יוסף מטולה נ. היועצת המשפטית לממשלה

7 1 בבית המשפט העליון עה"ס 923/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט י' כשר המערער: יוסף מטולה נ ג ד המשיבה: היועצת המשפטית לממשלה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) מיום 13.11.2022 בתה"ג 68801-03-22 תאריך הישיבה: ז' בניסן התשפ"ג (29.3.2023) בשם המערער: עו"ד נח אולשה; עו"ד יפעת זינר בשם המשיבה: עו"ד אפרת גלזר פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ש' רנר) מיום 13.11.2022 בתה"ג 68801-03-22, בו הוכרז המערער בר-הסגרה להונגריה. הרקע לערעור ביום 20.2.2020 ביקשה ממשלת הונגריה באמצעות שגרירותה בישראל להסגיר לידיה את המערער על מנת להעמידו לדין בגין ביצוע עבירת ניצול ילדים לזנות לפי סעיפים 203(1) ו-203(2) לחוק הפלילי ההונגרי (להלן: בקשת ההסגרה או הבקשה). מבקשת ההסגרה עולה כי במהלך שנת 2014 יצר המערער קשר עם קטינה ילידת שנת 2000 (להלן: הקטינה). בהמשך, בשני מועדים שונים במהלך השנים 2015-2014 הגיע המערער למוסד אשר בו שהתה הקטינה (להלן: המוסד) וקיים עמה יחסי מין מלאים תמורת תשלום. בחודש מרץ 2015 הגישה הנהלת המוסד תלונה בגין המעשים, ולאחר שנערכה חקירה התבררה זהותו של המערער והוצא נגדו צו מעצר. משנודע לרשויות הונגריה כי המערער מצוי בישראל הוגשה בקשת ההסגרה. ביום 31.3.2022 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי עתירה להכרזת המערער בר-הסגרה להונגריה לצורך העמדתו לדין שם. בעתירה פורטו הראיות המרכזיות העומדות נגד המערער אשר צורפו לבקשת ההסגרה, ובהן הודעותיה של הקטינה במהלך חקירתה במשטרה; הודעת אחותה הגדולה של הקטינה; גרסת מַכַּר משותף של הקטינה ושל המערער; ותצהיר עדותו של חוקר המשטרה במחלקת החקירות להגנת ילדים ונוער במשטרת בודפשט בה פורטו השתלשלות החקירה והעדויות שנגבו בה, אשר תוכנו נמסר לפני בית המשפט בהונגריה ביום 14.8.2019. על יסוד האמור טענה המשיבה כי קיימות ראיות מספיקות על מנת להעמיד את המשיב לדין בישראל בגין מעשיו האמורים, ובכך נתמלאה הדרישה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק). כמו כן נטען כי העבירה שבגינה מתבקשת ההסגרה היא עבירת הסגרה לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה; כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק ההסגרה; וכי לא מתקיימים הסייגים להסגרה הקבועים בסעיף 2ב לחוק. המערער טען מנגד כי חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה אינו מקים תשתית ראייתית מספקת להקמת "אחיזה לאישום", כנדרש בעתירות הסגרה. לטענתו, התשתית הראייתית שהוצגה היא חסרת כל ערך בהיותה מבוססת כולה על גרסת הקטינה, אשר מתארת אירוע משולל היגיון של פגיעה בתוך מוסד נעול הומה קטינים ואנשי צוות מבלי שיש בנמצא כל תיעוד לכניסתו ויציאתו מהמקום. כן נטען כי תצהיר עדותו של חוקר המשטרה שצורף לעתירה המתעד את רוב ככל הראיות המפלילות את המערער, מהווה עדות מפי השמועה ולכן איננו קביל. יצוין כי המערער גם טען כי מתקיים בעניינו סייג ההתיישנות הקבוע בסעיף 2ב(א)(6) לחוק, וכי תכליתה של ההסגרה היא חקירה ולא העמדה לדין ולכן גם מטעם זה לא ניתן להורות על הסגרתו. אולם מכיוון שהמערער לא חזר על טענות אלו בערעור, לא יפורט לגביהן במסגרת זו. בפסק דינו מיום 13.11.2022 סקר בית המשפט בפירוט את כלל הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה וקבע כי הן קושרות את המערער לביצוע המעשים המיוחסים לו וכי יש בהן כדי למלא את דרישת האחיזה לאישום. נקבע כי קיום יחסי מין בין המערער לקטינה עולה בגרסתה העקבית החוזרת בשלוש הודעותיה; כי עצם קיומו של מפגש עם המערער בין כותלי המוסד נתמך בגרסאות חברותיה של הקטינה המפורטות בתצהיר חוקר המשטרה; כי קבלת הכסף בתמורה ליחסי המין נתמכת בגרסת אחותה של הקטינה ובגרסאות חבריה; וכי זהותו של המערער נתמכת בגרסת ידידם המשותף של הקטינה ושל המערער. טענת המערער בדבר אי-היתכנות האירועים נדחתה על ידי בית המשפט בציינו כי מעדות חוקר המשטרה שצורפה לבקשה עולה שכלל לא הייתה בקרה בכניסה למוסד, כך שהאפשרות שהמערער נכנס לשטחו מבלי שיש לכך כל תיעוד איננה מופרכת. עדות זו גם עולה בקנה אחד עם העובדה שלקטינה היו אזיקי רגליים בעת הרלוונטית, דבר המלמד כי לא מדובר במוסד נעול. בכל מקרה, אין מקומה של טענה מעין זו להתברר בעתירת ההסגרה והיא תיבחן במסגרת שמיעת התיק הפלילי לגופו במדינה המבקשת. גם טענת המערער כי לא ניתן להתבסס על עדות חוקר המשטרה שכן מדובר בעדות מפי השמועה שאינה קבילה, נדחתה. צוין כי כללי הראיות המקובלים במסגרת הליכי הסגרה גמישים יותר מכללי הראיות הרגילים במשפט הישראלי, וכי מסעיף 12(1) לחוק ההסגרה כמו גם מתקנה 15(א) לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970 (להלן: תקנות ההסגרה) עולה שניתן לקבל כראיה עדות שנגבתה לפני שופט במדינה זרה, כפי שנעשה בענייננו. בהתאם לאמור ולאחר שנדחו גם יתר טענות המערער שאינן מענייננו נקבע כי המערער הוא בר-הסגרה להונגריה. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים לטענת המערער, התשתית הראייתית העולה מגרסת הקטינה היא מופרכת על פניה, ובהיעדר תימוכין נוספים אין בה כדי לעמוד ברף הראייתי הנדרש לצורך הסגרה. לשיטתו, האפשרות שאדם ייכנס בלי סיבה מוצדקת למוסד נעול ויקיים יחסי מין בחצר המוסד עם אחת הקטינות השוהות בו היא בלתי מתקבלת על הדעת. לכן, כדי שהראיות יהיו מספיקות לצורך העמדתו של המערער לדין בישראל בהתאם לדרישת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, צריך היה לתמוך את גרסת הקטינה בראיות נוספות המוכיחות את התרחשות האירוע, וזאת לא נעשה בענייננו. העדות היחידה הנוספת שהוצגה בבקשת ההסגרה בנוגע להתרחשות האירועים היא עדותו של חוקר המשטרה אשר נמסרה לפני בית המשפט בהונגריה. אלא שבעדותו זו מתאר החוקר ראיות שונות ועדויות של גורמים שונים, ומשכך היא מהווה עדות מפי השמועה שאינה קבילה. המערער הדגיש בערעורו כי הוראות סעיף 12 לחוק ההסגרה ותקנה 15(א) לתקנות ההסגרה מגמישות אמנם את כללי הראיות המקובלים בישראל ומאפשרות הגשת תצהיר גם בהליך פלילי. עם זאת, כללי הקבילות של המשפט הישראלי עומדים בעינם, והם אוסרים על קבלת עדות מפי השמועה. המערער הוסיף כי הפסיקה אשר עסקה באפשרות של קבלת תצהירים של רשויות חוקרות בהליכי הסגרה למרות היותם עדויות שמועה, ניתנה בהתייחס להליכי הסגרה לארצות הברית. אלא שבאמנת ההסגרה בין ישראל לארצות הברית קיים סעיף מפורש הקובע כי מסמכים יהיו קבילים כראיה בהליכי הסגרה גם אם היו נחשבים לעדות שמיעה. לעומת זאת, באמנה האירופית בדבר הסגרה משנת 1957 (כ"א 647, כרך 17, עמ' 87; להלן: אמנת ההסגרה האירופית או האמנה) החלה בענייננו, אין סעיף מפורש המאפשר זאת, ולכן לא ניתן להתיר את קבלת הראיות המהוות עדות מפי השמועה. המשיבה מצדה סמכה את ידיה על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה בקשת ההסגרה מניחה תשתית ראייתית המגבשת אחיזה לאישום. טענות המערער בדבר מופרכות גרסת הקטינה מתמקדות במשקלן ומהימנותן של הראיות, ומקומן להתברר בהליך העיקרי במדינה המבקשת. אשר לטענת המערער בקשר לעדות חוקר המשטרה נטען כי כללי הראיות המקובלים במסגרת הליכי הסגרה הם גמישים, וכי בהתאם לסעיף 12 לחוק ההסגרה ולתקנה 15(א) לתקנות ההסגרה ניתן לקבלה כראיה גם ללא הוראה מפורשת באמנה כיוון שהיא נגבתה לפני שופט כדין. בכל מקרה, נוסף על עדות זו כוללת התשתית הראייתית גם את הודעות הקטינה והודעותיהם של גורמים נוספים המחזקים את גרסתה באופן שמספק את הרף הראייתי הנדרש לצורך הסגרת המערער. דיון והכרעה לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים ולאחר שמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי שנעשה. אין חולק כי בין ישראל להונגריה קיים הסכם הסגרה מכוח אמנת ההסגרה האירופית וכי העבירות שבגינן מתבקשת הסגרת המערער הן "עבירות הסגרה" לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה, כך שמתקיימים תנאי ההסגרה הקבועים בסעיף 2א לחוק. במסגרת הערעור הצדדים גם אינם חלוקים על כך שלא מתקיים אף לא אחד מן הסייגים להסגרה הקבועים בסעיף 2ב לחוק. לאור זאת, השאלה הטעונה הכרעה בענייננו היא אחת – האם יש בתשתית הראייתית שצורפה לבקשת ההסגרה כדי לעמוד ברף הנדרש להסגרה הקבוע בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה, המורה כך: הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה. הוראות הסעיף מורות אפוא כי על מנת להכריז על אדם בר-הסגרה יש להוכיח קיומה של תשתית ראייתית שהייתה מספקת כדי להעמידו לדין על עבירה דומה בישראל. דרישה ראייתית זו פורשה בפסיקה באופן מינימלי כך שהרף הנדרש על מנת להכריז על מבוקש כבר-הסגרה הוא רף של אחיזה לאישום בלבד (עה"ס 5943/22 עוודאללה נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (27.3.2023) (להלן: עניין עוודאללה); עה"ס 4315/21 טייב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 (14.2.2022); עה"ס 8013/21 היועץ המשפטי לממשלה נ' כהן, פסקה 22 (27.4.2022)). בית המשפט אינו נדרש לקבוע האם יש בתשתית הראייתית כדי להוביל להרשעת מבוקש ההסגרה. כל שעליו לבחון הוא האם קיים בסיס ראייתי ראשוני המצדיק את המשך הבירור בהליך פלילי במדינה המבקשת (עה"ס 6896/20 עטיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (28.6.2021) (להלן: עניין עטיה); עה"ס 6170/20 קאזרו נ' היועמ"ש, פסקה 6 (14.9.2021); ע"פ 4416/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (8.12.2020)). בענייננו, כפי שעולה מהחומר שהוגש בעתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, ושצורף גם לעיוננו, בקשת ההסגרה נתמכה בראיות שונות. בין היתר צורפו שלוש הודעותיה העקביות של הקטינה בהן פירטה על אודות היכרותה עם המערער, התקשרותה עמו לצורך תיקון המחשב הנייד שלה, ויצירת הקשר ביניהם לצורך קיומם של יחסי המין (עמ' 5-4 לתרגום הודעת הקטינה מיום 16.3.2015; עמ' 2 לתרגום הודעת הקטינה מיום 11.7.2015). הקטינה פירטה גם את אופן התרחשות האירועים המיניים העומדים בבסיס בקשת ההסגרה ואת התשלום ששילם המערער בעבורם (עמ' 6-5 לתרגום הודעת הקטינה מיום 16.3.2015; עמ' 3-2 לתרגום הודעת הקטינה מיום 11.7.2015). כן ציינה הקטינה כי היא שיתפה את חבריה למוסד על פגישתה עם המערער ועל הכסף שקיבלה ממנו (עמ' 5 לתרגום הודעת הקטינה מיום 16.3.2015; עמ' 4-3 לתרגום הודעת הקטינה מיום 11.7.2015). במהלך גביית ההודעות גם נערכו לקטינה מסדרי זיהוי תמונות בהם היא זיהתה את דמותו של המערער (עמ' 7-6 לתרגום הודעת הקטינה מיום 16.3.2015; עמ' 4-3 לתרגום הודעת הקטינה מיום 11.7.2015; עמ' 2 לתרגום הודעת הקטינה מיום 18.8.2015; תיעוד מסדר זיהוי התמונות מיום 8.12.2015). לתמיכה בגרסת הקטינה הציגו רשויות הונגריה גם את הודעותיהם של גורמים נוספים, לרבות הודעת אחותה הגדולה של הקטינה אשר סיפרה על היכרותה המוקדמת עם המערער (עמ' 3 לתרגום הודעת האחות מיום 25.3.2015); על כך שהיא עצמה קיימה עמו יחסי מין (שם, בעמ' 4); על השם הבדוי שבאמצעותו הוא מזדהה (שם, בעמ' 3); ועל כך שהקטינה סיפרה לה על מפגשה עם המערער ועל הכסף שקיבלה ממנו (שם, בעמ' 4). כן צורפה הודעתו של מכר משותף של הקטינה ושל המערער אשר בה ציין את שמו האמיתי של המערער (עמ' 3 להודעה מיום 25.11.2015) ואשר העיד על הקשר שנוצר בין הקטינה למערער לצורך תיקון המחשב הנייד שלה (שם). בנוסף צורף תצהיר עדותו של חוקר המשטרה לפני בית המשפט בחודש אוגוסט 2019 (שכוחו הראייתי שנוי כאמור במחלוקת בין הצדדים), בה פורטו השתלשלות החקירה והעדויות שנגבו בה. בין היתר צוין כי מההודעות שגבה החוקר מהקטינה נלמד שהמערער ביקש ממנה להציע לקטינות נוספות מבין חברותיה לקיים עמו יחסי מין תמורת תשלום (עמ' 3 לתצהיר החוקר). עוד צוין כי נגבו הודעות מחבריה של הקטינה למוסד, מהן עלה שהקטינה נצפתה על ידם מתרועעת בשטח המוסד עם גבר שאינו מוכר להם (שם, בעמ' 4-3); שהיא שיתפה אותם בחששותיה מהמפגש עם המערער (שם); שבסמוך לאחר עזיבתו של הגבר את שטח המוסד הקטינה הראתה להם את הכסף שקיבלה ממנו (שם). כמו כן ציין החוקר בתצהירו כי הוא ערך ביקור במוסד וצילם בו תמונות (שם, בעמ' 3). המערער טוען כאמור כי גרסתה של הקטינה לפיה הוא נכנס למוסד נעול ללא כל סיבה וקיים בחצרו יחסי מין עם אחת הקטינות השוהות בו היא מופרכת, ובפרט בהיעדר כל תיעוד לכניסתו למוסד וליציאתו ממנו. ברם, הליך הסגרה אינו האכסניה המתאימה לבירורן של טענות הנוגעות למהימנותן של הראיות ולמשקלן. מקומן של טענות מעין אלו להתברר בהליך העיקרי אשר עתיד להתקיים במדינה המבקשת (ראו למשל: עה"ס 7463/21 נאסרה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 32 (18.7.2022); עניין עטיה, פסקה 14; ע"פ 8304/17 למפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 25 (8.5.2018)). בעת הזו, די בכך שמהודעותיה של המתלוננת עולה כאמור גרסה קוהרנטית בנוגע למעשים המיוחסים למערער. וכפי שנאמר בעניין ע"פ 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה (3.9.2020): "הנחת המוצא לשם בירור התשתית הראייתית בהליכי הסגרה היא, כי המדינה המבקשת את ההסגרה אינה צריכה להוכיח את נכונותם של ממצאי החקירה הנמסרים על ידה, וכי השאלה אליה נדרש בית המשפט המתבקש להכריז על ההסגרה היא זו בלבד: האם מדובר בעובדות שיש בהן כדי להצדיק את העמדתו של המבוקש לדין. ביסוד גישה זו עומדת התפיסה שלפיה בירור טענותיו העובדתיות של המבוקש כלפי ממצאי החקירה שהוצגו בעניינו כבר בהליך ההסגרה, תחייב את בית המשפט היושב בדין להיחשף לכלל הראיות העומדות בפני רשויות החקירה שבמדינה המבקשת, לחקור את המצהירים מטעם אותה מדינה, ולקבוע ממצאי מהימנות עוד בטרם ההליך הפלילי שיתנהל בעניינו של המבוקש. מצב מעין זה יהפוך את הליך ההסגרה להליך פלילי במהותו, שבו מחויבת המדינה המבקשת בהבאת כלל ראיותיה ארצה על מנת שניתן יהיה לבחון אותן ולקבוע את משקלן המתאים, באופן שייצר הליך פלילי כפול בעניינו של המבוקש" (שם, פסקה 17; ההדגשה הוספה). למעלה מן הצורך יוער בהקשר זה כי כפי שציין בית המשפט, מעדות החוקר עולה שכלל לא היה "שירות קבלה" במוסד (עמ' 2 לתצהיר החוקר). כמו כן, באותה תקופה הקטינה הייתה ב"מעצר בית" במוסד תחת פיקוח אלקטרוני בשל מעורבותה בתיק אחר (שם, בעמ' 3), דבר המצביע על כך שלא מדובר במקום שהכניסה אליו והיציאה ממנו מפוקחות. כך גם נלמד מהעובדה שבתרגום המאושר של הודעותיה של הקטינה ושל הודעת החוקר לשפה האנגלית כוּנה המוסד כ-"Children's Home" (בית ילדים), ולא כ"בית מעצר" או "מוסד נעול" כפי שתיאר אותו המערער. בדיון שהתקיים לפנינו אכן הפנה המערער להודעתה של הקטינה מיום 16.3.2015, בציינו כי בנוסחה בשפה ההונגרית מצוין כי הקטינה מסרה שפגשה את המערער בשער המוסד ובעת כניסתו הוא נדרש להירשם. ברם, נוסח ההודעה בתרגומו המאושר לאנגלית אינו כולל דברים אלה. מכל מקום, כאמור, לא זו האכסניה המתאימה לבירור טענות אלה. אוסיף בקשר לתצהיר עדותו של חוקר המשטרה, כי אין בטענות המערער בדבר אי-קבילותו כדי לסייע לו. ראשית יאמר שאף לשיטתו של המערער, רק חלקים מן התצהיר בהם מתועדות עדויות של גורמים אחרים מהווים עדות שמיעה. אלא שהתצהיר כולל גם חלקים מהותיים אשר אינם מהווים עדות שמיעה. למשל עריכת ביקור במוסד וצילומו וכן בירור נהלי הכניסה למוסד. לכן אף אם אניח כי במסגרת בחינת התשתית הראייתית לא היה מקום להתחשב בחלקים הנוגעים לדבריהם של עדים אחרים (ואיני אומר זאת), אין בכך כדי לסייע למערער. בנוסף, כמפורט לעיל, גרסתה של המתלוננת שניתנה בשלוש הזדמנויות מפורטת, קוהרנטית ומספקת תמונה ברורה בנוגע למעשי המערער הנטענים, ויש בה לבדה כדי לבסס אחיזה לאישום (והשוו: ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 29 (7.9.2003); ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 108-107 (1980)) גם ללא תצהירו של החוקר. זאת על אחת כמה וכמה כאשר גרעין גרסתה של הקטינה מתחזקת באמצעות ראיות נוספות הכשרות למהדרין. אציע כאמור לחבריי לדחות את הערעור, ולהשאיר על כנה את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער הינו בר-הסגרה להונגריה בגין העבירות שיוחסו לו בבקשת ההסגרה. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' כשר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏י"ח בניסן התשפ"ג (‏9.4.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23009230_N04.docx הב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1