היועמ"ש נ. פלוני

החלטה בתיק בע"מ 9229/04 בבית המשפט העליון בע"מ 9229/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת א' חיות המערער: היועץ המשפטי לממשלה נ ג ד המשיבה: פלונית דיון בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 9.9.2004, בתיק ע"מ 4/03, שניתן על ידי כבוד סגן נשיא י' גולדברג, סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטת י' שטופמן תאריך הישיבות: ט' בכסלו התשס"ה כ"ג באדר ב' התשס"ה (22.11.2004) (03.04.2005) בשם המערער: עו"ד מיקי חשין בשם המשיבה: עו"ד מיכל אופיר פסק-דין הנשיא א' ברק: בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' גולדברג, ד' ברלינר, י' שטופמן), אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (השופטת ע' מילר), וביטל את הכרזתו לפיה בנה הקטין של המשיבה הוא בר-אימוץ. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה תקבל לידיה את הקטין לתקופת ניסיון של שישה חודשים. כנגד קביעה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפנינו, בה מתבקשים אנו להשיב על כנה את הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי אמו המשיבה. העובדות 1. נשוא הבקשה שבפנינו הוא הקטין, יליד ינואר 1998, אשר נולד לאמו (ילידת 1980), היא המשיבה, בהיותה קטינה לא נשואה בת 17.5. זהותו של האב אינה ידועה, ועניינו אינו עומד לבחינתנו. המשיבה אף היא בת למשפחה חד-הורית. אביה נטש את המשפחה בהיותה בת ארבע, והיא גודלה לפרקים על-ידי אמה. האם התקשתה בגידולה, ועל כן שהתה המשיבה אצל משפחות אומנות למשך תקופות קצרות. מערכת היחסים בין המשיבה לאימה הייתה רעועה לאורך כל אותן שנים, והתאפיינה בניתוקי קשר רבים. בשל מצבה של המשיבה, החלה היא להיות מטופלת על-ידי שירותי הרווחה, עוד בהיותה בת 11, נוכח ירידה בתפקודה הלימודי. ניסיון לשלבה בפנימייה לא צלח. בשנת 1995 הוכרזה המשיבה כ"קטינה נזקקת" כמשמעותו בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, ובעקבות זאת הועברה בצו בית משפט למעון. לאחר פרק זמן מסוים עברה להתגורר בהוסטל, ממנו ברחה מאוחר יותר. מאז בריחתה נותק הקשר הטיפולי עמה. 2. בחודש יולי 1997 נודע לרשויות הרווחה על הריונה של המשיבה. סמוך ללידה עברה המשיבה להתגורר עם אמה, תוך שהיא שומרת על קשר עם גורמי הרווחה. הקטין נולד ביום 19.1.98, ושהה מאז ברשות המשיבה שהתגוררה עם אמה. ביום 24.3.98, בהיות הקטין כבן חודשיים, הוא הוכרז כ"קטין נזקק", בהסכמת המשיבה. משכך, הועמד הקטין תחת השגחתו של פקיד הסעד, תוך הותרתו במשמורת המשיבה. בחודש אפריל 1998 אושפז הקטין ביחידה לטיפול נמרץ בעקבות אירוע מוחי והתייבשות, שככל הנראה נגרמו כתוצאה מהזנחה. בתקופה זו שהה הקטין בבית המשיבה וסבתו. האחריות לאותו אירוע לא נתבררה כדי צורכה, כאשר המשיבה ואמה הטילו את האחריות זו על זו. בעקבות האירוע המוחי פנתה פקידת הסעד לבית המשפט לנוער בתל-אביב, ובהסכמת המשיבה, הומר צו ההשגחה בצו הוצאה ממשמורת. הקטין הועבר באופן זמני למשפחה אומנת. יוער כי זמן קצר לפני האירוע המוחי עברה המשיבה להתגורר עם גבר מבוגר שהביע נכונות לאמץ את הקטין. ברם, עוד בטרם היה סיפק בידי רשויות הרווחה לבדוק תכנית זו, נעצר הגבר בגין חשד להתעללות מינית באחות אשתו לשעבר, קטינה כבת 13. עם מעצרו עזבה המשיבה את הדירה בה שהתה, ונדדה בין חברים ודירות. כאמור, בכל אותה עת לא שהה הקטין עם אמו. 3. בחודש אוגוסט 1998 עברה המשיבה להתגורר בעיר אחרת וחידשה את קשריה עם רשויות הרווחה. כן החלה בהכשרה מקצועית במקום אחר. בתקופה זו גם נפגשה עם הקטין. גורמי הרווחה העלו את האפשרות להחזיר את הקטין למשמורתה, אולם המשיבה סירבה וביקשה כי הקטין ימשיך לשהות במחיצתה של משפחה אומנת. כשנה לאחר מכן, ביוני 1999, האשימה המשיבה את רשויות הרווחה בהזנחת הקטין וביקשה לקבלו להחזקתה. שירותי הרווחה נעתרו לבקשתה והקטין הוחזר למשמורתה, תוך שילובו במעון יום ובעוד המשיבה ממשיכה בהליך השיקומי אותו החלה, הנועד לסייע לה להתמודד עם גידולו של הקטין. לאחר חודשיים שוב העתיקה המשיבה את מקום מגוריה, ומספר חודשים לאחר מכן קיבלו שירותי הרווחה דיווחים אודות תפקודה. נתברר כי היא מתקשה לשמר את היציבות בחייה ולספק את צרכיו של הקטין. באוקטובר 2000 עזבה המשיבה את מקום מגוריה פעם נוספת, ועברה להתגורר בעיר אחרת. בהיותה שם פנתה לפקידת הסעד וביקשה את שילובו של הקטין במשפחה אומנת, וזאת לאור הקשיים הכלכליים שנתקלה בהם בגידולו. בהתאם לכך הועבר הקטין למשפחת "חירום", אולם סידור זה נכשל לאחר שהקטין נעלם מבית המשפחה ונמצא משוטט ברחובות. בנסיבות אלה הוחלט על העברת הקטין למוסד לילדים (להלן – המוסד). מצבו בעת הגיעו לשם היה קשה. ניכרו בו התנהגויות בעלות סממנים אוטיסטיים, התפרצויות זעם ובולמוסי אכילה. בהיותו שם שמרה המשיבה על קשר עם הקטין, שהתבטא בביקורים בתדירות של אחת לשבוע. ביום 18.1.01 קבע בית המשפט לנוער בחדרה, פעם נוספת, כי הקטין הנו "קטין נזקק". הקטין הוצא מרשות המשיבה והועבר למשמורת רשויות הסעד. בתקופה זו לא הצליחה המשיבה לייצב את אורח חייה. היא המשיכה במעברי הדירה ומסרה לשירותי הרווחה כי היא נזקקת לתקופה של חצי שנה נוספת על מנת להתארגן לקראת שובו של הקטין למשמורתה. במהלך תקופה זו עברה המשיבה בין מספר ערים והחליפה מקומות עבודה בתדירות גבוהה. 4. בחודש ינואר 2002, למעלה משנה לאחר שהמשיבה ביקשה את הוצאת הקטין ממשמורתה, פנתה היא לשירותי הרווחה בהצעה לפיה אמה תהא אחראית מעתה על הקטין. האם הביעה הסכמתה לתכנית, אך התנתה אותה בכך שהמשיבה לא תתגורר עמה. שירותי הרווחה החלו בבחינת התכנית, ובהמשך היא אושרה בבית המשפט לנוער בתל-אביב (ביום 11.2.02). ברם, נסתבר כי בינתיים עלו יחסי המשיבה ואמה על שרטון ואף נוצר נתק ביניהן. המשיבה הודיעה לפקידת הסעד כי אין עוד טעם בתכנית שגובשה, אך לא הציעה כל חלופה אחרת להמשך הטיפול בקטין. הקטין – שהיה כבר בן ארבע וחצי – המשיך בינתיים להתגורר במוסד. במצב דברים זה, פנה המערער (ביום 6.7.02) לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן בבקשה להכריז כי הקטין בר אימוץ כלפי אמו בעילה של חוסר מסוגלות הורית (בהתאם לסעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א – 1981 (להלן – חוק האימוץ או החוק), ובר אימוץ כלפי אביו מהטעם שאין אפשרות סבירה לזהותו או למצאו (בהתאם לסעיף 13(1) לחוק האימוץ). המשיבה התנגדה להכרזת הקטין כבר אימוץ, וטענה כי הצליחה לשקם עצמה וכעת היא מסוגלת לדאוג לקטין כראוי. פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה 5. בית המשפט לענייני משפחה מינה את מכון "שלם" כמומחה מטעמו למתן חוות דעת בנושא המסוגלות ההורית של המשיבה. חוות הדעת ניתנה על-ידי שלושה פסיכולוגים שבדקו את המשיבה, את הקטין ואת האינטראקציה ביניהם. מומחים אלה הגיעו כולם למסקנה כי המשיבה נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין. הפסיכולוג מוטי ארגוב, שבדק את המשיבה, קבע כי מדובר בצעירה פגועה וחסרת ביטחון, שלא תוכל ליצור מסגרת ראויה לגידול הקטין. הפסיכולוגית פזית בויקו, אשר בדקה את הקטין, עמדה על קשייו הרגשיים השונים, וערכה בדיקת אינטראקציה בין המשיבה לקטין. בסיכומה ציינה כי המשיבה מתקשה לתת לקטין מקום ולהיות קשובה לצרכיו בהתאם לגילו וליכולותיו התקשורתיות. סיכום חוות הדעת נערך על-ידי דר' מרדכי שרי, שקבע כי ממצאי האבחון מצביעים על חוסר מסוגלות מצד המשיבה, במיוחד לאור צרכיו המיוחדים של הקטין המתבטאים בצורך במסגרת שיקומית קבועה ויציבה אותה המשיבה איננה מסוגלת להבטיח. נוסף על אלה, הוגשו תסקיריהם של פקידי סעד שטיפלו במשיבה ובקטין במהלך השנים. כך, מפרט תסקירה של העובדת הסוציאלית כרמית בן אהרון (מיום 2.4.03) על כמיהתו האינסופית והבלתי מסופקת של הקטין לקשר, לקרבה, לביטחון ולקביעות. לאלה מתלווה תחושה של חוסר אמון מצדו על כך שהוא ראוי להתעניינות מצד הזולת. העובדת הסוציאלית, לאור היכרותה עם המשיבה, חיוותה אף היא את דעתה כי על אף הצהרותיה וניסיונותיה של המשיבה להוכיח את עצמה כאם, היא אינה מסוגלת לספק לקטין דמות הורית מכילה ומספקת. 6. לאחר שמיעת ראיות ועיון בחוות הדעת ובתסקירים שהוגשו (אשר המליצו על הכרזת הקטין כבר-אימוץ) החליט בית המשפט לענייני משפחה להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו ואמו. בית המשפט פירט אודות מכלול נסיבות חייה הקשות של המשיבה, אשר השפיעו רבות על תפקודה ותהליך התפתחותה. בין היתר, הדבר בא לידי ביטוי בחוסר יציבות מתמשך הכולל מעבר תדיר בין דירות מגורים ומקומות עבודה. על אף שהמשיבה הצהירה כי כעת השתקעה לתמיד במקום מגוריה הנוכחי, סבר בית המשפט שלאור עברה לא ניתן לקבוע שאכן המצב כך. גם טיפולה בקטין התאפיין בחוסר יציבות קיצוני. המשיבה ילדה את הקטין בהיותה היא עצמה קטינה, בהעדר מסגרת משפחתית תומכת ובהיותה מסוכסכת עם אמה. המשיבה לא הצליחה להתמודד עם תפקידה החדש כאם והיא זו אשר ביקשה להוציאו ממשמורתה, פעמיים. בית המשפט קבע כי לנגד עיני המשיבה עמדו צרכיה שלה במקום צרכי הקטין. התנהלותה הייתה אימפולסיבית, והצביעה על שיקול דעת לקוי תוך התעלמות מטובת בנה. כך, למשל, לא הקפידה על ביקורים תדירים עת הקטין שהה במוסדות שונים, למרות מצוקתו שהייתה ידועה לה. אמנם, המשיבה הצהירה על רצונה ונכונותה לטפל בקטין, ואף שלא הוטל ספק בכך, הרי שבית המשפט סבר שטיפול בקטין בעת הזו במצבו הנוכחי, הנו למעלה מכוחותיה של המשיבה, ואם יוחזר הקטין למשמורתה ייגרם לו נזק בלתי הפיך, מה גם שהסיכוי שהתנהגות המשיבה תשתנה הנו קלוש. בית המשפט עמד גם על יחסה העוין והחשדני של המשיבה כלפי רשויות הרווחה, דבר שהקשה על שיתוף פעולה עמן. נוכח כל זאת קבע בית המשפט שהמשיבה נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין בהתאם לסעיף 13(7) לחוק. אשר לקטין, נקבע, בהתאם לחוות דעת המומחים, כי מצבו הרגשי וההתפתחותי קשה ביותר. הוא עורג וכמה לקשר בו יקבל חום ואהבה, אך בהינתן יחסיו עם אמו, הוא חש תסכול וכעס עמוק. הוא נזקק למסגרת שיקומית קבועה ויציבה, אותה לא ניתן להבטיח היה ויחזור לטיפול המשיבה. אמנם, תהליך הפרידה מאמו יהיה קשה עליו, אך בהינתן משפחה מאמצת מתאימה וטיפול מלווה, הרי שהאימוץ הנו לטובתו, בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק. משכך, הכריז בית המשפט (ביום 28.8.03) על הקטין כבר-אימוץ. 7. אשר לעניין צו האימוץ שיינתן, בית המשפט הוסיף וקבע, כי אין מקום לצמצום תוצאות האימוץ לפי סעיף 16(1) לחוק האימוץ, משמדובר בחריג לכלל הבסיסי בדבר אימוץ סגור, מה גם שדעת המומחים התנגדה נחרצות לצמצום תוצאות האימוץ. בית המשפט קיבל גם את בקשת המערער להעברת הקטין באופן מיידי מהמוסד בו שהה למשפחה בעלת כוונה לאמצו, בהתאם לסעיף 12(ג) לחוק האימוץ, שכן המשך שהייתו בתנאי פנימייה הביא למצוקה גדולה. הערעור לבית המשפט המחוזי 8. עם מתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הגישה המשיבה (ביום 4.9.03) בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בכל האמור לקביעה בדבר העברת הילד למשפחה עם כוונה לאמצו לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ. המשיבה ביקשה כי הקטין ימשיך לשהות במוסד עד למתן הכרעה בערעור. בית המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן) דחה (ביום 23.9.03) את הבקשה לעיכוב ביצוע ואישר את העברת הקטין למשפחה למטרת אימוץ. ביני לביני, ולאחר כחצי שנה מאז ניתנה ההחלטה להעביר את הקטין לידי משפחה מיועדת לאימוץ, נמצאה משפחה מתאימה לאימוץ, והקטין הועבר אליה (ביום 25.3.04) בהיותו בן חמש. על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישה המשיבה (ביום 21.9.03) ערעור לבית המשפט המחוזי, בו ביקשה לבטל את הכרזת הקטין כבר אימוץ. בית המשפט המחוזי קיים שני דיונים בערעור. הועמדו לרשותו, בנוסף לחומר שהיה מצוי בתיק, שני תסקירים עדכניים של פקידות סעד הנוגעים למצבו של הקטין וקליטתו במשפחה המיועדת לאמצו. בתסקיר הראשון (מיום 1.4.04) עמדה פקידת הסעד על מיעוט הביקורים של המשיבה את הקטין בתקופת שהייתו במוסד, ועל חוסר הפנמתה את הנזקים הנגרמים לקטין בשל אי הגעה לביקורים מתוכננים. עוד עדכנה פקידת הסעד על המשפחה המאמצת שנמצאה לקטין, לאחר קשיים במציאת משפחה. התסקירים סיפרו אודות התרגשות הקטין מהמעבר הצפוי לחיק משפחתו החדשה. בתסקיר השני (מיום 20.6.04) נמסר על התקדמות הקטין במשפחתו המאמצת ועל התקשרותו לכל בני המשפחה, ובכלל זאת המשפחה המורחבת. כן נרשם שיפור במצבו הרגשי. דווח כי המשפחה המיועדת לאימוץ נותנת מענה לכל צרכי הקטין ומתמודדת כראוי עם חסכיו מהעבר. 9. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה (ביום 9.9.04) וביטל את הכרזת בית המשפט לענייני משפחה בדבר היות הקטין בר-אימוץ כלפיה. בית המשפט מצא כי למרות תסקירי הסעד וחוות דעת המומחים, אשר המליצו על מסירת הקטין לאימוץ, קיים קשר אמיץ בינו לבין המשיבה, המתבטא בקיום ביקורים סדירים ומוצלחים. לכך יש להוסיף את השינוי לטובה שחל במשיבה המצביע על ראשית התייצבותה בחיים. בית המשפט קבע כי המשיבה נחונה במסוגלות הורית בסיסית, היכולה להתממש היה ותינתן לה הדרכה הורית ותמיכה כלכלית. בית המשפט מצא חיזוק למסקנתו זו בהתבסס על חוות הדעת השונות שהוגשו לעיונו, בהן נאמרו דברים ברוח זו. בית המשפט עמד על השינויים שביצעה המשיבה בחייה, וביניהם השתקעות בדירה לאורך זמן, שמירה על מקום עבודתה למשך זמן ארוך מבעבר והכנת הדירה לקראת קבלת הקטין. בית המשפט ציין את הסתייגות המשיבה מפעולות רשויות הרווחה, אולם סבר כי בהינתן סיוע מתאים, המשיבה תהיה מסוגלת לתת אמון ברשויות היכול להביא לשיתוף פעולה פורה. בית המשפט לא התעלם מעברה של המשיבה ומנסיבות חייה, אולם הוא הביא בחשבון את העובדה שהקטין נולד בהיות המשיבה קטינה, ובהעדר מודלים הוריים לנגד עיניה. את חוסר היציבות בחיי המשיבה זקף בית המשפט המחוזי למצבה הכלכלי הקשה. נוכח זאת, נקבע כי קיימת אפשרות ריאלית שהמשיבה תוכל לתפקד כראוי כאם, היה ותינתן לה עזרה כלכלית וטיפולית סבירה מצידן של רשויות הרווחה. משכך, נקבע כי קיימת אצל המשיבה מסוגלות הורית בסיסית, שדי בה כדי לשלול עילת אימוץ לפי סעיף 13(7) לחוק. במצב דברים זה, לא פנה בית המשפט המחוזי לבחון את טובת הקטין, משלא נתקיימה עילת אימוץ מלכתחילה. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיבה תקבל לחזקתה את הקטין לתקופת ניסיון של שישה חודשים, במהלכה ייבחן תפקודה. היא תלווה בסיוע מצד שירותי הרווחה, אשר יעדכנו את בית המשפט מעת לעת אודות התקדמות הניסיון. הוחלט שלתקופת הניסיון תקדם תקופת הסתגלות בת 45 יום, במהלכה יתבצעו ההכנות הדרושות לשם העברת הקטין לידי המשיבה, ובכלל זאת הכשרת המשיבה לתפקידה האימהי והכנת הקטין למעבר הצפוי לו. בקשת רשות הערעור והדיון בבית המשפט העליון 10. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה (ביום 14.10.04) בקשת רשות ערעור מטעם המערער. בד בבד הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, ולהורות על הישארות הקטין בבית המשפחה המיועדת לאמצו. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה (החלטת השופטת א' פרוקצ'יה מיום 21.10.04), וכל הפעולות הכרוכות בהעברת הקטין למשיבה נפסקו עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. כן הגיש המערער (ביום 1.11.04) תסקיר סעד עדכני אודות מצבו של הקטין והמשיבה. בדיון (ביום 22.11.04) ביקשנו לקבל חוות דעת מקיפה הן באשר למסוגלות ההורית, הן בעניין מצב הקטין והן באשר לפתרון כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי (העברת הקטין לתקופת ניסיון למשמורת המשיבה). החלטנו שעל נותן חוות הדעת להיות מנותק מכל קשר מוקדם עם הצדדים בתיק. ניסיון הצדדים למנות מומחה מוסכם לא צלח, ועל כן מינינו אנו (ביום 1.12.04) את ד"ר אביגיל גולומב, מומחית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, כמומחית למתן חוות דעת בתיק בהתאם להנחיותינו. חוות הדעת נתקבלה ביום 23.3.05, ובעקבותיה קיימנו דיון נוסף בבקשה (ביום 3.4.05). בתמצית, חוות הדעת גורסת כי המשיבה נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין, וזאת הן בשל אופייה וההיסטוריה שלה עם הקטין, והן בשל הצרכים הייחודיים של הקטין, אשר המשיבה אינה ערוכה להתמודד עמם. לבסוף, קובעת דר' גולומב, כי העברת הקטין בשלב זה לתקופת ניסיון אצל המשיבה, תגרום לנזק בלתי הפיך שיהיה הרסני עבור הקטין. החלטנו ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הטענות לפנינו 11. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי התעלם מחלק הארי של הראיות בתיק, בקובעו, בניגוד לחוות דעתם של כל המומחים, כי המשיבה בעלת מסוגלות הורית. לדבריו, חוסר מסוגלותה לטפל בקטין הוכחה מאורח חייה, מהתנהגותה, ממצבה ומאישיותה, כפי שזו באה לידי ביטוי במבדקים שערך מכון "שלם". כך למשל, המערער מצביע על כך שבשנת 2003 עבדה המשיבה בשש עבודות שונות, ומאז לידת הקטין עברה דירה תשע פעמים. המערער מצביע על יחסה של המשיבה כלפי הקטין מאז שנולד. הקטין שובץ, לבקשתה, במסגרות חוץ משפחתיות, למרות שבשלב מסוים ניתן היה להחזירו למשמורתה. לדעת המערער, המשיבה לא השכילה להתמודד עם הקשיים הכרוכים בגידול הקטין, וכל אימת שנדרשה להתמודד בה בעת במספר חזיתות, כגון קשיי פרנסה, מגורים, קשיים רגשיים ואחרים, כוחותיה כלו והיא מסרה את האחריות לקטין לידיהן של רשויות הרווחה. אמנם, המשיבה מצהירה כי כעת הצליחה לייצב את חייה, אך בהינתן ניסיון העבר, ספק אם יש ממש בהצהרה מעין זו, כאשר הצהרות דומות בעבר לא הוכיחו עצמן. המערער מדגיש את הפער הקיים בין הצהרותיה של המשיבה לבין מעשיה וצעדיה בפועל. גם בתקופות בהן לקחה המשיבה על עצמה את גידולו של הקטין, הניסיונות לא עלו יפה והסתיימו בהתערבות הכרחית של רשויות הרווחה. גם בתקופה בה שהה הקטין במוסד, ביקורי המשיבה היו חטופים, ספורדיים ולא סדירים, מה גם שהמשיבה לעיתים כלל לא הגיעה אף לאחר שהבטיחה לקטין כי תבקרו. המערער חולק על ממצאיו של בית המשפט המחוזי, לפיהם קיים קשר אמיץ בין הקטין למשיבה, שכן חוות הדעת מצביעות על כך שדמות האם נעדרת מעולמו של הקטין. לכל אלה יש להוסיף את יחסה העוין של המשיבה כלפי רשויות הרווחה, אשר יקשה על שילובו של הקטין במסגרת החדשה עמה. בכל הנוגע למסוגלות ההורית של המשיבה, המערער סבור כי אפילו קיימת מסוגלות הורית בסיסית אצל המשיבה, הרי שהיא אינה קיימת באופן ספציפי כלפי הקטין נשוא הבקשה. זאת לאור נסיבות חייה, ומערכת היחסים בין השניים עד כה, ולאור צרכיו הספציפיים של הקטין. 12. המערער עומד על מצבו הקשה של הקטין מההיבט הרגשי וההתפתחותי. יכולתו הפוטנציאלית אינה ממומשת בשל העיכובים בהתפתחותו. עם מעבר הזמן, הפער בין גילו הכרונולוגי לבין מצבו המנטלי הולך וגדל. כמיהתו לקשר אימהי אינה מסופקת. הוא מפנה לחוות הדעת אשר הצביעו על חסך עמוק ומשמעותי בכל הקשור לסיפוק צרכים תלותיים ראשוניים. לטענת המערער, לא תוכל המשיבה למלא חלל זה, במיוחד לאור העובדה כי היא דוחה כל ניסיון עזרה מטעם רשויות הרווחה. לדברי המערער, העברת הקטין לרשות המשיבה כעת, כאשר הוא מצוי במסגרת תומכת ואוהבת, תגרום באופן וודאי לנזק בלתי הפיך לקטין. 13. המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. טענתה העיקרית היא שאין לזקוף לחובתה את אירועי העבר, אלא יש לבחון את התמורות שחלו בחייה. כיום היא מנהלת אורח חיים נורמטיבי ויציב במטרה לגדל את בנה. אכן, נסיבות חייה הקשות עמדו לה לרועץ. ברם, אין לתלות בה את האשם לאלה, ויש להתרכז כעת ביכולתה לבנות קשר בריא עם בנה הקטין. המשיבה טוענת כי לאורך כל השנים העמידה את טובת הקטין לנגד עיניה, ועל רקע זה יש לבחון את החלטותיה בדבר מסירתו מרצון למסגרות חוץ-משפחתיות והסכמתה כי יוכרז כ"קטין נזקק". כל אלה נבעו מתוך רצונה לספק לקטין את כל צרכיו ולמען לא ידע מחסור. מעברי הדירה והעבודה היו כולם במטרה למצוא בית מגורים ומקום עבודה ראוי שיוכל לפרנס גם את הקטין לכשיוחזר למשמורתה. לטענתה, רשויות הרווחה לא פעלו כדי לעזור לה ורק הביטו מן הצד על ניסיונותיה הכושלים להתבסס ולהתייצב, מבלי שיסייעו בצורה מספקת בבניית תכניות חלופיות לגידולו של הקטין. לדברי המשיבה, חוסר אמונה ברשויות הרווחה החל עוד בגיל צעיר, כאשר הועברה למשפחה אומנת. בהיותה שם חוותה התעללות מינית מצד אחד מבני המשפחה. בעקבות ההתעללות הועברה המשיבה, בהוראת רשויות הרווחה, למוסד לנערות עברייניות. נוכח זאת, טוענת המשיבה, היא מתקשה במתן אמון בגורמי הרווחה, וזאת בנוסף לביקורתה אודות הליך טיפולם בקטין. סיכומו של דבר, המשיבה סבורה שחל שינוי לטובה במצבה, וזה אף צפוי להשתפר בהינתן קבלת סיוע כלכלי ואישי. היא מנהלת אורח חיים תקין וכיום היא בעלת מסוגלות הורית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי וכפי שעולה מחוות הדעת שהוגשו בעניינה. אין באירועי הדבר, כך לדעת המשיבה, כדי ללמד מאום על מסוגלותה הנוכחית. המסגרת הנורמטיבית 13. מערכת היחסים בין הורים לילדיהם סבוכה היא. התא המשפחתי הטבעי מהווה יחידה מיוחדת במינה, שאין לסווגה במשבצות המשפטיות המקובלות. הילד קשור להורהו בקשר דם, וההורה קשור אליו (ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 7). לא בקלות יחדור בית המשפט לקשר זה ויתירו. מדובר אפוא במקרים מיוחדים בהם הוכחה עילת אימוץ וטובת הילד מחייבת העברתו מבית הוריו. השאלה העומדת לפנינו בתיק אימוץ זה היא האם ינותק קשר ההורות הטבעי בין המשיבה לבין בנה הקטין, והקטין יוכרז בר אימוץ בשל חוסר מסוגלותה של המשיבה. הכרעה זו קשה היא עד מאוד. היא הכרעה קיומית (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 464). אכן, זוהי הקשה שבהחלטות השיפוטיות (בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים (טרם פורסם); להלן – פרשת פלונית ופלוני), אך אין מנוס ממנה. המחוקק הטיל עלינו, השופטים, משימה קשה זו. עלינו לעמוד בה כמיטב יכולתנו (ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 241, 258). 14. הליך האימוץ מורכב משני שלבים נפרדים. בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הילד הוא בר-אימוץ. השלב השני מתחיל לאחר שהילד הוכרז כבר-אימוץ (על פי סעיף 13 רישא לחוק האימוץ), ועניינו במתן צו אימוץ (ראו ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 241, 260-258). שני השלבים מתייחסים לשתי מערכות יחסים שונות. השלב הראשון עוסק בניתוק הזיקה המשפטית בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים, שסופו, מקום שהבקשה בוססה כדין, בהכרזה על הקטין כבר אימוץ. בעקבות ההכרזה ניטלות הזכויות, החובות והסמכויות מההורים הביולוגיים וניתנות לפקיד הסעד (סעיף 15 לחוק). השלב השני עניינו יצירת הזיקה המשפטית בין הקטין לבין הוריו המאמצים, המסתיים במתן צו אימוץ, המעמיד תחת ההורים הביולוגיים את ההורים המאמצים, כבעלי זכות למלא חובות כלפי הילד (סעיף 16 לחוק) (בע"מ 6509/04 ההורים הביולוגיים נ' פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין (טרם פורסם)). 15. כאמור, בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הקטין הוא בר אימוץ. שלב זה נחלק לשני שלבי משנה. בשלב המשנה הראשון בוחן בית המשפט את קיומה של עילת אימוץ. בשלב המשנה השני, נבחנת השאלה אם יש מקום לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ולהכריז על הקטין כבר-אימוץ. שלב שני זה מתקיים רק אם במסגרת שלב המשנה הראשון נמצא כי קיימת עילה כדין להכרזתו של הקטין כבר-אימוץ. הכרזה שכזו תיעשה על יסוד המבחנים הקבועים בחוק האימוץ, אשר במרכזם עומד המבחן של טובת המאומץ (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ; ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 10-11; ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 241, 258; ע"א 594/84 פלונית נ' לשכת העבודה והרווחה, פ"ד לט(2) 570, 573; בג"ץ 243/88 קונסלוס נ' תורג'מן, פ"ד מה(2) 626; ע"א 20/85 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(2) 337, 343; ע"א 325/87 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מב(1) 848, 855). השלב השני, שעניינו מתן צו אימוץ, ומשמעותו יצירת זיקה בין הילד להורים המאמצים, אינו עומד לבחינה בענייננו ועל כן לא נתייחס אליו במסגרת בקשה זו. מסוגלות הורית 16. המערער טוען כי עילת האימוץ במקרה דנן היא חוסר מסוגלות הורית של המשיבה, כמשמעותו בסעיף 13(7) לחוק האימוץ. סעיף זה קובע: "13. הכרזת ילד כבר-אימוץ (א) באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה : (7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". הוראה זו מושתתת על שני צירים מרכזיים. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: "האחד, תפקוד ההורים, דהיינו המידה בה הם מסוגלים לדאוג לילדם; השני, צרכי הקטין, דהיינו המידה הראויה של דאגה שהוא מקבל. שני צירים אלה הם אובייקטיביים. האחד מתמקד בהורים, ובוחן את היכולת שלהם. "השאלה אינה, אם ההורה רוצה לדאוג לקטין אלא אם הוא מסוגל לכך"... השאלה אינה גם במי האשם למצב הדברים שנוצר. השאלה היא אם על פי מבחנים אובייקטיביים, ההורים מסוגלים למלא את תפקידם זה אם לאו. הציר השני מתמקד בקטין, ובוחן את הדאגה הראויה לו. כך, למשל, הורה המתאכזר לקטין (פיזית או ריגשית או מוסרית) או המזניח אותו (פיזית או ריגשית או מוסרית), אינו דואג לו כראוי. אף כאן המבחן הוא אובייקטיבי, תוך שבית המשפט חייב לקבוע את גבולות הדאגה הראויה. ודוק: המבחן אינו "השוואתי". אין משווים הורים להורים. המבחן הוא "עצמאי", וענינו השאלה אם הקטין מקבל אותה דאגה שהיא ראויה לקיומו" (ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 13). סעיף 13(7) לחוק האימוץ מתמקד בשני מישורי זמן: ההווה והעתיד. ראשית, שומה על בית המשפט לבחון האם ההורה אינו מסוגל לעת הזו לדאוג כראוי לקטין. שנית, עליו לבחון האם קיים סיכוי לשינוי עתידי במסוגלות ההורה. רק בהתקיים שני אלה מתמלאות דרישות הסעיף. אכן, השאלה אינה רק אם בעבר ההורים לא היו מסוגלים לדאוג כראוי לילדם. השאלה היא גם מה צפון בחיק העתיד. כמובן, ניסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה אלא גם על העתיד. עם זאת, יתכן וקיימות ראיות שיש בהן להצביע על שינוי, באופן שחרף חוסר היכולת בעבר, קיים סיכוי ליכולת בעתיד (שם, שם). 17. סעיף 13(7) לחוק האימוץ אין עניינו במסוגלות ההורה לדאוג לילד באשר הוא באופן תיאורטי. אין מדובר על יכולת ערטילאית של הורה לתפקד כהורה. לעולם מדובר בילד הספציפי נשוא ההליך לו חייב ההורה לדאוג. מדובר אפוא, במסוגלות "לדאוג לילדו", על כל המשתמע מכך, תוך לקיחה בחשבון של כלל הגורמים והשיקולים הצריכים לעניין בדאגה לאותו ילד ספציפי (דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 110-111; וראו גם נ' מימון דיני אימוץ ילדים 321 (1994); להלן – מימון). כך, למשל, יש לקחת בחשבון את מצבו הקונקרטי של הילד, מגבלותיו ובעיותיו והצרכים המיוחדים להם הוא נזקק. באשר לאותו ילד עלינו לשאול האם ההורה מסוגל לדאוג לילד זה. מכאן, שבקביעה לפיה ההורה נעדר מסוגלות הורית כלפי ילד ספציפי, אין בה כדי לשלול את מסוגלותו ההורית העקרונית כלפי ילדים בכלל, וכלפי ילד אחר בפרט. על כן, אין מניעה עקרונית שהורה לא יהיה מסוגל לדאוג לילד ספציפי בעל צרכים מיוחדים, בעוד שכלפי ילד אחר, בנסיבות שונות, יהיה ההורה בעל מסוגלות הורית (מימון, בעמ' 322). לילדים שונים נדרשת הורות שונה. יש ילדים בעלי צרכים רגילים ויש ילדים עם צרכים מיוחדים. ייתכן שההורה הינו בעל יכולת מתאימה וסבירה לילד ללא צרכים מיוחדים, אך יהיה בעל יכולת הורית שאיננה מספקת כדי לספק את צרכיו של ילד בעל צרכים מיוחדים. אכן, עניין לנו בשילוב מבחנים אובייקטיביים וסובייקטיביים גם יחד (פרשת פלונית ופלוני, פסקה 52 לפסק דיני; השופט מ' חשין בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 123; וראו גם ע"א 604/89 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(1) 156). מן הכלל אל הפרט 18. מן החומר שהונח בפנינו ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי קיומה של עילת אימוץ בשל חוסר מסוגלותה של המשיבה כלפי הקטין מעוגן היטב בחומר הראיות. למרבה הצער, החיים לא האירו פנים למשיבה. חייה מתאפיינים בחוסר יציבות כבר מגיל צעיר. המשיבה הוכרזה כקטינה נזקקת, ושהתה בפנימיות שונות בשל חוסר היכולת של אמה לטפל בה. בתקופה זו מצבה האישי החמיר. על רקע נסיבות עגומות אלה נולד הקטין, לאב בלתי ידוע ובהיות המשיבה עדיין קטינה בעצמה, ללא תמיכה מצד מי מבני משפחתה. חוסר היציבות בחיי המשיבה נמשך גם לאחר הולדת הקטין, והתאפיין במעברים תכופים והחלפת מקומות עבודה רבים. המשיבה לא עמדה בנטל הכרוך בגידול הקטין, ופנתה ביוזמתה בשתי פעמים שונות לשירותי הרווחה בבקשה כי ידאגו לקטין במסגרות חוץ-ביתיות. בעקבות פניות אלה הוכרז הקטין כ"קטין נזקק". גם כאשר הוצגו בפני המשיבה פתרונות חלופיים אשר יאפשרו את המשך שהיית הקטין עמה, העדיפה היא למוסרו למשפחה אומנת. טלטולים אלה ממסגרת אחת למשנהּ, גרמו נזק רב לקטין, ואינם מתיישבים עם דאגה ראויה לו (ראו ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 14). גם בתקופות בהן שהה הקטין במשמורת המשיבה, מצבו היה רחוק מלהשביע רצון. בין היתר, הוא סבל מאירוע מוחי בעקבות התייבשות (אף כי האחריות לאירוע זה לא נתבררה כדי צורכה). כן נתקבלו בשירותי הרווחה דיווחים העוסקים בהזנחת הקטין (ראו דו"ח פקידת הסעד פרחיה הראל ביטון מיום 16.1.01). כאשר הגיע למוסד אובחן כסובל מקשיים שונים וחמורים, וביניהם התנהגות בעלת מאפיינים אוטיסטיים, התפרצויות זעם והפרעות אכילה. ההתנהגות הבלתי עקבית מצד המשיבה נמשכה עת שהה הקטין בפנימייה. כך, למשל, החמיצה ביקורים מתוכננים רבים למרות שהקטין ציפה לבואה. התנהלות המשיבה לכל אורך תקופה זו מבססת את המסקנה כי לפחות באותה עת היא נעדרה מסוגלות הורית כלפי הקטין. 19. כל המומחים שחיוו דעתם לגבי המשיבה סברו כי היא אינה מסוגלת לספק את צרכיו הפיזיים והרגשיים של הקטין. כך, בחוות דעתו של הפסיכולוג מוטי ארגוב (מיום 27.4.03), שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, נכתב: "...משקפים המבחנים סימנים לעיכוב בבשלות. תפיסת העולם שלה ותפיסת עצמה מקובעות ברמה התפתחותית של מתבגרת, ונשענות על סטריאוטיפים יותר מאשר על מהות. על פנטזיות יותר מאשר על עשייה. כמו כן, על אף חוסר ביטחון, קיים צורך מרדני בולט בשליטה – לעשות את הדברים בדרכה שלה ולמנוע מאחרים להתערב בעולמה. יחד עם זאת, היא פסיבית בהתמודדותה עם נסיבות חייה. קיים פער בין תביעות המציאות, אשר כפו בעבר ועדיין כופות עליה התבגרות מוקדמת (הן בשל נסיבות חייה והן בשל הורותה המוקדמת) לבין התפתחותה הרגשית בפועל. פער זה מוצא את ביטויו בעמדה של חולשה מעוררת ייאוש ואין אונים. על אף תקוות וחלומות "נורמליים" על הישגים ועל הצלחה, היא מתקשה לגייס את כוחותיה ולפעול למימושם בצורה מעשית ומציאותית. במצבים של קושי היא נוטה להגיב בהצפה רגשית, בדיכאון ובייאוש הפוגעים ביכולתה להתארגן ולפעול במטרה להתגבר על הקושי" (שם, בעמ' 6). ובהמשך: "ממצאי האבחון, המגובים בראיון הקליני, מצביעים על צעירה פגועה וחסרת ביטחון אשר "נגררה" להורות טרם זמנה בלחץ הנסיבות (הריון בלתי מתוכנן) ומתוך מניעים אמוציונאליים ואימפולסיביים, קודם שהשלימה את התבגרותה הרגשית שלה. כל זאת ללא בסיס כלכלי יציב וללא תמיכה ומשענת, עליהם ניתן לסמוך. המבחנים מראים, אמנם, על קיומן של יכולות הוריות בסיסיות, אולם על אף רצונה להעניק לבנה חיים טובים ומוגנים, אין היא מצליחה ליצור מסגרת יציבה, כלכלית ורגשית, המתאימה לגידול ילד. על פי הממצאים היא נוטה להגיב במצבי דחק רגשיים בהצפה, בבלבול ובדיכאון, עד כדי פגיעה ביכולתה להגיב בצורה ראויה ומתוך שיקול דעת. בנסיבות אלה היא פועלת בצורה בלתי מתוכננת. היא מתקשה להציב יעדים ולתכנן תכניות פעולה מעשיות להשגתם, וחוזרת ומטילה את האחריות לבנה על גורמי הרווחה. בנה מיטלטל בין משפחות אומנות ומוסדות וסובל, על פי חוות דעת פסיכודיאגנוסטית וגם על פי דיווחי הגורמים הטיפוליים, ממצוקה רגשית קשה... [היא] אינה מסוגלת לעמוד באחריות הנדרשת לסיפוק צרכיו הפיזיים והרגשיים של בנה, מה עוד שבהווה הוא נזקק למסגרת שיקומית קבועה ויציבה, אותה איננה מסוגלת להבטיח, חרף רצונה, בהעדר אמצעים כלכליים, דיור קבוע ומקום עבודה מובטח" (שם, בעמ' 7). הפסיכולוגית פזית בויקו, שבדקה את הקשר בין המשיבה לקטין, הגיעה למסקנות דומות לגבי יכולת המשיבה לספק את צרכיו הרגשיים של הקטין. לדבריה: "[המשיבה] מתקשה לתת לו מקום ולהיות קשובה לצרכיו בהתאם לגילו וליכולות תקשורתיות שלו, וכך מתקשה באינטראקציה להיות דמות תומכת ומאפשרת, אלא יותר משתלטת ומפעילה על פי רצונה וצרכיה" (חוות דעת מיום 27.4.03). חוות הדעת העדכנית של דר' אביגיל גולומב מחזקת מסקנות אלה. בהתייחסה למסוגלות ההורית של המשיבה, היא מציינת כי "יש קשיים מהותיים בהורותה של [המשיבה], ואדגיש שאני מדברת על הורותה כלפי [הקטין]" (עמ' 7 לחוות הדעת). 20. למעשה, אין מחלוקת ממשית בדבר היות המשיבה חסרת מסוגלות הורית באותה תקופה בה הקטין שהה לסירוגין ברשות המשיבה, במשפחות אומנות ובמוסדות. טענתה העיקרית היא שעתה היא הצליחה לייצב את חייה, מחזיקה במקום מגורים קבוע ובעבודה קבועה, וכשירה לגדל את בנה הקטין. טענה זו נתקבלה בבית המשפט המחוזי, שסבר כי יש במשיבה יכולות הוריות בסיסיות, ועל כן בהינתן הדרכה מתאימה, יש למסור את הקטין לידי המשיבה לתקופת ניסיון. קביעה זו אין בידי לקבל. אכן, שאלת המפתח אינה אם המשיבה דאגה כראוי לקטין בעבר. התשובה על כך, למרבה הצער, היא בשלילה. שאלת המפתח היא מה יהא בעתיד, והאם קיים סיכוי שהתנהגותה או מצבה ישתנו בעתיד הנראה לעין? נראה לי, שעיקר הבעיה כיום במסוגלות המשיבה נעוצה בחוסר מסוגלותה לספק את צרכיו הנפשיים והרגשיים של הקטין, הן לאור אישיותה, הן לאור הצרכים המוגברים של הקטין, והן לאור ההיסטוריה העגומה של הקשר ביניהם. 21. כפי שעולה מחוות הדעת השונות שהוגשו בעניינה, המשיבה אינה מודעת כלל למגבלותיה. היא אינה מפנימה את הנזקים שנגרמו לקטין משך כל אותן שנים בהם נדד בין מוסדות ומשפחות אומנות. חוות דעת המומחים, שהיו חד-משמעיות, קבעו כי המשיבה חסרה את הכוחות הנפשיים הנדרשים כדי להתמודד עם הכרוך בגידול הקטין. אישיותה אינה בוגרת ובשלה דיה, ולכך יש להוסיף את חוסר היציבות השורר בחייה. בחוות דעתה, עומדת דר' גולומב על הקשיים ביכולת המשיבה לשמש כהורה לקטין. הקושי הראשון עליו היא עומדת הוא ביכולתה של המשיבה להבין את האירועים שפקדו אותה והשכנוע הפנימי שלה בדבר יכולתה לשנות את מצבה בעתיד, שכנוע שאינו מלווה בהסבר כלשהו אודות אותו שינוי העתיד להתרחש. קושי שני עליו מצביעה דר' גולומב הוא מעין "מחיקת זמן" אצל המשיבה. היא אינה מודעת לכך שהקטין עבר תקופות ארוכות בהן לא עמדו השניים בקשר שוטף. דר' גולומב סבורה כי המשיבה מאמינה כי אם תקבל את הקטין לידיה, יתחילו שניהם דף חדש המתעלם מאירועי העבר. זאת ועוד, דר' גולומב מציינת כי המשיבה מתארת אירועים חיוביים במערכת היחסים עם הקטין, אירועים אשר זכרם לא בא בדו"חות או במסמכים השונים. לדעת המומחית, המשיבה "רואה מהרהורי ליבה", מתקנת את אירועי העבר ולשיטתה תמשיך את הקשר עם הקטין מהמקום והזמן בו היא נמצאת, תוך מחיקת המשמעות של תקופות קשות מהעבר. עוד מציינת המומחית את יחסה העוין של המשיבה כלפי שירותי הרווחה וסיווגם כ"רעים". סיכומו של דבר, דר' גולומב סבורה כי המשיבה נעדרת מסוגלות הורית ביחס לקטין, ולא תוכל לספק את הצרכים הייחודיים להם הוא זקוק. 22. לעומת קשיים ומגבלות אלה, ניצבים בפנינו צרכיו המוגברים של הקטין. מתוך הראיות שהובאו בפנינו, עולה כי הקטין זקוק להורות שהיא הרבה מעל הממוצע. כפי שמציינת דר' גולומב, הקטין הוא בעל קשיים "אורגניים", כתוצאה מפגמים מולדים או נזק מוחי. קשיים אלה באים לידי ביטוי בתחומי הלמידה, קואורדינציה, תכנון, ריכוז וקשב. התקדמות ניכרת ומשמעותית במצבו נרשמה בתקופה בה הוא שוהה אצל המשפחה המיועדת לאמצו. כיום הוא זקוק "ליציבות מעל הממוצע ולהכלה וארגון מעל לממוצע כדי להתגבר על קשייו" (עמ' 6 לחוות הדעת). הוא זקוק לדמויות קבועות בחייו כדי לפתח ביטחון בסיסי וקשרים בין-אישיים. צרכים אלה אף מתחזקים נוכח בעיותיו האישיות וההתפתחותיות. דר' גולומב מסכמת באומרה: "ברור ש[הקטין] הוא ילד בסיכון, מבחינה התפתחותית; על הבסיס הזה הוא זקוק להורות מעל הממוצע שתכיל, תארגן, תרגיע ותעודד אותו, בנוסף להתייחסות ועזרה בבעיותיו הספציפיות. וזאת, עוד לפני שהתייחסתי לחששות מפני פגיעה מוחית, ולטיפולים רפואיים הקשורים לבעיות הראייה" (שם, שם). כל המומחים והעובדים הסוציאליים שבדקו את הקטין הגיעו למסקנה דומה. בתסקיר (מיום 16.1.01) מאת פקידת הסעד פרחיה ביטון הראל נכתב: "ניכר כי [הקטין] סובל מבעיה אורגנית נוירולוגית, אשר בוודאי מהווה מרכיב משמעותי בקשייו, בנוסף למעברים הרבים שעבר מאז היוולדו. תחום מרכזי בולט בו ניכר קושי הינו במוטוריקה גסה, אינו רץ, נופל הרבה, הליכתו אינה סימטרית, קיים קושי באוריינטציה לסביבה" (שם, עמ' 5 לתסקיר). בחוות דעתה של מיכל אבס (מיום 2.4.03), מרפאה בעיסוק במוסד, עומדת היא על צרכיו המיוחדים והמוגברים של הקטין: "[הקטין] זקוק להתייחסות אישית מתמשכת כדי שיוכל להגדיל את טווח ההפנמות שלו. הוא צריך אדם בוגר ואקטיבי "שיתעקש" על נתינה רציפה ואינטנסיבית... [הקטין] זקוק להערכתי לעבור למסגרת משפחתית אשר תוכל לספק לו את התנאים המיוחדים בהם יוכל להתפתח בצורה תקינה ולמצות את הפוטנציאל שלו". כך גם בחוות דעתה של נגה מרגלית שמעוני (מיום 2.4.03), מטפלת בתנועה במוסד: "הדפוסים ש[הקטין] מפתח ומעמיק בתוכו הם של נסיגה מקשר, התנתקות וויתור על הדחף הטבעי האנושי להתפתח ולהתקשר. הטיפול הרגשי מאפשר לראות כי [לקטין] יש את הפוטנציאל והיכולת להתפתח. יחד עם זאת, ברור כי זה אינו מספיק. יש צורך דחוף וחד משמעי לשנות את מסגרת חייו ולהעבירו למסגרת משפחתית אשר רק בתוכה יש סיכוי שיצליח למצות את הפוטנציאל שלו ולעלות על מסלול התפתחותי תקין". ובחוות דעתה של הפסיכולוגית פזית בויקו (מיום 27.4.03) נכתב: "[לקטין] סימנים לפוטנציאל טוב יותר שאינו בא לידי מימוש על רקע פערים התפתחותיים ובמיוחד קושי משמעותי בהתפתחות השפתית וקשיים רגשיים שעיקרם חסך עמוק ומשמעותי בכל הקשור לסיפוק צרכים תלותיים ראשוניים. [הקטין] מבטא ערגה עמוקה לדמויות הוריות יציבות ומגוננות. יתרה מכך, [הקטין] זקוק מאוד למסגרת יציבה, ברורה ועקבית על מנת לקיים רמת ארגון פנימית שתאפשר המשך התפתחות תקינה" (שם, עמ' 9-10 לחוות הדעת). הפסיכולוג, דר' מרדכי שרי, הגיע למסקנה דומה: "ממצאי האבחון שערכנו מצביעים על כך שהאם איננה מסוגלת לעמוד באחריות הנדרשת לסיפוק צרכיו הפיזיים והרגשיים של בנה, מה עוד שבהווה הוא נזקק למסגרת שיקומית קבועה ויציבה, אותה איננה מסוגלת להבטיח, חרף רצונה... הממצאים מבדיקתו של הקטין מצביעים על חסכים ניכרים וצורך במסגרת יציבה ובטוחה על מנת ל"תקן" נזקים שנגרמו עקב הזנחה הורית בעבר" (חוות דעת מיום 27.4.03, עמ' 13). 23. אמת, המשיבה מצויה כעת בתקופה המתאפיינת ביציבות יחסית. ברם, אין מדובר בפרק זמן משמעותי שבכוחו לבסס אינדיקציה פוזיטיבית אודות מסוגלותה לגדל את הקטין כראוי בעתיד. לכל אלה יש להוסיף את יחסה העוין כלפי רשויות הרווחה. יחס זה לא צפוי שישתנה בעתיד, והוא אך יקשה על גידול הקטין היה ויחזור למשמורת המשיבה. על כן, באתי למסקנה כי מצבה של המשיבה אינו צפוי להשתנות במידה כזו היכולה לבסס את מסוגלותה כלפי בנה הקטין. אין לצפות שהמשיבה תצליח לדאוג כראוי לקטין הזקוק לשיקום ולטיפול אינטנסיבי, כאשר היא עצמה זקוקה לשיקום (ע"א 304/87 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). על רקע תשתית זו, נראה לי כי בדין פסק בית המשפט לענייני משפחה שהמשיבה אינה מסוגלת לדאוג כראוי לקטין, ואין סיכוי כי הדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין (ראו והשוו: ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 14). 24. מסקנתי הנה, כי אין המשיבה בעלת מסוגלות הורית כלפי הקטין. אמת, המשיבה הצהירה בפנינו ובפני נותני חוות הדעת, כי למרות אירועי העבר הקשים, היא פותחת בדף חדש וכעת הקטין נמצא בראש מעייניה, כאשר כל מאמציה מתועלים לקראת שובו למשמורתה ולגידולו. מחוות הדעת אף עולה, כי היא בטוחה שתוכל לעשות כן. אף שאיני מפקפק במסירות האימהית של המשיבה כיום, בכנות כוונותיה ובכנות רגשותיה, אין די בכך. היכולת למלא את התפקידים הבסיסיים של אם ולספק את הצרכים החיוניים להתפתחות הקטין, אינה נמדדת על פי הערכתה הסובייקטיבית של המשיבה, אלא על פי מבחן אובייקטיבי באשר למסוגלותה (ע"א 627/96 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 428, 432). הרצון הסובייקטיבי החיובי של המשיבה אינו מספיק, אלא נחוצה גם המסוגלות האובייקטיבית לעמוד בחובותיה כלפי הקטין. כך לגבי כל קטין; כך בוודאי כלפי קטין בעל צרכים מיוחדים, הדורשים הורות טובה מעל הממוצע (ראו ע"א 522/87 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(4) 436, 440; וראו גם ע"א 17/88 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מב(1) 617; ע"א 284/94 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); וראו גם פרשת פלונית ופלוני, פסקה 52 לפסק-דיני). התנהלות המשיבה במשך השנים, גם אם ניתן להבינה על רקע מצוקתה החריפה, הותירה חותם על מערכת היחסים עם הקטין וצרכיו המיוחדים, שלא ניתן למוחקו, וזאת אף בהינתן מאמצים כנים מצדה. מסקנה זו משותפת לכל המומחים שחיוו דעתם בתיק זה. אכן, לא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעת הגיוניות ומשכנעות של מומחים מוסמכים בתחום, במיוחד כאשר המומחים מונו מטעם בית המשפט (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 145). שאלת המסוגלות ההורית היא אמנם הכרעה שיפוטית, אך אין היא עניין של ידיעה שיפוטית. ראוי הוא כי בית המשפט יסתמך על חוות דעת מומחים בתחום, מה גם שאלה מבוססות על תשתית עובדתית ענפה ומפגשים מקצועיים מקיפים עם הצדדים לעניין (השופט י' אנגלרד ברע"א 669/00 פלונית נ' פלוני, פ"ד נד(3) 196, 225). זאת ועוד, בענייננו לא הוצגה כל חוות דעת שהיה בכוחה לסתור את ממצאי חוות הדעת של דר' גולומב ושל המומחים האחרים אשר חיוו דעתם בתיק. בנסיבות אלה, לא מצאתי יסוד לסטות מחוות דעת אלו. לפיכך, באתי למסקנה, העולה גם בקנה אחד עם כל חוות הדעת המומחים שהוגשו, כי הפער בין רצונה של המשיבה לבין מסוגלותה על פי אמת מידה אובייקטיבית, אינו ניתן לגישור, והיא נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין, בהתאם לאמור בסעיף 13(7) לחוק האימוץ. טובת הקטין 25. משנמצא כי המשיבה נעדרת מסוגלות הורית הנדרשת לגידול הקטין (כאמור בסעיף 13(7) לחוק האימוץ), יש לעבור לשלב המשנה השני, ולשאול מהי טובתו בנסיבות הקיימות, שכן צו אימוץ יינתן רק אם נוכח בית המשפט שהוא לטובת המאומץ (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ). שקילת טובת הקטין שמה לנגד עיניה את זכותו לגדול במסגרת משפחתית "רגילה, חמה והרמונית, הרוצה להעניק לו את התנאים החומריים והפסיכולוגיים הדרושים לו לגידולו, והמסוגלת למלא תפקיד זה בהצלחה" (ע"א 522/87 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(4) 436, 442). טובת הקטין מחייבת בסיס משפחתי קבוע ויציב, אשר יוכל לספק לו תשומת לב, חיבה ודאגה ראויה. עליו ליהנות מתחושת ביטחון, קביעות, שייכות, התמדה ויציבות (מ' ברקאי, מ' מאסס, משמעות המושגים "מסוגלות הורית ו"טובת הילד" בפסקי דין של בית המשפט העליון הדנים באימוץ קטינים 21 (1998); וראו גם ע"א 451/88 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 330). אך מובן הוא, שכאשר דנים אנו בטובת הקטין, ענייננו הוא בטובתו הספציפית, בהתחשב במצבו הקונקרטי, על כל המשתמע מכך (ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 250-251; ע"א 10280/01 ירוס-חקק נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, פסקה 15 לפסק-דיני). 26. בטיעונים לפנינו, התמקדו הצדדים במסוגלות ההורית של המשיבה. לא הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר להתקיימות שלב המשנה השני שעניינו טובת הקטין. לעניין זה, עיקר המחלוקת נגעה לקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להעמיד לרשות המשיבה תקופת ניסיון בת חצי שנה, במהלכה ישהה הקטין עמה. אכן, בבואנו לבחון את טובת הקטין לאחר שהתקיימה עילת אימוץ, יש להביא בחשבון מול הסיכונים העומדים בפניו אם יוחזר למשיבה, את הסיכויים אשר נפתחו בפניו אצל ההורים המיועדים לאמצו. על-פי חוות דעתה של דר' גולומב, נצפתה התקדמות רבה במהלך התקופה בה שוהה הקטין אצל המשפחה המיועדת לאמצו. מנגד, קיימת סבירות גבוהה כי צרכיו הבסיסיים ביותר של הקטין ייפגעו אם יוחזר לרשות המשיבה. ילד אינו חפץ נד, ואין זה סביר לקרוע את הקטין מהמסגרת החמה אליה הגיע לאחר תלאות רבות, רק בגלל סיכוי קלוש, אשר אינו ממשי, שהמשיבה אכן תצליח לגדלו כיאות (ע"א 6778/95 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). במצב דברים זה, לא ניתן לקחת את הסיכון ולנתק את הקטין מההורים המיועדים לאמצו, כאשר על-פי הנראה בשלב זה, שהייתו במחיצתם מבטיחה לו בית חם, טיפול הולם וקשר הורי להם הוא זקוק (שם, שם). אכן, הקטין הצליח להשתלב, כך נראה, במשפחה חדשה, שאותרה לאחר חיפושים ממושכים. אין מדובר בעניין של מה בכך. הוא הסתגל להורים המיועדים לאמצו. ניתוקו בשלב זה יהא כרוך בזעזוע ובקשיי הסתגלות ויחמיר את מצבו. מטעם זה גם לא מקובל עלינו פתרונו המוצע של בית המשפט המחוזי, לאפשר את חזרת הקטין לרשות המשיבה למשך תקופת ניסיון של שישה חודשים. בהתייחסה לאפשרות זו ציינה דר' גולומב: "להערכתי, ניסיון נוסף יהיה הרסני עבור [הקטין]. ניתוק מהמסגרת הנוכחית כשלעצמו יהיה טראומה קשה, ויכול להרוס את כל האמון הפנימי שהחל לבנות. לא מדובר במשבר קצר, אלא בנזק בלתי הפיך. [המשיבה] לא תוכל לתקן את הנזק הזה; וברור, לאור התיאור האישיותי שלה, שיש סיכוי שהיא אף תגרום לטראומה נוספת, כיוון שגם לה קשיים ברצף רגשי, בהכלה, בעמידה בפני תסכולים קשים או מצבים בלתי צפויים... היכולת שלה לעמוד בצרכיו הגדולים של [הקטין] אינה מספקת, ועצם התסכול על כך יכול להביא אותה לתגובות שלא יועילו לו, בלשון המעטה... אינני רואה סיכוי שהניסיון יצליח וש[המשיבה] תוכל להמשיך ולשקם אותו, ולבנות איתו ועבורו את כל הביטחון והערך העצמי שהוא זקוק להם; ואם הניסיון לא יצלח, ו[הקטין] יצטרך לעבור למישהו אחר, אינני רואה סיכוי לתיקון הנזק הרב שייעשה לו, בנוסף לנזקים שכבר צבר. להערכתי, הנזק בניתוקו של [הקטין] ממקומו הנוכחי הוא ודאי, והנזק במסירתו לידי [המשיבה] אף הוא ודאי. לא מדובר בנזק זמני בר-תיקון, אלא בנזק נפשי ממשי לצמיתות" (שם, עמ' 9-10 לחוות הדעת). אכן, בית המשפט ישקול העברת קטין לתקופת ניסיון רק אם נוכח כי אין בהעברה זו כדי לסכן את הקטין ולפגוע בו. העברת קטין לרשות הורה, אך במטרה לערוך ניסיון נוסף, מקום שניסיונות קודמים נכשלו בעבר, אין בה, כשלעצמה, כל תועלת. יפים לענייננו דבריו של הנשיא מ' שמגר בד"נ 5810/90 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)): "משהוכח קיום התנאים הקבועים בסעיף 13(7) הנ"ל, אך מוצע לערוך ניסוי נוסף, רשאי בית המשפט לדחות אפשרות זו בשל הסיכונים הגלויים והברורים לקטין הכרוכים בכך. הרי, חוסר המסוגלות כבר הוכח והניסוי הנוסף אינו מעוגן בממצא בדבר שינוייה של התשתית העובדתית אלא במעין הצמדות אחרונה, ואף מהוססת, במטרה לשמור על זיקה מיטיבה בין הקטין לבין הוריו, שלא הושגה בעבר; ניסיון כזה אסור לו שיתבצע בכל מחיר, מתוך התעלמות מן הרקע של הכישלון הברור והמוכח בעבר ותוך מודעות לפגיעה טראומטית כמעט וודאית בקטין. טובת הקטין איננה שיקול בלעדי, אך הוא שיקול לגיטימי ודומיננטי כאשר מבקשים לסובב את הגלגל אחורה ולערוך ניסויים שסכנה לצידם" (וראו גם ע"א 627/96 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 428, 434). 27. הנה כי כן, אין מנוס מהמסקנה כי טובת הקטין שבפנינו מחייבת לאשר את הכרזתו כבר אימוץ. היה והקטין יוחזר לרשות המשיבה בשלב זה, יהיה הדבר הרסני ויוביל לנזק בלתי הפיך. טובתו מחייבת הישארות אצל המשפחה המיועדת לאמצו. הניסיונות הכושלים שנגרמו כאשר הקטין שהה ברשות אמו, והתוצאות החמורות שנבעו מניסיונות אלו, די בהם שלא לאפשר ניסיון דומה פעם נוספת. אכן, ניסיון העבר שופך אור לא רק על הווה אלא גם על העתיד (ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 14). מאורעות העבר, יחד עם חוות דעת כל המומחים, שלא מצאנו מקום להתערב בהן, מובילים למסקנה הבלתי נמנעת כי המשיבה אינה בעלת מסוגלות הורית כלפי הקטין, וטובתו מחייבת על הכרזתו כבר-אימוץ. 28. מודעים אנו לכך שהתוצאה אליה הגענו היא קשה ביותר עבור המשיבה. אולי תמצא לעצמה נחמה בעובדה שבנה מצוי אצל משפחה חמה ואוהבת והשתלבותו במשפחה זו היא לטובתו. נבקש גם להבהיר, שאין בקביעתנו כאן, לפיה הקטין הוא בר-אימוץ, משום הכרזה כי המשיבה אינה כשירה להיות אם. אכן, בנסיבות אחרות יכלה המשיבה, ועדיין יכולה היא, לשמש הורה ראוי לילד אחר. עם זאת, למרבה הצער, כלפי הקטין נשוא בקשה זו, אין אלה פני הדברים. סוף דבר 29. התוצאה היא, כי יש לקבל את הערעור. פסק הדין של בית המשפט המחוזי מתבטל. פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מושב על כנו, במובן זה שהקטין מוכרז כבר אימוץ כלפי אמו, המשיבה. אין צו להוצאות. אנו מתירים את פרסום פסק הדין ללא שמות ופרטים מזהים של הנוגעים בדבר. ה נ ש י א השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: 1. הכרזת קטין כבר אימוץ הינה שלב בהליך אימוץ שתכניה ותנאיה ניזונים מהתפיסה הכוללת המונחת ביסוד מוסד האימוץ בישראל. מוסד האימוץ מושתת על ההנחה כי חובתה של המדינה, דרך כלל, להגן על האוטונומיה של המשפחה ועל הקשר הטבעי בין הורים לילדים ולא להתערב ולהפר אותם אלא במקרים קיצוניים בהם קשר זה אינו יכול להתממש מטעם זה או אחר. זכויות ההורים לממש את הורותם, וזכותם של ילדים לגדול בחיק הוריהם הטבעיים הם המרכיבים יחדיו את הזכות לאוטונומיה של המשפחה. יחדיו, כשהן שלובות וארוגות אלה באלה, יוצרות זכויות אלה את הזכות לאוטונומיה של המשפחה (בע"מ 377/05, 399/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית ופלוני (טרם פורסם); רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פד"י נו(4) 872, 894-5). הקשר הטבעי בין הורה לילדו הוא זכות טבעית בעלת מימד חוקתי שפן אחד שלה הוא זכותו של ילד להיות נתון למשמורת הוריו ולגדול ולהתחנך על ידם. פן אחר הוא – זכותו של הורה, מכח קשר הדם, לגדל ולחנך את ילדו במשמורתו ולקיים כלפיו את חובותיו כהורה. עוצמתו של קשר ההורות, האוצר בתוכו את זכותם הטבעית של הורה וילדו לקשר חיים ביניהם, הפכו את האוטונומיה של המשפחה לערך בעל מעמד משפטי מן המעלה הראשונה, אשר הפגיעה בו נסבלת ומותרת רק במצבים מיוחדים וחריגים ביותר בהם מימושה של ההורות הטבעית אינו אפשרי מטעם זה או אחר. יש, על כן, לפרש את היוצאים מן הכלל המאפשרים את שלילת זכות ההורות הטבעית בזהירות יתירה ועל דרך צמצום רב. 2. הליך האימוץ הוא חריג לערך האוטונומיה של המשפחה. החלתו מביאה בסופה של הדרך לניתוק הקשר בין הקטין להורהו לצמיתות. להליך זה משמעות אנושית הרת הגורל היורדת לשורש הקיום וההווייה האנושית, ומחייבת על כן תשתית שיקולים ונתונים בעלי עוצמה ומשקל רב ביותר כדי הצדקת הפגיעה באוטונומיה המשפחתית על שני היבטיה. נטל השכנוע בדבר ההצדקה שבניתוק קשר הדם בין ילד להורהו הוא כבד ביותר. הוא נגזר מכך כי מתבקש הליך שתוצאתו ניתוק בלתי הפיך בין ילד להוריו הטבעיים, על כלל המשמעויות הנובעות מכך. הוא מחייב את מבקש ההכרזה להסיר משא כבד של שכנוע כי מתן מענה לצרכיו הבסיסיים של הקטין אינו מותיר ברירה אלא לפעול בדרך האימוץ; הוא מטיל על בית המשפט אחריות כבדה ביותר לבחון האם בנסיבות הענין שלפניו הליך האימוץ הינו אכן גזירה בלתי נמנעת הנדרשת למיצוי חובתה של החברה לדאוג לשלומם ולרווחתם של קטינים באשר הם (רע"א 669/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נד(3) 196, בע"מ 212, 232). הוא מחייב להשקיף על הליך האימוץ, לעולם, כצעד חריג, קיצוני, שמותר לנקוט בו אך כשכלו כל הקיצין. 3. בית המשפט המחוזי בדונו בעניינה של המשיבה אכן נתן ביטוי לכובד המשא הרובץ על שכמו בהליך ההכרה בעילת בר אימוץ של קטין על בסיס אי מסוגלות הורית. הוא הניח, ובצדק, כי לצורך בדיקת אי מסוגלות הורית יש לבחון יכולת הורית מינימלית להבדיל מיכולת הורית אופטימלית של ההורה הטבעי לספק את צרכיו הבסיסיים והחיוניים של הקטין. הוא משקף בגישתו את ההכרה כי אין לנתק קשר טבעי של הורות אלא כאשר אבד הסיכוי ואבדה התקוה כי קשר זה יכול להתממש בצורה נאותה ברף המינימלי. הוא ניגש לבחינת החומר המקצועי והנתונים שבפניו בגישה אנליטית המבקשת לבור מתוכו את אותן נקודות אור העשויות לרמז על קיום סיכוי למימוש הורות טבעית ומתוך מאמץ למצות את בחינת הסיכוי למימוש יכולת הורית פוטנציאלית בעתיד כדי להשיג את מידת הבטחון והוודאות שלא הוחמץ סיכוי ונבחנה כל אפשרות לכך בטרם נותק קשר ההורות הטבעי בין ההורה לקטין לתמיד. בית המשפט בחן את חוות הדעת השונות שהוגשו בעומק וברגישות, תוך נסיון להסיק גם מבין השורות האם קיימת במשיבה יכולת פוטנציאלית לעמוד במטלה ההורית, והאם יש סיכוי כלשהו כי, אף שבעבר נכשלה בתיפקודה ההורי, תוכל בעזרה מקצועית ראויה להשתלב בהדרגה אל תוך אורח חיים יציב שיקנה לקשר בינה לבין ילדה את מידות היציבות, השקט, והבטחון שילד זקוק להם להתפתחותו הבסיסית. בית המשפט עמד על הפער בין התמונה החמורה המצטיירת מתוך תסקירי גורמי הרווחה ביחס לתיפקודה ההורי של המשיבה, לבין התמונה הקלינית המצטיירת מהמבחנים שעברה במכון שלם (חוות דעת ארגוב, מיום 27.4.04 עמ' 5-6; תסקיר המחלקה לשירותים חברתיים באור עקיבא מיום 18.11.98). הוא בחן את חוות הדעת של אנשי המקצוע בנסיון לדלות מתוכם את אותם שביבי נתונים המצביעים על חום הקשר שבין המשיבה לילדה, ועל שמחתו של הקטין למפגשים עימה (חוות דעת פזית בויקו; אסתר פרץ; פרחיה ביטון – הראל וכרמית בן אהרן). בצדק רב בחן בית המשפט את חוות הדעת שהוגשו לפניו לא רק על פניהן, אלא מתוך ניתוח ביקורתי הבנוי על מושגי היסוד עליהם מושתת מוסד האימוץ, ומתוך מודעות לחריגותו של הליך זה ולאחריות הכבדה המוטלת על כתפיו כשהוא נדרש לאשר את התאמתו לנסיבות מקרה זה. הוא ניתח את חוות הדעת המקצועיות באמות מידה משפטיות, בהינתן נטל ההוכחה הכבד המוטל על מבקש ההכרזה, ולטעמי דרכו היתה נכונה וראויה. לאחר התלבטות לא קלה, כלשונו, ראה בית המשפט המחוזי מקום למצות בחינה נוספת של מסוגלותה ההורית של המשיבה על דרך העברת הקטין למשמורתה לנסיון, בנתון לעזרה כלכלית וטיפולית שתינתן לה על ידי הרשויות. וכלשונו, "לאחר שהתחבטנו בענין, שוכנענו כי די בספקות שהועלו כדי להעניק למערערת ול"קול הדם" הזדמנות נוספת בדמותה של תקופת נסיון". בהניחו את משא האחריות הכבדה הנילווית להכרזת בר-אימוץ מפאת אי מסוגלות הורית, סבר בית המשפט המחוזי כי נותר עוד מקום לנסיון נוסף בטרם ההכרעה. 4. הנתונים הנוגעים לעברה של המשיבה מאז ילדותה ולאורך התבגרותה, וכן אלה הנוגעים לתהליך המתמשך של קשר ההורות שלה עם הקטין מצביעים על כשלון בתיפקודה ההורי, כאשר ניכר פער גדול בין אהבתה העזה לילד ורצונה הכן לממש את אמהותה לו, לבין יכולתה הנפשית לעמוד באחריות זו. גדר הלבטים בו הייתי נתונה במהלך החלק הראשון של הדיון בבקשת רשות הערעור התייחס לאפשרות קיומה של יכולת פוטנציאלית עתידית אצל המשיבה, אשר אפשר ועשויה היתה בעזרה מקצועית ראויה להבשיל לכלל מסוגלות הורית בעתיד הנראה לעין. מנגד, ניצבה השאלה מהו מחיר הניסוי הנדרש לצורך בחינת יכולת פוטנציאלית זו. הסוגיה התמקדה, איפוא, בהיקפו של הסיכוי מול עוצמתו של הסיכון; בהערכת יכולת ההורות הפוטנציאלית המחייבת ניסוי, מול הסיכון הצפון לקטין מהעמדתו פעם נוספת בפני מערכת הורית שאין בטחון כי תיצלח. בחוות הדעת המקצועיות שהוגשו ואשר נותחו בידי בית המשפט המחוזי, נמצאו פזורים פה ושם סימנים המעידים על אפשרות קיומו של פוטנציאל כשירות הורית המצוי במשיבה אשר בסיוע טיפולי מצד הרשויות עשוי להניב תוצאות חיוביות. אולם הערכת פוטנציאל זה נותר במידה רבה ענין עלום. מצד שני, מחיר הניסוי מבחינת הקטין, על רקע תהפוכות חייו הקשים וצרכיו המיוחדים, ובהתחשב בגילו, כבן 7 שנים עתה, הוא כבד ביותר. כדי להקל על הלבטים הקשים, בקשנו את חוות דעתה של הד"ר גולומב, אשר בחנה את נסיבות המקרה בבחינה מקצועית נוספת. על פי חוות דעתה, והסבריה בעל פה בדיון, המשיבה נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין הן בשל נתוני העבר והן בשל הצרכים הייחודיים של הקטין שהיא אינה מסוגלת להתמודד עמם. עוד קבעה הד"ר גולומב כי העמדת הקטין בשלב זה במסגרת נסיון נוסף אצל אמו עלולה לגרום לו לנזק בלתי הפיך. עמדה מקצועית זו, על רקע מכלול הנתונים והחומר המקצועי הקודם שעמדו בפני הערכאות השונות, הכריעו את הכף והביאוני לכלל מסקנה כי הורם הנטל הכבד להוכחת אי מסוגלותה של המשיבה לקיים קשר הורות עם בנה, וכי אין מנוס מקבלת ערעור היועץ המשפטי לממשלה ומתן הכרזת בר אימוץ של הקטין כלפי אמו. חוות דעת הד"ר גולומב ביחס להעדר סיכוי למימושה של יכולת ההורות הפוטנציאלית של המשיבה מחד, והנזק העלול להיגרם לקטין מניסוי נוסף מנגד, חרצו את גורל הדילמה והמתח שבין הסיכוי לסיכון ולא הותירו מנוס אלא לשלב את הקטין בהליך אימוץ הטומן בחובו סיכוי לשקמו, והמאפשר להעניק לו מסגרת חדשה אשר תספק לו את התנאים להם הוא זקוק לגידולו ולהתפתחותו התקינים. זהו מקרה עצוב וקשה, בו ניבע פער גדול בין אהבתה של האם לבנה ורצונה האמיתי לגדלו, לבין מסוגלותה לעמוד בכך. חרף הקושי והכאב שבדבר, זהו מקרה שבו ההתערבות באוטונומיה המשפחתית היא בלתי נמנעת, לשמירה על טובתו ורווחתו של הקטין, ולהבטחת צרכיו הבסיסיים הנדרשים לגידולו, התפתחותו וחינוכו. לאור כל אלה, אני מצטרפת לפסק דינו של חברי, הנשיא ברק. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום‏, ‏ה' אב, תשס"ה (10.8.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04092290_A11.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il