, שאיפות וחופש להחליט על גופו" (ע"פ 3163/11 פילאלי נ' מדינת ישראל (24.4.2012)). בית משפט זה פסק לא פעם כי בעבירות מסוג זה, בייחוד אלה המופנות כלפי קטינים, יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה, וליתן משקל רב לאינטרס הציבורי, לשיקולי הגמול וההרתעה, ולבטא את הסלידה מן המעשים. 24. המערער אכן ראוי לענישה קשה ומרתיעה. הוא עודנו מכחיש את מעשיו, ומסוכנותו המינית היא ברמה בינונית-גבוהה. אמת נכון הדבר, אין למערער עבר פלילי, והוא ביצע את העבירות כשהיה כבן 18 וחצי. המערער נאלץ לפנות בגיל צעיר לשוק העבודה על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. על רקע זה, ובהתייחס לרמה העונשית המקובלת בכגון דא, תקופת המאסר שנגזרה על המערער, היא ארוכה. יש בנמצא גזרי דין קלים מזה. ברם, אין מדובר בחריגה שמצדיקה התערבות ערעורית. עם כל הרצון להתחשב במערער, הרי שהנזקים המוּכחים למתלונן הקטין, הסלידה מן המעשים, והצורך להרתיע את המערער ואחרים שכמותו על מנת להבטיח את שלומם ובטחונם של קטינים מפני עברייני-מין, כל אלה מחייבים להשאיר את גזר הדין על כנו. 25. אציע אפוא לחברי לדחות את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ש ו פ ט השופט ס' גובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג. ניתן היום, א' באב התשע"ג (8.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11093100_O04.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il