אורן אלול נ. רינה רביב

פסק-דין בתיק רע"א 9308/08 בבית המשפט העליון רע"א 9308/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס המבקשים: 1. אורן אלול 2. איי.אם.ויי. יקותיאל נדל"ן (2007) בע"מ 3. מעוז יקותיאל 4. אמיר יקותיאל נ ג ד המשיבים: 1. רינה רביב 2. גיורא רוזנבאום 3. שרה עינור 4. ליביה ארזי 5. תמר אלול 6. רשם המקרקעין 7. רשם החברות בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקווה בה"פ 7495-09-08 מיום 25.9.08 שניתנה ע"י כב' השופט אברהם יעקב בשם המבקשים: עו"ד אופירה שטרן בשם המשיבים 5-1: עו"ד דפנה וינשטוק בשם המשיבים 7-6: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין 1. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' יעקב), בה נעתר לבקשת המשיבים 5-1 (להלן - המשיבים) למתן צו מניעה זמני. 2. המבקש 1 (להלן - המבקש) והמשיבים, למעט המשיב 2, וכן אנשים נוספים הם קרובי משפחה אשר בבעלותם שטח מקרקעין הנמצא בהוד השרון (להלן - המקרקעין). המקרקעין התקבלו בירושה. במהלך השנים חולקו המקרקעין או חלק מהם באופן מסוים בין היורשים כך שעל שמו של כל יורש נרשמו חלקות מסוימות. לטענת המשיבים, עקב שגגה נרשם על שם המבקש חלק גדול מזה המגיע לו. בעניין זה מתקיימים הליכים משפטיים שאינם נוגעים לענייננו. בשלב מסוים החליט המבקש למכור את חלקו במקרקעין. לטענת המשיבים, הסכימו כל היורשים בעבר כי אם יבקש אחד מהם למכור את חלקו במקרקעין עליו ליתן זכות סירוב ראשונה ליורשים האחרים. המבקש טוען, כי לא היה הסכם מחייב כזה. אין חולק שלא נעשה הסכם בכתב המקנה זכות סירוב ראשונה, אך לטענת המשיבים קיימים מסמכים מסוימים מהם ניתן ללמוד כי נכרת הסכם כאמור. המבקש הציע לבני משפחתו לקנות את חלקו בשתי הזדמנויות. בפעם הראשונה לא הייתה היענות להצעה. לטענת המשיבים, בפעם השנייה בה הציע המבקש את חלקו, הוא קצב להם פרק זמן לא ריאלי למתן תשובה. ביום 10.9.08 חתם המבקש על הסכם עם המבקשת 2 (להלן - המבקשת) לפיו הוא התחייב למכור לה את חלקו במקרקעין. המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו מניעה זמני נגד מכירת חלקו של המבקש במקרקעין למבקשת. ביום 25.9.08 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה. בית המשפט קבע, כי המשיבים הצליחו להראות ברמת הוכחה מספקת שהיה הסכם בין היורשים לפיו תינתן זכות סירוב ראשונה לבני המשפחה לעניין רכישה של חלקים במקרקעין. עוד נקבע, כי הפנייה ששלח המבקש לבני המשפחה בה הקציב להם מספר ימים למתן תשובה ודרש מהם להמציא בתוך זמן זה ערבות על סך 170,000 ש"ח אינה מספיקה. בית המשפט הזכיר את טענת המבקש כי ההסכם, גם אם נכרת, לא עונה על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. בעניין זה קבע בית המשפט, כי יש להחיל את ההלכה שנקבעה בע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996) (להלן - הילכת קלמר), ומכוחה ניתן להתגבר על אי קיומה של דרישת הכתב. בית המשפט נעתר, אפוא, לבקשה לצו מניעה. בית המשפט לא התייחס למתן התחייבות עצמית לשיפוי המבקש על נזקים העלולים להיגרם לו כתוצאה מהצו ולא חייב את המשיבים במתן בטוחה כלשהי. 3. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. המבקש טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי בין היורשים נכרת הסכם מחייב ליתן זכות סירוב. לחלופין נטען, כי אין ההסכם ממלא את דרישת הכתב וכי בנסיבות העניין אין מקום להחיל את הילכת קלמר. עוד טוען המבקש, כי אף אם נניח שהייתה מוטלת עליו חובה ליתן לקרובי משפחתו זכות סירוב ראשונה, הרי הוא עמד בה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כאשר לא חייב את המשיבים להפקיד התחייבות עצמית וכן בטוחה מתאימה כתנאי למתן הצו. המשיבים סומכים ידיהם על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. באשר לאי התניית הצו בהמצאת התחייבות עצמית ובהפקדת בטוחה טוענים המשיבים, כי מדובר בטעות של בית המשפט אשר גם המבקש אחראי לה שכן לא העלה בפניו כל טענה בעניין זה. לגופו של עניין מסכימים המשיבים כי עליהם להמציא התחייבות עצמית. עם זאת, טוענים הם כי אין לדחות את בקשתם לסעד זמני בשל אי ההמצאה. עוד טוענים המשיבים, כי בנסיבות העניין אין לחייב אותם בהפקדת ערבות או ערבון. החלטתי לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. 4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל דעה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי ליתן צו מניעה זמני. כידוע, הכרעה בשאלה האם יש ליתן סעד זמני מורכבת מאיזון ושקלול של שני מרכיבים עיקריים - סיכויי התביעה ומאזן הנוחות - אשר ביניהם מתקיימים יחסי גומלין על דרך מה שמכונה "מקבילית כוחות" (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (לא פורסם, 6.6.06)). בענייננו, קשה להעריך בשלב זה מהם סיכויי התביעה. השאלה האם נכרת הסכם מחייב והאם עומד הוא בדרישת הכתב או בתנאיה של הילכת קלמר אינה פשוטה. בשלב זה סבורני, כי סיכויי התביעה שקולים. על כן תיפול ההכרעה על פי מאזן הנוחות. בנקודה זו מקובל עלי, כי הכף נוטה לטובת המשיבים. האינטרס של המשיבים להותיר את המקרקעין בבעלות בני המשפחה נובע, לטענתם, מכוונתם לעשות בהם שימוש בעתיד כיחידה אחת ובכך למקסם את ערכם הכלכלי. לטענת המשיבים, הם הסתמכו על תחזית זו ועל יסודה הובטח למשיב 2 תגמול על פעולות שונות שנקט להשבחתם של המקרקעין. אם לא יינתן צו מניעה זמני וחלקו של המבקש במקרקעין יימכר לצד שלישי, תסוכל מטרתם של המשיבים לשמור את המקרקעין בבעלות המשפחה ולמצער ייערמו קשיים ניכרים בפני השגתה. נזקו האפשרי של המבקש, לעומת זאת, הינו כספי במהותו ולכן ניתן לתיקון ביתר קלות. מסקנתנו היא אפוא, כי יש להותיר את צו המניעה הזמני שניתן על ידי בית משפט קמא על כנו. יחד עם זאת, סבורני כי יש לחייב את המשיבים במתן בטוחה מתאימה כתנאי למתן הצו הזמני. 5. סעד זמני נועד, בין היתר, להבטיח את יכולתו של התובע לממש את פסק הדין אם יינתן לזכותו ואת ניהולו התקין של ההליך השיפוטי (ראו, הגדרת "סעד זמני" בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי)). הסעד הזמני מכוון לפתור בעיות שעלולות להיווצר עקב פער הזמנים בין מועד הגשת התובענה (ולעתים אף מספר ימים קודם לכן, ראו תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין האזרחי) לבין מועד ההכרעה בה. מובן, כי בשלב ההכרעה בסוגיית הסעד הזמני תמונת זכויות הצדדים, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, אינה נהירה לחלוטין. התובע נדרש להראות זכות לכאורה, היינו כי סיכויי התביעה חוצים רף מינימלי אשר מתחת לו אין מקום ליתן סעד זמני, וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו, רע"א 2826/06 הנ"ל). אולם, מובן כי רף זה אינו שקול, ולא יכול להיות שקול, להוכחה במאזן הסתברויות, כנדרש בדרך כלל בהתדיינות אזרחית לעניין ההליך העיקרי. ההגנה על האינטרס של התובע מפני "קביעת עובדות בשטח", העלולה לסכל את מימוש פסק הדין, מצדיקה את הפגיעה בזכויות הנתבע הנובעת מהגבלת חירותו לפעול בנכסיו כרצונו. הצד השני של המטבע הוא אחריותו של התובע לפצות את מי שאליו מופנה הצו (להלן, לשם הפשטות - הנתבע) על הנזקים העלולים להיגרם לו בשל מתן הסעד הזמני, וכן להמציא בטוחות מתאימות לשם כך (ראו, ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645, 653 (1984) (עניין ארנס); רע"א 7775/08 צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ נ' ישיבה וכולל אבן חיים, פיסקה 6 (לא פורסם, 28.1.09)). על פי תקנה 365 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לצרף לבקשה לסעד זמני "התחייבות של המבקש לפיצוי מי שאליו מופנה הצו, בגין כל נזק שייגרם לו על ידי הצו הזמני, אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת". בית המשפט אינו רשאי ליתן סעד זמני אם לא הומצאה התחייבות כאמור (תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). אין בכוונתנו לומר כי אם מחמת שגגה לא צורפה התחייבות לבקשה לסעד זמני, אין הפגם ניתן לתיקון. בית המשפט רשאי לאפשר לבעל הדין להסיר את מחדלו, בהתאם לסמכויותיו לפי תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם, במקרה כזה על בית המשפט להתנות את הותרת הסעד הזמני בתוקף בהמצאת התחייבות עצמית תוך זמן קצר ביותר. 6. בעניין ארנס נדונה השאלה מהו הבסיס התיאורטי לחיובו של התובע בנזקים העלולים להיגרם כתוצאה מהצו הזמני, וכנגזרת מכך מהם המקרים בהם הוא יחויב לשאת בהם. נקבע, כי המקור המשפטי לחיובו של התובע הוא סמכותו הטבועה של בית המשפט להתנות את הסעד הזמני בתנאים (ראו, עניין ארנס, עמ' 661-658; לשיטה הרואה את מקור החיוב בהתחייבות עליה חותם התובע ראו, רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ' עיריית בת ים, פ"ד נו(4) 612, 619 (2002) (להלן - עניין אריאל)). יוער, כי פסק הדין בעניין ארנס ניתן לפני תיקון תקנות סדר הדין האזרחי בנוגע לסעדים זמניים (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6), התשס"א-2001). על פי נוסחן הקודם של התקנות הרלוונטיות, לא הייתה דרישה מחייבת להפקיד התחייבות וערובה לפיצוי אלא במקרה של עיקול, אף כי בתי המשפט נהגו לדרוש זאת גם לגבי סעדים זמניים אחרים (עניין אריאל, עמ' 617-616). כיום, כאמור, על פי התקנות, המצאת התחייבות עצמית היא תנאי למתן סעד זמני מכל סוג שהוא. הנתבע זכאי לפיצוי על הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהצו הזמני בכל מקרה שבו הופסקה התובענה או פקע הצו מסיבה אחרת (תקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). נעיר, כי המקרה האופייני של פקיעת סעד זמני הוא משנדחית התובענה. הזכות לפיצוי אינה מותנית בקביעה כי הגשתה של הבקשה לסעד הזמני הייתה בגדר התנהגות רשלנית או בבחינת חוסר תום לב. בעל דין המבקש סעד זמני נוטל על עצמו את הסיכון כי אם יינתן הסעד ואם יתברר בסופו של ההליך כי התובענה נדחית, הוא יישא בנזקים שנגרמו עקב הסעד הזמני. זאת, גם אם על פי הנתונים שהיו ידועים בזמן הגשת הבקשה לסעד זמני הייתה הבקשה סבירה וראויה (ראו, עניין אריאל, עמ' 622-621). יצוין, עם זאת, כי ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי אינו שולל את האפשרות להגיש תביעה בעילה של רשלנות. חשיבותה של אפשרות זו היא בעיקר למקרים בהם אין הנתבע זכאי לפיצוי מכוח ההתחייבות העצמית, כגון כאשר התביעה נגדו התקבלה (רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638 (2000)). באשר להיקף החיוב בגין ההתחייבות העצמית נקבע בפסיקה, כי יש לפעול על פי מבחן הצפיות הנהוג בדיני החוזים והקבוע בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. היינו, ההתחייבות העצמית מכסה נזקים שנגרמו על ידי הצו הזמני ושנצפו או שניתן היה לצפותם כתוצאה מסתברת של הצו בזמן נתינתו (עניין אריאל, עמ' 623). 7. לצד הדרישה להמצאת התחייבות עצמית, מסדירות תקנות סדר הדין האזרחי גם את נושא חיובו של מבקש הסעד הזמני בהפקדת בטוחות. קיימים לענייננו שני סוגים של בטוחות: ערבות וערבון. מונחים אלו מוגדרים בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי. לעניין ערבות, מפנה התקנה לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן - חוק הערבות). סעיף 1(א) לחוק זה מגדיר ערבות כ"התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי". "ערבון", על פי תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוא "ערובה חפצית". עוד נקבע בהגדרות של מונחים אלה שבתקנה 1, כי ערבות בנקאית עשויה לשמש הן כערבות והן כערבון. נעיר, כי ערבות בנקאית נחשבת לערבות, לעניין תקנות סדר הדין האזרחי, על אף שבדרך כלל אין מדובר ב"ערבות" כהגדרתה בחוק הערבות, אלא בהתחייבות אוטונומית לשיפוי (ע"א 5717/91 מליבו ישראל בע"מ נ' אז-דז טרום (1973) בע"מ (בפירוק), פ"ד נ(2) 685, 696-694 (1996); ע"א 2082/06 בן עמי נ' עוה"ד מ' קידר - מפרק החברה (טרם פורסם, 18.6.07)). כפי שנראה מייד, פניה הכפולות של הערבות הבנקאית מחייבות את בית המשפט לתשומת לב ולהגדרה מדויקת של הבטוחה שאותה הוא מטיל. זאת, עקב המשמעויות הנודעות להבחנה בין ערבות לערבון. 8. ההבחנה בין ערבות וערבון חשובה משני היבטים מרכזיים: היבט אחד נוגע למאפייני הבטוחה ולהתוויית שיקול דעתו של בית המשפט בשאלה מתי יש לחייב בהפקדת ערבות או ערבון. על פי תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, על בית המשפט להתנות את מתן הסעד הזמני בהפקדת ערבות (בנוסף להתחייבות העצמית), אלא אם מצא לנכון לפטור את התובע מכך "אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו". כלומר, נקודת המוצא היא חיוב בהמצאת ערבות. מתן פטור מהפקדתה הוא בבחינת חריג. העיקרון כי יש להתנות את הסעד הזמני במתן בטוחה מתאימה תקף גם אם הנתבע אינו מראה שעלול להיגרם לו נזק עקב מתן הצו (רע"א 3753/99 רשת הריבוע הכחול (היפר היפר) בע"מ נ' סופר פארם (ישראל) בע"מ, פ"ד נג(4) 193, 198-197 (1999)). לגבי סכום הערבות, אין תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי נוקבת סכום מסוים אלא נוקטת הנחיה כללית במילים "ערבות מספקת, להנחת דעתו [של בית המשפט או הרשם]". בית המשפט (או הרשם) רשאי, כמובן, לקבוע כי הערבות הנדרשת תהיה ערבות מסוג מסוים, ולעניין זה גם ערבות בנקאית. ההסדר בנוגע לערבון שונה. על פי התקנות, רשאי בית המשפט לחייב את מבקש הסעד הזמני בהפקדת ערבון "אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות העניין" (תקנה 364(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי). כלומר, השאלה האם יש לחייב בהפקדת ערבון נתונה באופן מלא לשיקול דעתו של בית המשפט. על פי תקנה 364(ב) יבוא הערבון בנוסף להתחייבות העצמית ולערבות. יוער, כי כאשר מדובר במתן סעד זמני במעמד צד אחד נקבע בתקנה הסדר שונה, לפיו נקודת המוצא היא כי יש לחייב בהפקדת ערבון, אלא אם בית המשפט (או הרשם) "שוכנע כי בנסיבות העניין צודק וראוי לפטור מהפקדת ערבון". לעניין מהות הערבון, לפי תקנה 364(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי מדובר בסכום כסף שלא יעלה על 50,000 ש"ח שחובה להפקידו בבית המשפט (כאמור, ערבות בנקאית יכולה לבוא בגדר ערבון). עם זאת, בית המשפט רשאי "אם ראה שהדבר מוצדק מטעמים מיוחדים שיירשמו" להגדיל את סכום הערבון או לקבוע ערבון מסוג אחר. 9. היבט שני שלגביו יש חשיבות להבחנה בין ערבות לערבון נוגע לתנאים למימוש הבטוחה ולהליך הנדרש לשם כך. בעניין זה נקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי הסדרים שונים לגבי ערבון ולגבי ערבות. לגבי ערבון, קובעת תקנה 371(א) לתקנות הליך של חילוט. על פי התקנה, לאחר פקיעת הצו הזמני רשאי בית המשפט הדן בתובענה לחלט את הערבון, כולו או מקצתו, לטובת מי שאליו מופנה הצו. לחילוט הערבון נקבעו שני תנאים: האחד, כי הגשת הבקשה לסעד זמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. בכך שונה ההסדר בנוגע לחילוט מזה הנוהג לגבי חיובו של מבקש הסעד הזמני בפיצוי מכוח ההתחייבות העצמית, אשר כאמור אינו מותנה בהיותה של בקשת הסעד הזמני בלתי סבירה. התנאי השני לחילוט הערבון הוא כי מבקש החילוט הראה כי נגרם לו נזק. עם זאת, נקבע בתקנה כי אין צורך להוכיח את גובה הנזק. בפסיקה נקבע (בדן יחיד), כי על אף לשון התקנה "על המבקש לחלט את העירבון להביא כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק" (רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3) 727, 732 (2003) (להלן- עניין גדנסקי); ראו גם החלטת רשם בית משפט זה ברע"א 6448/01 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(2) 562, 574-572 (2003) (להלן - עניין חיר)). עוד יוער, כי גם אם התמלאו התנאים לחילוט הערבון, אין החילוט נעשה באופן אוטומטי, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (עניין גדנסקי, עמ' 733-732). ההסדר בנוגע למימוש הערבות שונה באופן משמעותי מזה הנוגע לערבון. לא קיים הליך של חילוט ערבות. בשונה מערבון, אין הערבות מקימה לנתבע זכויות נוספות על אלו הקיימות לו כלפי מבקש הסעד הזמני בגין התחייבותו העצמית של האחרון. הערבות נועדה להבטיח את קיום התחייבותו העצמית של מבקש הסעד הזמני. על כן, תנאי בלעדיו אין להיפרע מן הערבות הוא קביעה כי מבקש הסעד הזמני חייב בפיצוי מכוח התחייבותו העצמית. מבחינה פרוצדורלית, ניתן לתבוע את הפיצוי על נזקי הסעד הזמני וכן את מימוש הערבות לשם כך על ידי הגשת תובענה חדשה או על ידי הגשת בקשה במסגרת ההליך שבגדרו ניתן הסעד הזמני (תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו עניין אריאל, עמ' 623). מבחינה מהותית, כאמור לא נדרש הנתבע להראות כי בקשת הסעד הזמני לא הייתה סבירה. עם זאת, על הנתבע להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו וקשר סיבתי בין הצו הזמני לבין הנזק, כפי שנדרש בכל התדיינות אזרחית. עניין נוסף שבקשר אליו קיים הבדל בין ערבון לבין ערבות הוא מסגרת הזמנים למימוש הבטוחה. בקשה לחילוט ערבון יש להגיש תוך 60 ימים ממועד פקיעת הצו הזמני (תקנה 371(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי). באשר לערבות קובעות התקנות, כי אם לא הוגשה תובענה או בקשה לפיצויים תוך שישה חודשים ממועד פקיעת הצו הזמני יש להחזיר למבקש את הערבות, אלא אם קבע בית המשפט מועד אחר מטעמים מיוחדים שיירשמו (תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי). 10. רואים אנו, אם כן, כי קיימים הבדלים משמעותיים ביותר בין ההסדר הנוגע לחילוט הערבון לזה הנוגע למימוש הערבות (לטעמים שביסוד ההבחנה בין שני הסדרים אלו ראו, עניין חיר, עמ' 571-569). הבדלים אלו מצריכים הבחנה חדה בין קביעת בטוחה מסוג ערבות לבין קביעת בטוחה מסוג ערבון. בעניין זה עלולה להתעורר בעיה כאשר מדובר בערבות בנקאית, אשר כפי שראינו עשויה לבוא הן בגדר ערבות והן בגדר ערבון. אם התנה בית המשפט את מתן הסעד הזמני בהפקדת "ערבות בנקאית", בלא לפרש איזה תפקיד אמורה הערבות הבנקאית למלא, עלולה בסוף הדרך להתעורר השאלה כיצד מסווגת הבטוחה. זאת, שכן אם יפקע הסעד הזמני והנתבע יבקש מימוש של הבטוחה, תהיה חשיבות לסיווג על מנת לקבוע האם ניתן לנקוט הליך של חילוט ערבון (ראו, עניין גדנסקי, עמ' 733). על בית המשפט הקובע את התנאים למתן סעד זמני להיות ער לנקודה זו. כאשר המבקש נדרש להפקיד ערבות בנקאית, יש להבהיר האם מדובר בערבות בנקאית שתיחשב ל"ערבות" או בערבות בנקאית שתיחשב ל"ערבון". ניתן גם לקבוע, כי חלק מסוים מהערבות הבנקאית ייחשב לערבון והחלק האחר ייחשב לערבות. 11. נסיים את דיוננו בעניין ההתחייבות העצמית, הערבות והערבון בהצגה תמציתית של העניינים עליהם צריך להקפיד בית המשפט (או הרשם) בעת שניתן סעד זמני: א. יש לוודא שלבקשה לסעד זמני מצורפת התחייבות עצמית של המבקש. ב. בדרך כלל יש לחייב את המבקש להמציא ערבות שתבטיח את התחייבותו. מקובל להגביל את הערבות לסכום מסוים. ג. בכל מקרה יש לשקול האם לחייב את המבקש להפקיד ערבון (ואם כך מוחלט יבוא הערבון, בדרך כלל, בנוסף לערבות). ד. אם נקבע כי תופקד ערבות בנקאית יש להבהיר האם תיחשב היא כערבות או כערבון (ואפשר גם שסכומה הכולל יתחלק, לפי האמור בהחלטה, בין ערבות לבין ערבון). 12. באשר למקרה שבפניי, מסכימים המשיבים כי היה עליהם להמציא התחייבות עצמית. ככל שהם עדיין לא עשו זאת, עליהם להמציאה עד ליום 27.4.09. כמו כן, על המשיבים להפקיד עד ליום 4.5.09 ערבות בנקאית על סך 200,000 ש"ח אשר תשמש כערבות. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לחייב את המשיבים בהפקדת ערבון בנוסף לערבות. היה ולא יומצאו ההתחייבות העצמית והערבות הבנקאית עד למועדים הנזכרים, יפקע הסעד הזמני. 13. הערעור מתקבל אפוא בחלקו, במובן זה שהסעד הזמני שניתן על ידי בית המשפט המחוזי יותנה בהמצאת התחייבות עצמית ובהפקדת ערבות כאמור בפיסקה הקודמת. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ז בניסן התשס"ט (21.4.2009). ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08093080_S04.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il