מוחמד מחאמיד נ. מדינת ישראל

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9292/20 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערערים: 1. מוחמד מחאמיד 2. וויסאם מחאמיד 3. פאדי מחאמיד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' פורת) בת"פ 56778-10-19 מיום 8.7.2020 ומיום 19.11.2020 תאריך הישיבה: י' באייר התשפ"א (22.04.2021) בשם המערערים: עו"ד שלומי בלומנפלד בשם המשיבה: בשם שרות מבחן למבוגרים: עו"ד הדר פרנקל גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' פורת) בת"פ 56778-10-19 מיום 8.7.2020 ומיום 19.11.2020 במסגרתם הורשעו המערערים על פי הודאתם ונגזר דינם לריצוי עונשי מאסר בפועל. רקע עובדתי וההליך בבית המשפט המחוזי נגד המערערים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של החזקה, נשיאה והובלה של נשק; ביצוע ירי מנשק חם; חבלה בכוונה מחמירה; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות; ופציעה בנסיבות מחמירות. לפי עובדות כתב האישום, המערערים – שני אחים ובן דודם, ואדם נוסף חשדו כי אדם בשם עבד אל באסט חרדאן (להלן: עבד) ביצע ירי לעבר ביתו של מערער 1. ביום 2.10.2019 נסעו הארבעה יחד ברכב בו נהג מערער 1 והחזיקו, נשאו והובילו רובה ושני אקדחים טעונים במחסניות וכדורים בלא רשות על פי דין. כאשר הגיעו לצד ביתו של עבד ירו מערער 2, מערער 3 והאדם הנוסף לכיוון ביתו. בהמשך הנסיעה, משראו את עבד נוהג ברכבו, האט מערער 1 את הנסיעה. מערער 2 רץ לכיוון רכבו של עבד, אשר בסמוך אליו שהו עוברי אורח, וירה לעברו. כתוצאה מהירי נפגעו שתי נשים ששהו באזור. המערערים, אשר יוצגו מתחילת ההליך על ידי עו"ד מחאמיד סמי סעיד (להלן: עו"ד סעיד), כפרו כפירה כללית במיוחס להם. לאחר מספר מועדי הוכחות ובתום פרשת התביעה, הוצע על ידי בית המשפט לתקן את כתב האישום. בשלב זה הצטרף עו"ד חמודי מסרי (להלן: עו"ד מסרי) לייצוג המערערים. תחילה הובעה הסכמת הסנגורים להצעת בית המשפט בעוד שהמאשימה ביקשה לבחנה. לאחר דין ודברים בין הצדדים, במהלך הדיון שהתקיים ביום 8.7.2020 הוצג לבית המשפט הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, ולצדו כתב אישום מתוקן. בא-כוח המשיבה טען לפרוטוקול הדיון כי: "הגענו להסדר טיעון לפיו יתוקן כתב האישום, הנאשמים יחזרו בהם מכפירתם, יודו בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשעו בו. אין הסכמה לעניין העונש." (שורות 13-12 לפרוטוקול מאותו יום). באותו דיון, באי-כוח המערערים ציינו מפורשות כי הם הסבירו למערערים את עובדות כתב האישום המתוקן, כי הם מבינים את המיוחס להם ומבקשים לחזור בהם מכפירתם. וכך נאמר על ידם: "ב"כ הנאשמים: הסברנו לנאשמים את עובדות כתב האישום המתוקן והם מבינים את המיוחס להם. אין לנו התנגדות לתיקון כתב האישום ונוכח התיקון, מרשינו מבקשים לחזור בהם מכפירתם" (עמ' 47, שורות 23-24). על כך הוסיפו המערערים עצמם: "הנאשמים: הסנגורים הסבירו לנו את כתב האישום, זה מקובל עלינו" (עמ' 47, שורה 27)... עורכי הדין שלנו הסבירו לנו את כתב האישום המתוקן ואנו מבינים אותו. אנו מודים בעובדות כתב האישום המתוקן" (עמ' 48, שורות 12-13). על סמך הודאתם הורשעו המערערים בעבירות שיוחסו להם במסגרת כתב האישום המתוקן. לאחר ההרשעה, ומשנקבע מועד לשמיעת טיעונים לעונש, הורה בית המשפט, בהתאם לבקשת באי-כוח המערערים, על הגשת תסקירי שירות מבחן בעניינם. בכל שלושת התסקירים צוין כי המערערים לוקחים "אחריות חלקית" על מעשיהם. חרף האמור איש מהם לא חזר בו בדבריו מהודאתו. עם זאת, יצוין כי בדיונים שהתקיימו ביום 27.10.2020 וביום 4.11.2020 העיר בא-כוח המאשימה כי בתסקירים ישנן "אמירות שלא עולות בקנה אחד עם כתב האישום". להערה זו השיב עו"ד מסרי כי "חברי הפנה תשומת לבי לכך. אני מאשר את ההודאה". בדיון ביום 4.11.2020 נשמעו טיעונים לעונש מטעם הצדדים. בתחילת טיעוניו טען עו"ד מסרי כי יש לזקוף לזכות המערערים כי הודו בביצוע העבירות, וכדבריו "מודה ועוזב ירוחם". הוא הוסיף כי הודאת המערערים חסכה זמן שיפוטי יקר וזאת על אף שהודאתם באה לאחר שמיעת פרשת התביעה, דבר שאִפשר לבית המשפט להתרשם מנסיבות המעשה והביא לתיקון כתב האישום אשר בעובדותיו הודו המערערים. חברו, עו"ד סעיד הוסיף משלו וטען כי המערערים מביעים חרטה על מעשיהם ולאחר מכן כל מערער אמר דבר מה משלו. מערער 1 אמר כי הוא "מבקש רחמים" "ומצטער על מה שקרה". מערער 2 אמר כי גם הוא "מצטער על מה שקרה" וכי במסגרת מאסרו הוא משתתף בטיפול לשליטה על כעסים. ומערער 3 אמר כי הוא "מצטער על מה שקרה", "משלם על זה במעצר", "לוקח אחריות על מה שקרה", וכי גם הוא נמצא בטיפול לשליטה בכעסים בתוך כותלי בית הכלא. ביום 19.11.2020 ניתן גזר הדין. תחילה עמד בית המשפט על חומרת העבירות, בהינתן העובדה שמדובר במעשים הפוגעים פגיעה קשה באינטרס החברתי של שלום הציבור וביטחונו, ובשים לב לתכנון שקדם לעבירות, למספר הנאשמים שחברו יחדיו במסגרתו ולמספר כלי הנשק אשר שימשו את המערערים לביצוע העבירות. בהינתן כל אלה, ונוכח מגמת ההחמרה בענישה בנוגע לעבירות בנשק בשל המסוכנות הרבה הנשקפת מהן, הועמד מתחם הענישה בעניינם של מערערים 1 ו-3 על 3 עד 6 שנות מאסר ובעניינו של מערער 2 על 6 עד 12 שנות מאסר. בקביעת העונש בתוך המתחם נשקלו נסיבותיהם האישיות של המערערים כפי שעלו מתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם; היעדר עברם הפלילי; וקבלת האחריות על מעשיהם בשלב מתקדם של ההליך. לבסוף נגזרו על מערער 1 – 54 חודשי מאסר בפועל; על מערער 2 – 7 שנות מאסר בפועל; ועל מערער 3 – 3 שנות מאסר בפועל. בנוסף, נגזרו על שלושת המערערים 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעברו עבירות בנשק או עבירה שיש עמה יסוד של גרימת חבלה חמורה במשך שלוש שנים מיום שחרורם מבית הכלא. מכאן לערעור שלפנינו. טענות הצדדים המערערים, אשר מיוצגים בהליך הערעור על ידי עורך דין שלא ייצגם בבית המשפט המחוזי, מבקשים כי יתאפשר להם לחזור בהם מהודאתם. לטענתם מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המצביעות על כך שהודאתם ניתנה בשוגג ואינה הודאת אמת. כך לטענתם, שגה בית המשפט המחוזי משלא הורה על הצגת הסדר הטיעון והרשעתם על פיו כאשר הם נוכחים פיזית באולם בית המשפט, והסתפק בהשתתפותם בדיון באמצעות היוועדות חזותית אשר התאפשרה בהתאם לתקנות הדיון שהיו בתוקף באותה שעה בשל מגפת הקורונה. לאור העובדה שלא נכחו באולם, ובמיוחד מפני שעברית אינה שפת אמם, הם לא הבינו את משמעות הודאתם. עוד נטען כי אף מתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם ניתן לזהות כי המערערים לא לקחו אחריות מלאה על מעשיהם. בא-כוח המאשימה אף הפנה את תשומת לבו של בית המשפט המחוזי לאמור בתסקירים, אך לא נעשה עם זאת דבר. את היעדר כנותן של ההודאות ניתן להסיק גם מדברי המערערים בתום שלב הטיעונים לעונש, אשר בהם לא הביעו צער על ביצוע המעשים המיוחסים להם אלא על המקרה בכללותו. כחיזוק נוסף לכך שהודאתם לא הייתה כנה, מפנים המערערים גם להודעותיהם במשטרה בהן הכחישו את מעורבותם בכל החשדות בהם הואשמו לבסוף. לחלופין, טענו המערערים כי בעת גזירת דינם בית המשפט המחוזי החמיר עמם יתר על המידה, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לטענתם, לא ניתן משקל ראוי להיעדר עברם הפלילי; לתסקירי שירות המבחן ולנסיבותיהם האישיות המפורטות בהם; ולשיקולים הנוגעים לשיקומם – בשים לב בין היתר לגילם הצעיר (בני 31, 28, 23) – אשר בכוחם לקדם גם את האינטרס הציבורי הכללי. לשלמות תמונת טענות המערערים, יצוין כי ביום 5.4.2021 הוגשה בקשה מטעם המערערים להוספת ראיה – הודעה מטעם עו"ד סעיד שבה הוא מפרט כי משעה שנוספו סניגורים נוספים לייצוג בתיק, נותק הקשר בין המערערים לבינו והוא לא לקח עוד חלק פעיל בהליך. בפרט, לא הקריא או הסביר את כתב האישום למערערים אשר השליכו את יהבם על בא כוחם הנוסף. המשיבה מנגד טענה כי לא מתקיימים בענייננו התנאים החריגים המאפשרים חזרה מהודאה. המשיבה עמדה על כך כי הלכה למעשה, טענת המערערים לפיה לא הבינו את טיב הודאתם בהסדר הטיעון ואת משמעותה, הינה למעשה העלאת טענה של "כשל בייצוג". אולם לא רק שטענה מסוג זה הנטענת לאחר מתן גזר דין, תבחן בזהירות רבה ותתקבל רק במקרים חריגים ונדירים, הרי שבענייננו לא עמדו המערערים בנטל המוטל עליהם בהעלאת הטענה, משלא צורפה כל התייחסות מטעם הסנגור הרלוונטי אשר לשיטתם ייצג אותם הלכה למעשה בבית המשפט המחוזי. בהקשר זה צוין כי אין בהודעת עו"ד סעיד – שהוגשה בגדרי "בקשה להוספת ראיה" ולא באכסניה המתאימה – כדי לסייע למערערים שעה שהודעתו כלל איננה נוגעת לעצם ביצוע העבירות על ידי המערערים ונוכח הבהרתו כי לאחר צירוף סנגור נוסף נותק הקשר בינו לבינם. עוד הוסיפה המשיבה כי נסיבות המקרה אינן מבססות כל חשש שהמערערים לא הבינו את משמעות הודאתם בהסדר. הסדר הטיעון נרקם בעקבות הערות בית המשפט ולאחר הידברות ממושכת בין הצדדים אשר היו מיוצגים. הדעת נותנת כי בפרק זמן ממושך זה באי כוח המערערים הציגו לפניהם את משמעות ההסדר כנדרש וכי לו רצו היו חוזרים בהם בשלב מוקדם יותר של ההליך. ואכן המערערים גם הצהירו כי הדברים הוסברו להם, כי הם מבינים את כתב האישום ומודים בו. באשר לטענת המערערים בקשר לאי-נוכחותם באולם הדיונים, הרי שלעמדת המשיבה, אף כי קיום דיונים בדרך של היוועדות חזותית אינו אופטימלי, אין להניח כי נפל פגם בהבנת המערערים את הסדר הטיעון רק בשל כך שחלק מהדיונים התנהלו בדרך של היוועדות חזותית. זאת גם בשים לב לכך שבאי כוח המערערים לא ביקשו כי המערערים יובאו באופן פיזי לאותו דיון שבו אושר הסדר הטיעון, אף כי העלו בקשה מעין זו, אשר גם נענתה בחיוב, לגבי מועדי דיונים אחרים, ובהינתן העובדה שבית המשפט וידא באופן מפורש עם המערערים, גם אם באמצעות היוועדות חזותית, כי הם מבינים את הסדר הטיעון. אין גם מקום לקבל את טענת המערערים כי הודאתם לא הייתה כנה לאור אמירות מסתייגות שהשמיעו לפני שירות המבחן, במהלך הדיון ואף בחקירותיהם במשטרה. לא רק שהודעותיהם במסגרת חקירותיהם במשטרה מלאות סתירות, שקרים ותמיהות, אלא שברי כי לאור העובדה שלבסוף הודו המערערים בעובדות כתב האישום המתוקן, אין ליתן כל משקל להכחשת המיוחס להם במסגרת חקירותיהם במשטרה. באשר לתסקירי שירות המבחן, הרי שבניגוד לטענת המערערים, עיון בתסקירים אינו מלמד כי המערערים הכחישו בפני שירות המבחן את המיוחס להם, היינו את עצם העובדה שביצעו ירי לעבר המתלונן וביתו, ואף ההפך הוא הנכון. מהתסקירים עולה כי המערערים קשרו עצמם באופן מפורש לאירועים, אף כי ניסו לצמצם את מידת האחריות שלהם לנעשה. כך גם אין בעובדה שבמסגרת הטיעונים לעונש הביעו המערערים "רק" צער וחרטה כדי לשנות מן המסקנה כי הם הודו במעשים. באשר לחומרת העונש, טענה המשיבה כי על המערערים הושתו עונשים ראויים ההולמים את חומרת מעשיהם, משמדובר בעבירות נשק ואלימות ברף חומרה גבוה. לאחר הדיון שהתקיים בערעור לפנינו, הוגש על ידי המערערים ביום 26.4.2021 מכתבו של עו"ד מסרי מיום 22.4.2021 במסגרתו צוין כי המערערים היו מיוצגים על ידי עו"ד סעיד, והוא הצטרף אליו לייצוגו של מערער 1. הוא הוסיף כי עו"ד סעיד המשיך לייצג את שני המערערים הנוספים עד למתן גזר דין בעניינם וזאת בניגוד למכתב ההבהרה שהגיש, בגדרו הוא התנער מהמשך ייצוגם וטען לנתק טוטאלי עמם. מכל מקום הוא כתב כי: "ביום שהצטרפתי לייצוג תוקן כתב האישום לאחר מסע ארוך של מו"מ בין הפרקליט המטפל ועו"ד סמי מחאמיד ומשם הפרוטוקולים מדברים בעד עצמם". המשיבה ביקשה להגיב על הודעה זו ובא כוח המערערים ביקש להגיב בתורו על תגובת המשיבה. בתגובת המשיבה שהוגשה ביום 5.5.2021, צוין כי מהתייחסותו של עו"ד מסרי לא ניתן להסיק כי הוא לא הסביר למערערים את כתב האישום המתוקן. עו"ד מסרי גם הבהיר כי הפרוטוקולים "מדברים בעד עצמם", ואכן מהפרוטוקולים עולה באופן ברור כי תיקון כתב האישום הוסבר להם על ידי באי-כוחם, כי הם מבינים את כתב האישום המתוקן ומודים בו. בא-כוח המערערים, בתשובתו מיום 11.5.2021 לתגובת המשיבה, הדגיש כי עו"ד מסרי ייצג רק את מערער 1 ולא נטען כלל כי הוא הקריא והסביר למערערים, וביתר דיוק למערער אותו ייצג, את כתב האישום. מכאן ביקש להסיק כי היה כשל בייצוג כל המערערים על ידי שני עורכי הדין שייצגו אותם. דיון והכרעה סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי נאשם רשאי לחזור בו מהודאתו, בכל שלב של המשפט, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. לאורך השנים נקבעו בפסיקת בית משפט זה שלוש עילות מרכזיות אשר בהתקיימן ישקול בית המשפט להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו: פגם ברצון החופשי; כשל בייצוג המשפטי; ורצון כן מצד נאשם בחשיפת האמת העובדתית (ראו למשל: ע"פ 7931/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (30.9.2020)). באשר לעיתוי החזרה מהודאה, בקשה לחזרה מהודאה שהוגשה לראשונה לאחר מתן גזר הדין תתקבל רק בנסיבות חריגות ביותר, נוכח החשש הכבד כי חזרת הנאשם מהודאתו נובעת משיקולים טקטיים ונוכח אכזבתו מהעונש שנגזר עליו (ע"פ 6349/11 שניידר נ' מדינת ישראל, פסקה 18 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר (10.6.2013); ע"פ 3371/17 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (3.7.2018); ע"פ 8777/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.10.2019)). זאת, שכן: "מתן פתח רחב לנאשמים להתחרט על הודייתם עלול להוביל לתוצאה בלתי רצויה, שבה נאשמים יודו לאחר שבאי כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין, ישקלו האם כדי להם לחזור בהם מהודייתם" (ע"פ 10518/06 בטאט נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (29.3.2007)). החשש מתוצאה בלתי רצויה זו אף גובר כאשר הודאת הנאשם ניתנה במסגרת הסדר טיעון, שאז קיים חשש ממשי לניצול מניפולטיבי של החזרה מהודאה להשגת רווח דיוני פסול (ע"פ 1924/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (1.6.2015); ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (26.11.2007)). בשים לב לאמות המידה האמורות, לא מצאנו כי במקרה זה מתקיימות ולוּ מקצת הנסיבות המצדיקות להתיר למערערים לחזור בהם מהודאתם. אין חולק כי המערערים היו מיוצגים בהליך לפני בית המשפט המחוזי. לא רק שבאי-כוחם הבהירו במהלך הדיון כי הסבירו למערערים את משמעות הדברים, אלא הם עצמם הצהירו לפרוטוקול באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הם מבקשים לחזור בהם מכפירתם, כי הם מבינים את המיוחס להם ומודים בעובדות כתב האישום המתוקן. נסיבות אלו אינן נסיבות המאפשרות קבלת בקשה לחזרה מהודאה. העובדה שהדיון התנהל באמצעות היוועדות חזותית אינה מעלה או מורידה לעניין זה. בנוסף על האמור, המערערים לא העלו טענה מפורשת ל"כשל בייצוג". עם זאת כפי שציינה המשיבה, וכפי שהעלו המערערים בדיון לפנינו, למעשה זו הייתה כוונתם. אלא, שהמערערים לא עמדו ולו במקצת בנטל המוטל עליהם בעת העלאת טענה מעין זו. לצורך הוכחת הטענה, יש להראות כי לנאשם נגרם עיוות דין של ממש בשל פגם שנפל בהתנהלות הסנגור, כאשר המבחן לקיומו של עיוות דין הוא מבחן סיבתי-תוצאתי. היינו יש להראות כי אלמלא הייצוג הכושל, תוצאת ההליך הייתה משתנה (ע"פ 8507/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 80 (9.9.2020)). כמו כן, על הטוען לכשל בייצוג להביא לפני ערכאת הערעור את התייחסותו של הפרקליט בהליך הקודם לטענה זו (ראו למשל: ע"פ 8868/11 בגימוב נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (23.8.2012)). בענייננו, לכתחילה לא הוגשה התייחסות באי-כוחם של המערערים בבית המשפט המחוזי, ורק עם התקדמות ההליך, "טיפין טיפין" הוגשה תגובתו של עו"ד סעיד ולבסוף, לאחר הדיון שהתקיים בעניין, גם תגובתו של עו"ד מסרי. בא-כוח המערערים תלה את יהבו בתגובות אלה. לטענתו יש ללמוד מהן כי נפל כשל בייצוג המערערים. ברם, לטעמי המסקנה המתבקשת מתוך עיון במכתבו של עורך דין מסרי היא הפוכה. במכתב זה אין ולוּ זכר לטענה שהוא לא הסביר למערער 1 את כתב האישום ואת משמעות החזרה מכפירתו. הוא אף הדגיש במכתבו כי פרוטוקול הדיון מדבר בעד עצמו וכי לא נפלה בו כל טעות ואף העביר ביקורת על חברו עורך דין סעיד. גם לא הונח כל בסיס שיש בו כדי להביא למסקנה כי אלמלא הייצוג "הכושל", תוצאת ההליך הייתה אחרת. יש גם טעם לפגם, בלשון המעטה בכך שעו"ד סעיד השליך את האחריות לייצוג המערערים על כתפי חברו עו"ד מסרי שעה שעיון בפרוטוקול (שצוטט לעיל) מלמד כי שני הסניגורים אישרו יחדיו את הסדר הטיעון ואת הודאת המערערים בעובדות כתב האישום המתוקן ואף כי כל אחד מהם טען בתורו טיעונים לעונש. גם תמוהה בעיני העובדה שלא המערערים ולא עו"ד סעיד ביקשו לתקן את פרוטוקול הדיון, דבר שהיה מתבקש אם נרשמו דברים שלא יצאו מפיהם. האמור לעיל מצטרף לניסיונם של המערערים לטעון כי ניתן ללמוד על היעדר כנותה של הודאתם, בהתבסס על אמירות שונות שנאמרו על ידם לאורך ההליך. ברם, גם טענות אלו לא ניתן לקבל. תחילה אציין כי פשיטא שאין ליתן כל משקל להכחשת המעשים במסגרת חקירותיהם במשטרה. אם נקבל את טיעוני המערערים בעניין זה, בכל עת שבה נאשם מכחיש את ההאשמות נגדו וכופר באישומים המיוחסים לו, ולאחר מכן חוזר בו מכפירתו ומודה בביצוע המעשים, ניתן יהיה לומר כי הודאתו אינה כנה נוכח "שינוי הלבבות". אולם ברי כי בחינת "כנותה" של הודאה אינה יכולה להיעשות בהתבסס על הכפירה שקדמה לה. ובאשר לתסקירי שירות המבחן, הרי שעיון בהם מלמד כי אין לומר שהמערערים מסרו גרסה שונה מהודאתם. מפאת חשיבות הדברים נביא את החלקים הרלוונטיים שבהם במלואם. כך נאמר בעניינו של מערער 1: "בהתייחסו לעבירות המתוארות בכתב האישום המתוקן, תיאר כי הרקע למעשים היה סכסוך מתמשך בינו לבין עבד. לדבריו, בעבר, עבד והוא היו בקשרי חברות קרובים מאוד, עד שגילה שעבד ניסה לחזר אחר בת הזוג שלו. תיאר, כי בעקבות זאת התקשה להתמודד עם רגשותיו נוכח הפגיעה שנגרמה לו ממעשיו של עבד. על כן, טען כי פנה אל עבד על מנת לעמת אותו עם טענותיו ולדרוש את התנצלותו. אולם, תיאר כי עבד הכחיש את כוונותיו וויכוח סוער פרץ ביניהם, שבמהלכו מוחמד סטר לעבד בביתו, ולנגד עיניה של אמו. לדבריו, כשבוע לאחר מכן, בוצע ירי לעבר מכוניתו החדשה, לצד מקרי ירי נוספים לעבר ביתו, כשבאחד ממקרים אלה, טען שנפצע ברגלו. עוד תיאר, כי שקל להגיש תלונה במשטרה, אך לא פעל על פי כך, לאור העדר ראיות נגד עבד ובשל חשש מסנקציות מצד תושבי הכפר. בהתייחסו לחלקו בעבירות, קיבל אחריות חלקית על המעשים. תיאר, כי פעל יחד עם שותפיו לעבירות, מתוך רצון להביא להפסקת מקרי הירי על ביתו. תיאר, כי פעל מתוך חוויה של העדר אפשרויות אחרות, לאור אוזלת ידה של המשטרה לדעתו, וכתגובה למעשיהם של עבד וקרוביו. מוחמד התקשה להתייחס לרכיב התכנון בעבירות ולתחושותיו בעת ביצוען, וניסה לתאר את המעשים בצורה מקלה, בכך שטען כי ביצעו ירי באוויר בלבד ובמטרה להפחיד את עבד. בהמשך לכך, טען תחילה שלא נגרם נזק לאף אחד, אך כשתואר לו הנזק שנגרם לגוף ולרכוש, טען כי ידע רק על פגיעה שנגרמה לאחת הנשים. בנוסף, בהתייחסו לנושא העבירות בנשק, תיאר עמדות סותרות, כשמצד אחד, התייחס לנשק כמעין סמל סטטוס, המקנה לבעליו מעמד ומספק תחושת מוגנות, ובמקביל ביטא ביקורת כלפי אנשים המחזיקים בנשק מסוכן ועלולים להגיע למצבים של אובדן שליטה, לדבריו. ניכר כי מוחמד מבטא חרטה ביחס לביצוע העבירות, בעיקר לאור מחירים אישיים שהוא ובני משפחתו נאלצו לשלם בגין ביצוע המעשים. לדבריו, כיום למד את הלקח ממעורבותו בעבירות נשואות דיון זה וכי יימנע מחזרה על התנהגות דומה בעתיד. בנוסף, מסר כי נעשה ניסיון מצד משפחתו לקיים "סולחה" עם משפחתו של עבד, אך לדבריו טרם חלה התקדמות בהקשר לכך." וכך נאמר בעניינו של מערער 2: "בהתייחסו בפנינו לאירועי העבירות קיבל אחריות חלקית על מעשיו. בתיאוריו את השתלשלות העניינים שקדמה לביצוע העבירות טען, כי המתלונן חיזר אחרי אשת אחיו מוחמד (נאשם 1) ולאחר שמוחמד התעמת איתו, המתלונן ירה כמה וכמה פעמים לכיוון בית המשפחה, לכיוון הרכב של המשפחה ואף פצע את מוחמד ברגליו. לדבריו, הוא ומשפחתו פנו למשטרה, אולם, לא קיבל מענה. עוד טען, כי פנו למכובדים בכפר לצורך עריכת סולחה, אך המשפחה של המתלונן לא רצתה להיות מעורבת בהליך זה. לטענתו, ביום ביצוע העבירות המתלונן ירה שוב לכיוון ביתם והוא והנאשמים הנוספים החליטו 'לשים סוף לירי לעברם' וביצעו את המיוחס להם. לטענת וויסאם, פעל מתוך תחושות פחד ולחץ ולא הפעיל שיקול דעת להשלכות מעשיו. מאידך, מסר כי לא עמדו בפניו אפשרויות פעולה אחרות." וכך נאמר בעניינו של מערער 3: "בהתייחסו לביצוע העבירות הנדונות קיבל אחריות חלקית על מעשיו. פאדי תיאר סכסוך מתמשך בין בן דודו, מוחמד (נאשם 1 בתיק הנדון), אשר מתגורר עמו באותו בניין הדירות בו מתגוררת המשפחה, לבין המתלונן. לדבריו, המתלונן ירה מספר פעמים לכיוון ביתם ובאחת הפעמים פצע את מוחמד ברגליו. לטענתו, המתלונן נצפה מבצע ירי, במצלמות המותקנות בסביבה ואף לאחר פנייתם למשטרה, המשפחה לא קיבלה סיוע והירי לעבר בנין המגורים שלהם נמשך. לדברי פאדי, ביום ביצוע העבירות התכונן לצאת לעבודה והמתלונן ירה שוב לכיוון ביתם, כך לדבריו. תיאר תחושה של חוסר שליטה וכעס שעמדה ברקע למעשיו ולמעשי הנאשמים הנוספים. לצד זאת מסר, כי מטרת המעשים הייתה להפחיד את המתלונן ולגרום לו להפסיק לירות לעברם ולאפשר להם לחיות בשקט, כלשונו. עוד מסר, כי המתלונן לא הותיר להם ברירה, אלא לפעול באופן בו פעלו. באשר לנפגעות העבירות מסר, כי מהידוע לו הן לא נפגעו ולא נגרם להן כל נזק. פאדי התייחס לביצוע העבירות בלשון רבים ונראה, כי מתקשה לראות עצמו נפרד משותפיו לעבירות." הנה כי כן עינינו הרואות כי המערערים הודו מפורשות גם בפני גורמי שירות המבחן בביצוע העבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. זאת גם אם ניסו "לתרץ" את המעשים באמתלות שונות, ואף שמערערים 2 ו-3 בחרו להאשים את המתלונן בכך ש"לא הותיר להם ברירה" אלא לפעול כפי שפעלו. גם לעובדה שלהתרשמות שירות המבחן המערערים אינם לוקחים אחריות מלאה על מעשיהם – במובן זה שהם אינם מביעים חרטה עמוקה וכנה על מעשיהם או מוכנים להטיל את האשמה על הקורבן – אין בה כדי לעמוד בסתירה כלשהי להודאתם כי ביצעו את העבירות בהם הואשמו בכתב האישום המתוקן. נהפוך הוא, כאמור שלושת המערערים הודו בפה מלא לפני קציני המבחן, כל אחד בתורו, בביצוע כל העבירות. אין צריך לומר כי חזון נפרץ הוא במקומותינו שנאשמים מוסרים גרסה "מרוככת" או "קרובה" לאירועים בפני גורמים חיצוניים כדוגמת גורמי שירות המבחן. ברם, אין משמעות הדבר כי בכל מקרה כזה יש לאפשר חזרת נאשם מהודאתו (וראו: ע"פ 5864/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (7.2.2011)). הוא הדין גם באשר לטענת המערערים כי גם במסגרת פרוטוקול הדיון מיום 4.11.2020, הדיון האחרון שבו נשמעו הטיעונים לעונש, עולה כי המערערים לכל היותר הביעו "צער" ואף חרטה על המקרה, אך לא הביעו "הודאה" באשר למיוחס להם במסגרת המקרה. עיון בדברי המערערים כפי שהובאו מלמד שאין בטענה זו, לא מיניה ולא מקצתיה. ולא למותר לציין כי אמירות אלו באו לאחר שסיימו באי כוחם לטעון לעונש, ובמסגרת הטיעונים שהעלו לפני בית משפט, ביקשו לזקוף לזכותם את הודאתם בביצוע המעשים (עמ' 59 לפרוטוקול הדיון). הטענה כי דווקא הבעת הצער, הבעת החרטה ואף התחינה למידת הרחמים, אשר באו לידי ביטוי בדברים שביקשו המערערים להביא לפני בית המשפט, היא המצביעה על היעדר ההודאה, הינה עלומה בעיניי. מכל האמור עולה אפוא, כי אין כל מקום לקבל את בקשת המערערים לחזור בהם מהודאתם שנעוצה, כך נראה, באכזבתם מהעונש שהושת עליהם. ובאשר לערעור על גזר הדין. כלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית או כאשר העונש שהושת חורג ממדיניות הענישה המקובלת. החומרה שבעבירות בהן הורשעו המערערים, עבירות בנשק, כולל ירי, תוך "נטילת החוק לידיים", והסכנה שהן טומנות בחובן לחיי אדם, תוארו לא פעם על ידי בית משפט זה, תוך הדגשת הצורך בענישה מחמירה בגין ביצוען (וראו למשל, לאחרונה: ע"פ 545/20 פלוני נ' מדינת ישראל (3.5.2021)). נסיבה מחמירה נוספת במקרה זה היא כי הסכנה יצאה מהכוח אל הפועל, שהרי שתי עוברות אורח תמימות נפגעו מהירי. לא אחת גם צוין כי מתחייבת החמרה ממשית בענישה על עבירות אלו, על מנת לשדר מסר מרתיע מפני ביצוען (ע"פ 2422/14 ח'דר נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (21.12.2014); ע"פ 135/17 מדינת ישראל נ' בסל, פסקה 10 (8.3.2017); ע"פ 971/19 מדינת ישראל נ' געביס (11.7.2019)). בהתחשב באמור, העונש שהושת על המערערים איננו חורג כלל מהראוי והמקובל בנסיבות העניין. מה גם, בית המשפט לקח בחשבון את נסיבותיהם האישיות של כל אחד מהמערערים, את גילם, את עברם הפלילי ואת העובדה שלקחו אחריות על מעשיהם (אף כי לפנינו למעשה מבקשים הם "להשיב את הגלגל לאחור" גם בעניין זה). אין אפוא כל מקום להתערב בעונש שנגזר עליהם. ומילת סיום. בהליך פלילי לנאשמים עומדת הזכות להעלות כל טענה שיכולה להוביל לזיכויים או להמתקה בדינם. אלא שבמקרה זה אין המדובר בבחינת טענות נאשמים המתייחסות למעשה הפלילי המיוחס להם. מדובר בטענות המועלות והנוגעות להתנהלות הדיונית של הנאשמים בבית המשפט. בעניין זה קיימים גבולות ברורים. גבולות אלו קובעים כי על בעלי הדין, ובכלל זה נאשמים, לדבר אמת ולהימנע מלהעלות טענות שהם יודעים שאין בהן אמת ואין להן כל אחיזה במציאות. כמפורט לעיל טענות המערערים בדבר הפגמים שנפלו כביכול בהודאתם, אין בהן כל ממש והן סותרות את כל מהלך הדיונים שהתקיים בעניינם בערכאה הדיונית. מוטב היה לוּ היו המערערים משקיעים את מאמציהם בהפנמת מצבם ובשיקומם. לדעתי אפוא, הערעור יידחה על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: הנני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ. ברצוני להוסיף הערות אחדות בעניין הטעמים המיוחדים שהנאשם נדרש להוכיחם כדי שיוּתר לו לחזור בו מהודאתו בגדרו של סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. נטל ההוכחה הרובץ על הנאשם בכגון דא הוא נטל כבד. כפי שפסקתי בהסכמת חברותיי, השופטות ע' ברון וי' וילנר, בע"פ 8777/18 פלוני נ' מדינת ישראל (‏29.10.2019), "נטל הוכחה זה איננו דבר של מה בכך. הנאשם לא יוכל להרימו בהבל-פה. כך למשל, כדי להוכיח פגם ברצון אין די באמירה כוללנית וסתמית לפיה הנאשם היה נתון בעת מתן ההודאה בלחצים שהביאוהו להסכים להסדר טיעון – זאת, מאחר שההליך הפלילי הוא אירוע מלחיץ מטיבו ומטבעו, ובלחצים הרגילים אין די. כדי להרים את נטל ההוכחה, הנאשם יהיה חייב להיכבד ולהראות כי בשל האופן בו נוהל ההליך בעניינו או בשל הדרך בה נוהל המשא ומתן לקראת גיבושו של הסדר הטיעון הוא היה נתון בלחצים בלתי סבירים ופסולים אשר שכנעוהו להודות בכתב האישום; וכן לפרט את מהות הלחצים האמורים. [...] באופן דומה, גם נאשם הטוען לכשל בייצוגו צריך להיכבד ולפרט מהו בדיוק אותו הכשל. במסגרת זו, יהא עליו להציג לבית המשפט את תגובת הסניגור שאותו הוא מאשים בייצוג כושל [...] ואף לוותר, במידה הדרושה, על חיסיון הדברים שהוחלפו בינו לבין הסניגור עובר למסירת ההודאה, כדי שדברים אלו יעמדו לנגד עיני בית המשפט אשר דן בבקשת החזרה מההודאה. כך הוא גם בכל הנוגע לנאשם החפץ בגילוי האמת העובדתית, שלכאורה אינה תואמת את ההודאה שמסר. כדי לשכנע את בית המשפט שהמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, הנאשם יהיה חייב לפרט מהי אותה האמת ולפרוש לפני בית המשפט את סיפור המעשה ואת פרטיה של גירסת החפות שלו, ללא כחל ושרק. [כמו כן] רצוי הוא עד מאוד כי נאשם המגיש בקשה לחזרה מהודאה יניח את התשתית העובדתית לבקשתו זו באמצעות תצהיר, שכן בהעדר תצהיר שבו הוא מתחייב לומר את האמת ושבו הוא קושר את עצמו לגירסה עובדתית קונקרטית ומחייבת, אמינותו תהא מוטלת בספק. ברי הוא גם, כי יהיה זה רצוי עד מאוד שהנאשם הטוען לפגם ברצון או לכשל בייצוג יפרט בתצהירו – לצד פירוט התשתית העובדתית המבססת את בקשתו – את גירסת החפות שלו, אם יש בפיו גירסה כזאת. ואולם, דבר אחרון זה איננו בגדר חובה מאחר שהעילות האמורות הן עילות עצמאיות לחזרה מההודאה והתקיימותן איננה תלויה בבירור האשמה כשאלה עובדתית." (ראו שם, פסקאות 14-13; ציטוטים הוסרו והדגשות הוספו – א.ש.). כפי שהוסבר היטב בפסק דינו של חברי, השופט מינץ, המערערים לא הרימו נטל זה. באשר לעונשים שהושתו על המערערים, כפי שקבע חברי, השופט מינץ, גזר הדין קמא תואם את מדיניות הענישה העכשווית ביחס לעבירות המבוצעות באמצעות נשק חם, ואין כל עילה להתערב בו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏ז' בסיון התשפ"א (‏18.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20092920_N13.docx אק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1