בג"ץ 927-05
טרם נותח
פלוני נ. שרותי הרווחה-עירית בני ברק
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק בג"ץ 927/05
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 927/05
בפני:
כבוד המישנה לנשיא (בדימ') מ' חשין
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותרים:
1. פלונית
2. פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. שרותי הרווחה-עירית בני ברק
2. מנהל אגף לשירותים חברתיים-לשכת דרום בעיריית בני ברק
3. עובדת סוציאלית באגף לשירותים חברתיים-לשכת דרום בעירית בני ברק
4. מרכזת תחום ילד ונוער בעירית בני ברק-פנינה הייפרט
5. מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעירית בני
ברק, ארלט מויאל
6. פקידת הסעד יפה שוורץ
7. פקידת הסעד אודיה טסלר
8. פקידת הסעד לחוק הנוער ליאורה מסינגר
9. פקידת סעד ראשית משרד הרווחה
10. יועצת חינוכית בסמינר "וולף" שרה קרפנצ'יף
11. הרב יהודה סילמן
12. יו"ר ועדת הרווחה בעירית בני ברק הרב שלמה
שטרן
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:
ה' בחשון התשס"ו
(07.11.05)
בשם העותרים:
עו"ד פרידמן אהובה
בשם המשיבים 1-8:
עו"ד ליבוביץ יהודה
בשם המשיבה 9:
עו"ד רויטמן יובל
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן:
עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשתם של העותרים, כי נורה למשיבים 1-8 (להלן: המשיבים) להימנע מלהתערב בעניינם של ילדיהם ולהימנע מלהוציאם מחזקתם ללא הסכמתם.
1. העותרים הינם הורים לעשרה ילדים, בגילאים 3 עד 19. כפי שעולה מעובדות העתירה ומהודעותיהם של המשיבים, מעורבותן של רשויות הרווחה השונות בעניינם של העותרים החלה בשנת 2003, כאשר העותרים נעצרו לאחר שהיכו את בתם הקטינה ש'. העותרים הודו בכתב האישום שהוגש כנגדם והושמו בפיקוח שירות המבחן למבוגרים. יש לציין, כי הקטינה ש' אושפזה כתוצאה מהמכות לצורך מעקב ומנוחה.
2. בתקופה שלאחר אירוע זה, עזבו, כמפורט להלן, שלושת ילדיהם הגדולים של העותרים את ביתם. בשיחות אותן קיימו עובדי שירותי הרווחה, דיווחו השלושה על דרישה למשמעת טוטאלית מצד העותרים כלפי ילדיהם, ללא כל התחשבות ברגשותיהם. בעניין זה יש לציין, כי העותרים, אשר חזרו בתשובה לפני 25 שנים, מנהלים את ביתם באורח חיים חרדי, למורת רוחה של משפחתם המורחבת.
3. לאחר אירוע האלימות, הועברה הקטינה ש', על-ידי שרותי הרווחה, לפנימיית "בתי-אבות". לאור סירובם של העותרים לסידורה החוץ ביתי, נערכה פניה של פקידת סעד לבית-משפט השלום לנוער תל-אביב-יפו, בבקשת נזקקות בעניינה. סמוך למועד הדיון בבקשה החליטה ש' לחזור לביתה ולנתק כל קשר עם שירותי הרווחה.
4. בחודש נובמבר 2003 עזב צ', בנם הקטין של העותרים את ביתם, כשמאז אין כל קשר בינו ובין העותרים, בשל סירובים לקיים כל קשר עימו. מאז מתגורר צ' בפנימיית "גבעת יערים", בהסכמת העותרים.
5. בחודש אוקטובר 2004 נודע לרשויות הרווחה, כי גם בתם הקטינה של העותרים נ', ברחה מביתה. לאחר שנמצאה נשלחה לחופשה אצל בני משפחת העותרים בירושלים וחזרה לבית העותרים כעבור שבוע, אולם יומיים לאחר מכן ברחה בשנית וביקשה לעבור להתגורר בפנימייה.
6. משלא שיתפו העותרים פעולה עם רשויות הרווחה בניסיונן לסייע לנ' ול-צ', פנו רשויות הרווחה לבית-משפט השלום לנוער בתל-אביב-יפו, בבקשה להכריז על שני הקטינים כ"קטינים נזקקים". ביום 31.1.2005 קיבל בית-המשפט את הבקשה, בקובעו, כי התקיימה בעניינם עילת נזקקות הקבועה בסעיף 2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער), משהוכח, כי העותרים מסרבים לחדש את הקשר עם צ' ו-נ'.
7. פ', בת נוספת של העותרים, הינה כיום בגירה, אשר עזבה את בית העותרים וחזרה בשאלה.
8. יתר ילדיהם הקטינים של העותרים נמצאים בחזקתם ובמשמורתם ולא ננקטו בעניינם כל צעדים משפטיים מצד רשויות הרווחה.
9. בעתירתם מבקשים העותרים, כי נורה על הפסקת כל טיפול בהם ובילדיהם על-ידי המשיבים, לאור השיקולים הזרים והדעות הקדומות בהם נגועים המשיבים כנגד העותרים. כן טוענים העותרים, כי המשיבים אינם פועלים באופן עצמאי והם נתונים ללחצים של גורמים חיצוניים, לרבות משפחת העותרים המורחבת, המשיבים 11 ו-12 וגורמים בקהילה הקשורים בהם.
לטענת העותרים, כל עוד המשיבים בעצמם אינם מקבלים את הסמכות ההורית של העותרים ואינם רואים בביתם את המקום הטוב ביותר עבור הקטינים, אין לראות בהם כמי שמסוגלים לטפל בילדי העותרים השוהים מחוץ לבית.
10. מנגד, טוענים המשיבים, כי פעולתם הינה כדין, בהתאם לחוק הנוער וכי כל מעייניהם נתונים לטובתם של הקטינים.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי, כי דין העתירה להידחות.
11. נכון להיום, עניינה של העתירה נוגע בעיקר לשני ילדיהם הקטינים של העותרים – צ' ו-נ', אשר הוכרזו כקטינים נזקקים ונמצאים מחוץ לבית העותרים. כפי שעולה מהחלטת בית-משפט השלום לנוער, מיום 31.1.2005, הכרזה זו נעשה לאור סירובם של העותרים לחדש את הקשר עם שני הקטינים, חרף רצונם של הקטינים בכך. יתר ילדיהם הקטינים של העותרים נמצאים בחזקתם ובמשמורתם ואין כל טיפול של המשיבים בהם.
12. כפי שניתן לראות, עיקר חילוקי הדעות בין העותרים והמשיבים, בנוגע לטיפול בילדיהם, נוגעים לגישתם של העותרים, לפיה על ילדיהם להיות נתונים למרותם בצורה מוחלטת וכי אין לאפשר "להעצים" את מקומם של הקטינים בדיון המשפטי בפרט ובחיים בכלל, שכן בכך יש משום זריעת חורבן בחברה בכללותה.
איני יכול לקבל טענה זו.
13. הגם שאין חולק על היות הילד כפוף להוריו, תחת מרותם הוא מצוי, הן מבחינה משפטית והן מבחינה מוסרית, הרי שאין מדובר בכפיפות ובמרות מוחלטת. גבולותיה של כפיפות זו באים לידי ביטוי בשני מובנים – האחד, בזכויותיו האוטונומיות של הילד אל מול הוריו; והשני, ביכולתה של המדינה להתערב במערכת היחסים בין ההורים וילדיהם.
14. זכויותיו העצמאיות של הילד, כישות אוטונומית העצמאית מהוריו, הינן כיום חלק ממערכת היחסים המשפטית בין הילד והוריו. כפי שקבע בית-משפט זה, כבר בע"א 209/54 פרנץ שטיינר נ' היועץ המשפטי, פ"ד ט 241, 251:
"כי משהתרומם המחוקק לדרגת התפיסה המודרנית – ובתפיסה מודרנית זו נוקטים חכמי ישראל זה עידן ועידנים – כי הילד אינו 'אובייקט' של שמירה והחזקה להנאתו או לטובתו של אחד ההורים, אלא הוא עצמו 'סובייקט', הוא גופו 'בעל דין', בשאלה חיונית זו, הרי לא יתכן להתעלם מן האינטרסים שלו בשום צירוף מסיבות שהוא, ולא יתכן כי נדחה אותם מפני 'זכות' של מישהו אחר, ויהא זה האב או האם שלו".
בהתאם, ציין הנשיא מ' שמגר, בע"א 2266/93 פלוני, קטין נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 234 (להלן: עניין פלוני), כי:
"במסגרת היחסים הפנים-משפחתיים זכות זו [של ההורים לגידול ילדיהם] מולידה אך כפיפות הילד להוריו; ודוק, כפיפות ולא נחיתות [...]. המשמעות היא כי זכות ההורים אינה זכות מוחלטת. זכותם של ההורים היא יחסית, והיא מוגבלת על-ידי זכויות הילד וטובתו. יש שהאינטרסים של הילד, זכויותיו וצרכיו באים לידי ביטוי ב'עקרון טובת הילד', שעל ההורים לפעול על-פיו בבואם למלא חובותיהם ולממש זכויותיהם; יש שזכויות הילד יעמדו על רגליהן שלהן, והילד יופיע במערכת לא רק כשיקול שיש לקחת בחשבון בעת פתרון סכסוך בין ההורים, אלא כצד מלא לסכסוך, שאת זכויותיו יש לאזן כנגד זכויות הצדדים האחרים לסכסוך."
בדרך דומה, ציין חברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין, בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 100, כי:
"בהולכנו בדרך זו, בהעמידנו זכויות אל מול זכויות - זכויות הילד אל מול זכויות הוריו - יתחזק מעמדו של קטין גם כנושא זכויות גם כאישיות עצמאית במשפט, להבדילו מתפיסת הקטין כמושא (אובייקט) במשפט. ראו והשוו ע"א 209/54 שטיינר נ' היועץ המשפטי פ"ד ט 241, בעמ' 251, מפי השופט זילברג. לא עוד נעטה את גלימת הפטריארך המעניק "טובה" לנתיניו, אלא יוטל עלינו להתמודד עם זכויות של הקטין. כנגד זכותם של אם ואב תעמוד זכותו של הקטין. נוסיף ונדע מכאן עוד זאת, שכשם שנדע להגן על זכויותיהם של אם ואב לגדל את ילדם בביתם ובדרכם, נדע אף להגן על זכויות הקטין כלפי הוריו שעה שאלה הפקיעו עצמם בהתנהגותם מהיותם הורים ראויים מן הטבע."
ביטוי לגישה זו ניתן למצוא גם באמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, משנת 1989, שאושררה בישראל בשנת 1991, הרואה בילד ישות עצמאית ובעל זכויות אוטונומיות. על כן, סעיף 3(1) לאמנה קובע, כי:
"בכל הפעולות הנוגעות לילדים, בין אם הן ננקטות בידי מוסדות רווחה סוציאלית ציבוריים או פרטיים ובין בידי בתי המשפט, רשויות מינהל או גופים תחיקתיים, תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה."
בהתאם, קובע סעיף 12 לאמנה, כי:
"מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד."
אם כן, כפי שניתן לראות, אין חולק כיום, כי מעמדו של הקטין, מבחינת זכויותיו, כלפי הוריו וכלפי כולי עלמא, איננו ניתן לביטול ואין להתעלם ממנו או להקטין בחשיבותו. הגם שכקטין, מצוי הילד במשמורתם של אפוטרופסיו, האמונים, בין היתר, על הגשמת זכויותיו ועל קידום האינטרסים שלו, הרי שאין בכך כדי להמעיט ממעמדו כיישות עצמאית ובעלת זכויות.
15. במקביל, כדי לשמור על זכויותיו של הילד – ובהן גם זכויותיו אל מול הוריו – ניתנו בידי רשויות המדינה כוחות להתערב במערכת היחסים שבין הילד והוריו ובפררוגטיבה שיש להורה בעניין גידול ילדיו (ראו דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, 257).
אכן, במצב הדברים הרגיל, משתלבת זכותם הטבעית של ההורים, להיות אלו המגדלים את ילדיהם והמגשימים את זכויותיהם, עם אינטרס הילד לגדול בחיק הוריו הביולוגיים, אשר חזקה עליהם, כי יגדלו אותו בדרך שתביא לידי ביטוי את "טובתו". עם זאת, ישנם מקרים, בהם אין זהות בין זכויות הילד ובין היותו נתון בידי הוריו ומסור לשיקול דעתם לגבי אופן גידולו. במקרים אלו, בהם נסתרת החזקה בדבר היות שיקול דעתם של ההורים הנכון ביותר עבור הילד, מסורות לידי רשויות המדינה סמכויות להתערב בקשר הטבעי שבין ההורה לילדו ולהמיר את שיקול דעת ההורה בשיקול דעתן. למותר לציין, כי במסגרת סמכויות אלו המוקנות למדינה, הסמכות החריפה ביותר כוללת סמכות על פי סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981, להכריז על קטין כבר אימוץ ולהוציאו לחלוטין מרשות הוריו.
16. אין ספק, כי במסגרת הפעלת סמכותם להתערב במערכת היחסים שבין הורים ביולוגיים ובין ילדיהם, על רשויות המדינה לצאת מתוך ההנחה, העולה עד כדי חזקה שבעובדה, כי המקום הראוי ביותר לגידול ילדים הינו בחיק הוריהם הביולוגיים ובכל פעולותיהן עליהם לשמר, ככל הניתן, את הקשר בין הילד ובין הוריו (ראו, למשל, בע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (לא פורסם); בע"מ 5767/05 פלונית נ' פקידת הסעד לחוק הנוער (טרם פורסם)).
עם זאת, יש לזכור, כי, כאמור, על חזקה זו לשקף אך הנחה בדבר הדרך הטובה ביותר לשמור על זכויותיו של הקטין. באם נסתרת הנחה זו, הרי שעל שיקול דעתן של רשויות הרווחה להיות כפוף, בראש ובראשונה, לשמירה על טובתו של הילד ולקידום זכויותיו, גם כאשר זכויות אלו מתנגשות בזכותם של הוריו להיות אלו האמונים על גידולו.
יפים לענייננו הדברים אותם ציין הנשיא שמגר בעניין פלוני, בעמוד 259:
"אין ספק כי להורים הזכות לבחור לעצמם בדת ובאורח החיים הרצויים והמתאימים להם, ואין גם ספק כי להורים הזכות לחנך את ילדיהם כראות עיניהם. אולם, משמעורבים ומושפעים הילדים מבחירת הוריהם, על ההורים לקחת בחשבון כי לא כל שינוי, הרצוי וטוב להם, משרת גם את טובת הילד והאינטרסים שלו. כנקודת מוצא, זכותו של הורה לגדל ולחנך את ילדו בהתאם לתפיסת עולמו היא בלתי מוגבלת. כך גם זכותו להעניק לילדו חינוך דתי. אולם, במקביל להחלטותיו שלו, על ההורה לקחת בחשבון גורמים הקשורים לזכויותיו העצמאיות של הילד, וגורמים הקשורים לטובתו, כגון יציבות, ודאות או חריגה מן הנורמה."
17. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותם של המשיבים אל מול העותרים וילדיהם.
18. העותרים לא הביאו בפנינו כל ראיה, לכך שהמשיבים שקלו במסגרת הפעלת סמכותם כל שיקול מלבד השיקולים של שמירה על זכויות הקטינים וקידום האינטרסים שלהם.
יתרה מכך, דווקא העותרים, אשר הפנו את גבם ל-צ' ול-נ' וסרבו לקיים עמם כל קשר, חרף רצונם של הקטינים בכך, הראו בהתנהגותם, כי אין בעתירתם משום ראיית טובתם של הקטינים דווקא, אלא, כי בראש מעייניהם שמירה על תפיסת עולמם בדבר מקומם של הקטינים אל מול הוריהם. הגם, שכאמור, לעותרים נתונה זכות טבעית להחליט בדבר אופן גידול ילדיהם, הרי שזכות זו איננה מוחלטת, ועל הפעלתה להיות מאוזנת אל מול שימור זכויותיהם של הילדים.
19. משמצאו לבסוף רשויות הרווחה, כי הותרת הקטינים ברשות העותרים, בין היתר באמצעות כפיית הקטינים לחזור למשמורתם, תהווה פגיעה בזכויות הקטינים, אשר אין לאפשרה, הרי שבצדק עשו שימוש בסמכותם להביא לידי הכרזת הקטינים כ"קטינים נזקקים", בהתאם לחוק הנוער.
כך גם לגבי יתר ילדי העותרים הקטינים, הנמצאים כיום ברשותם, לא הראו העותרים כיצד פעלו המשיבים שלא במסגרת סמכותם ובחריגה מן העקרונות שבהתאם להם עליהם להפעיל את שיקול דעתם בכל הנוגע להתערבותם ביחס לקטינים אלה.
לאור כל זאת, אני מציע לחבריי לדחות את העתירה.
ש ו פ ט
המישנה לנשיא (בדימ') מ' חשין:
אני מסכים.
המישנה לנשיא (בדימ')
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.
ניתן היום, י"ז באייר תשס"ו (15.5.2006).
המישנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05009270_H14.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il