בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
9258/00
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד
השופטת מ' נאור
המערער: וניקו
נטרלשווילי
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע
מיום 5.11.00 בת.פ. 918/99 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא ג' גלעדי, והשופטים ב'
אזולאי וח' עמר
תאריך
הישיבה: כ"ד בתשרי התשס"ב
(11.10.2001)
בשם
המערער: עו"ד מירב נוסבוים ועו"ד
רויטל גנון-ברוך
בשם
המשיבה: עו"ד אריה פטר
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. לפנינו ערעור על הרשעה ברצח. טענת המערער היא
שיש להרשיעו בהריגה במקום ברצח, וזאת בשל "מצב של שכרות". כן טוען
המערער שיש להמיר את הרשעתו ברצח בהרשעה בהריגה, בשל קנטור שקונטר על ידי המנוח.
2. ביום 20.4.1999 בשעות הערב שהה המערער יחד עם
חברתו לחיים, סווטלנה מחטיפור (להלן - סווטלנה) ומורדזון רוזיקוב המנוח (להלן -
המנוח) בחצר הבית בבאר-שבע בו התגורר יחד עם סווטלנה. לאחר זמן מה נטל המערער
מביתו סכין ושם אותה בכיסו, אך סווטלנה הבחינה בכך והוציאה את הסכין מכיסו. לאחר
כמה שעות, בהן שתו המערער והמנוח אלכוהול, סמוך לשעה 01:00 נטל המערער סכין אחרת
מהמטבח, ניגש מאחורי המנוח וחתך אותו בצווארו. לאחר מכן המשיך ודקר אותו תשע
דקירות נוספות בצווארו, בבית החזה, בגבו וברגליו. תוך מעשיו אלה נשברה הסכין,
המערער נטל סכין אחרת מביתו והמשיך לנעוץ אותה במנוח. נזק חמור בלב שנגרם למנוח
עקב הדקירות, יחד עם אובדן דם שנגרם עקב הדקירה בצוואר הביאו למותו של המנוח.
על עובדות אלה אין חולק, והמערער הודה בהן עוד
בתשובתו לאישום. הטענות שהוא מעלה הן כאמור, טענת "מצב של שכרות" וטענת
קנטור, שבכוחן, כעיקרון, ואם תתקבלנה, להביא לכך שהרשעתו תומר מרצח להריגה.
הטענה: המערער היה ב"מצב של שכרות"
3. סעיף 34ט לחוק העונשין, התשל"ז - 1977
(להלן - החוק) הקובע את השכרות כאחד מהסייגים לאחריות פלילית מורה:
"שכרות
34ט. (א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של
שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.
(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה
בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה
היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.
(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים
אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא
מותנית גם בתוצאה.
(ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא
אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר
יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע
מעשיית המעשה.
(ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה
חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה,
לפרט מפרטי העבירה".
(לענין הפחתת ההרשעה להריגה במקרה של שכרות כאמור בסעיף
34ט(ב) ראו: ע"פ 3243/95 צאלח דניאל נ' מ"י, פ"ד נב (1)
769, 785-784 פסקה 14 לפסק הדין (להלן - פרשת דניאל). וכן ע"פ 2788/96
בוריס אבלים נ' מ"י, פ"ד נב (3) 187,183 פסקה 4 (להלן - פרשת אבלים)).
4. בערכאה הראשונה לא הועלתה טענת השכרות כטענת
סייג לאחריות פלילית. אכן מעדויות שונות עלה, שהמערער יחד עם המנוח שתו עובר למעשה
ההמתה. כן עלה מעדויות שוטרים שהגיעו לזירת האירוע כי הרגישו בריח אלכוהול הנודף
מפיו של המנוח. חברתו לחיים של המערער, ציינה בעדותה שהמערער היה
"שיכור". גם המערער הזכיר במהלך עדותו, שהיה "שיכור". ואולם,
הדברים לא הועלו בערכאה הראשונה כטענת סייג לאחריות פלילית, והטענה לא נטענה
בסיכומי ההגנה.
בתשובה לאישום ציין בא-כוחו הקודם של המערער:
"הנאשם כופר במחשבה הפלילית שלו לפגוע במנוח
ולגרום למותו, אולם אינו כופר בעובדות... הנאשם מודה שהוא גרם למותו של המנוח.
אנחנו נבקש לא להעלות טענות הגנה של אי-שפיות, או טענות מהסוג הזה, מכיוון שגם
חומר החקירה, או לפחות האמרות, .... אני ביקשתי להראות לפסיכיאטר על מנת לגבש עמדה
אם יש מקום לבדוק את ענין הענישה המופחתת, כי מעורב ברקע גם נושא אלכוהול. בשיחות
בעל פה עם הפסיכיאטר הבנתי שבעקבות שתיית אלכוהול תיתכן אי-שפיות זמנית, אני מבקש
לשמור לעצמי זכות להגיב על כתב האישום בשלב מאוחר יותר. התוצאה היא שבעבירת הריגה
הנאשם מודה, כפוף לזכותו לטעון שהוא היה בלתי שפוי ולא אחראי למעשיו בעת
המעשה".
בא-כוחו הקודם של המערער היה מודע איפוא לנושא שתיית
האלכוהול, אך בסופו של דבר לא העמיד טענה זו כטענת סייג לאחריות פלילית.
5. בשלב הערעור החליף המערער את הייצוג.
באות-כוחו בערעור, עו"ד רוויטל גנון-ברוך ועו"ד מירב נוסבוים, טוענות
שהמערער עשה את שעשה ב"מצב של שכרות". הן קובלות על כך שהערכאה הראשונה
לא התייחסה כלל לטענת המערער שהיה שיכור ואף לא לראיות נוספות שהצביעו על כך,
ונמנעה מלבחון ביוזמתה, את השאלה אם הגנת השכרות עומדת למערער. באות כוח
המערער הגישו בקשה להגשת ראיות חדשות בערעור. הראיות הן מזכרים שונים בענין בדיקת
דם שנערכה למערער כ9- שעות לאחר האירוע, לפיה נמצא שריכוז האלכוהול בדמו של המערער
היה אז 115% מ"ג. כן מבקשות הן להביא חוות-דעת של מומחה, פרופסור יונה אמיתי,
בענין משמעות בדיקת האלכוהול בדם שנעשתה למערער תשע שעות לאחר הארוע.
6. עיינו, בהסכמת המדינה, בראיות הנוספות שמבקשות
באות-כוח המערער להגיש, לרבות חוות-דעת המומחה. דעתי היא שאין בראיות הנוספות כדי
לשנות ממסקנותיה של הערכאה הראשונה. הראיות הנוספות שהגשתן מתבקשת, אינן מביאות,
ולו בדרך הספק, למסקנה, שלמערער עומד הסייג של "מצב של שכרות".
7. חוות-דעת של מומחה בכגון דא, חייבת להשתלב
בחומר הראיות הכולל. כפי שציין השופט בייסקי בענין בו הועלתה טענת אי-שפיות,
בהסתמך על חוות דעת של מומחה:
"משבא בית המשפט להכריע בשאלה כגון זו, מוטל
עליו לבחון ולשקול, לא רק חוות הדעת של המומחים, אלא גם את יתר הראיות אשר באו
לפניו ואת המימצאים העובדתיים שהוכחו, וכולל מעשיו של הנאשם והתנהגותו; מסקנת בית
המשפט [לפיה הנאשם אחראי למעשיו] הוסקה ממכלול הראיות, שחוות הדעת הרפואיות הן רק
חלק מהן. ומשנמצא כי המעשים וההתנהגות אינם משתלבים עם התיזה הרפואית המוצעת, ובית
המשפט מוצא, כי ההפרעות הנפשיות אינן מגיעות כדי מחלת נפש במובנה המשפטי, כי אז
עשויה הדעה הרפואית להישאר תלויה על בלימה [הדגשה לא במקור]"
(ע"פ 870/80 לדאני נ' מ"י, פ"ד לו (1) 29, 35).
8. בחוות דעתו "שחזר" פרופ' אמיתי את
כמות האלכוהול בדמו של המערער על יסוד בדיקת הדם שנעשתה לו תשע שעות לאחר המעשה.
על יסוד שחזור זה, המשולב בדברים שסיפר לו המערער בטלפון, טוען המומחה כי בעת
האירוע היה המערער תחת השפעת אלכוהול בריכוז גבוה מאד. הריכוז היה, לפי חוות דעתו,
בסביבות 400% מ"ג, ונבע משתיית כחצי ליטר וודקה, בשעות שקדמו למקרה. על יסוד
"שחזור" זה קובע המומחה:
"במצב זה היה הנאשם נתון להשפעה של האלכוהול עם
פגיעה קשה ביותר בתפקוד השכלי, בתפיסה ובהבנה עם בלבול, ירידה בעכבות ונטיה
להתפרצות פגיעה קשה ביכולת השיפוט ובשיקול הדעת. במצב כזה נשללה ממנו היכולת
להעריך ולצפות את תוצאות מעשיו".
9. אניח לצורך הענין, וזוהי הנחה בלבד,
שהמערער שתה את כמות האלכוהול שהוא טוען ששתה, הכל כמפורט בחוות-דעת המומחה. עוד
אניח לצורך הענין, שאחוז האלכוהול בדמו של המערער, היה כנטען על ידי המומחה. גם
בהסתמך על ההנחות הללו, מסקנתי היא, שהמערער לא היה ב"מצב של שכרות",
כהגדרתו בחוק, ולו בשל כך שהעובדות שהתבררו בתיק זה טופחות על פני טענת "מצב
של שכרות", ומסקנתו של המומחה נותרת "תלויה על בלימה".
10. "מצב של שכרות", בדומה לסייג לאחריות
פלילית שמקורו באי שפיות, מצריך תנאים מצטברים. הוכחת "מצב של שכרות"
מצריכה, כתנאי הכרחי אך לא מספיק, שהנאשם היה תחת השפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן
או גורם מסמם אחר. המערער שלפנינו נמצא - בדרגה זו או אחרת - תחת השפעת חומר
אלכוהולי. בכך בלבד לא די. הגדרת "מצב של שכרות" דורשת גם קיום
סימפטומים (חלופיים) שיתקיימו עקב השפעת החומר האלכוהולי (ראו: פרשת דניאל, עמ' 785-784). סעיף 34ט(ד) מונה שלושה סימפטומים חלופיים. האחד - שהנאשם היה
חסר יכולת של ממש בשעת מעשה להבין את אשר עשה; השני - שהנאשם היה חסר יכולת של ממש
להבין את הפסול שבמעשהו; השלישי - שהנאשם היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית
המעשה. בחינת חומר הראיות מעלה שאף אחד משלשת הסימפטומים לעיל, לא התקיים במערער,
ודי בכך כדי לדחות הטענה בדבר "מצב של שכרות", יהא אשר יהא אחוז
האלכוהול בדמו של המערער בשעת המעשה.
11. חוות הדעת אותה מבקשים להגיש איננה
"נצמדת" למונחים המדויקים הקבועים בסעיף החוק האמור. המעט שניתן היה
לצפות מחוות דעת שמבקשים להגישה, באופן חריג, בשלב הערעור, הוא שחוות הדעת
"תכסה" את הדורש "כיסוי". עם זאת, אצא לצורך הענין מהנחה
נוספת, והיא שמה שהתכוון המומחה לומר בסיפא לחוות דעתו שצוטטה לעיל, הוא שהתקיים
אחד או יותר משלושת הסימפטומים שמניתי. אפילו בהנחה שזו היתה כוונתו, בחינת הראיות
שהוגשו בתיק זה מצביעה על כך שאין יסוד - ולו מחמת הספק - למסקנותיו. אבחן את שלשת
התנאים האמורים בהשוואה לראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה.
12. החלופה הראשונה מצריכה הכרעה בשאלה האם
המערער היה חסר יכולת של ממש בעת המעשה להבין את אשר עשה. מן הראיות
שהיו מקובלות על הערכאה הראשונה עולה שלא כך היה. המערער טען, אמנם, בחלקים
מסוימים מעדותו, כי כלל לא הבין מה קורה, ואף לא הבין שדקר את המנוח בגרונו, וכל
מה שהיה אחר כך. ואולם, מן הראיות עולה אחרת: שכנה שהיתה עדת תביעה, נטליה גורביץ
שמה, שמעה את המנוח אומר למערער: "ואנו, תעזוב אותי, אני נחנק". והמערער
השיב לו: "עכשיו אתה מפחד ממני, ואני אהרוג אותך, ואתה תתפגר על הכסא
הזה" (עמ' 38 לפרוטוקול הישיבה מיום 22.11.99). בית המשפט קיבל עדות זו (עמ'
22-23 להכרעת הדין). ועוד: המערער הביא סכין נוספת, כאשר נשברה הסכין הראשונה, על
מנת שיוכל להשלים את "מלאכתו". דבריו ומעשיו של המערער בזמן אמת מדברים
בעד עצמם. הם מוכיחים מעל לכל ספק שהמערער הבין היטב את אשר הוא עושה. הוא איים
לקטול את המנוח, וכך אכן עשה. הוא גם סיפר על מעשיו לשוטרים שהגיעו לזירה תוך זמן
קצר (והשוו: פרשת אבלים, עמ' 187, פסקה 4).
13. החלופה השניה מצריכה הכרעה בשאלה, האם
המערער היה חסר יכולת של ממש להבין את הפסול שבמעשהו. גם על כך יש
להשיב בשלילה. לאחר האירוע - ברח המערער מהמקום. הוא ניסה להימלט מהשוטרים, הטמין
את הסכין בין השיחים, התקשר לאביו וביקש לבוא אליו יחד עם סווטלנה ובנה. הוא אמר
לאביו ש"יש לו בעיות", ואף ביקש אותו לשלם עבור המונית כשיגיעו. לא כך
מתנהג מי שאינו מבין את הפסול במעשיו. המערער גם הביע צערו בפני השוטרים זמן קצר
לאחר האירוע. שוב, מעשיו ואמרותיו של המערער מעידים על תובנת המערער לכך שעשה
מעשה אסור ופסול.
14. החלופה השלישית מצריכה הכרעה בשאלה האם המערער היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. בענין חלופה זו
אמר השופט קדמי בפרשת אבלים (עמ' 189 פסקה 5ד):
"היכולת 'להימנע מעשיית המעשה', מבטאת את 'כושר
השליטה'; קרי: את דרישת ה'רצייה'; וכושר זה מהווה, כידוע, תנאי יסוד לנשיאה
באחריות פלילית, כמתחייב מן הסייג הקבוע בסעיף 34ז לחוק העונשין. על-פי הסייג
האמור, אדם אינו נושא באחריות פלילית למעשה עבירה, אלא במקום שהייתה לו, בשעה
שביצע את מעשה העבירה, היכולת '...לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו...'.
היעדרה של ה'יכולת' האמורה - קרי: אי עמידה בקיומה של דרישת ה'רצייה' - משמיטה את
הבסיס מתחת לכושרו של אדם לשאת באחריות פלילית להתנהגותו.
ולא למיותר יהיה להדגיש, כי 'יכולת הבחירה' עשויה
להיפגע לא רק עקב שכרות, אלא גם כתוצאה ממחלת נפש או מחמת ליקוי בכושר השכלי,
כאמור בסייג לאחריות של אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין; וגם כאן, אין
המדובר בשלילה מוחלטת של היכולת האמורה אלא אך בהעדר 'יכולת-של-ממש... להימנע
מעשיית המעשה'.
הגנת אי שפיות הדעת והגנת השכרות, ככל שהן נעוצות
בפגיעה ב'יכולת הבחירה' - קרי: בכושר הרצייה - אינן דורשות את שלילתה המוחלטת
ושתיהן מסתפקות בכך, שהפגיעה בכל אחת מהן מגיעה כדי ,חסר יכולת של ממש' לעשות בה
שימוש. רמת פגיעה זו משותפת הן לפגיעה ב'יכולת התובנה' והן לפגיעה ב'יכולת
הרצייה'".
באופן קונקרטי בנסיבות אותו ענין הדומות לענייננו הבהיר
השופט קדמי:
"אכן, חומר הראיה מלמד כי רמת שכרותו של המערער
היתה גבוהה ועמוקה; ומשמתברר מהתנהגותו ומדברים שאמר בשעת המעשה, כי לא איבד את
כושר התובנה, ממקדות הנסיבות את תשומת הלב באפשרות של אובדן כושר הרציה. המערער לא
גילה בעבר נטייה לנקיטת אלימות פיזית כנגד המנוחה, והמעשה שעשה היה בגדר 'הפתעה'
מוחלטת לכולם. ההסבר היחיד שבפי המערער למעשה שעשה הוא אובדן צלם אנוש, ומשמעותו
האפשרית בנסיבות היא פגיעה מעמיקה ביכולתו להימנע מעשייתו.
ברם, לשיטתי, אין די במקרה דנא באפשרות העיונית
שמציגות הנסיבות, ומן הדין היה שאפשרות זו תהפוך לאפשרות מעשית וממשית, מכוחה
של תשתית ראייתית מתאימה [הדגשה לא במקור]. בהיעדר תשתית כאמור, דין
טענתו של המערער בדבר כוחה של השכרות להביא להמרת ההרשעה ברצח להרשעה בהריגה,
להידחות".
גם בענייננו לא הניח המערער בעדותו בבית המשפט
תשתית ראייתית מתאימה בענין העדר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. המערער מסר
במשטרה כמה גרסאות, שהסתירות ביניהן רבות. באחת מהן, ת21/ מיום 28.4.99, כמה ימים
לאחר האירוע, אמר המערער שהוא ניסה לשלוח את המנוח לביתו, אך המערער רצה
"קייף" [כך במקור] ו"אני לא יכולתי להתאפק אבל ההרגשות
שהצטברו אצלי תוך מספר שעות, וכל זה, כנראה הביא לכך שאני פשוט התפוצצתי ודקרתי
אותו". דברים אלה נאמרו בהקשר להתנהגות מקנטרת של המנוח (לנושא הקנטור אחזור
בנפרד). אין זו טענה בענין העדר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה. מכל מקום אין
די בכך שהמערער השתמש במלים אלו באחת מגרסאותיו במשטרה (ולא בראשונה בהן), אם לא
חזר והעמידן לבחינת בית המשפט בעדותו. אין מנוס אפוא מן המסקנה שהמערער לא הניח
תשתית מינימלית, ולו בדרך של העלאת ספק, כדי שייקבע שהוא נהנה מסייג לאחריות
פלילית. גם הטענה לפיה המערער "לא ידע" מה קרה, שהועלתה פה ושם בעדותו,
אינה שקולה לטענה של חוסר יכולת להימנע מעשיית המעשה (והשווה: ענין אבלים,
עמ' 188 פסקה 5ב(2)).
15. הגנת "מצב של שכרות" אינה עומדת לכל
מי ששותה לשוכרה. בנוסף לשתיה, צריך להתקיים לפחות אחד הסימפטומים אותם מניתי
לעיל, וצריך שיתקיים קשר סיבתי בין הסימפטומים לבין השכרות (ראו: ענין דניאל,
עמ' 784 - 785 פסקה 14). ניתן להקיש לענייננו גם מהלוך מחשבתו של
הנשיא ברק במ"ח 3635/01 מוחמד סמארי נ' מ"י (לא פורסם). הבקשה
למשפט חוזר התבססה, בין השאר, על טענת שכרות, טענה שלא עמדה לדיון בשום שלב במשפט:
מבקשי המשפט החוזר טענו, כמו בענייננו, כי היו במשפטם ראיות למכביר, לפיהן היו
שיכורים בזמן ביצוע המעשים המיוחסים להם. ברכבם נתפסו בקבוקי וודקה, ואף מעיון
בהודעותיהם במשטרה עלה כי היו שיכורים. הנשיא ברק דחה טענתם זו וקבע:
"מעיון בחומר שלפניי, לא נראה כי יכלה לעמוד
למבקשים הגנת השכרות בנסיבות הענין. ראשית, הפעילות שביצעו המבקשים בשעת העבירה
היתה פעילות מורכבת. המבקשים גררו את שומר האתר אל מחוץ למכוניתו. שניים מהם קשרו
תייל לגרונו והשלישי ניגש לרכב, שנותר מאחור, כדי לחפש בו את המפתחות של המחסן
באתר הבניה. פעולות אלה, מעידות על רמת ערנות מספקת, להבנת המעשים אותם ביצעו
המבקשים. גם בית משפט זה, בבואו לתאר את נסיבות האירוע קבע כי נסיבות הנסיון לשוד
שסוכל בשלב מתקדם מתאפיינת בתכנון, הפתעה ואכזריות... ' לכך יש להוסיף את ההודעות
המפורטות של המבקשים בהם ציינו את השתלשלות האירועים, מושא כתב האישום כנגדם,
בפירוט. בכל אלה יש כדי להצביע על כך, כי גם אם שתו המבקשים לשוכרה, לפני ביצוע
פעולות מושא האישום, הרי שהם לא הגיעו למצב בו היו חסרי יכולת של ממש להבין את אשר
הם עושים. או את הפסול שבמעשיהם. כדרישת סעיף 34ט' לחוק העונשין".
פסק הדין בענין סמארי מדגים, שאין די
בכך שהנאשם שתה לשוכרה לפני האירוע נשוא האישום. נדרשים גם הסימפטומים הנקובים
בסיפא של סעיף 34ט(ד). אף שאין שני מקרים זהים לחלוטין, יש דמיון רב בין בקשה זו
לבין ענייננו. גם בענייננו ההודעות שמסר המערער במשטרה ובבית המשפט, הודעות
מפורטות הן (אף שפה ושם, בגרסאות המתפתלות של המערער טוען הוא שאינו יודע מה קרה)
גם המעשים בענייננו מצביעים על ערנות מספקת: נזכיר לעניין זה שהמערער הלך למטבח
ולקח סכין אחרת, לאחר שהסכין הראשונה נשברה, ומיד לאחר המעשה ברח, הסתיר את הסכין,
טלפן לאביו, הכל כפי שכבר תואר (השוו: פרשת אבלים).
16. הלכה דומה קיימת בענין סייג אי השפיות. גם
לענין סייג אי השפיות לא די בכך שנאשם הוא חולה נפש, אלא נדרש שבעת המעשה יתקיימו
הסימפטומים הקבועים בסעיף 34ח לחוק. בענין דניאל הוזכרו דברי השופטת דורנר
בע"פ 7761/95 אבו-חמאד נ' מ"י, פ"ד נא (3) 245, 250 שקבעה:
"הנה כי כן, קיומה של מחלת נפש מהווה תנאי
הכרחי אך לא מספיק להקמת הסייג לאחריות הפלילית. עיקר הסייג בא לביטוי
בסימפטומים מסוימים של מחלת נפש, העשויים לשלול את פליליות המעשה. עמד על-כך השופט
אגרנט בע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, וערעור נגדי [1]
בעמ' 290-289 [פ"ד י 281, 289]:
'ושוב עלי להדגיש כי עצם העובדה של היות הנאשם לוקה
בליקוי נפשי רציני בזמן אירוע המאורע נשוא האישום, כך 'שמבחינה רפואית' אין לראותו
כאחראי למעשיו, אין בה תמיד תשובה מספקת לשאלה הנוספת שבית-המשפט חייב להציג
לעצמו, היא השאלה, אם עקב אותו ליקוי נתקיים בו, בנאשם, אחד המבחנים שקבעם החוק
בשטח זה לשם פטור מעונש'".
ובהמשך הדברים:
"חולה במחלת נפש אחראי למעשיו ככל אדם. והוא לא
ישא באחריות פלילית רק אם יניח תשתית ראייתית המעלה ספק סביר כי מחלת הנפש שבה הוא
חולה שללה את יכולתו לגבש כוונה פלילית כמפורט בסעיף 34ח הנ"ל".
בדיקת קיומם או העדרם של הסימפטומים מייתרת לא
אחת הכרעה בשאלת סיווגן של מחלות נפשיות, או בדיקת דרגת השכרות לגבי טענת
"מצב של שכרות" (ראו והשוו גם ע"פ 3795/97 פלוני נ' מ"י,
פ"ד נד (3) 97).
17. ניתן איפוא, לסכם סיכום ביניים ולומר כך: חזקה
על מעשה שהוא נעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית (סעיף 34ה לחוק העונשין),
מכל האמור עולה, שהמערער לא עורר ספק סביר (סעיף 34כב(ב) לחוק) כי היה ב"מצב
של שכרות" במשמעותו המשפטית. די בכך כדי להביא למסקנה כי לראיה שמבקשים
להגישה, אין משקל היכול "להפוך את קערת ההרשעה על פיה, או כדי להצדיק החזרת
ההליך לבית המשפט המחוזי להשלמת הבירור העובדתי" (ע"פ 563/98 רוני
נחום נ' מ"י (לא פורסם)). המערער לא הראה, אף לא מחמת הספק, וגם בשים לב
לחוות הדעת, שעומד לו הסייג של "מצב של שכרות" במובנו המשפטי. רק למען
הסדר אעיר כי אילו סברתי שיש מקום לקבל את הראיות הנוספות, הייתי מורה על
החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי שתיבחנה שלל ההנחות שהנחתי עד כה לטובת
המערער.
18. באות-כוח המערער עומדות על ראיות שונות, שיש
בהן כדי להצביע לכיוון זה שהמערער שתה כמויות ניכרות של אלכוהול. לא נעמוד על
כולן. נזכיר בקצרה שסווטלנה אמרה עוד במשטרה שהמנוח והנאשם היו "חמים, גם
שיכורים"; בשטח נמצאו כוס שבורה וכוס נוספת המכילה נוזל בעל ריח אלכוהולי;
קיימות עדויות לפיהן מפיו של המערער נדף ריח של אלכוהול, ועוד. אין מחלוקת על כך
שהמערער שתה. ואולם, אמירה של עד שפלוני היה שיכור, או אמירת המערער אשר מעיד על
עצמו שהיה שיכור, אינן בגדר "מילות קסם" המצביעות על קיום "מצב של
שכרות" מבחינה משפטית (והשוו שוב לפרשת אבלים).
19. הוא הדין בטענה שהמערער לא מצא את הסכין. באות
כוח המערער טוענות כי הדבר מצביע על מצב דעתו "המבולבל". בסופו של דבר
כן מצא המערער את הסכין בין השיחים. מדובר בסכין שהוטמנה, והעובדה שהמערער לא מצא
אותה בחיפוש הראשון אינה מעידה על דבר. בדומה: המערער טען בתחילה כי מה שאירע -
אירע במטבח, אך נוכח דברי סווטלנה כי המנוח ישב בחצר, חזר בו. ל"שינוי"
זירת הארוע יש הסבר אחר, שאינו כרוך ב"מצב של שכרות": העובדות לאשורן הן
שהמערער תקף את המנוח מאחור, כשהמנוח ישב על כסא. סיטואציה זו אינה עולה בקנה אחד
עם טענה אחרת שהעלה המערער בגרסאותיו המשתנות, לפיה חשש ממעשיו של המנוח.
20. ועוד: המומחה, פרופ' אמיתי, מתאר בחוות דעתו
מכלול תופעות פיזיות ומנטליות שהן בגדר תופעות לוואי של שתיית אלכוהול בכמות
הנטענת:
"בלבול שכלי, חוסר התמצאות, סחרחורת, תגובות
נפשיות קיצוניות, הפרעה בחושים כגון ראיה כפולה...הפרעה בשווי המשקל, חוסר
קואורדינציה של שרירים, אי יציבות בהליכה ודיבור לא ברור".
בחינת קיומן של תופעות אלו אצל המערער, מלמדת על העדר כמעט
מוחלט של תופעות כגון דא (אף בשים לב לאפשרות שהמערער הוא שתיין כרוני ועל כן מידת
השפעת האלכוהול עליו פחותה מאשר על אדם "נורמלי"). מעדותה של סווטלנה,
אותה מביא פרופסור אמיתי כחיזוק למסקנתו, אנו למדים כי בזמן שקדם למקרה, המנוח
והמערער "סיפרו בדיחות, קפצו מנושא לנושא". אין בעצם התנהגות זו כדי
להעיד על כך שהמערער היה שיכור, במיוחד לאור הסממנים המעידים על שכרות, אותם תיאר
פרופסור אמיתי נרחבות בחוות דעתו, סממנים שאין עדות ממשית המצביעה על קיומם אצל
המערער.
21. לסיכום: אין מקום לקבוע, ולו מחמת הספק, וגם
בשים לב לראיות הנוספות שהגשתן מתבקשת, שעומד למערער סייג של "מצב של
שכרות", כהגדרתו בחוק.
שכרות חלקית
22. באות-כוח המערער העלו גם באופן חלופי טענה של
שכרות חלקית כאמור בסעיף 34ט(ה) לחוק. תנאי לקיומה של שכרות חלקית הוא שנאשם לא
היה מודע בשעת מעשה לפרט מפרטי העבירה. גם טענה זו מצריכה הנחת תשתית עובדתית
הולמת ולא ידעתי אחרי עיון בגרסאותיו המפורטות של המערער מהו אותו פרט מפרטי
העבירה שהמערער לא היה מודע לו.
טענת הקנטור
23. בין המערער למנוח היתה תקרית קודמת, שלושה ימים
לפני הארוע נשוא דיון זה, בליל יום העצמאות. השניים היו אז, לפי כל
הראיות, שיכורים. אין לי צורך לעמוד על פרטי התקרית. הערכאה הראשונה קבעה, וזהו
ממצא עובדתי - כי לא היה קנטור. קביעתה היתה שהמערער פגע כפי שפגע במנוח "על
רקע משולב של הסכסוך מליל יום העצמאות. נקמנות, אגו פגוע והסימביוזה המשתקפת
במערכת היחסים של הנאשם והמנוח של תגרות וישיבות 'סולחה' לשתיית אלכוהול, מערכת של
כעסים, של פגיעות הדדיות, שנמשכו מאז ליל יום העצמאות ועד לאירוע". הערכאה
הראשונה שללה את האפשרות, שעלתה בעדות סווטלנה ובעדות המערער לפיה, היה
קנטור מיידי, שהתבטא במעשה בעל משמעות מינית שעשה המנוח כלפי סווטלנה, מיד
לפני הדקירות.
24. גם לענין זה יפים דברי בית המשפט בפרשת אבלים, עמ' 191:
"כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מבחנו של קנטור -
בעניין הנדון כאן - הינו כפול: סובייקטיבי ואובייקטיבי. אכן, מן ההיבט הסובייקטיבי
אפשר שהשכרות 'הנמיכה' את סף הספיגה של המערער והחלישה במידה מסוימת את מעצוריו,
אך אין לנו יסוד לומר כי היה בה כדי להוציאו מכליו עד כדי 'אבדן עשתונות'; ומכל
מקום, בודאי שלא היה באותן התבטאויות - חריפות ככל שתהיינה כשלעצמן - כדי לעמוד
במבחן האובייקטיבי של אדם מן הישוב".
25. באות-כוח המערער מבקשות לבחון מחדש את השאלה אם
לא די בקנטור סובייקטיבי. אין מקום לבחינת שאלה זו מחדש בהליך זה, כאשר לפי קביעות
בית המשפט קמא, גם המבחן הסובייקטיבי לא התקיים (השוו: דנ"פ 6800/00 מליסה
נ' מ"י (לא פורסם)). לא היתה בענייננו, כפי שנקבע, התגרות "שבתכוף
למעשה" (ראו ע"פ 686/60 סימן טוב נ' מ"י, פ"ד לו (2)
53, 68; ע"פ 543/97 זורבליוב נ' מ"י, נה (2), 541). מעבר לכל
אלה, כשלעצמי שותפה אני לעמדתו של חברי השופט מצא, לפיה אין מקום היום לשקול את
שינוי ההלכה המושרשת היטב בענין הקנטור. זהו ענין למחוקק (פסקה 20 לפסק דינו בענין
ע"פ 2534/93 מליסה נ' מ"י, פ"ד נא (2) 614,597).
26. לסיכום: אציע לחברי לדחות ערעור זה ולהשאיר על
כנה את הרשעתו של המערער בעבירת הרצח, לרבות העונש של מאסר עולם המתבקש מכך.
ש
ו פ ט ת
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה לפסק דינה
של חברתי, השופטת מ. נאור.
אבקש להעיר לענין סעיף 25 לפסק הדין כי המקרה
שלפנינו, אכן, אינו מצריך בחינה מחדש של שאלת חלותו של המבחן האובייקטיבי על יסוד
"העדר הקינטור" לצורך בחינת קיומה של כוונה תחילה בעבירת הרצח ולו מן
הטעם כי לא נתקיים היסוד הסובייקטיבי הנדרש לצורך קיומה של "התגרות בתכוף
למעשה" בנסיבות שמנעו מן המערער יכולת לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו. ממילא,
אין גם צורך לקבוע עמדה בשאלה האם בחינה מחדש כאמור, באם יהא מקום לעשותה, מקומה
במסגרת שינוי ההלכה הפסוקה או שמא יש להותיר ענין זה למחוקק (השווה ע"פ
759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) עמ' 459, עמ' 471 ואילך).
ש
ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ'
נאור.
ניתן היום, ז' בשבט התשס"ב (20.1.2002).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
ת
_________________
העתק
מתאים למקור 00092580.C05 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il