ציונה כהן נ. רשות מקרקעי ישראל

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9239/18 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון העותרת: ציונה כהן נ ג ד המשיבות: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. כנסת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בעצמה פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. במסגרת העתירה שלפנינו מבקשת העותרת, שמייצגת את עצמה, לבטל פסקי דין שניתנו על ידי בתי משפט שונים שלפיהם העותרת, הוריה וילדיהם האחרים פלשו לשתי חלקות מקרקעין בבית דגן (להלן: הנכסים); ולפי הנמסר בעתירה אחד מהנכסים כבר פונה ונהרס. עתירה זו מצטרפת לשורה של הליכים משפטיים שבהם נקטה העותרת (לרבות לפני בית משפט זה), שראשיתם עוד בשנת 2004 (להרחבה על אודות חלק מההליכים ראו: ע"א 180/12 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 6 (4.2.2014)), ולדבריה עתירה זו מוגשת כעת עקב מידע חדש ועובדות שנתגלו לה "שבכוחם לשמוט את הבסיס" תחת פסקי הדין שניתנו בקשר לנכסים – וככל שניתן להבין, הכוונה למידע שהתפרסם בתכניות טלוויזיה ושעניינו מדיניות הממשלה ביחס לקליטת יהודי ארצות ערב ולבעלות במקרקעין שבהם התגוררו. בעתירה מפרטת העותרת ליקויים שנפלו לשיטתה בפסקי הדין שדנו בזכויות בנכסים. בתוך כך טוענת העותרת כי פסקי הדין שהתקבלו בקשר לנכסים, כמו גם פינויה בפועל מאחד הנכסים, מפלים אותה לרעה ביחס לשכניה ויתר התושבים בבית דגן. כן נטען כי יש לתקן את חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, כך שיתוקן העוול שנגרם לעולים מארצות ערב שזכויותיהם במקרקעין לא נרשמו; וזאת בין היתר בשים לב לפעולות שנעשו בשנים האחרונות להסדרת מגורים ביהודה ושומרון, כמו גם חקיקה שהסדירה את מעמדם של "מפוני כפר שלם", "מפוני עמונה" ועוד. 2. דין העתירה להידחות על הסף, אף בלא להידרש לתגובה המשיבים. העתירה אינה אלא חזרה נוספת על טענות שכבר נטענו לפני בית משפט זה ונדחו, הן בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים הן בשבתו כבית משפט גבוה לצדק; וניכר כי העותרת מיצתה עד תום את יומה בבית המשפט וחרף האמור שבה ומנסה להשיג על פסיקות חלוטות שהתקבלו בעניינה (ראו והשוו: בג"ץ 3332/18 ‏לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (18.12.2018)). דברים אלה כוחם יפה במיוחד בהינתן שמדובר בטענות ערעוריות, והלכה מושרשת היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות שניתנו על ידי הערכאות המוסמכות – וכאן המקום לציין כי הדברים הובהרו לעותרת מספר פעמים (ראו למשל: בג"ץ 8176/15 מיום 14.12.2016; בג"ץ 1613/12 מיום 1.3.2012; בג"ץ 3176/09 מיום 4.5.2009; וראו גם: בג"ץ 5522/18 ‏כצמן נ' פרקליטות המדינה, פסקה 4 (8.8.2018); בג"ץ 2510/17 ‏חדד נ' שרת המשפטים, פסקה 4 (24.5.2017)). בנוסף, אין בנסיבות שתוארו בעתירה משום הצדקה להורות על תיקון החקיקה כפי שנתבקש, מה גם שלנוכח עקרון הפרדת הרשויות הלכה היא שאין זה מתפקידו של בית משפט זה להורות למשיבות ליזום תיקון של חקיקה (בג"ץ 4448/18 התאחדות הוצאות ספרים בישראל "המו"ל" אגודה שיתופית של מוציאים לאור בישראל ‏בע"מ נ' שרת התרבות והספורט, פסקה 2 (11.7.2018); בג"ץ 7251/16 ‏שמיר נ' כנסת ישראל, פסקה 5 (5.6.2017)); וממילא סעדים אלה נדחו זה מכבר במסגרת בג"ץ 8176/15. ויודגש כי אין ב"התפתחויות החדשות" שפורטו בעתירה, שנטענו בעלמא וללא כל בסיס, כדי להצדיק סטייה מן האמור. 3. התוצאה היא שהעתירה נדחית. לא בלי התלבטות, ומשלא נתבקשו תגובות לעתירה, הוחלט שלא לחייב את העותרת בהוצאות. ניתן היום, ‏י"א בשבט התשע"ט (‏17.1.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 18092390_G01.docx זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1