יתחק אדמוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9252/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9252/12 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערער: יצחק אדמוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד) מיום 20.12.2012 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 25199-08-10 בשם המערער: עו"ד זכריה שנקולבסקי פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד) מיום 20.12.2012, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 25199-08-10. 2. ביום 15.8.2010 הוגש לבית משפט השלום כתב אישום נגד המערער, המייחס לו עבירות שונות על פי חוק העונשין, התשל"ז-1977. הדיון האחרון בתיק, שהוקדש להוכחות וסיכומים, התקיים ביום 6.9.2011 (להלן – הישיבה המסכמת). במהלך הדיון הושתו על המערער הוצאות בגובה 250 ש"ח. בעקבות החלטה זו פנה המערער ביום 26.10.2011 לבית המשפט בבקשה להודיע לנשיאת בית המשפט העליון על פסיקת ההוצאות, שכן לטענתו כך מתחייב מסעיף 72 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ביום 6.11.2011 דחה בית משפט השלום את הבקשה, בקובעו שסעיף 72 הנ"ל אינו חל על המקרה של המערער, שכן אין המדובר בקנס או מאסר. ביום 20.11.2011, כחודשיים וחצי לאחר הישיבה המסכמת, וכשבועיים לאחר ההחלטה בעניין ההודעה לנשיאת בית המשפט העליון, הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט מלדון בעניינו. בבקשתו טען המערער כי שלוש החלטות דיוניות שנתן בית המשפט בעניינו מקימות חשש ממשי למשוא פנים. ההחלטה הראשונה עליה מלין המערער היא החלטת בית המשפט לחקור אותו בעניין איחורו לישיבה המסכמת, שנבע, לטענתו, מכך שבנו נחבל. אליבא דמערער, בחקירה עלו שאלות המלמדות כי בית המשפט סבור שהמערער הוא שקרן. ההחלטה השנייה אשר תוקף המערער היא ההחלטה לחייבו בהוצאות של 250 ש"ח. לטענת המערער, ההוצאות הוטלו עליו אך ורק בשל שטף דיבורו המהיר, שאותו אין הוא יכול לשנות, בעת מסירת עדותו. המערער מציין כי בית המשפט הפסיק את עדותו כמעט בכל משפט (והדבר קיבל ביטוי בפרוטוקול), תוך אזהרות שיפסקו נגדו הוצאות אם לא ידבר באופן ברור. לפי הטענה, בשל התנהלות זו של בית המשפט – ששיאה בהטלת ההוצאות בפועל – היה המערער נתון ללחץ רב. ההחלטה השלישית שנגדה טוען המערער היא ההחלטה שלא להודיע על הטלת ההוצאות לנשיאת בית המשפט העליון. לטענת המערער, להטלת ההוצאות אין עיגון חוקי אלמלא סעיף 72 האמור. בנוסף, טוען המערער כי מנימוקי ההחלטה עולה כי בית המשפט סבור שהמערער העיד במהירות מתוך כוונה להפריע לדיון. 3. ביום 20.12.2012, דחה בית משפט השלום את בקשת הפסלות. בית המשפט ציין כי המשיבה (בבקשת הפסלות וכן בערעור) התנגדה לבקשה, בטענה שמדובר בהחלטות דיוניות שאין בהן נקיטת עמדה ביחס למערער או ביחס לתוצאות התיק. בנימוקיו לדחיית הבקשה ציין בית המשפט כי דין הבקשה להידחות ולו מן הטעם שהמערער לא העלה את טענת הפסלות בהזדמנות הראשונה. לגוף הדברים קבע בית המשפט כי אין הטענות מקימות עילת פסלות, וכי בית המשפט לא הביע כל עמדה לגופו של התיק. בית המשפט אף הסביר את הסיבה למתן ההחלטות שעליהן מלין המערער. יצוין שבהחלטתו קבע בית המשפט כי ביום 25.12.2012 ייערך שימוע הכרעת הדין בעניינו של המערער. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. בערעורו חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות, ומוסיף טענה חדשה, הנוגעת לשהות הרבה שנדרשה לבית המשפט קמא בכדי להכריע בבקשת הפסלות. בקשת הפסלות הוגשה, כאמור, ביום 20.11.2011. ביום 3.4.2012, מספר חודשים לאחר שהוגשה בקשת הפסלות, הגיש המערער לבית המשפט קמא בקשה למתן החלטה בבקשת הפסלות ולהכרעת דין. ביום 25.4.2012 ציין בית המשפט כי המשיבה לא הגיבה לבקשת הפסלות, והורה לה להגיש את התגובה. רק כשמונה חודשים מאוחר יותר, ביום 20.12.2012, ניתנה ההחלטה בבקשת הפסלות. לטענת המערער, לא ניתן להבין את השיהוי בקבלת ההחלטה. עוד טוען המערער כי הקביעה לפיה לא הגיש את בקשת הפסלות בהזדמנות הראשונה אינה מדויקת, שכן הבקשה הוגשה כשבועיים לאחר מתן ההחלטה בעניין ההודעה לנשיאת בית המשפט העליון – החלטה אשר הייתה ה"שיא" של רצף האירועים שהביאו לגיבוש עילת הפסלות. 5. סבורני כי צדק בית המשפט קמא בהחלטתו לדחות את הבקשה ובנימוקיו, ועל כן דין הערעור להידחות. ראשית, סעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי טענת הפסלות תועלה "מיד לאחר" היוודע עילת הפסלות (ראו גם: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 65-63 (2006), והאסמכתאות המובאות שם). המערער טוען בערעורו כי עילת הפסלות התגבשה לאחר ההחלטה בדבר ההודעה לנשיאת בית המשפט העליון, והבקשה הוגשה כשבועיים לאחר מכן. דא עקא, שמבקשת הפסילה ומהערעור עולה כי המערער סבור שבכל אחת מן ההחלטות הדיוניות היה כדי להקים עילת פסלות עצמאית. נוכח דברים אלו, היה עליו להעלות את הטענות זמן רב לפני הגשת בקשת הפסילה. שנית, הלכה היא, כי אין בהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט, ואף ברצף של החלטות, כשלעצמן, כדי לבסס עילה לפסילתו (ראו למשל: ע"פ 3374/09 פקירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.5.2009); מרזל, בעמ' 178-174). כך למשל, נפסק בעבר, כי החלטות דיוניות שעניינן פסיקת הוצאות נגד בעל דין, אינן עילה לפסילת שופט (ראו: ע"א 2979/02 ג'יולבניז נ' "טפחות" בנק משכנתאות לישראל, בפס' 5 לפסק-הדין (לא פורסם, 28.4.2002)). ערעור פסלות שופט אינו המקום להעלות טענות ערעוריות. כך הוא באופן כללי, וכך הדבר שבעתיים נוכח ההחלטות שנתקבלו בענייננו, אשר אינן מעלות ולו רמז לגיבוש עמדה של בית המשפט כלפי מהימנותו של הנאשם, אשמתו, או תוצאת התיק. למעלה מן הצורך יצוין שלבית המשפט סמכות טבועה להשית על בעל דין הוצאות בשל התנהלותו במהלך הדיון, לרבות במהלך מתן עדותו. ההוצאות שהוטלו על המערער אינן הוצאות שעליהן נדרשת הודעה לפי סעיף 72 לחוק בתי המשפט. יוער כי תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי בית המשפט מתנהל כלפיו במשוא פנים, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות על המערער להראות כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים (ראו למשל: ע"פ 1479/07 נומדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2007)). לסיום, ראוי לציין כי הזמן שחלף מיום בקשת הפסלות ועד ההכרעה בה הוא אכן זמן ארוך. עם זאת, מובן שאין בכך כדי לפסול את בית המשפט מלדון בעניינו של המערער. 6. סופו של דבר, המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". ערעור זה אינו מבסס, ולו במעט, חשש לקיומו של משוא פנים בניהול המשפט. 7. לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב. יש לקוות שהכרעת הדין אכן תינתן ביום 25.12.2012. ניתן היום, י' בטבת התשע"ג (23.12.2012). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12092520_S01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il