פלוני נ. מדינת ישראל בית המשפט המחוזי ביפה

פסק-דין בתיק בג"ץ 9305/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9305/12 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - בית המשפט המחוזי בחיפה 2. פרקליטות המדינה 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד תומר בן חמו בשם המשיבה 2: עו"ד אבישי קראוס בשם המשיב 3: עו"ד צח נצר פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. בבית המשפט המחוזי בחיפה מתברר (בדלתיים פתוחות) משפטו של המשיב 3 המואשם ברצח (תפ"ח 20524-05-12, בפני הרכב כב' השופטים: מ' גלעד, ד' פיש ו-ת' שרון-נתנאל). קורבן הרצח הוא אבי משפחת העותר. במהלך הדיון שהתקיים ביום 19.12.2012, ולאחר שההרכב הנכבד חזר לאולם המשפטים בתום הפסקה, ציין בא-כוח העותר לפרוטוקול כי במהלך ההפסקה קיים בית המשפט שיחה "לא פורמאלית" עם באי-כוח הצדדים בלשכת אב בית הדין. בא-כוח העותר ביקש לדעת מה היה תוכן השיחה וביקש להיות נוכח בשיחות כאלה, ככל שתתקיימנה בעתיד. באת-כוח המאשימה מסרה, כי עדכנה את בא-כוח העותר בנוגע לעיקרי הדברים שנאמרו בלשכה. לאחר דברים אלו ניתנה על ידי בית המשפט ההחלטה הבאה: "אכן בטרם חודש הדיון זימנו את ב"כ הצדדים ללשכת אב בית הדין, על מנת לברר האם קיימות אפשרויות של ניהול מו"מ לסיום התיק בין הצדדים. איננו סבורים כי על ב"כ משפחת הקורבן להיות נוכח בדיון כזה, אך לעומת זאת אנו סבורים כי הוא צריך להיות מעודכן בפרטים, דבר שנעשה על ידי ב"כ המאשימה. במידה ויתקיימו דיונים מסוג זה בעתיד, בטרם קיומם תינתן לב"כ משפחת הקורבן זכות טיעון וניתן החלטתנו בהתאם". 2. נוכח האמור לעיל פנה העותר בעתירה דנא, ולחלופין בהודעת ערעור פלילי, בגדרה הוא מבקש כי יינתן צו על תנאי שיורה למשיבים לנמק מדוע ניתן לקיים דיון "סגור" בלשכת אב בית הדין במעמד באי-כוח המשיבים ומדוע יש לאסור על נוכחות העותר, או בא-כוחו בדיון האמור. בעתירתו טוען העותר, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע בהחלטתו שאין לקורבן העבירה זכות להיות נוכח בדיון המתקיים בלשכת השופטים, נוכח הוראת סעיף 15 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות עבירה); במיוחד כאשר בהחלטת בית המשפט לא נמנו "טעמים מיוחדים" היכולים, במקרה מתאים, להצדיק שלא לאפשר את נוכחות נפגע העבירה בדיון בבית המשפט. עוד מוסיף העותר וטוען, כי החלטת בית המשפט פוגעת פגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית בזכות היסוד לכבוד, בזכות הגישה לערכאות ובעיקרון פומביות הדיון. לעמדת העותר, אין די בכך שבאת-כוח המאשימה תעדכן אותו אודות מה שהתרחש בדיון הסגור, מה גם שעל פי פסיקתו של בית משפט זה אין להלום קיומו של דיון בלשכה. העותר ביקש, כי יתקיים דיון דחוף בעתירה, בהתחשב בכך שהדיון הקרוב בתיק הפלילי קבוע ליום 30.12.2012. 3. המשיבים 2 ו-3 הגישו תגובות מקדמיות לעתירה. בתגובת המשיבה 2 נטען, כי דין העתירה והבקשה למתן צו ביניים להידחות על הסף, שכן בהתחשב באמור בהחלטת בית המשפט המחוזי הפכה העתירה לתיאורטית. עם זאת, מציינת המשיבה 2 בתגובתה, כי בפסיקתו של בית משפט זה נמתחה ביקורת על הפרקטיקה הנוהגת של קיום דיונים בלשכת המותב היושב בדין. לענין זה מפנה המשיבה לפסק הדין בע"פ 7096/05 נזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.2008), שגם העותר מפנה אליו. בפסק הדין האמור פסק כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס כדלהלן: " ... כניסתם של עורכי דין ללשכה של שופט וקיום דיון בה עלולים להביא להיווצרותן של בעיות ותקלות רבות. אין זה סוד כי בעת דיון בלשכה מרגישים הנוכחים חופשיים יותר מאשר באולם והדבר עלול להביא לאמירת דברים שאולי לא היה מן הראוי לאמרם. כמו כן דיון בלשכה אינו מקיים את הדרישה בדבר פומביות הדיון. על כן, דיון בלשכה עלול לגרור טענות באשר לרמזים, הבנות והצעות שזכרן לא בא בהסדר הטיעון עצמו". באותה פרשה הוסיפה השופטת א' חיות את הדברים הבאים בכל הנוגע לקיום דיון בלשכה: "דין ודברים כזה חורג מגדריו הראויים של ההליך הפלילי ועל כן מוטב להימנע ממנו". המשיבה 2 מציינת, כי על אף שזימון הצדדים ללשכת השופט הוא פרקטיקה קיימת, הנהוגה בחלק מבתי המשפט, הרי שעמדת פרקליטות המדינה היא, כי יש להימנע מקיום דיונים מסוג זה, למעט בנסיבות חריגות ולצרכים הקשורים בניהול הדיונים. עם זאת נטען, כי כיוון שבית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו שככל שיבקש לכנס בעתיד דיון בלשכה הוא יאפשר תחילה לעותר לטעון את טענותיו בנדון, הרי שהעתירה הפכה לתיאורטית. המשיבה 2 הוסיפה, כי אין יסוד להניח שגם בעתיד יבקש בית המשפט המחוזי לקיים דיונים בלשכת המותב ולפיכך אין צורך להכריע בשאלות השונות שהועלו בעתירה, ובהן השאלה האם המונח "דיון" שבסעיף 15 לחוק זכויות נפגעי עבירה, כולל גם דיון לא פורמאלי בלשכה. המשיבה 2 ביקשה גם להשאיר לעת מצוא את השאלה האם קיים לעותר סעד חלופי בדרך של הגשת ערעור. גם המשיב 3 מבקש כי העתירה תידחה. 4. אכן, נדמה כי אין צורך להרבות בדברים בכל הנוגע לעמדתו של בית משפט זה ביחס לקיום דיונים בלשכה, במיוחד כשמדובר בהליך פלילי. עיקרי הדברים פורטו לעיל. במקרה דנן יש לסוגיה האמורה פן נוסף, שכן דיון כאמור עלול לכאורה לפגוע בזכויותיו של נפגע העבירה, או לפחות ליצור מראית עין של פגיעה כאמור. זו גם עמדתה של המשיבה 2, כמפורט בתגובתה המקדמית לעתירה. יש, אם כן, להניח שפסיקתו של בית משפט זה תובא בחשבון ככל שבית משפט קמא יסבור בעתיד שקיימת הצדקה לקיים דיון בלשכת השופטים. 5. כפי שנטען על ידי המשיבה 2, נוכח האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיו "במידה ויתקיימו דיונים מסוג זה בעתיד, בטרם קיומם תינתן לב"כ משפחת הקורבן זכות טיעון וניתן החלטתנו בהתאם", אנו סבורים כי העתירה שלפנינו הפכה לתיאורטית, שכן ככל שהיא מתייחסת להחלטה שניתנה בעבר, מדובר במעשה עשוי, וככל שהיא מתייחסת לעתיד, ראה בית המשפט המחוזי לנכון להבטיח את זכויות נפגע העבירה וציין כי קודם לכל החלטה שיקבל ישמע טיעון בענין זה. פשיטא שטיעון כאמור, שנראה שלא התקיים לפני ההתכנסות בלשכת אב בית הדין ביום 19.12.2012, יכלול גם התייחסות לפסיקת בית משפט זה ולעמדת פרקליטות המדינה, המפורטת לעיל, ואלו יילקחו בחשבון על-ידי בית המשפט. 6. בנסיבות אלה דין העתירה אכן להידחות על הסף, וזאת מבלי שנביע דעתנו בשאלה האם המונח "דיון" שבסעיף 15 לחוק זכויות נפגעי עבירה כולל גם דיון בלשכה ומבלי שיהיה צורך להתייחס לשאלת הליך התקיפה הנכון העומד לרשות העותר. ניתן היום, ‏י"ד בטבת התשע"ג (‏27.12.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12093050_L03.doc צז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il