משה רוגוזניצקי נ. מדינת ישראל

9 1 בבית המשפט העליון רע"א 9237/23 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקש: משה רוגוזניצקי נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. נסים לסרי 3. דורון ברבי 4. שחר דנגוט 5. רונית לסרי 6. בי.סי.סי. תקשורת בע"מ 7. ז.ר.ד. שירותי תוכנה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"פ 17595-02-18 מיום 6.9.2023 בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה 1: עו"ד גיטל דמס גוטליב בשם המשיבים 2, 5 ו-7: עו"ד אורי שפיגל; עו"ד ליאת בכור בשם המשיב 4: עו"ד אהרון רוזה פסק דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' מרשק מרום) בת"פ 17595-02-18 מיום 6.9.2023, בה קיבל בית המשפט באופן חלקי את בקשת המבקש לעיון בתיק. רקע והחלטת בית משפט קמא כנגד המבקש וחברה שבבעלותו נפתח בחודש אפריל 2021 הליך פלילי, בו הואשם המבקש בייצוא, הברחה ושיווק של תכשירים רפואיים שלא כדין, תוך ביצוע זיוף והטעייה; רישום כוזב במסמכי תאגיד; והלבנת הון (תפ"כ 12811-04-21; להלן: ההליך הפלילי). במקביל להליך זה, מתנהלים שני הליכים נוספים הרלוונטיים לענייננו: ת"פ 17595-02-18 (להלן: ההליך הנוכחי) – בו הוגש כתב אישום נגד מספר נאשמים בגין שינוע, הברחה והפצה של תרופות מרשם ותרופות בלא מרשם, השתמטות מתשלום מס והלבנת הון; ות"פ 17577-02-18 (להלן: ההליך המקביל) – בו הוגש כתב אישום נגד נאשמים אחרים במסגרת אותה פרשייה עובדתית, לגביה הם הואשמו בעבירות דומות. ביום 16.5.2023 הגיש המבקש בקשות עיון בהליך הנוכחי ובהליך המקביל, בהן התבקש בית המשפט לאפשר לו לעיין באמצעות מערכת "נט המשפט" בכל המסמכים שבתיק, לרבות פרוטוקולים. המבקש טען בבקשות אלה כי בהליך הפלילי המתנהל נגדו הזכירה המדינה את ההליכים בהם התבקש עיון. משכך העיון נדרש לו על מנת להיעזר בחומר המצוי בהליכים אלה להגנתו. בתשובותיה לבקשות התנגדה המדינה (היא המשיבה 1) למתן זכות עיון. היא טענה כי למבקש אין כל קשר להליכים בהם מתבקש העיון; וכי מלבד טענה כללית הוא לא הציג הסבר קונקרטי לבקשתו לעיין בהם. עוד טענה המדינה כי יש חשש שהמבקש יעשה שימוש לרעה בחומרים המצויים בתיקים; והדגישה כי רבים מהחומרים בתיקים כוללים פרטי מידע ביחס לנאשמים, עדים וצדדים שלישיים שגילוים עשוי לפגוע באופן ממשי בפרטיותם. אשר על כן, ביקשה המדינה כי ככל שיינתן למבקש היתר לעיין בתיקים, הוא יוגבל רק לעיון בפרוטוקולים של דיונים. כן היא ציינה כי אין לאפשר עיון בחומרים אחרים ובמוצגים שהוגשו, בעדויות או בחוות דעת של עובדי משרד הבריאות, ובפרוטוקולים של דיונים בהם מופיעים פרטים העשויים לפגוע בפרטיות הנאשמים או העדים. הנאשמים בהליך המקביל וחלק מהנאשמים בהליך הנוכחי הצטרפו לעמדת המדינה לפיה יש לדחות את בקשות העיון. המדינה אף הפנתה – הן בהליך הנוכחי והן בהליך המקביל – לעמדת משרד הבריאות ולהתנגדותו לבקשה על רקע חשש משימוש לרעה במידע שיתקבל. משרד הבריאות ציין כי המבקש הגיש שורה של בקשות עיון בהליכים שמשרד הבריאות צד להם, בהליכים שעובדי משרד הבריאות צד להם, ובהליכים שבהם ניתנה חוות דעת על ידי עובדי משרד הבריאות; כמו גם בקשות ועתירות מכוח חוק חופש המידע. נטען כי כלל ההליכים בהם נוקט המבקש מהווים ניסיון להשפיע על עדויותיהם של עובדי מדינה שאמורים להעיד בהליך הפלילי המתנהל נגדו, תוך ניסיון להלך עליהם אימים ולפגוע בשמם הטוב. משכך, טען משרד הבריאות כי יש לצמצם ככל הניתן את חשיפת המבקש למידע הנוגע לאותם עובדים או למידע שהם הציגו במסגרת שני ההליכים, בשל חשש כי הוא יעשה שימוש במידע זה כדי לתקוף את העובדים הללו טרם מתן עדותם בהליך הפלילי המתנהל בעניינו. כאמור, בקשת העיון הוגשה הן בהליך הנוכחי והן בהליך המקביל. ביום 26.6.2023 קיבל בית המשפט (כב' השופטת א' פינק) באופן חלקי את בקשת העיון שהגיש המבקש בהליך המקביל. בית המשפט הבהיר כי בהתאם לעיקרון פומביות הדיון, המעוגן בתקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003 (להלן: תקנות העיון), הכלל הוא שיש לאפשר עיון בתיקי בית המשפט. הנטל המוטל על מבקש העיון בהקשר זה הוא נמוך, והוא לא נדרש להוכיח זיקה או עניין אישי כתנאי מקדים למתן זכות עיון. כן צוין כי על המתנגד לעיון לעמוד בנטל לשכנע כי אין להתירו; וכי כדי להכריע בבקשה יש לאזן בין עניינו של המבקש לעניינם של בעלי דין או גורמים אחרים שעשויים להיפגע מהעיון. באופן ספציפי, קבע בית המשפט כי די בכך שהמבקש טען שהמדינה הזכירה את ההליך המקביל בדיונים בהליך הפלילי שהוגש נגדו כדי לעמוד בנטל המוטל עליו; וכי לא נמצא טעם מספק בבסיס התנגדות המדינה והנאשמים. לצד זאת, סבר בית המשפט כי הוגשו בתיק מוצגים רבים הכוללים מידע עסקי ופרטי רב שאינו קשור כלל למבקש, ושחשיפתו עשויה לפגוע באופן בלתי מידתי בנאשמים ובצדדים שלישיים. משכך, נקבע כי יש לאפשר למבקש לעיין בתיק, וזאת למעט מרבית המוצגים – שגילוים עשוי לפגוע בפרטיות הנאשמים וצדדים שלישיים; ולמעט פרוטוקולים חסויים. כן הותר עיון בחוות דעת המומחים שהוגשו על צרופותיהן. בהליך הנוכחי – ניתנה ביום 28.6.2023 החלטה המורה למבקש לעדכן מה הייתה החלטת בית המשפט בבקשת העיון בהליך המקביל, ולהסביר לאור החלטה זו מדוע עדיין קיים צורך לעיין בתיק ובאילו מסמכים. ביום 13.7.2023 צירף המבקש את החלטת בית המשפט בהליך המקביל, והבהיר כי בהליך הנוכחי הוא מבקש לעיין בכתב האישום המקורי, בבקשות לתיקון כתב האישום, במענה לכתב האישום, בטענות מקדמיות ככל שהוגשו ובפרוטוקולים של הדיונים. הוא הדגיש כי הוא אינו מבקש לעיין במוצגים שהוגשו בתיק, למעט בחוות דעת המומחים שהוגשו על צרופותיהן; וכי בשלב זה אינו מבקש לעיין בפרוטוקולים חסויים. בהחלטת בית המשפט מאותו היום נאמר כי אין בכוונת בית המשפט בהליך הנוכחי להתיר עיון רחב יותר מזה שהותר בהליך המקביל. על כן, התבקש המבקש להגיש רשימת מסמכים בהם ברצונו לעיין בהליך הנוכחי, אשר לא נמסרו לו והועתקו במסגרת ההליך המקביל. בהבהרה שהגיש המבקש ביום 30.7.2023 נטען כי אין ביכולתו למלא אחר הוראות בית המשפט, משום שאין בידיו את רשימת המסמכים בהליך הנוכחי. בהחלטתו מיום 6.9.2023 (שניתנה בפתקית), קבע בית משפט קמא כי לא יינתן למבקש עיון גורף בפרוטוקולים בשל הפגיעה האפשרית בפרטיות של גורמים רבים, ומשלא ברורה הרלוונטיות שלהם. עם זאת, הותר למבקש עיון בגרסאותיו השונות של כתב האישום, באחת מחוות הדעת שהוגשו ובפרוטוקול מיום 23.6.2022 הכולל חקירה נגדית של עורכת חוות דעת זו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים לטענת המבקש, שגה בית משפט קמא בהחלטתו שלא לאפשר לו עיון במרבית המסמכים בהם ביקש לעיין. ראשית, נטען כי קביעתו של בית המשפט לפיה עיון גורף בפרוטוקולים עלול להביא לפגיעה אפשרית בפרטיות של גורמים רבים תמוהה לאור העובדה שהמשיבים עצמם ביקשו להגביל את זכות העיון לפרוטוקולים. לגופו של עניין, מציין המבקש כי לא היה מקום לקבל את טענת המשיבים לפגיעה בפרטיות של גורמים רבים, הואיל וטענה זו נטענה בכלליות, ללא הפנייה למסמכים ספציפיים העשויים לפגוע בפרטיות וללא הנמקה מפורשת. לעמדת המבקש, נטל ההוכחה במקרה של בקשה לעיון רובץ על המתנגדים לעיון, ובענייננו נטל זה לא הורם. עוד נטען כי שגה בית המשפט בנמקו את החלטתו בכך שלא ברורה רלוונטיות העיון במסמכים. לעניין זה, מדגיש המבקש כי בהתאם לפסיקה, נטל ההנמקה הרובץ על מבקש זכות עיון אינו גבוה, והוא לא נדרש להסביר איך העיון יועיל לו. מכל מקום, טוען המבקש כי ההליך הנוכחי אוזכר במפורש על ידי המדינה בהליך הפלילי המתנהל נגדו, כך שהרלוונטיות של העיון במסמכים עבורו ברורה. המבקש מוסיף כי לא ברור מדוע היה בית משפט קמא סבור שיש לבסס את הכרעתו על ההחלטה שניתנה בבקשת העיון שהוגשה בהליך המקביל – אשר אין לו כל קשר להליך הנוכחי. אולם, כי משביקש בית המשפט שתוצג בפניו ההחלטה שניתנה בהליך המקביל, הרי שלא היה מקום לצמצם את העיון מעבר למה שנקבע בהליך המקביל. בשולי בקשתו, טוען המבקש כי יש לפסוק הוצאות על הצד הגבוה והוצאות לדוגמה נגד המדינה. לעמדתו, בקשות רשות הערעור על החלטות שעניינן עיון בתיקים המוגשות למטרת הגנה בהליך הפלילי מסווגות בטעות כבקשות רשות ערעור אזרחיות, וזאת בשל פרשנות שגויה של בש"א 10092/17 צרניק נ' מדינת ישראל (1.2.2018). סיווג זה גורר הפקדת עירבון גבוה ותשלום אגרה, באופן המגדיל את פערי הכוחות הגדולים ממילא הקיימים בין הצדדים. מעבר לכך, המבקש מציין כי כחלק ממאמציו להתגונן מפני ההליך הפלילי שהוגש נגדו, הוא נאלץ להגיש בקשות עיון מרובות בתיקים שונים, אשר רובן הגדול התקבל חרף התנגדות המדינה. על כן, לנוכח התנהלות המדינה המגישה התנגדויות בלתי ראויות לבקשות העיון בניגוד לדין ולפסיקה, סבור המבקש כי יש מקום לפסוק נגדה הוצאות לדוגמה שיביעו את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהלותה. המדינה מצידה סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. ראשית, נטען כי המבקש לא הציג כל הצדקה למתן רשות ערעור. בין היתר, טוענת המדינה כי בהינתן זכות העיון הרחבה שניתנה לו בהליך המקביל, לא ברור כיצד החלטת בית משפט קמא פוגעת באפשרותו לבסס את הגנתו במשפט הפלילי. כן מציינת המדינה כי היא הזכירה את ההליך הנוכחי בהליך הפלילי המתנהל נגד המבקש רק כדוגמה למקרים נוספים בהם היא העמידה לדין בעבירות דומות לאלה שבהן מואשם המבקש. משכך, כלל לא ברור מדוע זקוק המבקש לכל החומרים בהליך הנוכחי ומדוע דחיית בקשתו פוגעת באופן ממשי בזכויותיו. עוד טוענת המדינה כי אף מבחינת שיקולי יעילות אין הצדקה למתן רשות ערעור, שכן מדובר בהליך מורכב מאוד המתנהל מזה שש שנים ומכיל חומר רב – כך שלא ניתן יהיה לעבור על כלל החומרים ולמיינם. בנוסף, סבורה המדינה כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים ביותר, וגם מטעם זה אין הצדקה למתן רשות ערעור. לגופו של עניין, נטען כי בית משפט קמא צדק בקביעתו כי עיון בפרוטוקולים עלול לפגוע בפרטיותם של גורמים שונים, כך שאין הצדקה להתרת העיון למבקש. לעמדתה, חרף עיקרון פומביות הדיון – זכות העיון איננה אבסולוטית, ויש לאזנה אל מול האינטרסים של מי שעלול להיפגע מהעיון. בענייננו, סבורה המדינה כי האינטרס של המבקש – אשר אין לו כל קשר להליך הנוכחי – לעיין במסמכי התיק, אינו גובר בעוצמתו על החשש מפני פגיעה בפרטיותם של גורמים המעורבים בהליך. משכך, נטען כי האיזון שערך בית משפט קמא בהחלטתו מוצדק. באשר לבקשה לפסיקת הוצאות, טוענת המדינה כי הנאשמים בהליך הנוכחי התנגדו אף הם לבקשת העיון, וכי בית משפט קמא קיבל התנגדות זו בחלקה. בנסיבות אלה, כך נטען, אין להטיל הוצאות על המדינה. עוד מציינת המדינה כי היא בחנה כל אחת מבקשות העיון שהגיש המבקש באופן ענייני בהתאם לנסיבותיהן, וככל שעלה חשש לפגיעה בפרטיות של נאשמים וצדדים שלישיים היא התנגדה לבקשה. כך נעשה גם במקרה דנן. לבסוף, נטען כי אף שנטל ההנמקה המוטל על מבקש עיון הוא נמוך – דרישה זו אינה ריקה מתוכן. בענייננו, לא עמד המבקש ברף המינימלי המוטל עליו כדי להצדיק את בקשת העיון. לנוכח האמור, טוענת המדינה כי אין מקום להטיל עליה הוצאות. המשיבים 2, 4, 5 ו-7 – שהם חלק מהנאשמים בהליך הנוכחי – הצטרפו להתנגדותה של המדינה. לטענתם, הנימוק היחיד שהציג המבקש לבקשת העיון, לפיו המדינה הזכירה את ההליך הנוכחי בהליך הפלילי שהוגש נגדו, איננו מקים זכות לעיון בהליך הנוכחי במלואו. זאת מאחר שהליך זה כולל מספר רב של מסמכים המכילים מידע אישי וכלכלי של גורמים שונים ובהם המשיבים. כן נטען כי המבקש לא פירט את הנסיבות בהן הוזכר ההליך הנוכחי, כך שלא ברור אם יש באזכור זה כדי להצדיק את הבקשה. לבסוף, נטען כי המצב המשפטי בעניינו של המבקש שונה מעניינם, וגם מטעם זה אין הצדקה להתיר לו לעיין במסמכי הליך הנוכחי. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כפי שיפורט להלן, דין הערעור להתקבל. כפי שנפסק בעבר, אמות המידה למתן רשות ערעור על החלטה בבקשה לעיון בתיק בית משפט של מי שאינו צד להליך, הן מקלות יותר מאמות המידה שנקבעו ביחס להחלטות ביניים אחרות. הטעם לכך הוא שבשונה ממרבית החלטות הביניים – אשר ניתן להשיג עליהן גם במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, כאשר מדובר בהחלטה בבקשת עיון של מי שאינו צד לתיק – ההזדמנות היחידה של מבקש העיון להשיג עליה היא באמצעות הליך של בקשת רשות ערעור (רע"א 1619/20 רבקה טכנולוגיות בע"מ נ' חברת כימיקלים לישראל בע"מ, פסקאות 11-10 (3.5.2020); רע"א 6677/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 16 (19.12.2022); רע"א 2213/23 שפיר תעשיות בע"מ נ' תעשיות אבן וסיד בע"מ, פסקה 15 (22.5.2023) (להלן: עניין שפיר)). בהתחשב באמות מידה מקלות אלה, אני סבורה כי בענייננו קמה הצדקה ליתן רשות ערעור. תקנה 4(א) לתקנות העיון מעגנת את זכותו של כל אדם לעיין בתיק בית משפט אף אם הוא אינו צד לדיון, כל עוד העיון בו אינו אסור על פי חוק. זכות העיון, הנגזרת מעיקרון פומביות הדיון, פורשה בהרחבה בפסיקה, כך שנקודת המוצא היא כי כל עוד אין איסור בדין – יש לאפשר את העיון בתיק גם למי שאינו צד להליך. עם זאת, ככל זכות אחרת – גם זכות זו איננה מוחלטת, ועל בית המשפט לאזנה אל מול פגיעה אפשרית בבעלי דין ובאחרים שעשויה להיגרם ממתן זכון העיון (כגון פגיעה בפרטיות או חשיפת סודות מסחריים), וסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם קיום הזכות (ראו: תקנה 4(ד) לתקנות העיון; עניין שפיר, בפסקאות 17-16; רע"א 6635/22 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' לוי, פסקה 24 (4.1.2023)). לאור נקודת המוצא האמורה, נקבע בפסיקה כי בעוד שמבקש העיון רשאי ככלל להסתפק בהנמקה קצרה ותמציתית שתבהיר לבית המשפט מהו האינטרס שלו בעיון; על המתנגד לעיון מוטל הנטל לשכנע כי קיים טעם ממשי וכבד משקל המצדיק את דחיית הבקשה. כן נקבע בהקשר זה כי על המתנגד לעיון להראות באופן מנומק וקונקרטי כיצד מתן זכות עיון במסמכים עלול להביא לפגיעה הנטענת, ולא ניתן להסתפק באמירות כלליות בנדון (ראו: רע"א 7906/21‏ מצליח נ' מיטרני, פסקאות 10-9 (13.1.2022); רע"א 4890/20 סביטקין נ' תה ויסוצקי (ישראל) בע"מ, פסקה 8 (‏3.1.2021). ראו גם: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 423-422 (2021) (להלן: חסיונות ואינטרסים מוגנים)). עוד יש לציין כי אף במקרים בהם נמצא כי התרת העיון תביא לפגיעה כלשהי באינטרסים של בעלי הדין או של צדדים שלישיים, אין בכך בהכרח כדי להביא לדחיית הבקשה בכללותה. במקרים כאלה על בית המשפט לבחון האם ניתן לאפשר עיון חלקי או לקבוע תנאים כאלה ואחרים, באופן שימזער את עוצמת הפגיעה ויאזן בין האינטרס של מבקש העיון לבין זכויות ואינטרסים מתחרים (ראו: תקנה 4(ו) לתקנות העיון; בר"מ 8974/15 מוסקוביץ, אזרואל משרד עורכי דין נ' גרוסמן, פסקה 8 (13.4.2016); עניין שפיר, בפסקה 19). בענייננו, המבקש עמד בנטל הראשוני המוטל עליו במסגרת בקשת העיון, כאשר הבהיר כי העיון נועד להגנתו בהליך פלילי שהוגש כנגדו – זאת בעקבות אזכורו של ההליך הנוכחי על ידי המדינה במסגרת ההליך הפלילי. לא מצאתי ממש בטענות המשיבים לפיהן נימוק זה אינו מקים למבקש זכות לעיין בתיק. כאמור, הנטל המוטל על מבקש העיון הוא קל יחסית, והוא אינו נדרש להראות זיקה או עניין אישי כדי להצדיק את בקשתו (ראו: ע"א 3976/04 בורנשטיין נ' קבוצת כרמלטון בע"מ, פסקה 5 (25.10.2004); בג"ץ 8621/12 טיב תשלובת טכסטיל (1969) בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 7 (3.1.2013); חסיונות ואינטרסים מוגנים, בעמוד 422). כן נקבע כי במקרים בהם הטעם המרכזי שבבסיס בקשת העיון הוא הליך משפטי אחר אשר יש לו קשר להליך בו מבוקש העיון, מבקש העיון אינו נדרש להסביר כיצד בדיוק יועיל לו העיון להתדיינות המשפטית (ראו: בג"ץ 9609/16 עו"ד פוזנר נ' הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון במשרד האוצר, פסקה 3 וההפניות שם (16.10.2017). כן השוו: רע"א 3999/20 עו"ד ריפס-ברקוביץ' נ' איגוד העמותות לזקן בישראל, פסקה 7 (24.12.2020)). יישום אמת מידה מקלה זו על ענייננו מעלה כי די בהסבר שסיפק המבקש כדי להצדיק את בקשתו. אם כן, יש לבחון האם המשיבים עמדו בנטל לשכנע בדבר קיומו של טעם כבד משקל שיש בו כדי לשלול את העיון. לעניין זה, יתמקד הדיון בהתנגדותה של המדינה, הואיל ויתר המשיבים הצטרפו לעמדתה והעלו טענה כללית בלבד לפיה מסמכים שונים בתיק מכילים מידע אישי וכלכלי של גורמים רבים. כזכור, המבקש מיקד את בקשתו לעיון בגרסאות כתב האישום, במענה לכתב האישום, בטענות מקדמיות ככל שהוגשו, בפרוטוקולים של הדיונים, ובחוות דעת המומחים על צרופותיהן; והבהיר כי בשלב זה אין הוא מבקש לעיין ביתר המוצגים ובפרוטוקולים חסויים. בכל הנוגע לפרוטוקולים, הרי שהמדינה נימקה באופן קונקרטי את טענתה לפגיעה בפרטיות שעשויה להיגרם כתוצאה מהתרת העיון בהם רק במסגרת תשובתה לבקשת רשות הערעור שלפניי; בעוד שבתשובתה לבקשת העיון בהליך קמא היא הציגה טענה זו רק בשולי הדברים ובאופן כללי בלבד. למעשה, בתשובתה לבקשת העיון בהליך קמא המדינה עתרה כי ככל שיותר עיון, שהוא יתאפשר רק ביחס לפרוטוקולים. מעבר לפגם הדיוני בשינוי עמדת המדינה, התנהלותה אף מעלה ספק ביחס לחשש לפגיעה בפרטיות הצדדים לו היא טוענת. על זאת יש להוסיף כי למעט הפרוטוקולים החסויים (בהם לא התבקש עיון), הדיון התקיים בדלתיים פתוחות, כך שכל מי שהיה חפץ בכך היה רשאי להיות נוכח בהם פיזית ולשמוע את כל מה שנאמר בהם – וזאת אף מבלי להגיש בקשה לעיון (השוו: ע"פ 5282/19 טפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב-יפו, עמוד 3 (‏24.11.2019); בג"ץ 8246/08 מזרחי נ' השר לביטחון הפנים (‏12.11.2017); ע"א 8805/13 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פסקה 4 (‏26.7.2016)). בנסיבות אלה, יש להיעתר לבקשתו של העותר בכל הנוגע לפרוטוקולים של הדיונים (למעט פרוטוקולים חסויים בהם לא התבקש עיון). בכל הנוגע למסמכים האחרים שהמבקש עתר לעיין בהם מעבר לפרוטוקולים – קרי גרסאותיו השונות של כתב האישום, המענה לכתב האישום, טענות מקדמיות וחוות דעת המומחים – המדינה לא הציגה כל נימוק קונקרטי, לא כל שכן טעם כבד משקל, המצדיק את שלילת העיון בהם בתשובתה לבקשת רשות הערעור שלפניי; ואף הנימוקים שהובאו בפני בית משפט קמא נטענו בכלליות וביחס למוצגים – בהם כאמור כלל לא התבקש עיון. כך, המדינה לא הפנתה למסמכים או לנתונים ספציפיים אשר חשיפתם עלולה לפגוע לשיטתה בפרטיות, ואף לא הציגה כל טעם ממשי אחר להגבלת העיון בהם. משכך, הרי שיש מקום להתיר למבקש את העיון גם במסמכים אלה – בדומה לאופן שבו נעשו הדברים בהחלטה ביחס להליך המקביל. סוף דבר: הערעור מתקבל. המדינה תעביר לעיונו של המבקש את המסמכים שנכללו בבקשתו. המדינה תישא בהוצאות המבקש בסך של 3,000 ₪. לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לדוגמה. ניתן היום, ‏כ"ד באדר א התשפ"ד (‏4.3.2024). ש ו פ ט ת _________________________ 23092370_P04.docx אפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1