בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
9282/00
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט א' ריבלין
המערער: משה
ירחי
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 9.11.2000 בתיק ת.פ. 1163/00
שניתן
על ידי כבוד השופטת הכט
תאריך
הישיבה: כ' בשבט התשס"א (13.2.2001)
בשם
המערער: עו"ד אנדרה רוזנטל
בשם
המשיבה: עו"ד דוד פורר
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירה של
סיוע למעשה הצתה של מבנה ציבורי בניגוד לסעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין,
תשל"ז1977- (להלן: החוק), בצירוף סעיף 31 לחוק. בית המשפט גזר עליו עונש מאסר
לתקופה של 15 חודשים, תשעה מהם לריצוי בפועל והיתר על תנאי, כאשר התנאי הוא כי
המערער לא יעבור עבירה מסוג פשע, או ניסיון או קשר לעבור עבירה כזו, תוך שלוש שנים
מיום שחרורו ממאסר.
הערעור מכוון כלפי ההרשעה, ולחילופין - כנגד
חומרת העונש.
עיקר העובדות ופסק הדין של בית המשפט קמא
1. עניינה של הפרשה שלפנינו בהצתת בית הכנסת
הקונסרבטיבי "יער רמות" אשר בירושלים (להלן: בית הכנסת). המערער הורשע
בכך, שסייע לשני אחרים - יחזקאל כהן ויום טוב צליח - להצית את בית הכנסת, בשעות
הערב של מוצאי יום השבת, ה- 24.6.00.
מתוך הגרסאות השונות שמסר המערער,
"חילץ" בית המשפט המחוזי את העובדות אשר לגביהן היה המערער עקבי, והן,
בתמצית, כדלקמן: המערער ושני האחרים נטלו חלק בתפילה שנערכה במוצאי שבת בבית הכנסת
האורתודוקסי בשכונת רמות שבירושלים. לאחר מכן נפגשו השלושה. או אז, הזמין כהן את
"מי שרוצה להיות גבר" להצטרף אליו להעלאת בית הכנסת "של
הגויים" באש. השלושה שמו פעמיהם אל בית הכנסת, כאשר בנקודה כלשהי בדרכם שלף
כהן ממקום מסתור מיכל של חומר דליק ויריעת בד. משהגיעו ליעדם, נכנסו שני האחרים
לחצר בית הכנסת, בעוד המערער מטיל את מימיו על יד הגדר. באותה עת, עבר במקום נער
המלווה בכלב. לפתע נשמע קול של ניפוץ זכוכית, ועשן היתמר מבית הכנסת. המערער החל
לסגת לכיוון בית הוריו, הנמצא בקרבת מקום. השניים האחרים באו בריצה מכיוון אחר,
ופגשו במערער ליד ביתו. כהן הופיע כשהוא לבוש בתחתוניו.
בית המשפט קמא יצא מתוך ההנחה, כי המערער,
אכן, נותר מחוץ לגדר, ולא נכנס עם מרעיו לחצר בית הכנסת. תימוכין למסקנה זו מצא
בית המשפט גם בעדותו של עד הראיה, הנער עמוס עשת, לפיה שניים בלבד קפצו מעבר לגדר
מתוך בית הכנסת, ואדם שלישי חלף על פניו לפניהם. נקבע, כי המערער עמד במרחק של כ-
20 מטר מבית הכנסת.
בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי המערער ראה
את מעשיהם של חבריו בחצר בית הכנסת. מתוך שלל הגרסאות שמסר המערער בדבר האש שאחזה
במכנסיו של כהן במהלך מעשה ההצתה, העדיף בית המשפט את הגרסה המוקדמת. לפי גרסה זו,
במהלך ההצתה שמע המערער את כהן זועק "הצילו", "אי, אי", ראה
את מכנסיו בוערים, ומיד אחר כך ראה אותו בבגדים תחתונים. עוד בחר בית המשפט ליתן
אמון בגרסתו המוקדמת של המערער, לפיה מיד משהבחין בעשן המיתמר, נסוג לביתו ושח
לאמו את אשר אירע. דברים ברוח זו אמרה גם האם בהודעתה. בכך דחה בית המשפט עדויות
מאוחרות יותר שמסרו המערער ואמו, לפיהן חלף יום או יותר בטרם סיפר המערער לאמו את
ששמע - מפי השמועה - בדבר שרפת בית הכנסת.
2. על פי המסכת העובדתית האמורה, זיכה בית המשפט
קמא את המערער, מחמת הספק, מן העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. לא הוכח מעבר לספק
סביר - כך נקבע - כי הנאשם הביע הסכמה או רצון לבצע את העבירה, או כי היתה לו יד
בתכנונה. ואולם, בית המשפט פעל על פי סמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי
[נוסח משולב], התשמ"ב1982-, והרשיע את המערער בעבירה של סיוע להצתה. נוכחותו
של המערער בזירת העבירה - כך קבע בית המשפט קמא - לא היתה מקרית; המערער היה מודע
לכוונת שני מרעיו לשלוח אש בבית הכנסת, ועל פי עדותו אף ניסה להניא אותם מלעשות
כן. כאשר שלף כהן את מיכל החומר הדליק ואת יריעת הבד ממחבוא שעל אם הדרך - כך נקבע
- הוסר בוודאי כל ספק מלב המערער בדבר רצינותה של כוונת ההצתה. המערער לא מנע את
המעשה, אף לא הסתלק מן המקום, אלא המשיך והתלווה אל חבריו עד לבית הכנסת. בנסיבות
אלה - כך נקבע - קמה ועולה חזקה, כי אכן נוכחותו במקום נועדה לסייע למבצע העיקרי.
חזקה זו - כך הוסיף וקבע בית המשפט קמא - לא הופרכה, ומעדותו של המערער עולה כי
עמד בקרן רחוב בעמדה החולשת על הסמטה, ומכאן שתפקידו באירוע היה זה של תצפיתן.
ההשגות בערעור
3. המערער סבור, כי מן הראיות והעדויות עולה, כי
לא היה סיפק בידו, מן הרגע שבו ראה את פיסת הבד ואת מיכל החומר הדליק - שאז
התחוורו לו, אל נכון, כוונותיהם הזדוניות של כהן ויום טוב - למנוע את המעשה או
להסתלק מן המקום. המדובר - כך טוען המערער - בפרק זמן קצר, בו הטיל את מימיו.
לטענתו, אין די בעצם נוכחותו בסמוך לגדר המקיפה את בית הכנסת, כדי לייחס לו תפקיד
של תצפיתן, וכדי להרשיעו בעבירת הסיוע. זאת טוען המערער ועוד זאת: לא הוכח כנגדו
היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בסיוע, ואף לא מהות הסיוע אותו ביקש להגיש למבצעים
העיקריים.
טענתו החלופית של המערער היא בעניין העונש
שנגזר עליו. הוא סבור, כי עונש זה חמור יותר מעונשים שהוטלו במקרים דומים אחרים.
עבירת הסיוע
4. המערער מסר גרסאות שונות באשר לאירוע. בית
המשפט קבע, כאמור, על פי הראיות והעדויות שהיו בפניו, כי המערער הוזמן על ידי כהן
להצטרף למעשה ההצתה והיה נוכח במקום האירוע, אך לא היה שותף לעצם מעשה ההצתה, ואף
לא עבר בשערי חצר בית הכנסת, כי אם ניצב מחוץ לגדר. על תשתית עובדתית זו אין
המערער משיג בכתב סיכומיו, והיא העומדת, אפוא, ביסוד ערעור זה. אין לפנינו גם
ערעור מטעם המדינה על קביעתו של בית המשפט קמא, כי לא הוכחה הסכמה או רצון מראש
מצד המערער לבצע את העבירה, אף לא שותפות בתכנון המעשה. המחלוקת נסבה, אם כן, על
השאלה האם עולה התנהגותו של המערער לכדי סיוע לעבירה, או שמא היתה נוכחותו של
המערער בזירת העבירה - נוכחות תמימה שאין בה משום סיוע. לבחינת שאלה זו נפנה עתה.
סעיף 31 לחוק העונשין מגדיר "מסייע"
כך:
"מי
אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו
או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך
אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע".
על עבירת הסיוע נאמרו, מפי הנשיא א' ברק,
דברים אלה:
"הסיוע
הוא, כמובן, עבירה בפני עצמה. המאפיין את ההתנהגות המסייעת הוא, שהיא מהווה תרומה
עקיפה ומשנית לביצועה של העבירה העיקרית (ראו ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת
ישראל, פ"ד נ(3) 239, 251; ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין
(כרך ב', 1987) 237). התרומה של המסייע היא עקיפה, שכן הוא אינו נוטל חלק בביצוע
העיקרי של העבירה. תרומתו של המסייע היא משנית, שכן הוא אינו אלא שותף זוטר למבצע
העיקרי" (ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 14
לפסק הדין).
המסייע הוא, אפוא, צלע משנית ועקיפה בביצוע
העבירה. בשעה שאחר מבצע את העבירה, עושה המסייע כדי לאפשר, להקל, לאבטח או לתרום
בדרך אחרת לביצועה של העבירה העיקרית.
5. המערער ידע כי שני רעיו מתעתדים לשלח אש בבית
הכנסת, מבעוד מועד. כך קבע בית המשפט המחוזי, על פי הראיות והעדויות שהיו לפניו,
ולא נראה לי כי יש מקום להתערב בקביעה זו.
בכך לא סגי על מנת להרשיע בעבירת הסיוע.
ידיעתו של אדם על מעשה עבירה שאחר מתעתד לבצע, ואף השלמה עם המעשה, אין בה די כדי
להקים הרשעה בעבירה של סיוע (ע"פ 325/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' שלמה
ירקוני ושלמה גור, פ"ד יח(4) 20, 55). במסגרת היסוד העובדתי שבהגדרת
העבירה, נדרשת, כאמור, התנהגות מסייעת, לאמור - התנהגות אשר יש בה כדי ליצור את
התנאים לביצוע העבירה על ידי המבצע העיקרי, באחת מן הדרכים המנויות בסעיף 31 לחוק
העונשין. ודוק: אין הכרח כי בהתנהגותו ירים המסייע תרומה אפקטיבית לביצוע העבירה
העיקרית, או כי אלמלא הסיוע, לא היתה מתגבשת העבירה העיקרית (פרשת פלונית,
פסקה 15 לפסק הדין של הנשיא ברק).
השאלה הצריכה תשובה היא, מה נפקות יש לנוכחותו
של המערער שלפנינו בזירת האירוע, לעניין הרשעתו בעבירת הסיוע. בכגון דא כבר נאמר
מפי השופט א' מצא, כי:
"נוכחותו
של אדם במקום ביצועה של עבירה, כשהיא לעצמה, הריהי עובדה ניטראלית. מקום שהתביעה
טוענת כנגד אדם, אשר היה נוכח במקום ביצוע העבירה ולא נטל חלק פעיל בביצועה, כי
היה שותפו של מבצע העבירה, מוטלת עליה החובה להוכיח, שנוכחותו נועדה לסייע למבצע
העבירה באחת מדרכי הסיוע האמורות בסעיף 26(4) לחוק [סעיף 31 דהיום - א' ר']...
כאשר הנוכחות, על פניה, היא לכאורה סתמית ומקרית, לא תצא התביעה בדרך כלל ידי
חובתה אלא "בראיות המורות על שיתוף פעולה ממשי או על שיתוף מטרה..."
(ע"פ 100/55, דברי מ"מ הנשיא חשין בעמ' 1226). אך אם הנוכחות, כעולה מן
הנסיבות האופפות אותה, איננה מקרית, יש בה - בנוכחות גופה - כדי להוות הוכחה
לכאורה, שהיא אכן נועדה לסייע למבצע העבירה באחת מדרכי הסיוע המוכרות (ע"פ
325/64, דברי השופט, לימים הנשיא, לנדוי בעמ' 56). ובמקרה אשר כזה מוטל על הנאשם
לסתור את ההנחה הלכאורית, המסתברת מן הנסיבות, ושעל-פי ההיגיון ונסיון החיים מעידה
היא עליו, שנוכחותו במקום ביצוע העבירה נבעה משותפותו לעבירתו של המבצע. משנוצרה
ההנחה האמורה, הנאשם "רשאי להביא ראיות, או ליתן הסברים, שיש בהם כדי להראות,
כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר, או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו,
אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי (דברי השופט ברק, בע"פ
384/80, 435, בעמ' 592). אם הנאשם נכשל בכך, והנסיבות המפלילות הינן בעלות משקל
ראוי לשמו, עלולה ההנחה האמורה להפוך לראיה ניצחת, ובית המשפט יהיה רשאי לבסס עליה
הרשעה בדין" (ע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1)
693, 698).
6. המערער לא היה בבחינת עובר אורח תמים בזירת
האירוע. מן הנסיבות, ומאמרותיו במשטרה, ניתן ללמוד כי נוכחותו במקום לא היתה
מקרית. הוא התלווה לשני חבריו בדרכם למקום האירוע, שהה במקום עת ביצעו השניים את
מעשה ההצתה, והתרחק מן המקום עם פרוץ השריפה. קמה אפוא ראיה לכאורה כנגד המערער,
כי נוכחותו במקום האירוע נועדה לסייע לביצוע העבירה. חזקה זו כוחה עמה להעביר אל
שכמו של המערער את הנטל לסתור את ההנחה האמורה לפיה נוכחותו נועדה לסייע למבצע
העיקרי. נטל השכנוע נותר רובץ על התביעה, ואם נותר ספק בדבר אשמתו של המערער -
הריהו פועל לטובתו.
בית המשפט קמא קבע, כי תרומתו של המערער
לביצוע העבירה העיקרית היתה בקיום תצפית. ביסוד מסקנה זו עומדת הקביעה, כי המערער
עמד "בקרן הרחוב בעמדה החולשת על הסמטה". קביעה זו - כך קבע בית המשפט -
עולה מעדותו של המערער עצמו.
לטענת המערער, לא הוכח כי הוא עמד, בעת שבוצע
מעשה ההצתה, בפינת הרחוב בסמוך לבית הכנסת. ואולם, בחקירתו אמר המערער:
"ראיתי
אותו עם הסדין ראיתי שחזי עומד מול הזכוכית של בית הכנסת ויומטוב עמד לידו במרחק
של כשלוש או ארבע מטר ואני עמדתי ליד הגדר ליד הוילה הראשונה שליד בית
הכנסת".
משמע, המערער עמד בסמוך לבית הכנסת, במקום
ממנו יכול היה לראות את חבריו ואת מעשיהם בתוך חצר בית הכנסת. בחקירתו שרטט המערער
תרשים, העולה בקנה אחד עם התיאור הזה, והממקם אותו בפינת הרחוב. עדות נוספת הצריכה
לכאן היא עדותו של עמוס עשת. עד זה העיד, כי בדרכו לכיוון ביתו, ראה את בית הכנסת
עולה בלהבות. ועוד העיד, כי:
"בסיבוב
של שני הרחובות, בפינת אבן שמואל - עבר לידי בחור וכשעליתי ליד בית הכנסת ראיתי
שני בחורים קופצים מבית הכנסת".
עדותו של עשת באשר למיקומו המדויק של המערער
אינה בהירה, ובדיעבד גם לא זיהה את המערער. ואולם, כפי שיובהר, מיקומו המדויק של
המערער אינו חיוני להרשעתו של המערער. די לי בממצא הנלמד מהודעתו של המערער
במשטרה, כי המערער היה, בעת האירוע, בסמוך לבית הכנסת, תוך שהוא רואה את מעשיהם
של חבריו.
7. מעורבותו של המערער באירוע עולה גם מדברים
שנאמרו בעימות שנערך בינו לבין יום טוב. באותו עימות אומר המערער, כי הוא לא הלשין
על חבריו, וכי בחקירתו שינה גרסאות על מנת להכשיל את החקירה:
"אמרתי...
חזי פתח עלינו".
...
"אני
לא אמרתי להם, אמרתי להם שהלכנו לטייל...
אמרתי
להם אנחנו חברים אנחנו הולכים לטייל כל הזמן...".
...
"הביאו
לי מכונת טלויזיה, רמקול... רצו שאשחזר, ציירתי לו, אמר לי אתה מכיר את האיזור
אמרתי כן פה יש זה וזה, אמר לי אפה אתה עמדת אמרתי אני עמדתי פה... השתנתי, אמר לי
אמרו לך לילה טוב אמרתי תשמע אנחנו הולכים לטייל כל אחד אומר לילה טוב, אמרו לך מה
הם עושים אמרתי תשמע אני לא יודע מה אתה רוצה ממני, שגעו אותי, החלפתי להם
גרסאות, שגעתי אותם גם אני...".
[הטעויות
במקור; ההדגשה הוספה].
דבריו של יום טוב באותו עימות יוצרים אף הם
רושם, כי המערער היה מעורב באירוע. לאורך כל השיחה, נוזף יום טוב במערער, על שהוא
משוחח עם המשטרה ועל שביקש לשוחח עם יום טוב, ומדבר על ליבו של המערער, שלא
"יפתח" על חבריו ושיאמר רק כי איננו יודע דבר וחצי דבר. המערער מסביר כי
לא הוא ש"פתח" על האחרים, וכי כשנחקר במשטרה, סבל מעייפות רבה. יום טוב,
מצדו מגיב:
"עם
ילדים קטנים אני עושה שטויות... עם איזה מנייאק אני עושה דברים, עם
איזה. לא יודעים לסתום את הפה. עושים דבר כמו גברים כמו זונות אתם
מתנהגים...".
[הטעויות
במקור; ההדגשה הוספה]
8. בנסיבות אלה, סבורני כי אין בגרסתו של המערער
- לא זו שפרש בחקירותיו במשטרה, ובוודאי לא זו שגולל בעדותו בבית המשפט, לפיה כלל
לא היה נוכח במקום האירוע, ושמע על דבר השריפה מפי השמועה - כדי לעורר ספק סביר
ולגרוע מעצמת ההנחה הלכאורית, כי בנוכחותו הבלתי מקרית במקום האירוע, כפי שהוכח,
הוא היה לעזר לחבריו. קשה לקבוע כיצד נועדה נוכחותו של המערער לסייע לחבריו:
באמצעות עריכת תצפית על הרחובות הגובלים בבית הכנסת, באמצעות תמיכה רוחנית, או
בדרך "פאסיבית" אחרת (ראו פרשת פלוני, בעמ' 690). דומני, כי עצם
העמידה בקרן הרחוב, אין בה די כדי ללמד, באופן קונקלוסיבי, מהי התרומה שהרים
המערער למעשה ההצתה. ואולם, משהתלווה המערער לחבריו, ביודעו את כוונותיהם
הזדוניות; משעמד בקרבת בית הכנסת וראה את ההתרחשות; ומשנסוג מן המקום יחד עם
המבצעים העיקריים (או לפניהם, ונפגש עמם מיד לאחר מכן) - קמה לו חובה ליתן הסבר,
אשר יסתור את ההנחה הלכאורית, המסתברת מן הנסיבות האלה ומן ההגיון וניסיון החיים,
כי נוכחותו במקום נועדה לסייע למציתים. ואולם, המערער הוציא כאמור מתחת ידיו
גרסאות שונות - חלקן גם משונות - וליום טוב הסביר, כאמור, בעימות שנערך ביניהם, כי
הוא מסובב בכחש את חוקריו.
בעדותו בבית המשפט קמא מסר המערער גרסה
המכחישה, מכל וכל, את עצם נוכחותו בזירת העבירה - גרסה העומדת, כאמור, בסתירה
לדבריו שלו עצמו בחקירותיו הראשונות. תירוציו לסתירות אלה הם, למצער, בלתי
משכנעים. בנסיבות אלה כולן, אין בפיו של המערער הסבר, אשר יש בכוחו לסתור את ההנחה
לכאורה כאמור, בדבר הסיוע שהעניק לחבריו בעת ביצוע מעשה העבירה, ועל כן הנחה זו,
לאור הראיות האמורות ובהעדר גירסה אמינה סותרת מצד המערער, מתגבשת לכלל הוכחה מעבר
לספק סביר, כי המערער עבר את עבירת הסיוע.
גם אם נגרר המערער אחר חבריו, הרי היתה זו
הגררות שיש עמה מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת ולמעשה העבירה העומד להתרחש, ושיש
עמה רצון לסייע, או, למצער, מודעות כי התנהגותו עשויה, כאפשרות קרובה לוודאי,
לסייע (ראו ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 239,
פסק דינו של השופט אנגלרד; פרשת פלוני, סעיף 20 לפסק דינו של הנשיא ברק);
ואין נפקא מינה, לשם מה רצה לסייע, לאמור - אם רצה בכך שהמבצעים העיקריים יגשימו
את זממם (ראו פרשת פלונית, סעיף 24 לפסק דינו של הנשיא ברק).
יצוין, כי אף בטענתו של המערער, כי ביקש להניא
את יום טוב ממעורבות במעשה ("אני קצת הססתי ואמרתי ליום טוב אל תלך לא כדאי
לך"), אין, בנסיבות העניין, כדי לסייע לו. בית המשפט קמא לא קבע ממצא ברור -
בעניין זה, אך אנו נכונים להניח לטובתו של המערער כי אכן כך אמר. אלא שבכך אין כדי
לשנות מן התוצאה. אף אם המליץ המערער ליום טוב, בתחילת הדרך, שלא להצטרף לכהן, הרי
שלאחר מכן הצטרף גם הוא לחבר מרעיו - על אף שידע לאן מועדות פניהם - ועד מהרה יצא
מגדר מי שניסה למנוע, ונכנס בגדר מי שלקח חלק וסייע. עם זאת, ניתן להביא הנחה זו
בחשבון העונש, לקולא.
אשר על כן, הייתי דוחה את הערעור על הרשעתו של
המערער בעבירה של סיוע למעשה הצתה של מבנה ציבור. עם זאת נראה לי כי ראוי לקבל את
הערעור ככל שהוא מופנה כנגד חומרת העונש. אמנם, עבירות המתקיימות על רקע
דתי-אידיאולוגי, הן עבירות חמורות. ואולם, על פי הראיות, המערער לא היה היוזם של
מעשה ההצתה, ולא נטל חלק פעיל בתכנון ובביצוע. מניעיו של המערער לא הוכחו, ויש
רגליים לסברה כי הוא, אכן, נגרר על ידי חבריו לקחת חלק במעשה הנפשע, ובשלב מוקדם
אף הביע דעתו, לטענתו, כנגד ביצוע המעשה. יש להתחשב גם בנסיבותיו האישיות הקשות.
בשל כל אלה הייתי מקל מעט בעונשו ומעמיד את תקופת המאסר שנגזרה עליו לריצוי בפועל
על ששה חודשי מאסר. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שתבוא מטעמו פניה לממונה
על עבודות שירות, שיבחן אם יש מקום לרצות את תקופת המאסר בדרך של עבודות שירות.
עונש המאסר על תנאי שהושת על המערער, יישאר על כנו.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, יז' באלול התשס"א (5.9.2001).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00092820.P02 /אמ
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444