פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 9259/99
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש
העותר: היועץ המשפטי לממשלה
נגד
המשיבים: 1. ועדת השיחרורים - גוש צפון
2. חגאזי עדנאן
תאריך הישיבה: כ"ד בשבט התש"ס (31.1.2000)
בשם העותר: עו"ד חני אופק
בשם המשיב 2: עו"ד דחלה איאד
עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים
פסק-דין
השופט מ' חשין:
העתירה שלפנינו היא עתירתו של היועץ המשפטי לממשלה, והמשיבים לעתירה הם ועדת השיחרורים - גוש צפון והאסיר חגאזי עדנאן. ביום 23.12.99 החליטה ועדת השיחרורים לשחרר את חגאזי עדנאן (להלן נכנה אותו - האסיר) שיחרור מוקדם ממאסר, ועל החלטה זו העתירה שלפנינו. עתירת היועץ המשפטי לממשלה היא כי נבטל את החלטתה של ועדת השיחרורים כך שהאסיר ירצה את מלוא תקופת המאסר שהוא מרצה עתה.
האסיר, למותר לומר, מתנגד לבקשה, ולאחר ששמענו את באי-כוח בעלי-הדין שתי פעמים, וקראנו וחזרנו וקראנו את העתירה ואת התשובות לה, זו הכרעתנו בדין.
האסיר נושא כהיום הזה בשני גיזרי-דין של מאסר בגין שתי הרשעות בדין; ואלה הם עיקרי העבירות בהן הורשע האסיר והעונשים שהוטלו עליו.
כתב-אישום אחד הוא משנת 1995, ובו הורשע האסיר בשתי עבירות שונות של מעשים מגונים אשר נעברו בחודש ספטמבר 1994. האישום הראשון שבכתב אישום זה עניינו מעשה מגונה שהאסיר - נהג מונית - עשה באשה שנסעה איתו במונית, בכך שליטף אותה שלא בהסכמתה. אישום שני באותו כתב-אישום היה זה, שבאותו חודש עצמו, ביום אחר, הסיע האסיר במונית אשה אחת. במהלך הנסיעה ליטף האסיר את רגליה של אותה נוסעת, ותוך כדי כך הוציא את איבר מינו ואונן בידו. בהמשך לכך פנה האסיר אל המתלוננת ואמר לה שהוא רוצה לשכב איתה ולשלם לה כסף בעבור כך. האסיר הודה בעבירות שיוחסו לו, וביום 6.1.98 גזר עליו בית-משפט השלום עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ו12- חודשים מאסר על-תנאי. המדינה ערערה על קולת העונש, ובבית-המשפט המחוזי הושג הסדר בין בעלי-הדין על דרך זה, שתחת שישה חודשי עבודות שירות הוטל על האסיר עונש של תשעה חודשים מאסר בפועל שירוצה במצטבר לעונש אחר שהוא נשא בו אותה עת ואשר נדבר בו בסמוך.
כתב האישום השני שהוגש נגד האסיר - ואשר האסיר הורשע בו - עניינו בעבירה שעבר האסיר בחודש דצמבר 1995. באותה עת, כבעניינו של כתב-האישום הראשון, היה האסיר נהג מונית, ובמהלך עיסוקו הסיע את המתלוננת. תוך כדי הנסיעה עצר האסיר את המונית במקום מוסתר, פנה אל-עבר המתלוננת, חיבקה ביד ימינו ונשקה בכוח על לחייה ועל פיה. המתלוננת הדפה את האסיר מעליה, אך האסיר קרב אליה שנית, חיבקה בכוח בידו הימנית, בידו השניה הוציא את איבר מינו ועשה את שעשה עד שהגיע לסיפוקו; והכל בכפייה וללא הסכמת המתלוננת. הנאשם הורשע בדינו לאחר שהודה בפרטי כתב-האישום, וביום 27.5.98 נגזר עונשו ל18- חודשי מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מהחזיק רשיון נהיגה לרכב ציבורי למשך 12 שנים. שני המאסרים שהוטלו על האסיר, כאמור לעיל, אמורים היו להירצות במצטבר.
להשלמת התמונה ייאמר, כי בשנת 1997 הורשע האסיר, לאחר הודאה, בעבירות של מעשה מגונה בנוסעת שנסעה עימו במונית. במקרה זה ליטף האסיר נוסעת שהיתה עימו במונית בפלג גופה העליון ובחזה, והציע לשכב עימה תמורת כסף. ביום 2.3.97 נגזר דינו לשישה חודשי מאסר בעבודות שירות ו12- חודשים מאסר על-תנאי.
בהתקרב המועד בו אמור היה האסיר לרצות שני שלישים מתקופת המאסר הכוללת, הובא עניינו לפני ועדת השיחרורים. המחלקה לבריאות הנפש (להלן נכנה אותה - מב"ן) הגישה חוות-דעת שלילית, והתנגדה לשיחרורו המוקדם של האסיר בקובעה כי הוא עבריין-מין המסוכן לציבור. האסיר מצידו הביא חוות-דעת של פסיכולוג, ולפיה בריא הוא לחלוטין בנפשו אשר-על-כן יש ונכון לשחררו שיחרורו מוקדם לאחר תום ריצוי שני שלישים ממאסרו. אחרי שומעה טיעונים ששמעה ועיינה במסמכים שהוגשו לעיונה, החליטה ועדת השיחרורים "לפנים משורת הדין, ועל-מנת לתת לאסיר הזדמנות ולו האחרונה לחזור למוטב, אנו מחליטים לשחרר האסיר שיחרור מוקדם ברשיון ...". ועדת השיחרורים היתנתה את החלטתה בתנאי שהאסיר ימשיך ויתמיד לקבל טיפול אצל הפסיכולוג שהגיש חוות-דעת מטעמו, וכי יתייצב אחת לשבוע בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו.
על החלטה זו לשחרר את האסיר העתירה שלפנינו, ובעניינה שמענו טענות וקיבלנו מסמכים מאת באי-כוח בעלי-הדין.
ראשית לכל ברצוננו להעיר על לשונה של ההחלטה העומדת לדיון לפנינו. ועדת השיחרורים החליטה כי רואה היא לשחרר את האסיר לאחר ריצוי שני שלישים ממאסרו "לפנים משורת הדין ...", ואילו אנו מתקשים אנו לקבל הנמקה זו כהנמקה בת-תוקף. לפני ועדת השיחרורים הייתה מונחת חוות-הדעת של מב"ן ולפיה מסוכן הוא האסיר לציבור. ועדת השיחרורים יכולה היתה להחליט לקבל את חוות-הדעת או שלא לקבלה - תוך שהיא מנמקת את החלטתה, כנדרש - ואולם נתקשינו להבין כיצד זה החליטה הוועדה לשחרר את האסיר "לפנים משורת הדין" שעה שמב"ן קבעה באורח ברור כי מסוכן הוא לציבור ובלא שהוועדה תנסה לרכך עמדה מקצועית זו.
אשר לגוף העניין, לא מצאנו מקום לפרט בכל המסמכים שהוגשו לנו. נאמר זאת, כי עמדת מב"ן ועמדת הפסיכולוגים מטעם המדינה - ובכל חוות-הדעת שהוגשו לנו מטעמם - היתה והינה כי האסיר מסוכן לציבור לכשישוחרר ממאסרו. אנשי המקצוע במב"ן מתארים את האסיר כאדם מניפולטיבי אשר אינו מבין ככל הנראה לעומקם את חומרת המעשים שעשה, וכאדם שאינו שולט על יצריו ואשר אינו מסוגל להבין כי סובל הוא מהפרעה מינית. יתר-על-כן, האסיר מכחיש חלק ממעשיו ורואה הוא את הרשעותיו כאפיזודה חולפת. עוד קובעים המומחים מטעם המדינה - ועל חוות-הדעת חתמו ד"ר בירגר, מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית במרכז לבריאות הנפש באר-יעקב, מר דוד כהן, קרימינולוג קליני בכיר והגב' תמי עשת-סבג, קרימינולוגית קלינית בכירה - כי האסיר אובחן על-ידי צוות רב-מקצועי כבעל סטיה מינית והפרעה מינית לא ספציפית. האסיר, לדעת אותם מומחים, הינו אדם בעל קווים פסיכוטיים באישיותו, ובעל סטיה מינית המבצע עבירות מין בפירקי זמן שונים. עוד אומרים אותם המומחים, כי האסיר אינו מתרשם מאימת הדין. סיכום דברי המומחים הוא, שהאסיר מסוכן כעבריין מין, והסיכון כי ישוב ויבצע עבירת מין גדול מהסיכוי כי לא יבצע עבירה כזו. מכאן מסקנתם החד-משמעית של המומחים מטעם מב"ן, כי אין לשחרר את האסיר שיחרור מוקדם ממאסרו.
האסיר מצידו הגיש חוות-דעת של פסיכולוג מטעמו, ולפיה ממליץ אותו פסיכולוג - מר מוחמד אלחאג' - כי יש לשחרר את האסיר ממאסרו. מר אלחאג' כותב כי האסיר החל להיות מטופל שלו, וכי רצוי לשחררו ממאסרו כדי לאפשר לו לקבל טיפול פסיכולוגי תמיכתי שיקומי אינסטנסיבי. עוד מאשר מר אלחאג' כי בעת החופשות שקיבל מבית הכלא הגיע האסיר אליו לטיפולים מספר פעמים.
מומחי מב"ן מתנגדים לחוות-דעתו של מר אלחאג', ולדבריהם מתעלמות חוות-הדעת שכתב מן העבירות החוזרות ונשנות של האסיר, עבירות שעניינן כולן במעשי מין שלדעתם נובעים מפתולוגיה אישיותית. בהמשך אחד אומרים מומחי מב"ן, כי אין הם יכולים ליטול על עצמם אחריות להמליץ על שיחרורו המקודם של האסיר.
בעת הדיון על-פה לפנינו באנו בשיח עם ד"ר בירגר, בנסותנו לברר אם ניתן לרכך את חוות-דעתה של מב"ן על דרך מציאתה של דבר ביניים כלשהי, ואולם ד"ר בירגר היה איתן בדעתו באשר לסיכון הנשקף מן האסיר, ולא היה נכון לשנות מחוות-הדעת שהוגשה מטעם מב"ן.
העקרונות אשר ועדת השיחרורים אמורה לשוות נגד עיניה - לעת דונה בבקשתו של אסיר להשתחרר ממאסר לאחר ריצוי שני שלישים מעונשו - עקרונות ידועים לכל הם ואין עליהם חילוקים. שיקול ראש-וראשון הוא השיקול של הסיכוי והסיכון כי האסיר לא יחזור או יחזור לפעילות עבריינית לאחר שיחרורו. למותר לומר כי תשובה לשאלה זו נתונה בתחום ההשערה, והשערה זו תיוסד על נתונים מן העבר. ראו למשל ע.ע.א. 2/83 ועדת השיחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688.
בענייננו-שלנו אין צורך שנרחיק לכת. האסיר הורשע בתקופת זמן קצרה יחסית בשלוש עבירות מין חמורות בעת ששימש נהג מונית, ובהיטפלו לנשים שנסעו עימו במונית. אכן, עברו מספר שנים מאז אותן עבירות, ואולם לא מצאנו יסוד להסתייג מחוות-דעת המומחים, כי הצטברות העבירות זו-אל-זו מעידה על אישיות לקויה המהווה סיכון גם לעתיד לבוא. חוות-דעתה של מב"ן לא נסתרה, הלכה למעשה, בחוות-דעתו של המומחה מטעם האסיר, ובהתייצב אותה חוות-דעת של מב"ן לפנינו - כמונו כוועדת השיחרורים - נראה לנו כי שגתה ועדת השיחרורים בהחליטה להתעלם מאותה חוות-דעת ובהטילה על הציבור סיכון שהציבור אינו ראוי כי ישא בו.
אנו מחליטים לעשות איפוא את הצו על-תנאי מוחלט ולבטל את החלטתה של ועדת השיחרורים מיום 23.12.99 לשחרר את האסיר שיחרור מוקדם ברישיון.
היום, כ"ד בשבט התש"ס (31.1.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99092590.G07