אבראהים כעבייה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9273/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9273/06 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: אבראהים כעבייה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 27.7.06 בת"פ 1109/04 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' מוניץ-מנהיים תאריך הישיבה: ז' בניסן תשס"ז (26.3.07) בשם המערער: עו"ד ו' כעביה בשם המשיבה: עו"ד א' פרסקי פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. ביום 11.7.04, בשעה 20:00 הגיע המתלונן לבקר את המערער, חברו, בביתו בכפר כעבייה. המערער נטל בלא סיבה סכין מטבח, התנפל על המתלונן ודקר אותו בחזהו בצידו השמאלי. המתלונן ניסה למנוע דקירה נוספת ותוך כדי התגוננות נפצע בידו השמאלית ונגרמו לו פצעים וחבלות חמורות, לרבות פצעי דקירה בבית החזה, בידו, ובאצבעות כף יד שמאל. הוא אושפז בבית החולים ונזקק לטיפול רפואי, לרבות ניתוח בהרדמה כללית. על בסיס עובדות אלו, אותן קבע בית המשפט המחוזי לאחר שמיעת ראיות, הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המערער נידון לעונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים על כל עבירת אלימות למעט תקיפה סתם; קנס בסך 10,000 ₪ או 30 ימי מאסר; וכן פיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪. 2. הערעור מתייחס הן להרשעה והן לעונש. המערער טוען באמצעות בא-כוחו, עו"ד כעבייה, כי שגה בית המשפט כאשר קיבל את גרסת המתלונן, ודחה את גרסת המערער לפיה היה נטול כוונה פלילית לפגוע במתלונן, וכל מה שעשה עשה כדי להדוף את הסכנה המיידית שנשקפה מהמתלונן כאשר התפרץ לביתו. לביסוס טענותיו מפנה המערער לתעודה רפואית מיום הדקירה, לפיה מן המתלונן נדף ריח אלכוהול, לא היתה עדות לחבלה בראשו, ומדובר בפציעה שטחית בלבד. לדבריו, בית המשפט התעלם מהתעודה ולא ציין שהמתלונן היה שיכור. עוד מפנה הוא לזכ"ד שרשם השוטר רבין עימראן, המצביע על נזק שנמצא בדלת העץ בביתו של המערער. הזכ"ד תומך לדברי המערער בגרסתו לפיה המתלונן התפרע ובעט בחוזקה בדלת. עוד מציין הוא כי האירוע היה בחודש יולי, לאור יום, ולכן אין לקבל את דברי המתלונן שלא ראה את הסכין בידי המערער בגלל החושך. כן הוא מוסיף כי לו גמר בדעתו לתקוף את המתלונן, סביר שהיה פוגע בו באופן חמור יותר. לטענתו, נדרש יסוד נפשי מוגבר כאשר מדובר בעבירה של גרימת חבלה חמורה, אך כוונה כזו לא התגבשה בליבו, כפי שנלמד מתוצאות המעשה. לחלופין נטען כי העובדות כפי שהוכחו מצדיקות את קיצור תקופת מאסרו של המערער. בא-כוח המדינה מבקש לדחות את הערעור. לדבריו, מדובר בקביעות מהימנות - בית המשפט המחוזי האמין למתלונן ולא האמין למערער. עדותו של המתלונן נתמכת במסמכים רפואיים (ת/4) ובפצעי הדקירה, כאשר מעבר לחתכים שביד נמצאו גם שתי דקירות שהמערער לא נתן להן הסבר. לאלה יש להוסיף את בריחתו של המערער ממקום האירוע, ואת חוסר הסבירות בסיפורו בדבר סטירה שנתן למתלונן עובר לדקירות, בהתחשב במערכת היחסים הטובה שהייתה קיימת בין משפחת המערער והמתלונן. 3. ככלל אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט של הדיון ששמע את העדים, התרשם מהתנהגותם על דוכן העדים ובמיוחד מעמידתם בחקירה נגדית. כידוע בית משפט של ערעור עשוי להתערב רק במקרים נדירים ויוצאי דופן שבהם מוצאת ערכאת הערעור כי הגרסה העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות שהוגש (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625 (2004); ע"פ 7865/01 מדינת ישראל נ' ביטון, פ"ד נו(4) 739, 743 (2002); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485 (1993)). בית המשפט המחוזי ביסס את ההרשעה על עדות המתלונן שסבר שהמערער כעס עליו כי ניסה לבדוק אם הוא זה שלקח מאביו בלא רשותו אקדח וטען כי לפני האירוע היתה ביניהם מערכת חברות טובה, הם היו כאחים, ובוודאי שלא היתה לו כל סיבה להעליל על המערער. המתלונן תיאר בפירוט את אירוע הדקירה. לדבריו, הלך לשטוף ידיים בצינור ליד הדלת, שמע צעקות מדירת ההורים שהיתה למעלה, קרא לפארס, אחיו של המערער, שלא ענה לו, ואז הגיח המערער מהדלת ודקר אותו. הוא העיד כי הוא בטוח שהיה זה המערער. לדבריו, הוא תפס את הסכין על מנת להגן על עצמו ומהלהב נחתכו שתי אצבעותיו ולאחר שתפס את הסכין המערער משך אותה מידיו ודקר אותו בבטן בצד שמאל. המתלונן היה מאושפז בביה"ח כשבוע וחצי ונותח באצבעותיו שני ניתוחים. לדבריו, במקום האירוע, החלה לרדת החשכה, אך לא היה חושך מוחלט. בית המשפט קבע שגרסת המתלונן "היתה שלמה, קוהרנטית, הגיונית וברורה. לא נמצאו בה סתירות". בית המשפט קיבל את עדות המתלונן כמהימנה ודחה את גרסת המערער כי המתלונן נכנס רוגז ורועד ומתוך בהלה תפס המערער את הסכין כדי להוציא את המתלונן מביתו, תפס אותו בצווארו ואמר לו לצאת החוצה. המערער הוסיף וטען כי בשלב מסוים נתן לו המתלונן סטירה ונשברה לו שן. בתיאור מאוחר יותר סיפר המערער שנשברו לו שיניים, אך לא הזכיר את דבר הסטירה. בית המשפט קבע כי המערער לא מסר הסבר מתקבל על הדעת מדוע נטל לידיו סכין כדי להוציא את המתלונן מביתו. לא מצאנו סיבה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט, ולא שוכנענו שיש סיבה שלא לקבל את גרסתו של המתלונן. עדותו של המתלונן הגיונית ומשתלבת עם מערכת היחסים הטובה שהיתה בינו ובין משפחת המערער ואשר לגביה אין חולק. כן נתמכת עדותו בתעודות הרפואיות ובניתוחים שעבר בהרדמה כללית לתפירת הגידים החתוכים. גם אם מדובר בפצעי דקירה שטחיים, אין בכך כדי לאיין לא את היסוד העובדתי ולא את היסוד הנפשי של העבירה בה הורשע המערער. לא מצאנו כי יש בתעודות הרפואיות לבסס ממצא בדבר שכרותו של המתלונן, וגם אם שתה ונדף ממנו ריח אלכוהול, לא מצאנו שיש בכך כדי להשפיע על הערכת המהימנות של בית המשפט. בית המשפט לא התעלם מהמזכרים ת/2, ת/3 לפיהם לדלת הכניסה של המערער נגרם נזק, וציין כי המתלונן לא נחקר אודות עניין זה בחקירתו הנגדית ולא ניתנה לו הזדמנות להתייחס לטענה זו. בית המשפט נתן משקל לעובדה שהמערער לא הכחיש שהוא החזיק בידו סכין מטבח ושהמתלונן נפצע. נוסיף, כי גם בעדותו של האח פארס ניתן למצוא חיזוק מה לדברי המתלונן, ובמיוחד בדברים שסיפר לגבי האקדח שלגביו נשאל המערער וזו, בסופו של דבר, כפי שהדברים מצטיירים, היתה הסיבה לכעסו. לאלה יש להוסיף את בריחתו של המערער מהמקום מבלי שהושיט למתלונן כל עזרה, ואת הימנעותו של המערער מלהזמין לעדות את סבתו למרות שיכלה לכאורה לתמוך בגרסתו, ולמרות שניתנה לו הזדמנות לכך, ובכך מצא בית המשפט חיזוק לגרסת המאשימה. על בסיס כל האמור, לא מצאנו להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין ההרשעה. 4. לעניין העונש, המעשה בו הורשע המערער הינו חמור והעונש הקבוע לצידה של העבירה בה הורשע הינו עשרים שנה. גם אם מדובר בנאשם צעיר, וגם אם לוקחים בחשבון שהדקירות לא היו עמוקות, עדיין מדובר בנטילת סכין וגרימת נזקים וחבלות קשות למתלונן שהצריכו ניתוחים בהרדמה ואשפוז של מספר ימים בבית החולים. יצוין כי למערער עבר פלילי הכולל הרשעות בעבירות של פריצה, עבירת אלימות ותקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש. בית משפט זה שב והתריע מפני השימוש בסכינים לפתרון סכסוכים ואי הבנות, וחשוב לשוב ולהדגיש כי יש לשרש תופעה זו באמצעות עונשים מחמירים. שקלנו בכובד ראש את טענות הסנגור, ולא מצאנו שהעונש שהוטל על המערער הינו חמור, בהתחשב בנסיבות המקרה, בפגיעות במתלונן ובצורך להרתיע את המערער ועבריינים פוטנציאלים אחרים. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, ז' בניסן תשס"ז (26.3.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06092730_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il