יואן פוגואו נ. משטרת ישראל

החלטה בתיק בר"ם 9263/09 בבית המשפט העליון בר"ם 9263/09 בפני: כבוד השופט ח' מלצר המבקש: יואן פוגואו נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. המשרד לביטחון פנים 3. שר הפנים בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו מיום 10.11.2009 בבש"א 32724/09 על ידי כב' השופט ד"ר ק' ורדי בשם המבקש: עו"ד נטלי צרף-רביב בשם המשיבים: עו"ד ליאורה וייס-בנסקי פסק דין 1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ד"ר ק' ורדי), בגדרה נדחתה בקשת המבקש לצו ביניים שימנע את הרחקתו מן הארץ עד לבירור העתירה המינהלית שהגיש. 2. המבקש הוא אזרח סיני השוהה בישראל כדין ועובד בחברת בניין בפתח תקווה. בתאריך 21.10.2009 בוטל רישיון הישיבה והעבודה שלו, וזאת לאחר שנעצר יום קודם לכן, בחשד שתקף את פקחי יחידות עו"ז שהגיעו לאתר הבנייה שבו עבד המבקש, במסגרת תפקידם. על פי תלונת פקחי יחידת עו"ז, הם הגיעו לאתר הבנייה שבו היה המבקש כדי לאסוף כבודה של אזרח סיני אחר ולבצע בדיקה לאיתור זרים השוהים בארץ שלא כדין. ראש צוות הפקחים התלונן כי המבקש הציג עצמו כאחראי על הפועלים באתר וסירב להציג בפניו דרכון, הגם שהפקחים חבשו כובעי זיהוי של יחידת עו"ז ואחד מהם היה לבוש במדים מלאים, ואף הוצגה בפני המבקש תעודת מינוי של ראש הצוות. כן נאמר כי מן המבקש נדף ריח של אלכוהול. עוד טען ראש הצוות כי המבקש ניגש אליו, תפס את חולצתו וקרע אותה, ואף אמר לו בחוצפה: "מי אתה, מה אתה, אתה לא שוטר, לך מפה". לטענת ראש הצוות, המבקש היכה אותו באגרופו בחזהו, ולאחר מכן הוא נאלץ לתפוס אותו בתפיסת ריתוק. לאחר שניתנה למבקש הזדמנות נוספת להציג תעודה מזהה, נטען כי הוא קפץ עם אגרופיו על אנשי הצוות האחרים ובעקבות זאת הוא רותק ונאזק. בשלב זה גם הוזמנה המשטרה, והמבקש נלקח לתחנת המשטרה. המבקש נעצר על ידי משטרת ישראל בגין תקיפת הפקחים, ונפתח נגדו תיק חקירה משטרתי. 3. בחקירתו במשטרת פתח תקווה בחשד לתקיפת עובד ציבור והפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו (שהתקיימה בעברית לאחר שהמבקש ציין בתחילת חקירתו כי הוא מבין עברית) הסביר המבקש כי סבר שהפקחים היו שודדים, והגם שהוצגה לו תעודה מזהה, הוא לא הבין את הכתוב בה. המבקש הכחיש כי היכה את הפקחים וטען כבר בחקירה זו כי הפקחים לא חבשו כובעים מזהים. לאחר בחינת הראיות בתיק החליטה משטרה ישראל כי הגם שקיימות ראיות מספיקות בתיק, לא יוגש כתב אישום כנגד המבקש, וזאת בכפוף להרחקתו מישראל. בהתאם, בעקבות אירוע התקיפה הנטען, החליט הממונה על ביקורת הגבולות במשרד הפנים לבטל את אשרת הישיבה והעבודה של המבקש בישראל. בתאריך 21.10.2009 התקיים למבקש שימוע (באמצעות מתורגמן לשפה הסינית), במתקן לשוהים בלתי חוקיים "גבעון" ברמלה. מפרוטוקול שמיעת טענות שוהים בלתי חוקיים עולה כי המבקש הסביר במעמד זה שמספר חודשים לפני האירוע שבו נעצר, הוא נשדד על ידי ערבים שזיהו עצמם כשוטרים ולכן חשש כי גם הפעם מדובר במתחזים. בשימוע שב וטען המבקש כי הפקחים לא חבשו כובע, אך עורך השימוע ציין כי בדו"ח הפעולה של הפקחים נאמר אחרת. המבקש ציין בשימוע כי היה שתוי בעת שהפקחים הגיעו לאתר הבנייה, ואחד הפקחים אף נתן לו מכה באף. כשנשאל המבקש איך לא ידע שמדובר בנציגי משטרה, כאשר העובדים הסיניים האחרים קראו בסינית "משטרה", הסביר כי לא שמע את קריאותיהם. בשימוע זה גם התברר כי חברת הבנייה שבה הועסק שכרה עבור המבקש רכב, הגם שאין בידו רישיון נהיגה תקף בישראל. 4. בתום השימוע הוחלט על אישור החלטת הממונה על ביקורת הגבולות ועל השמתו של המבקש במשמורת, עד להרחקתו מן הארץ בפועל. בתאריך 22.10.2009 התקיים דיון קצר בעניינו של המבקש בבית הדין לביקורת משמורת שוהים שלא כדין, שבו אושר צו המשמורת כנגד המבקש ללא שינויים, ונקבע כי יתקיים דיון חוזר בעניינו של המבקש בנוכחות מתרגם לשפה הסינית, שכן לא ניתן לקיים דיון אפקטיבי בהיעדר תרגום כאמור. בתאריך 26.10.2009 הגיש המבקש את עתירתו המינהלית ובה ביקש כי תבוטל ההחלטה על ביטול רישיון העבודה שלו והרחקתו מן הארץ. במקביל הוגשה גם בקשה לצו מניעה זמני (כך הדבר נוסח שם) שיורה למשיב להימנע מהרחקתו של המבקש מן הארץ – ולשחררו ממשמורת. בו ביום הוציא בית המשפט הנכבד קמא צו ארעי כמבוקש, והעביר את הבקשה לתגובת המשיבים. 5. לאחר קבלת תגובת המשיבים לבקשה, וכן תשובת המבקש לתגובת המשיבים, ביטל בית המשפט הנכבד קמא את הצו הארעי ודחה את הבקשה לצו ביניים, בקבעו כי סיכויי העתירה נמוכים ביותר, שכן בידי המשיב ראיות מינהליות מספיקות שהמבקש עבר עבירות של תקיפה אלימה, ודי בכך, על פני הדברים, כדי לבסס את ההחלטה על ביטול אשרתו. המבקש הגיש בתאריך 16.11.2009 לבית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים הודעה על שינוי ייצוג ובקשה נוספת למתן צו ביניים, אולם זו נדחתה מן הטעם שהחלפת עורך דין איננה עילה להגשת בקשה חדשה, לאחר שהבקשה הקודמת נדחתה. לעיצומו של עניין נקבע כי אין מקום לשינוי ההחלטה הקודמת, שכן לא מתקיימות נסיבות חדשות המצדיקות עיון חוזר בהחלטה. 6. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי נפלו פגמים מהותיים בחקירתו, הפוסלים את הראיות שנגבו על ידי המשיב, כגון: קיום חקירתו בשפה העברית, הגם שאיננו שולט בה; החקירה תועדה בשפה העברית; הפרת זכות ההיוועצות בעורך דין; המבקש לא הוזהר בתחילת חקירתו; המשטרה לא חקרה נתינים סינים נוספים שהיו באתר בעת האירוע. המבקש מוסיף וטוען כי יש לו טענות כבדות משקל להוכחת חפותו, ולכל הפחות יש ליתן לו ההזדמנות לעשות כן בטרם יינקט צעד כה דרסטי של ביטול אשרה כנגדו. המבקש מדגיש עוד כי במהלך שהותו החוקית בישראל לא ביצע כל עבירה שהיא, והוא מוערך מאוד על ידי התאגיד שבו הוא מועסק, שמוכן אף לפקח עליו וגם להמציא בטוחות לשם כך. עם הגשת בקשת רשות הערעור לבית משפט זה ביקש המבקש גם צו ארעי שיאסור על הרחקתו עד להכרעה בבקשה. צו ארעי כאמור הוצא על ידי בתאריך 17.11.2009 והבקשה הועברה לתגובת המדינה. בתגובתה, שבה והעלתה המדינה את הטענות שהעלתה בפני בית המשפט הנכבד קמא. עמדתה היא שסיכויי העתירה שהגיש המבקש קלושים, לדעתה, נוכח העובדה שהראיות המינהליות שלפיהן תקף המבקש את פקחי יחידות עו"ז מבססות את ההחלטה לבטל את רישיון הישיבה שלו. המדינה מדגישה בתשובתה כי לשר הפנים יש שיקול דעת רחב האם להתיר לזר לשהות בישראל ולעבוד בה, ולמבקש אין כל זכות קנויה לשהות ולעבוד בישראל, בפרט נוכח הראיות המינהליות מהן עולה כי תקף את פקחי יחידת עו"ז שהגיעו לאתר הבנייה שבו שהה. משעבר המבקש לכאורה על חוקי המדינה, קמה לשר הפנים הסמכות לבטל את רישיון העבודה שניתן לו ולהרחיקו מישראל. החלטה זו היא החלטה מינהלית וככזו די שתהיה מבוססת על ראיות מינהליות, אשר רשות מינהלית סבירה היתה רואה כבעלות ערך הוכחתי והיתה סומכת עליהן. המדינה טוענת עוד כי לנוכח הראיות המינהליות שבידה, ההחלטה לבטל את רישיון העבודה שלו הינה ההחלטה הסבירה והראויה בנסיבות העניין ולפיכך סיכויי העתירה נמוכים כאמור. בכל הנוגע למאזן הנוחות עמדת המדינה היא כי סיכויי העתירה במקרה זה הם כה קלושים, עד שהמשקל שיש לייחס לשיקולי מאזן הנוחות – פוחת. 7. לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובתגובת המדינה לה – החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. להלן אפרט את הטעמים להחלטתי. 8. סיכויי העתירה שהגיש המבקש לבית המשפט הנכבד קמא אמנם אינם מן הגבוהים, אך אינני סבור שהם כה נמוכים, כפי שטוענת המדינה. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, למבקש יש לכאורה טענות שעשויות להסביר את התנהלותו באתר הבנייה בעת המפגש עם פקחי יחידת עו"ז. מן החומר שהוגש לי נראה כי טענות אלה לא נבדקו עד תום, שכן בשלב מוקדם יחסית הוחלט כי לא יוגש נגד המבקש כתב אישום, זאת בכפוף להרחקתו מן הארץ. כזכור, לטענת המבקש, בעקבות שוד שעבר ואשר בוצע על ידי מתחזים לשוטרים, הוא לא בטח בפקחים שהגיעו לאתר הבנייה (כאשר גם לטענת המדינה הפקחים לא לבשו מדים, וקיים רק ויכוח האם חבשו כובע מזהה, אם לאו). בנסיבות אלה ייתכן שהתנהגותו של המבקש, הגם שהיתה לכאורה חריפה יתר על המידה – ניתן להציגה ככזו שלא נלוותה לה בהכרח מחשבה פלילית. זאת ועוד – אחרת. המבקש שהה בארץ עד כה באופן חוקי, ועבד מזה מספר שנים בחברת בנייה המעריכה אותו מאד. אלה הם נתונים שיתכן ויש בהם כדי להוות משקל נגד, אל מול הראיות המינהליות שבידי המשיב. מעבר לכך יש מקום גם לטענת המבקש כי בחקירה שנוהלה בעניינו לא נחקרו העובדים הנוספים שהיו באותה עת באתר הבנייה ועדותם יכולה היתה לסייע לו. בנסיבות אלה, סבורני כי לא ניתן לבטל לחלוטין את סיכויי העתירה ויש להוסיף ולבחון את שיקולי מאזן הנוחות באופן רציני. בחינה של מאזן הנוחות מגלה כי למבקש ייגרם נזק של ממש מהרחקתו מן הארץ בשלב זה, בשים לב לחולשות המסוימות שעליהן הצבענו בהחלטת משרד הפנים. נכון הדבר כי בית משפט זה פסק לא פעם כי הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני למניעת הרחקה מישראל איננו בלתי הפיך (ראו: עע"מ 7894/06 אבו רחמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2006); עע"מ 549/08 שנגן נ' משרד הפנים (לא פורסם, 18.2.2008)). אולם, בעת בחינת שיקולי מאזן הנוחות, אין להתעלם גם מן העובדות שצוינו לעיל כי עד להיתקלות בפקחי יחידת עו"ז המבקש שהה בישראל כדין, וכי היה בידו רישיון תקף ובר-חידוש לשהייה ולעבודה. בהקשר זה יש לציין כי קיים חשש שאם יורחק עתה המבקש מן הארץ יתכן שלא יוכל לחזור כה בקלות לישראל על מנת להמשיך ולמצוא כאן את פרנסתו. זה המקום להביא מדבריה של חברתי, השופטת ע' ארבל, ב-עע"מ 1347/07 גורונג נ' משרד הפנים (לא פורסם, 21.6.2007), היפים לענייננו: "כאמור, לעובד הזר אין אמנם כל זכות קנויה לשהות בישראל ולהיות מועסק בה, אך הוא זכאי, ככל אדם, ליחס של כבוד. אזכיר את שאמור להיות מובן מאליו – עובדים אלה, שהינם ככלל אנשים נורמטיביים, מגיעים לישראל על מנת למצוא בה את פרנסתם, וזאת על פי היתרים שניתנו על ידי המדינה מתוך הצורך הקיים כפי הנראה בעבודתם. לא אחת, ואולי יש לדייק ולומר על פי רוב, נדרשים הם לשלם סכומי כסף לגורמי תיווך שונים על מנת להגיע ארצה. סכומים אלה, בערכי ארצות מוצאם הינם סכומי עתק שלשמם נאלצים הם ליטול הלוואות ולהכניס עצמם בעולם של חובות כבדים (ראו לעניין זה הן את דו"ח הוועדה הבינמשרדית, הן את פסק הדין בבג"ץ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 30.3.06))". (פיסקה 10 לפסק דינה; ראו גם בהקשר זה: עע"מ 2779/08 דסוזה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 10.4.2008)). 9. נוכח כל האמור לעיל, הנני סבור כי במקרה שלפנינו ראוי לאפשר למבקש להישאר בישראל לשם ניהול ההליך המשפטי שפתח בו ולא להרחיקו באופן מיידי מן הארץ. בכל הנוגע לבקשת המבקש לשחרורו ממשמורת, הרי שככל שיהיה בידיו להציע בטוחות הולמות כתנאי לשחרורו – רשאי הוא לפנות לבית הדין למשמורת שוהים בלתי חוקיים, אשר יבחן את התנאים המוצעים ויחליט, כטוב בעיניו (ראו: סעיפים 13יב, 13טו ו-13יז לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952). היה והמבקש ישוחרר יהיה מקום אף לשקול בחיוב חידוש רישיון העבודה שלו. 10. הערעור מתקבל איפוא במובן זה שמוצא בזאת צו ביניים המונע את הרחקתו של המבקש מן הארץ עד להכרעה בעתירה המינהלית שהגיש. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ד כסלו התש"ע (1.12.2009). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09092630_K03.doc דנ+מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il