פיוטר שבייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9235/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9235/08 ע"פ 9469/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערער בע"פ 9235/08: המערער בע"פ 9449/08: פיוטר שבייב פליקס קופרמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 25.9.08, בת.פ. 1060/07, שניתן על ידי כבוד השופט ד' צרפתי תאריך הישיבה: י"ח בטבת התש"ע (04.01.10) בשם המערער בע"פ 9235/08: בשם המערער בע"פ 9469/08: עו"ד פאהום עבד אלמגיד עו"ד עלאא עתאמנה בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. פיוטר שביב (המערער בע"פ 9235/08, להלן: פיוטר), פליקס קופרמן (המערער בע"פ 9469/08, להלן: פליקס) ודניס שוורצמן (להלן: דניס), הועמדו לדין בכתב אישום משותף בפני בית המשפט המחוזי בנצרת. נטען, כי בין פליקס ליבגני כץ (להלן: המתלונן) היתה הכרות מוקדמת, ולמשפחתו של האחרון היתה חנות תכשיטים, שבינתיים נסגרה. פליקס הניח כי בביתו של המתלונן מוחזק רכוש בעל ערך רב, ועל כן פנה לפיוטר ודניס עמם קשר לבצע שוד באותה דירה. הקושרים החליטו שאת השוד עצמו יבצעו פיוטר ודניס, בעוד שפליקס ימתין להם מחוץ לדירה, וזאת נוכח ההיכרות בינו לבין הקורבן. את זממם הוציאו הקושרים אל הפועל בתאריך 6.5.07. הם הגיעו לאזור דירתו של המתלונן בשעת חצות לערך, ואז התקשר פליקס למתלונן וביקש ממנו לפגוש אותו בשכונה כלשהי בנצרת עילית. פיוטר ודניס ארבו למתלונן בסמוך לדלת הדירה, וכשהוא יצא מתוך כוונה ללכת למפגש עם פליקס, הם התנפלו עליו ודחפוהו לתוך הדירה. דניס הצמיד סכין לגרונו של המתלונן, ובהמשך כפתו התוקפים את ידיו של קורבנם באמצעות סרט דביק, והכניסו חולצה לפיו כדי למנוע את צעקותיו. נטען, כי המתלונן נאבק בתוקפיו, אולם אלה הכו אותו והכניעוהו, ודניס אף פצעו עם הסכין באצבעות ידיו. לגרסת המשיבה, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ניסה פיוטר להוריד מאצבעו של המתלונן טבעת זהב שענד, אולם לא הצליח בכך. שכנים ששמעו את הרעש הבוקע מדירת המתלונן הזעיקו שוטרים, ומשאלה הגיעו הם עצרו את פיוטר בתוך הדירה, בעוד שדניס נמלט ממנה תוך שהוא קופץ מן הקומה החמישית של הבניין. גם פליקס הסתלק מן הזירה מבלי שנעצר. בגין אישום זה יוחסו לפליקס, פיוטר ודניס עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון שוד, התפרצות בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 403, 408+406, 334+335 ו-186 לחוק העונשין, התשל"ז-1927. באישום נוסף שיוחס לפליקס בלבד נטען, כי בתאריך 10.5.07 הבחינו בו שוטרים ומששאלו אותו לשמו, הוא השיב בזהות שאולה. אולם, מאחר וחשדם של השוטרים לא פג, הודיעו לפליקס כי הוא מעוכב. שעה שהובילו אותו לניידת, החל פליקס להתנגד ותוך כך פגע באחד השוטרים. 2. במהלך משפטם התגוננו המערערים ודניס בגרסה לפיה היה המתלונן חייב סכום של כ-1200 ש"ח, אותו מסר לו פליקס כדי שישכור עבורו דירה. המתלונן הותיר סכום זה בידיו, ועל כן החליט פליקס לשגר אליו את שני שותפיו כדי לתקוף אותו ולאיים עליו. המערערים הכחישו כי מטרת התקיפה היתה לבצע שוד. בית המשפט המחוזי, בהכרעת דין מקיפה ומנומקת היטב, דחה את גרסת המערערים כבלתי סבירה, והעדיף על פניה את עדות המתלונן. זה אמנם אישר כי עד בוא השוטרים לא דרשו ממנו תוקפיו רכוש, אולם נקבע כי פיוטר ודניס עסקו עד אז בניסיון להתגבר על התנגדות המתלונן, וטרם הספיקו להתפנות לבצע את זממם – גניבת הרכוש. נוכח זאת, הורשעו המערערים בעבירות שיוחסו להם, ופליקס הורשע גם בעבירות של תקופת שוטרים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והתחזות לאדם אחר, עבירות לפי סעיפים 274(1), 275 ו-441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נגזר עונשם של המעורבים בפרשה. פליקס נדון לחמש שנות מאסר ו-24 חודשים מאסר על-תנאי. פיוטר נדון לארבע וחצי שנות מאסר ו-24 חודשים מאסר על-תנאי. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי שעמד נגד מערער זה (18 חודשים), כאשר 12 מתוכם במצטבר, כך שתקופת כליאתו הכוללת עומדת על ששים וששה חודשים. על דניס הושתו ארבע שנות מאסר, והופעל מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים שעמד נגדו, מחציתו במצטבר, ובסך הכל – חמישים חודש. כמו כן, נגזר לדניס מאסר על-תנאי זהה לזה שנגזר לחבריו, וכל השלושה חויבו לפצות את קורבנם בסכום של 1200 ש"ח כל אחד. 3. במרכזם של הערעורים שהונחו בפנינו עומדת שאלה מרכזית אחת – אם הוכח כדבעי כי כוונת המערערים ודניס היתה לבצע שוד (כטענת המשיבה), או לתקוף את המתלונן בלבד (כטענת המערערים). השופט המלומד של בית המשפט המחוזי העדיף את השקפת המשיבה לאירועים, ולאחר שבחנו את הכרעת הדין, את נימוקי הערעור שבכתב ועל-פה, ועיינו בראיות שבאו בפני הערכאה הדיונית, הגענו לכלל מסקנה כי בהנמקתה של הכרעת הדין ותוצאתה לא נפל פגם: א) בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בטענה בדבר קיומו של חוב כלשהו של המתלונן לפליקס. זוהי הכרעה בשאלה של עובדה, בה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, מאחר והיא מושתתת על התרשמותו של בית המשפט הדיוני מהעדים שהופיעו בפניו. אנו נוהגים כך גם מן הטעם שדניס כלל לא היה מודע לקיומו של חוב, והוא ופיוטר לא הציגו למתלונן דרישת תשלום כלשהי. נוכח כל אלה, תהינו כיצד היה אמור המתלונן להבין כי תקיפתו מבוצעת על רקע אי פירעון חובו לפליקס, כשהאחרון נותר להמתין לשותפיו מחוץ לדירה, ואלה נמנעו מלומר לקורבנם כי הם פועלים בשליחותו. ב) את מטרתם המוצהרת – תקיפת המתלונן כדי ללמדו לקח – השיגו פיוטר ודניס כבר בכניסתם לדירה, ועל כן הוספנו ותהינו מדוע היה נדרש לכפות את ידיו של המתלונן במקום למהר להסתלק לפני שהרעש שבקע מן הדירה יגיעו לאוזניהם של שכנים. וכאן המקום להדגיש, כי פיוטר ודניס הגיעו לזירה מצוידים במסכות, סכין וסרט הדבקה אותם מסר להם פליקס קודם להתפרצות. בצדק ציין בית המשפט המחוזי, כי ניסיון החיים מלמד שאביזרים מסוג זה משמשים שודדים במטרה להסתיר את זהותם ולהתגבר על התנגדות הקורבן לפני עריכתו של החיפוש אחר רכוש. ג) בליל האירוע שהה דניס בדירתו ביחד עם ילדתו בת הארבע, הואיל ואשתו עבדה במשמרת לילה. דניס הותיר את בתו לבדה כאשר הזעיק אותו פליקס, ועל רקע זה הוספנו ותהינו אם זה סביר שהוא ינהג כך רק משום שפליקס ביקש ממנו לתקוף אדם שהיכרותו (של דניס) עמו שטחית. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה ודאות מוחלטת, ודי לה לתביעה שתוכיח את אשמתו של נאשם מעבר לכל ספק סביר. אותו ספק סביר שדי בו כדי להוביל לזיכוי, אינו יכול להתבסס על גרסה בעלמא, ועל הנאשם להוכיח כי יש לו אחיזה בחומר הראיות. ככל שהנאשם מצביע על ספק כזה, עושה בית המשפט שימוש במבחני היגיון וניסיון החיים לבחינת משקלו (ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 395, ע"פ 6359/09 מדינת ישראל נ' נחום קופמן, פ"ד נד(4) 653, 661). אנו סבורים כי קביעתו של בית המשפט המחוזי, ממנה עולה כי "גרסת החוב" היא אלתור מאוחר של המעורבים בפרשה כדי להתנער מעבירת ניסיון השוד – יש לה על מה שתסמוך. 4. לא מצאנו ממש בטענותיהם האחרות של המערערים, וכך היא השקפתנו גם בשאלת העונש. המערערים קשרו קשר לתקוף אדם בביתו ולגנוב ממנו את רכושו. את מזימתם ביצעו הקושרים לאחר מחשבה ותכנון, ותך שימוש באלימות רבה. מעשים אלה, בכלל, ונוכח עברם הפלילי של המערערים, בפרט, חייבו תגובה עונשית קשה, ועל כן אין בעונש שהושת עליהם חומרה יתרה המחייבת התערבות בית משפט שלערעור. אי-לכך, הערעורים נדחים. ניתן היום, י"ט בטבת התש"ע (05.01.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08092350_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il