שלמה מלול נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9236/96 בפני: כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופטת ד' ביניש כב' השופט י' גולדברג המערער: שלמה מלול נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.12.96 בת.פ. 8/95 שניתן על ידי כבוד השופט חבש תאריך הישיבה: כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97) בשם המערער: עו"ד בר-און בשם המשיבה: עו"ד למברגר פסק-דין המערער הורשע בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, זאת לאחר הסדר טיעון על-פיו תבקש המדינה להשית על המערער עונש מאסר בפועל שלא יעלה על שנתיים, ושלא יפחת משנה וחצי. ואילו בידי המערער לטעון לעונש קל יותר. בית המשפט קמא לא אישר את הסדר הטיעון, וגזר על המערער מאסר בפועל של ארבע שנים, וכן חייב אותו לשלם לעזבון המנוח פיצוי בסך 70,000 ש"ח. העובדות שבכתב האישום, שבהן הודה המערער, הן כי המערער הגיע לביתו שבנווה יעקב סמוך לשעה 01:00 אחר חצות, וראה ליד מקום החניה שבבנין שני אנשים עומדים ליד מכונית, ואדם נוסף יושב בתוכה. כן ראה כי שמשת המכונית מנופצת. המערער הסיק (ובדיעבד התברר כי מסקנתו היתה נכונה) כי השלושה פרצו למכונית. הוא צעק לעבר השלושה לעצור, והללו החלו לברוח בריצה מהמקום. המערער החל לדלוק אחריהם "תוך שהוא צועק לעברם שוב ושוב לעצור". בשלב מסוים של המרדף נעלמו שניים מתוך שלושת הבורחים מעיניו של המערער, לפיכך המשיך המערער לרדוף אחרי השלישי, כשהוא צועק לעברו "עצור או שאני יורה". כשראה המערער כי זה ממשיך בבריחה ירה באקדחו לעברו יריה אחת, בהיותו במרחק של כ20- מטר ממנו. הכדור חדר לעורפו של המנוח, ועקב כך נפטר. האירוע קרה ב- 12.4.93. מיד באותו לילה מסר המערער שתי הודעות, וכן שיחזר את המקרה. על אף זאת לא הוגש כתב האישום אלא ב- 5.1.95, וזאת ללא כל הסבר. בית המשפט קמא ציין בגדר דינו כי המערער החליט בשלב מסוים של המרדף "לדרוך את נשקו לירות בעורפו של המנוח ולהורגו". וכן כי לא נטענה טענה מצד המערער כי הוא "לא רצה לפגוע במנוח". טעון עובדתי זה אינו מתיישב עם העובדות אשר עולות מהודעותיו ומשחזורו של המערער שהוגשו לבית המשפט קמא, ואשר היו מוסכמות על הצדדים. על פי העובדות המוסכמות נתכוון המערער לירות ברגליו של המנוח ולא בעורפו, אלא שהחטיא בקליעתו בעת הריצה, וכי היריה נורתה על ידי המערער לאחר שהמנוח הושיט ידו לצד גופו והמערער חש עצמו מאוים, לאחר שהבחין בחפץ אליו הושיט המנוח את ידו. בנוסף לנסיבות הנוגעות לאירוע עצמו אין גם חולק כי לפני האירוע אירעו בבנין בו גר המערער מעשים פליליים על רקע בטחוני. דבר שהעלה את סף רגישותו של המערער. נוכח הנסיבות האמורות, ובהתחשב בזמן שחלף מאז האירוע ועד לגזר הדין (שניתן ביום 25.12.96) סברה התביעה כי יש הצדקה להגיע להסדר הטיעון שנעשה, ועל עמדה זו חזרה אף בפנינו בתמיכתה לקבלת הערעור. סבורים אנו כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה לא היה מקום לדחות את הסדר הטיעון. לפיכך מתקבל הערעור, לעונש המאסר בפועל יועמד על שנתיים. המאסר על תנאי יעמוד בעינו. החיוב בתשלום פיצויים, שלא היה במסגרת הסדר הטיעון יבוטל אף הוא, בלי שיהא בכך כדי לפגוע בזכות עזבונו של המנוח להגיש הליך אזרחי. ניתן היום, כ"ט בתשרי תשנ"ח (30.10.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96092360.D01