רבקה דיל נ. אברהם נביאי

פסק-דין בתיק ע"א 9298/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9298/07 וערעור שכנגד לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערערים והמשיבים 1. רבקה דיל בערעור שכנגד: 2. אלן דיל 3. לינדה דיל 4. דיאנה דיל 5. ג'ונתן דיל נ ג ד המשיב והמערער אברהם נביאי בערעור שכנגד: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 11/09/2007 בתיק א-2078/02 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא, השופטת ד"ר ד' פלפל בשם המערערים והמשיבים עו"ד רוני ליבסטר בערעור שכנגד: בשם המשיב והמערער עו"ד רות וקסמן (שאלתיאל) בערעור שכנגד: פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא, השופטת ד"ר ד' פלפל), בגדרו נקבע כי המשיב והמערער שכנגד (להלן: המשיב) התרשל, עת שימש כבא כוחם של המערערים והמשיבים שכנגד (להלן: המערערים) ב"עסקת קומבינציה" שביצעו. בעקבות זאת הושת על המשיב תשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו למערערים. אפתח בהבאת העובדות הצריכות לענייננו. העובדות הרלבנטיות 2. המערערים היו בעלי הזכויות במקרקעין מסוימים באזור כפר סבא (להלן: המקרקעין). לצורך קידום עסקת קומבינציה שהמערערים ביקשו לבצע במקרקעין, הם שכרו את המשיב כבא-כוחם (ויש לציין שהמשיב הציג את עצמו כעורך דין מנוסה בתחום עריכת הסכמים מסוג זה). בתאריך 25.10.1992 התקשרו המערערים בהסכם קומבינציה (להלן: ההסכם המקורי) עם חברת "אריאל ד.ש. חברה לבנין ולהשקעות בע"מ", ועם מנהלה, מר דוד שעיה (להלן, ביחד: הקבלן). את הקבלן איתר המשיב עבור המערערים. בדיעבד, התברר למערערים כי לקבלן לא היה רישיון קבלן רשום בסיווג הנדרש, בהתאם לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969. תמצית ההסכם המקורי היתה זו: על המקרקעין ייבנו, בסך הכל, 48 דירות, בשבעה בניינים. מתוכן, 17 דירות יישארו בבעלות המערערים (להלן: 17 הדירות), ו-31 דירות הנותרות (בסך הכל, 64.59% מן המקרקעין) יועברו לבעלותו של הקבלן. 17 הדירות שהיו מיועדות למערערים, מרכיבות שני בניינים שלמים, מתוך השבעה, ובנוסף לאלו, אמורים היו המערערים לקבל עוד דירה אחת נוספת, בבניין שלישי. עובר לתחילת הבנייה, היה על הקבלן להמציא ערבות בנקאית בלתי-מותנית, בשווי הדירות כשהן גמורות (כ-3.4 מליון דולר), אשר תהא בתוקף עד ליום מסירת הדירות. עוד נקבע בהסכם, כי 17 הדירות לא ישועבדו. 3. בתאריך 30.4.1993, חתמו המערערים על נספח להסכם המקורי (להלן: הנספח הראשון), וזאת על רקע סירובו של הבנק האמריקאי ישראלי בע"מ (להלן: הבנק) לספק לפרויקט ליווי פיננסי, ללא שינוי מערך הבטוחות והערבויות שבהסכם. לפי האמור בנספח הראשון, הערבות הבנקאית תעמוד על 1.1 מליון דולר, במקום 3.4 מליון דולר, בהסכם המקורי. בנוסף, הוסכם כי הערבות תפחת כנגד התקדמות הבניה בפועל. בהמשך, חתמו המערערים, בתאריך 21.6.1993, על נספח שני להסכם (להלן: הנספח השני), אשר קבע, בניגוד להסכם המקורי, כי כל המקרקעין, כולל 17 הדירות, ישועבדו לבנק. הסכמת המערערים לשעבוד הותנתה, בין השאר, בתנאים הבאים: המצאת הערבות הבנקאית, בהתאם להסכם המקורי ולנספח הראשון, והמצאת הסכמה מן הבנק, להוציא "מכתב החרגה" לכל דירה שבנייתה תסתיים, כך שיבוטל השעבוד לגבי אותה דירה, עם סיום הבנייה, במנותק מהתחייבויותיו של הקבלן לבנק (להלן: מכתב ההחרגה). 4. בתאריך 15.6.1993 התקבלה מהבנק הערבות הבנקאית. מכתב הערבות קבע, בין השאר, כי דרישה למימוש הערבות תוכל להתקבל רק בין התאריכים 5.6.1994 ו-15.6.1994, וגם זאת, בתנאי שהמערערים יצהירו על המחאה מוחלטת של כל זכויותיהם במקרקעין לבנק. תנאים אלה עמדו, כאמור, בניגוד להסדר שנקבע בהסכם המקורי, אשר קבע כי הערבות הבנקאית תחול עד ליום מסירת הדירות, ותהא בלתי מותנית. 5. בעקבות החתימה על הנספח השני, רשם המשיב, בתאריך 25.7.1993, משכנתא על כל המקרקעין, וזאת למרות שלא נמסרה לו הסכמת הבנק להמצאת מכתבי החרגה עם השלמת הדירות. בתאריך 28.4.1994, חתמו התובעים על מסמך, המאשר כי הם מסכימים להפחתת גובה הערבות המעודכנת לסך של 480,000 דולר. בתאריך 15.6.1994 פגה, למעשה, הערבות הבנקאית שניתנה, כך שהמערערים נשארו ללא כל בטוחה בנקאית להבטחת התחייבויות הקבלן. נוכח זאת, הציע המשיב למערערים, כי האחרונים יסכימו להפחתת גובה הערבות בשלישית, הפעם ל-280,000 דולר, בתמורה להארכת תוקפה של הערבות. המערערים הסכימו לכך וחתמו, בתאריך 29.10.1995, על מכתב שמאשר זאת, אך בסופו של דבר הבנק סירב להאריך את תוקף הערבות הבנקאית. 6. במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 1995 נתגלע בין המערערים לבין הקבלן סכסוך, שנגע לדרישתו של הקבלן, כי המערערים ירשמו הערות אזהרה לטובת רוכשי הדירות של הקבלן, למרות שדירותיהם של המערערים לא נמסרו להם. לעניין זה המליץ המשיב למערערים לחתום על הערות האזהרה, אף ללא קבלת הדירות לידיהם. בעקבות זאת פנו המערערים לעו"ד יעקב אמיתי ז"ל, וזה המליץ להם להתנות את החתימה על הערות האזהרה במסירת חלק מן הדירות. ואכן, בין היתר בשל יישומה של עצה זו, נמסר למערערים, בתאריך 8.12.1995 (כשנה לאחר המועד המוסכם בהסכם המקורי), בניין דירות אחד, שהכיל 9 מתוך 17 הדירות שבנייתן נסתיימה. בתאריך 29.2.1996 הודיעו המערערים לקבלן כי הם מסכימים לקבל לידיהם גם את יתרת שמונה הדירות, למרות שבנייתן לא הושלמה, אך הדבר לא הסתייע. 7. בתאריך 17.3.1996 מונה למקרקעין כונס נכסים (להלן: הכונס). כונס הנכסים תפס מכוח הבטוחה את החזקה בכל המקרקעין, ובמסגרת זאת גם ב-17 הדירות, בלא הבחנה בין הדירות שבנייתן נסתיימה, והדירות שעודן בתהליכי בנייה. בתאריך 28.7.1998 הושג הסכם פשרה, לפיו הבנק ישחרר מן המשכנתא את 17 הדירות למערערים, בתמורה לתשלום בסך של 272,000 דולר. המערערים נאלצו, בסופו של דבר, לממן מכיסם גם את השלמת בניית שמונה הדירות שנותרו, בעלות כוללת של 118,000 דולר. השתלשלות אירועים זו היא שהובילה להגשת תביעת הרשלנות כנגד המשיב. טענות הצדדים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 8. המערערים טענו בפני בית המשפט הנכבד קמא, כי המשיב התרשל בתחומים הבאים: בחירת הקבלן; שעבוד הדירות לבנק, בלא לעדכן את מנגנון הערבות הבנקאית; רישום המשכנתא לבנק, אף ללא מכתב ההחרגה; קבלת ערבות בנקאית מותנית, בניגוד לנאמר בהסכם המקורי; עצתו של המשיב למערערים, לחתום על הערות האזהרה אף ללא קבלת הדירות לחזקתם, ולבסוף, גם פקיעת הערבות, אשר אילצה את המערערים להוריד את גובה הערבות הבנקאית ל-280,000 דולר. המשיב, לעומתם של המערערים, כפר בטענות ההתרשלות כולן. יש לציין כי המערערים ביקשו למעשה סכום פיצוי כולל של 1,393,214 דולר. 9. בית המשפט הנכבד קמא קבע, כי המשיב אכן התרשל כלפי המערערים, בתחומים הבאים: בחירת הקבלן; שעבוד המקרקעין לטובת הבנק, מקום בו לא הומצא מכתב החרגה; המצאת הערבות הבנקאית, בתנאים שלא תאמו את ההסכם המקורי; אי-חידוש הערבות הבנקאית, עובר לפקיעתה, ולבסוף, גם עצתו של המשיב למערערים, לחתום על הערות האזהרה למרות שלא קיבלו לידיהם את 17 הדירות. בתוך כך, נקבע כי במצב שהיה נוצר, לולא התרשלותו של המשיב, היו המערערים מקבלים לידיהם, עובר למינוי כונס הנכסים, מכתבי החרגה בנוגע לתשע הדירות שבנייתן נסתיימה, ובנוסף, היתה להם האפשרות לממש את הערבות הבנקאית, בגין נזקיהם שנוצרו מאי-קיום התחייבויות הקבלן. 10. כפועל יוצא מכל האמור לעיל, בית המשפט הנכבד קמא קבע כי על המשיב לפצות את המערערים, בגין נזקיהם הבאים: (א) השלמת בניית שמונה הדירות שבנייתן טרם הסתיימה, ותיקון הליקויים שנמצאו בהם – בסכום של 118,000 דולר. (ב) אובדן דמי שכירות בגין התקופה שבה לא נמסרו חלק מן הדירות, עד למינוי כונס הנכסים, בניגוד להסכם המקורי – 127,400 דולר. הערה: יש לציין כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא כימת במדויק סכום זה, אלא הוא קבע שיש לפצות את המערערים בגין כל הנזקים שארעו בגין העובדה שהקבלן לא עמד בכל התחייבויותיו (ראו: עמוד 22 לפסק הדין). הסכום שצוין לעיל נובע מהחישוב שערכו המערערים לעניין שכר הדירה בדירות הנ"ל, שאותו אקבל בהמשך. (ג) אובדן דמי השכירות על כל 17 הדירות, בתקופה שבין מינוי כונס הנכסים ועד למועד עריכת הסכם הפשרה לשחרור הדירות (28.5 חודשים) – סה"כ 314,925 דולר (לפי מפתח של 650 דולר בממוצע עבור דמי שכירות לדירה, לכל חודש). סכום שלושת הרכיבים שנזכרו לעיל גבוה, כאמור, מן הסכום של 280,000 דולר. עם זאת, בפועל, לולא היה המערער מתרשל, היו יכולים המערערים להיפרע מן הקבלן רק עד לגובה הערבות הבנקאית בעת מועד מינוי הכונס – 280,000 דולר. לכן, נקבע כי בגין הרכיבים הנ"ל, ישלם המשיב למערערים רק 280,000 דולר, בשווה ערך שקלי, לפי שער הדולר היציג ביום הגשת התביעה, ובצירוף הצמדה וריבית כחוק. בתוך כך, נדחתה למעשה טענתם של המערערים, לפיה הערבות הבנקאית בסך 480,000 דולר, היא זו הרלבנטית לעניינם. (ד) התשלום לכונס הנכסים, בתמורה לשחרור השעבוד לטובת הבנק, בגובה של 272,000 דולר. בגין רכיב נזק זה, נקבע כי המשיב ישלם למערערים רק את החלק היחסי עבור שמונה הדירות שבנייתן עדיין לא הושלמה, ובסך הכל – 128,000 דולר. גם סכום זה ישולם לפי השער היציג ביום הגשת התביעה, וישא ריבית והצמדה. (ה) שכר טרחת עורך דין אשר טיפלו מטעמם של המערערים בתיק הכינוס: המערערים שילמו בהקשר זה סכום של 10,000 דולר, בצירוף מע"מ, בגין ההליכים המשפטיים, אשר הם נאלצו לנהל מול הכונס לצורך שחרור הדירות. על כן, על המשיב לשלם למערערים סכום זה, בצירוף הצמדה וריבית כחוק, לאחר שהסכום האמור יומר לשקלים לפי השער היציג ביום התשלום לעורך הדין. בסך הכל נפסק לטובת המערערים סכום של 418,000 דולר. 11. זה המקום לציין כי בית המשפט הנכבד דחה את תביעתם של המערערים לפיצויים בגין עוגמת נפש, בקובעו כי טענתם זו של המערערים נטענה בצורה כללית ולא הוכחה. כמו כן, נדחתה, בהחלטת ביניים מתאריך 13.7.2006, תביעת תשלום הפיצויים בעבור מס רכוש ששילמו המערערים, בגובה 181,000 דולר, וזאת מאחר שרכיב פיצוי זה לא נזכר בכתב התביעה המקורי, ולכן, מדובר ב"הרחבת חזית". מכאן הערעורים שבפנינו. טענות הצדדים בפנינו 6. המערערים לא השיגו על מסקנותיו של בית המשפט הנכבד קמא לעניין מרכיבי ההתרשלות עצמם, ובמקום זאת, הגבילו את טענותיהם בערעור לשאלת גובה הנזק שנוצר עקב אותה ההתרשלות, וזאת ביחס לרכיבים הבאים: (א) מסקנת בית המשפט, לפיה על המשיב לשלם למערערים, בגין התשלום לכונס הנכסים, רק את החלק היחסי עבור שמונה הדירות שבנייתן לא הושלמה, ולא עבור כל 17 הדירות. לטענת המערערים, לולא ההתרשלות, לא היה כונס הנכסים תופס את החזקה על כל 17 הדירות, ולכן, על המערערים להיפרע מן המשיב בעבור התשלום ששילמו, במלואו. (ב) הכללת הנזק בגין חוסר היכולת להשתמש ב-17 הדירות, בתקופה שבה הן הוחזקו על ידי כונס הנכסים, בגדרי הנזק שאותו אמורה היתה לכסות הערבות הבנקאית. המערערים טוענים כי לו היתה ערבות בנקאית בתוקף ביום מינוי הכונס, הרי שהם היו יכולים לממשה ולהשתמש בכספים על מנת להשלים את בניית הדירות, לתקן את הליקויים שהתגלו בהן, ולהיפרע בגין הנזקים שנגרמו להם בגין איחורים במסירת הדירות שהצטברו עובר למינוי הכונס (כגון אובדן דמי השכירות). הנזק שנוצר מאובדן הערבות הבנקאית, איננו חופף לשיטתם לנזק שנגרם בגין התקופה שבה הדירות הוחזקו על ידי הכונס, והמערערים לא היו יכולים להשכירן – ומכאן שיש להתייחס לנזק בגין אי-השכרת הדירות, כרכיב נפרד. (ג) ברכיב ה"הוצאות המשפטיות", נקבע שהמשיב ישלם למערערים סכום של 10,000 דולר, בצירוף מע"מ, בעוד שלמעשה, הוצאותיהם של המערערים היו, לטענתם, כפולות מכך. בעניין זה מפנים המערערים למסמך שנכתב על ידי עו"ד מוטי כהן, אשר טיפל בסוגיית המשא ומתן עם כונס הנכסים מטעם המערערים. במסמך האמור צוין כי: "שכר הטירחה ששולם לי על ידכם בקשר עם טיפולי המשפטי בפרויקט שבנדון עמד על סך בשקלים השווה ל-10,000 דולר בתוספת מע"מ. על פי מיטב ידיעתי שולם סכום זהה לעו"ד יעקב אמיתי ז"ל" (ההדגשה שלי – ח"מ). המערערים טוענים כי בית המשפט הנכבד קמא התעלם מהסיפא המודגשת בציטוט, שבה נזכר כי הוצאותיהם המשפטיות של המערערים הגיעו למעשה לסכום של 20,000 דולר, בצירוף מע"מ. (ד) המערערים משיגים עוד על העובדה שלרכיבי הפיצוי נוספו הפרשי ההצמדה והריבית רק נכון למועד הגשת כתב התביעה, ולא למועד התגבשות הנזק. לשיטתם של המערערים, הנזק בגין אובדן כספי הערבות הבנקאית התגבש ביום מינוי הכונס (בתאריך 17.3.1996), ואילו הנזק בגין התשלום לכונס התגבש ביום התשלום לכונס (בתאריך 27.8.1998). לכן, פיצוי על רכיבים אלה, בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה בלבד (בתאריך 3.9.2002) – איננו פיצוי שלם. (ה) המערערים טוענים, לבסוף, כי יש לשנות מקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה התביעה לתשלום מס הרכוש מהווה "הרחבת חזית". משלא הועלתה הטענה ל"הרחבת חזית" בשלב קדם המשפט, לא היה מקום להשיג כנגד רכיב זה, שמבחינה מהותית איננו מחדש דבר על הנאמר בכתב התביעה. 12. המשיב העלה בערעור-שכנגד טענות רבות, מהן מצאתי לנכון להתייחס לשתיים הבאות: (א) לשיטתו של המשיב, שגה בית המשפט הנכבד קמא, עת קבע כי אובדן הערבות הבנקאי מהווה נזק עצמאי, בנפרד מהתשלום לכונס ותשלומי ההוצאות המשפטיות, שכן הערבות הבנקאית אמורה היתה לכסות גם נזקים אלו. (ב) הפיצויים שנפסקו לטובת המערערים הוצמדו למדד המחירים לצרכן, ולא לשער הדולר, וזאת בניגוד לדרישה העולה מכתב התביעה עצמו, שבו מצוינת שיטת הצמדה לשער הדולר. נוכח זאת, הצמדת סכום הפיצוי למדד המחירים לצרכן, נעשתה לדידו של המשיב "שלא בסמכות". דיון והכרעה 13. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי אם תישמע דעתי, דין הערעור והערעור שכנגד – להתקבל, כל אחד כשלעצמו, בצורה חלקית, כך שגובה הפיצוי יעודכן מסכום של 418,000 דולר לסכום של 556,125 דולר, ויוצמד לשער הדולר בזמן התשלום. אפרט עתה את הטעמים שהובילוני למסקנה זו. 14. במקרה זה לא חלקו הצדדים לפנינו על עצם רשלנותו של המשיב. עיקר המחלוקת סובבת סביב שאלת גובה הנזק שנוצר כתוצאה מהתרשלות זו. לשם מתן מענה על שאלה זו, יש להשוות בין התוצאות שנוצרו בפועל עקב התנהגותו הרשלנית של המערער, לבין המצב התיאורטי שבו לא נהג המשיב בצורה רשלנית. הפער שבין המצבים הללו ישקף את הנזק שנגרם בפועל למערערים, וכפועל יוצא מכך ייקבע גובה הפיצוי (השוו: ע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי, פ"ד מח(3) 846 (1994); ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב (לא פורסם, 14.2.2011) (להלן: פרשת לוטן); ע"א 2720/08 ז'אן נ' ליבמן (לא פורסם, 23.8.2010); גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 450 (2001)). בנוסף לכך, אנו נדרשים לדון כאן בשתי קושיות נוספות: הראשונה, מהו התאריך הקובע להוספת הריבית לסכומים שנפסקו, והשניה, האם להצמיד את הסכומים למדד המחירים לצרכן, או שמא לשער דולר. אעבור איפוא לדון בשאלות שעומדות להכרעה. קביעת גובה הנזק 15. קביעת גובה הפיצויים במקרה זה מחייבת התחקות אחר אותם הנזקים, אשר לא היו מתרחשים לולא התרשלותו של המשיב – שכן הוצאותיהם הכספיות של המערערים היו רבות, אך לא כל הוצאה כספית היא תוצאה של רשלנותו של המשיב. יש ביניהן, לדוגמא, הוצאות שהיו מושתות על המערערים בלאו הכי, והוצאות שהן פרי הסכמתם המודעת של המערערים, במנותק מן הרשלנות. 16. אפתח את הדיון בנקודה זו במספר הערות המבהירות את התכלית העסקית העומדת בבסיס פעולותיהם של המערערים, כרקע לניתוח המשפטי שיבוא בהמשך הדברים. "עסקאות קומבינציה" כרוכות מניה וביה בסיכון לכל הצדדים המעורבים. ראשית, נשקף לצדדים סיכון שנובע מעצם טיבה של העסקה, שבמסגרתה בעל קרקע מוכר נכס שבבעלותו ובהחזקתו העכשווית (מקרקעין), בתמורה לנכס אחר, שעדיין איננו קיים (דירה, או דירות בנויות). בנוסף, בגדרי עסקה שכזו נרקמת מערכת יחסים סבוכה בין צדדים רבים הנוגעים בדבר, כך שנדרשת זהירות רבה בתכנון העסקה מלכתחילה (לפירוט הסיכונים הכרוכים בעסקאות שכאלה, ראו: ע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נ' שפוך, פ"ד מז(1) 593, 606 (1993); נדב בן-ארי "עסקאות קומבינציה" 875 ניהול נדל"ן (עורך: מאיר דלברי, 1997) (להלן: בן-ארי)). נוכח סיכונים אלה, נדרש כי עורך-הדין שמייצג את לקוחו בעסקאות קומבינציה יסייע לו במתן שירות מקצועי שמטרתו, בין היתר, לספק ללקוח מידע מהותי בדבר העסקה, ויצמצם ככל שניתן את מידת הסיכון שנשקף ממנה. כפועל יוצא מהאמור לעיל, קיימים מספר מנגנונים שמטרתם להבטיח, כי בעלי המקרקעין ייפגעו בצורה מינימלית מהתפתחויות שליליות בעסקת הקומבינציה. במקרה שלפנינו, המערערים ניסו לבטח עצמם כנגד הנזק שיוכל להיווצר בשני אמצעים שכאלה: ערבות בנקאית, ומכתב החרגה. אפרט מעט בנוגע לאמצעים אלה. 17. בהסכם המקורי נקבע כי הקבלן ימציא ערבות בנקאית, בגובה שווי הדירות כשהן גמורות (כ-3.4 מליון דולר). ערבות מסוג זה, מטרתה להבטיח, כי המערערים יעמדו, בכל זמן נתון במהלך ביצוע עסקת הקומבינציה, במצב שהוא שווה ערך מבחינה כלכלית למצב שאליו הם היו מגיעים, לו נסתיימה העסקה כמתוכנן. בתוך כך, תהא למערערים, בכל זמן, זכות לקבל את הדירות עצמן, מושא העסקה (במקרה שהדירות נבנו והעסקה הסתיימה), או את שוויין הכלכלי (במקרה של התממשות הסיכון, והתמוטטות הפרויקט). ערבות בנקאית מסוג זה קיימת לרוב רק מקום בו הדירות מושא ההסכם משועבדות גם הן לבנק – שכן במקרה כזה, יכול הבנק לתפוס חזקה בדירות, ולהותיר את בעלי הקרקע ללא דבר. רק אז מתעורר הצורך להבטיח, כי בעלי הקרקע ייהנו, בסופו של דבר, משווה הערך הכלכלי לדירות, במידה שימומש השעבוד שהוטל עליהן (עיינו, לדוגמה: פרשת לוטן, עמודים 60-57). במקרה שלפנינו, כאמור בהסכם המקורי, נקבע הן כי תומצא ערבות בגובה שווי הדירות כשהן גמורות, והן שדירותיהם של המערערים לא תשועבדנה – ומכאן, שבשלב הראשוני, העסקה היתה כדאית מבחינה כלכלית למערערים, שהרי הם נהנו מערבות גבוהה במיוחד, מבלי לשאת בסיכון של שעבוד דירותיהם. 18. לעומת זאת, בנספח הראשון, נקבע גובה ערבות שונה, בגובה 1.1 מליון דולר. כן נקבע כי גובה הערבות ירד, בהתאם להתקדמות הבנייה. בנספח השני נקבע, כאמור, כי גם דירות המערערים ישועבדו לבנק. שני השינויים הראשונים שנזכרו במערך הבטוחות שבעסקה מעידים, כי החל משלב זה, אין מטרתה של הערבות להבטיח את שווי הדירות למערערים, אלא רק שיהיה ניתן להשלים את בנייתן, היה שהקבלן יפסיק את העבודות לפתע. משלב זה מקבלת הערבות אופי "ביצועי", השונה מבחינה מהותית מן הערבות שבהסכם המקורי. קיים הגיון כלכלי במתן "ערבות ביצוע", רק מקום בו הדירות מושא ההסכם לא משועבדות (כאמור, בניגוד להסדר שנקבע בנספח השני) – שכן, במצב שבו הדירות משועבדות, "ערבות הביצוע" ממילא לא תוכל להבטיח את סיום הפרויקט, אם וכאשר הבנק יתפוס את החזקה בדירות. במילים אחרות, בהסכמה על "ערבות הביצוע" בלבד, מניחים הצדדים, כי במקרה של התממשות סיכון – יש בכוחם של בעלי הקרקע להשלים את הבנייה, מבחינה משפטית, בעצמם (כלומר, שהם בעלי הזכויות על השטח), אך אין להם את המימון לכך (לפירוט בנוגע להבדלים בין סוגי הערבויות ראו: בן-ארי, בעמוד 913). ניתוח זה חושף כי בעקבות הנספחים הראשון והשני, עברו המערערים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: בהסכם המקורי דירותיהם לא שועבדו, ובנוסף היתה להם ערבות בגובה הדירות כשהן גמורות. ואילו בגדרי ההסדר בין הצדדים, כפי שהוא משתקף מהנספחים הראשון והשני, דירותיהם של המערערים שועבדו לבנק, ובנוסף, הערבות שניתנה להם היתה "ערבות ביצוע" בלבד, שכאמור, לא תוכל לסייע להם, במידה שהבנק יממש את השעבוד ויתפוס חזקה על דירותיהם. 19. בסופו של יום, ולאחר כל השינויים שנעשו בערבות הבנקאית, נותרו המערערים עם "ערבות ביצוע", בגובה 280,000 דולר. מכוחה של הערבות הנ"ל, היו יכולים המערערים להיפרע, בכל זמן, בגין נזקיהם, עד לגובה המירבי של הערבות. עם זאת, וכפי שטען בצדק המשיב, האפשרות לממש את הערבות, אין משמעותה כי המערערים היו פטורים מלהראות כי נגרמו להם בפועל נזקים. אכן: "אין חילוטה של הערבות מונע מהחייב לבוא חשבון עם המוטב מאוחר יותר, בתביעת השבה המבוססת על עסקת היסוד, אלא שבתקופת הביניים מקנה הערבות למוטבה יתרון דיוני. הוא נמצא במצב נוח לאין ערוך מזה של המוטב בערבות רגילה, החייב להוכיח תחילה את צדקת זכותו לפי עסקת היסוד" (ראו: ורדה אלשיך וגדעון אורבך הקפאת הליכים: הלכה למעשה 266 (2005); אברהם וינרוט ערבות בנקאית 24-22 (2007)). מכאן, שמימושה של הערבות הבנקאית כפוף היה לשני תנאים: ראשית, כי הנזקים שנגרמו למערערים נבעו מאי-קיום התחייבויותיו של הקבלן; ו-שנית, בכל מקרה, "תקרת" הפיצוי שיכולים היו המערערים לקבל בגין נזקים אלו, לא היתה יכולה להיות גבוהה יותר מסכום הערבות המירבי במסגרת תביעת הפיצויים שכאן. הסיבה לכך היא שאילולא ההתרשלות, המערערים היו יכולים להיפרע מן הערבות הבנקאית בגין נזקיהם. 20. באשר ל"מכתבי ההחרגה": משמעותם המשפטית של מכתבים מסוג זה, לו היו מומצאים, היתה כי עם השלמת דירה פלונית, היתה מצטמצמת מערכת היחסים המשפטית שבין המשיב, המערערים והבנק, כך שהיא תשקף את מערך הסיכונים המחודש: הבנק לא נדרש עוד לסייע בהקמתה של הדירה שהושלמה, ולכן ממילא לא נדרש לבטוחות לגביה; הקבלן, מצידו, סיים לבנותה, ואילו המערערים יכולים לקבלה לידם ולוותר על חלק יחסי מהערבות הבנקאית, שנועדה לוודא כי הם יוכלו להשלים את בנייתה של אותה הדירה. כפועל יוצא מכל זאת, הבטוחה, שנועדה להבטיח את הבנק כנגד הסיכון (שלא התממש, שכן הדירה נבנתה) – תתבטל, ובעלי הדירה ייהנו מזכויות קנייניות מלאה עליה. 21. בפועל, כאמור, לא נמסר מכתב החרגה במכלול. משמעות הדבר היא, כי גם עם סיום בנייתה של כל דירה פלונית, זו נותרת משועבדת. זה היה מצבן של תשע הדירות הבנויות שבהן כבר תפסו המערערים את החזקה, עובר למינויו של כונס הנכסים. מנקודת מבטו של הבנק, משלא הומצא מכתב ההחרגה – אין נפקא מינא אם בנייתה של הדירה הושלמה או לא, מכיוון שהכונס רשאי לתפוס את החזקה בכל הדירות כולן. 22. נוכח כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי מצב הדברים שהיה מתרחש, לולא התרשלותו של המערער, היה כדלקמן: (א) היה מומצא מכתב החרגה, ביחס לכל דירה שבנייתה הסתיימה. מכוח מכתבי ההחרגה, כונס הנכסים לא היה יכול לתפוס את החזקה בתשע הדירות הבנויות, שכן כל דירה בנויה היתה מוחרגת מהשעבוד, עובר למינויו. לכן, הכונס היה תופס את החזקה רק בשמונה הדירות שבנייתן טרם נסתיימה. שמונה דירות אלו היו, בסופו של דבר, מועברות בחזרה לידי המערערים, כפועל יוצא מהסכם הדומה לזה שנכרת בפועל. בתוך כך היו המערערים משלמים סכום של 128,000 דולר בלבד, שהוא החלק היחסי (מתוך 272,000 דולר, ששולמו בפועל) עבור העברת החזקה בשמונה הדירות אליהם. (ב) כמו כן, ברי כי התקשרות בחוזה העסקה עם עו"ד יעקב אמיתי ז"ל היתה מתייתרת, שכן עו"ד אמיתי ז"ל סיפק ייעוץ משפטי אשר נגע לחתימת הערות האזהרה על דירות הקונים – והרי שעניין זה היה מטופל כראוי על ידי המשיב, לולא היה מתרשל. (ג) תשע הדירות הבנויות לא היו מועברות לחזקתו של כונס הנכסים, ובתוך כך, היו המערערים יכולים להשכיר אותן (ורק אותן) במשך 28.5 החודשים שבין מינוי הכונס וההסכם שנכרת עימו. (ד) עם מינוי הכונס היו יכולים המערערים לממש את הערבות הבנקאית, ולהיפרע בצורה חלקית בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מאי-השלמת הפרויקט על ידי הקבלן, עד ל"תקרת" הערבות, בגובה 280,000 דולר. 23. זה המקום לבאר שני נתונים חשובים שלא נידונו עד עתה במפורש. (א) בית המשפט הנכבד קמא קבע, כי התרשלותו של המשיב התבטאה גם בבחירת הקבלן מלכתחילה. עם זאת, לא ניתן לאתר בפסק הדין, או בטענותיהם של הצדדים בפנינו, התייחסות לשאלת היחס שבין התרשלות זו לבין נזקם של המערערים. משכך, אניח גם אני לשאלת ההתרשלות שבבחירת הקבלן, שכן לא נטען בפנינו (וממילא לא הוכח) כי התרשלות זו משנה את פני הדברים, או שנוצר בעטיה נזק למערערים (וספק בעיני אם זה בכלל תפקידו של עורך-הדין בעסקאות מסוג זה). (ב) בשלבים שונים לאורך הדרך, עמדה הערבות הבנקאית על סכומים גבוהים יותר מ-280,000 דולר (גובהה ביום מינוי הכונס). משלא נטען בפנינו כי עצם הורדת גובה הערבות בשלבים השונים, היא עצמה מהווה נזק שנגרם על ידי התרשלותו של המשיב, לא נותר לנו אלא לאמץ את נקודת המוצא הנ"ל, שמוסכמת על הצדדים בנקודת זמן זו, ולקבוע את ה"תקרה" בגין כל הנזקים מהם היו יכולים המערערים להיפרע, כתוצאה מאי-קיום התחייבויותיו של הקבלן – על סכום הערבות בגלגולה האחרון. 24. כעת, בהתחשב במכלול הנתונים שנזכרו לעיל, ניתן לקבוע את היקף אחריותו הנזיקית של המשיב, לאור התרשלותו. 25. אכן, צדק בית המשפט הנכבד קמא, בקובעו כי אין המשיב חייב בתשלום כל הסכום שהועבר מהמערערים לכונס הנכסים (272,000 דולר) – שהרי, בלאו הכי, גם לולא התרשלותו של המשיב, היו שמונה הדירות שלא הושלמו מועברות לכונס הנכסים, מכוח השיעבוד. ודוק: את העובדה שבניית שמונה הדירות לא הושלמה, יש לזקוף לחובתו של הקבלן, ולא של המשיב, מכיוון שאין קשר בין התרשלותו של המשיב לבינה. לכן, כאמור, ראוי כי המשיב ישלם רק את אותו הסכום היחסי, שלא היה מועבר לכונס הנכסים, לולא התרשל. עם זאת, בעניין קביעת גובה סכום זה, סבורני כי יש לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. אסביר: כאמור, המערער חויב בתשלום החלק היחסי מהסכום עבור שמונה דירות (128,000 דולר). לשיטתי, יש לחייבו, במקום זאת, בחלק יחסי עבור תשע דירות (144,000 דולר), וזאת, מכיוון שלולא התרשלותו של המשיב, היו המערערים משלמים רק עבור שמונה הדירות שבנייתן לא הושלמה, ולא עבור תשע הדירות הבנויות. הפיצוי בגין פער זה בלבד צריך להיות מושת על המערער. 26. בית המשפט הנכבד קמא, כאמור, כי המשיב חייב בפיצוי עבור דמי השכירות של כל 17 הדירות (בסה"כ 314,925 דולר), אך בסופו של יום חייב אותו, בגין רכיב זה, רק בסכום של 280,000 דולר, שהוא כאמור סכום הערבות הבנקאית בזמן מינוי הכונס, וזאת מכיוון שבית המשפט הנכבד קמא קבע, כי אובדן דמי השכירות נכלל בתוך קבוצת הנזקים, שעליה היתה אמורה הערבות הבנקאית לפצות. 27. דומני כי עלינו להתערב במסקנה זו, על שני נדבכיה. ראשית, לולא ההתרשלות, היו יכולים המערערים ליהנות מדמי שכירות רק עבור תשע הדירות הבנויות, ולא עבור כולן, שכן, גם במצב זה, שמונה הדירות הנותרות היו לא בנויות (וזאת, בגלל חוסר היכולת של הקבלן לעמוד בלוחות הזמנים, ולא בגלל ההתרשלות של המשיב). לכן, יש לקבוע כי על המשיב לפצות את המערערים בסכום של 166,725 דולר, בגין רכיב זה (לפי מפתח של 650 דולר דמי שכירות חודשיים, עבור 9 דירות, במשך 28.5 חודשים). שנית, גם מסקנתו של בית המשפט הנכבד קמא, לפיה הנזק בגין אובדן דמי השכירות – נכלל בתוך קבוצת הנזקים שעליהם הערובה הבנקאית אמורה ליתן מענה, איננה מדויקת כל צרכה. לולא רשלנותו של המשיב, המערערים היו מקבלים לידיהם הן את הערבות הבנקאית, והן את דמי השכירות עבור תשע הדירות הבנויות, שכן אלו מעולם לא היו מגיעות לידי הכונס. לכן, הדעת נותנת, כי יש להביאם למצב זה כעת, וזאת על ידי ניתוק הקשר שבין הערבות הבנקאית ובין הרכיב של אובדן דמי השכירות וקביעת הפיצוי בגין אובדן דמי השכירות כרכיב נפרד. 28. בקבוצת הנזקים שעבורם היתה אמורה הערבות הבנקאית להוות פיצוי, נכללים איפוא הרכיבים הבאים: (א) אובדן דמי שכירות בגין התקופה שבה לא נמסרו הדירות, בניגוד להסכם המקורי (כשנה אחת) – 127,400 דולר. ודוק: מדובר בתקופה שקדמה לתפיסת הדירות על ידי הכונס, כך שלא נוצר כפל פיצוי ברכיב זה. (ב) השלמת בניית שמונה הדירות שלא הסתיימה בנייתן – 118,000 דולר. ובסך הכל – 245,400 דולר. ודוק: אמנם סכום זה איננו גבוה מ"תקרת" הערבות הבנקאית, ואולם לא מצאתי שיש בטיעונים בדבר תשלום מס הרכוש כדי להוסיף לסכום הפיצוי האמור, שכן נראה כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין זה מתארת נכוחה את המכלול. 29. באשר לשאלת ההוצאות המשפטיות של המערערים, סבורני כי אין בסיס לחיובו של המשיב בגין נזק שנגרם ברכיב זה. כאמור, השתמשו המערערים בשירותיהם של שני עורכי דין נוספים – עו"ד אמיתי ז"ל, בעניין הערות האזהרה על דירות הקונים של הקבלן, עובר לקבלת דירות המערערים, ועו"ד כהן, אשר ייצג את המערערים במשא ומתן לשחרור הדירות מידי הכונס. בשני המקרים קיבלו עורכי הדין, לטענתם של המערערים, שכר טרחה בגובה 10,000 דולר, בצירוף מע"מ. מתוך אלה, רק שכר הטרחה של עו"ד אמיתי ז"ל היה מתייתר, מקום בו לא היה המשיב מתרשל. הטעם לכך הוא שעצתו של עו"ד אמיתי באה במקומה של הליווי המשפטי של המשיב בשלב רגיש זה בעסקת הקומבינציה. גם במצב שבו היו שמונה מדירות המערערים תפוסות על ידי הכונס (וזה היה, כאמור, המצב, לולא התרשלותו של המשיב), גם אז היו המערערים מבקשים לשכור עו"ד אשר ייצג אותם במשא ומתן עם הכונס, הפעם לשחרור שמונה דירות, ולא 17. לכן, התרשלותו של המשיב לעניין זה לא יצרה נזק נוסף למערערים. 30. ביחס לשכר הטרחה של עו"ד אמיתי ז"ל, הרי שהמסמך היחיד שמהווה ראיה לסכום אותו שילמו המערערים, אם בכלל, הוא מכתבו של עו"ד כהן, אשר קובע כי "למיטב זכרונו" שולם סכום זהה לסכום ששולם לו, גם לעו"ד אמיתי ז"ל. לא ניתן, על בסיס ראייתי חלקי זה, לקבל את טענתם של המערערים, ולחייב את המשיב בגין שכר הטרחה. 31. לסיכום חלק זה: המשיב היה נדרש לפצות את המערערים ברכיבים הבאים: (א) תשלום לכונס הנכסים – 144,000 דולר. (ב) אובדן דמי שכירות ל-28.5 חודשים – 166,725 דולר. (ג) נזקים בגין אי-קיום התחייבויותיו של הקבלן – 245,400 דולר ובסך הכל – 556,125 דולר (להלן: סכום הפיצוי המעודכן). אעבור עתה לבחון את שאלת מנגנון ההצמדה של סכום הפיצוי המעודכן. הצמדת סכום הפיצוי המעודכן – למדד או לדולר? 32. בסעיף 11.3 לכתב התביעה המקורי נכתב: "אשר על כן, יתבקש בית המשפט הנכבד לזמן את הנתבע לדין ולחייבו לשלם לתובעים את סכום התביעה לפי השער היציג של הדולר במועד התשלום בפועל" (ההדגשה לא במקור – ח"מ). חרף בקשתם המפורשת של המערערים, להצמיד את סכום הפיצוי לשער הדולר, ולא למדד המחירים לצרכן, נקבע בפסק הדין, בנוגע למקביליהם של שלושת הרכיבים שצוינו בפיסקה 31 שלעיל, כי אלו ישולמו: "בשווה ערך שקלי, לפי השער היציג ביום הגשת התביעה" (בעמודים 23, 26 לפסק הדין. ההדגשה לא במקור – ח"מ). כן יצוין, כי גם רכיב שכר הטרחה הוצמד למדד המחירים לצרכן, החל מיום התשלום בפועל לעורך הדין. 33. עמדתי היא כי אכן היה מקום להצמיד את סכום הפיצוי לדולר, ולא למדד המחירים לצרכן. סעיף 3א(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 קובע כי: "במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם". כוחו של סעיף זה יפה גם במקרה בו מתבקשת בפועל, על ידי הניזוק בתביעה נזיקית, שיטת הצמדה שונה מזו שמסתמכת על מדד המחירים לצרכן. לכן, נדחית טענתו של המשיב, לפיה פסיקת ההצמדה נעשתה "שלא בסמכות". עם זאת, עצם הבקשה להצמיד למדד אחר ממדד המחירים לצרכן (כאשר ההצמדה למדד תניב, בדיעבד, פיצוי גדול יותר), יש בה בכדי להתוות את שיקול דעתו של בית המשפט, בבואו להכריע בשאלת ההצמדה, ולהביא למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע בית המשפט הנכבד קמא. במה דברים אמורים? 34. הכלל הקבוע בסעיף 3א(א) לחוק פסיקת ריבית מלמד, כי בית המשפט יכול לפסוק הפרשי הצמדה, "במלואם או במקצתם". ואכן, מקובל כי ניתן להתחשב בהתנהגותו של הזכאי לתשלום, בעת קביעת זכאותו למלוא ההצמדה (ראו, לדוגמא: ע"א 479/89 בזיליאוס נ' חלמיש, פ"ד מו(3) 837, 853 (1992); דוד קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך 434-430 (1996) (להלן: קציר)). משמעותה של החלת תובנה זו לענייננו היא מתן משקל מוגבר לבקשתם המפורשת של המערערים, להצמדת סכום הפיצוי לשער הדולר. הצמדת סכום הפיצוי משרתת את התכלית של שמירה על ערך הקנייה ה"ריאלי" של הסכום שמועבר למערערים (ראו: קציר, 335). בבואם לבקש את סכום הפיצוי על פי שער הדולר ביום התשלום, למעשה העידו המערערים על עצמם, כי לולא רשלנותו של המשיב, היו אלה שומרים את כספם בצורה דולרית, ולא ממירים את הסכום לשקלים. כדאיותה של בחירה זו מתבהרת, נוכח העובדה, כי בעת הגשת התביעה (בתאריך 3.9.2002) שער הדולר עמד על 4.684 שקלים. לעומת זאת, במועד מתן פסק הדין (בתאריך 11.9.2007), עמד שער הדולר על 4.102 שקלים. מכאן, שהצמדת סכום הפיצוי למדד המחירים לצרכן, ולא לשער הדולר, תרמה משמעותית להגדלת הפיצויים בפועל. לדידי, אין אנו צריכים להתעלם מבקשתם של המערערים בכתב התביעה המקורי, ושומה עלינו להחזיק אותם כמי שבחרו בצורה מודעת בצורה אחת של הצמדה על פני אחרת, גם במצב הדברים הנוכחי, שבו ההצמדה למדד המחירים לצרכן תניב להם תשואה גבוהה יותר. 35. גם מנקודת מבט הצופה פני עתיד יש טעם בהצמדת סכום הפיצוי המעודכן לשער הדולר. הצמדת הפיצוי לשער הדולר תאותת לתובעים-עתידיים, כי עליהם להתנהל בצורה שקולה, כך שייבחר סכום הפיצוי האופטימאלי מבחינתם. מקום בו שיטת ההצמדה שעליה הוצהר על ידי הצד התובע, מובילה לפיצוי נמוך מזה שהיה מתקבל על ידי הצמדה למדד המחירים לצרכן, אין זוהי משימתו של בית המשפט, לבחור בין אפשרויות ההצמדה השונות, ולהשיא את תועלתו של התובע, אשר מצדו כאמור הצהיר על דרך הפעולה שאותה הוא מעדיף. אעבור לבחון את המועד הרלבנטי שממנו יש להוסיף לסכום הפיצוי המעודכן הפרשי ריבית. המועד הקובע להתחלת הוספת הריבית לסכום הפיצוי המעודכן 36. ריבית איננה תשלום עבור נזק. הריבית מוענקת על מנת לפצות את הזכאי לתשלום על תקופת הזמן שבה לא היה מונח התשלום שהוא זכאי לו בידו (ראו: ע"א 587/73 שאולי נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 533, 540 (1975); קציר, עמוד 3). קביעת נקודת הזמן שממנה והלאה תשולם הריבית, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, מכוח סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה (וראו גם: ע"א 623/83 לוי נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, פ"ד מ(1) 477, 480 (1986)). אכן, נקודת המוצא היא, כי בית המשפט יפסוק ריבית החל מן התקופה שבה נוצר הנזק. עם זאת, מקום בו תרם הזכאי לתשלום להתמשכות ההליכים, הרי שניתן להתחשב בכך בקביעת תאריך התחלת הריבית (ראו: ע"א 587/73 שאולי נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 533, 540 (1975); ע"א 685/79 אטרש נ' מעלוף, פ"ד לו(1) 626, 632 (1982); ע"א 419/80 הולנדר נ' אווז, פ"ד לו(4) 433, 434 (1982); ע"א 1665/05 גולוב נ' א.ר.י מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ (לא פורסם, 13.6.2010) (להלן: גולוב), בפסקאות 15-13; קציר, עמודים 297-295). במקרה שלפנינו, התביעה הוגשה בתאריך 3.9.2002, אף שהפרשה הסתיימה, לכל המאוחר, כבר בתאריך 28.7.1998, עם חתימת ההסכם עם כונס הנכסים. השיהוי בהגשת התביעה מתחדד, נוכח הנזק הכלכלי הברור שנגרם למערערים – נזק שאליו היו מודעים לחלוטין במשך מספר שנים. מכלול הנתונים שנזכרו לעיל מחזקים את המסקנה, כי בנסיבות שלפנינו, אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט הנכבד קמא, בכל הקשור לקביעת מועד התחלת תשלום הריבית מיום הגשת התביעה. גובה הריבית על סכום הפיצוי המעודכן 37. משנקבע כי סכום הפיצוי המעודכן יוצמד לשער הדולר, מתעוררת מאליה שאלת גובה הריבית (במנותק משאלת תאריך התחלת תשלום הריבית, שאליה נדרשו הצדדים בערעור). לעניין זה, חל שינוי במצב המשפטי בישראל בתאריך 1.4.2003, עת נכנסו לתוקף תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג-2003, (להלן: תקנות פסיקת ריבית). רלבנטית במיוחד לענייננו היא תקנה 4 לתקנות, אשר קובעת כדלקמן: "שיעור הריבית לפי סעיף 4 לחוק, לענין ריבית הנפסקת על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ או במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ, יהיה, לכל רבעון, בשיעור ריבית הליבור, בתוספת 1 נקודת אחוז". אמנם, תקנות אלו אינן חלות כאן ישירות, שכן התביעה, מושא הערעורים הוגשה בתאריך 3.9.2002, לפני כניסת התקנות לתוקף, בתאריך 1.4.2003. עם זאת, יש מקום להחיל את ההסדר המהותי שנמצא בהן בתקופה זו, במסגרת הפעלת שיקול הדעת בקביעת גובה הערבות (מכוח סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית), שכן: "הסדר זה אמור להוות קו מנחה לגבי העבר, והוא ישים גם לגבי הליכים תלויים ועומדים בשל הרציונל הכלכלי הטמון בו, ולא מחמת היותו מחייב מבחינת תחולתו הרטרואקטיבית" (פרשת גולוב, בפיסקה 19, והאזכורים המצויים בה). לפיכך, אציע לחברי לקבוע את גובה הריבית, למשך כל התקופה הרלבנטית, בהתאם לסעיף 4 לתקנות פסיקת ריבית. סוף דבר 38. התרשלותו של המשיב יצרה נזק בגובה כולל של 556,125 דולר, כמפורט לעיל. זהו סכום הפיצוי המעודכן, שאציע לחבריי להשית עליו, במקום סכום של 418,000 דולר, שנקבע בבית המשפט המחוזי הנכבד. אם תתקבל דעתי, סכום הפיצוי המעודכן יוצמד, כאמור לעיל, לשער הדולר, ולא למדד המחירים לצרכן, ואילו הריבית על הסכום תשולם, בצורה שנקבעה בפסקה 37 שלעיל, החל מתאריך הגשת התביעה, כאמור בפסקה 36 שלעיל. עוד אציע כי בנסיבות העניין לא נקבע צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבילין: אני מסכים. המשנה לנשיא (בדימ') השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, י' באלול התשע"ב (‏28.8.2012). המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07092980_K10.doc עב+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il