עו"ד שי גרנות -כונס הנכסים נ. שפייזר רות

פסק-דין בתיק רע"א 9227/12 בבית המשפט העליון רע"א 9227/12 רע"א 3148/13 לפני: כבוד השופט י' עמית המבקשים ברע"א 9227/13: 1. עו"ד שי גרנות, כונס הנכסים 2. עו"ד אייבי נאמן, כונס הנכסים ומנהל מיוחד המבקשים ברע"א 3148/13: 1. רות שפייזר 2. שלמה לחי נ ג ד המשיבים ברע"א 9227/13: 1. שפייזר רות 2. לחי שלמה 3. גרנטל הולדינגס אינק 4. בית התמר בע"מ 5. נחלת בנימין 6 בע"מ 6. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ 7. כונס הנכסים הרשמי המשיבים ברע"א 3148/13: 1. עו"ד שי גרנות 2. עו"ד אייבי נאמן 3. גרנטל הולדינג איק' 4. בית התמר בע"מ 5. נחלת בנימין 6 בע"מ 6. כונס הנכסים הרשמי רע"א 9227/13: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק פש"ר 1184/06 שניתנה ביום 20.11.2012 על ידי כבוד השופט א' אורנשטיין רע"א 3148/13: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פר"ק 1184/04 שניתנה ביום 28.3.2013 על ידי כבוד השופט א' אונשטיין בשם המבקשים ברע"א 9227/13: בעצמם בשם המשיבים 5-1 ברע"א 9227/13: עו"ד מימון אביטן ועו"ד ד"ר יוסי כהן בשם המשיב 6 ברע"א 9227/13: עו"ד יואב רזין ועו"ד אלונה בומגרטן בשם המשיב 7 ברע"א 9227/13: עו"ד טובה פריש בשם המבקשים ברע"א 3148/13: עו"ד יעקב אנוך ועו"ד מאיר וסקר בשם המשיבים 2-1 ברע"א 3148/13: בעצמם בשם המשיב 6 ברע"א 3148/13: עו"ד מיכל דלומי פסק-דין שתי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט א' אורנשטיין) מיום 23.11.2012 ומיום 28.3.2013 בפר"ק 1184/06. בהחלטה הראשונה ניתנה רשות למשיבים ברע"א 9227/12 להגיש תביעה אישית נגד המבקשים ברע"א 9227/12 (להלן: המבקשים), ובבקשה השניה ניתנה למבקשים רשות לחקור את המשיבים מכוח סמכותם לפי סעיף 288 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות). מכוח סמכותי לפי תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) החלטתי לאחד את הדיון בשתי הבקשות. מכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות, החלטתי לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור בשתי הבקשות. הרקע לבקשות 1. על מנת להבין את שתי הבקשות שבפנינו, אסקור בתמצית את השתלשלות האירועים. אקדים ואציין כי כל אחד מהצדדים תיאר באופן שונה את הרקע העובדתי, ולפיכך אעשה כמיטב יכולתי להציג את התמונה כפי שהיא עולה מהמסמכים ומהעובדות שאינן שנויות במחלוקת. מטבע הדברים, לא אכנס לפרטי הפרטים אשר אינם נדרשים לצורך החלטה זו. 2. במהלך שנות התשעים רכשו המשיבים 2-1 ברע"א 9227/12, ה"ה רות שפייזר ושלמה לחי (להלן: הבעלים) מספר בניינים במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. לצורך רכישת הנכסים הקימו הבעלים מספר חברות בע"מ בשליטתן, האחת מהן היא המשיבה 3, שהיא חברה זרה, המחזיקה במניות המשיבות 4 ו-5 (להלן ובהתאמה: חברת בית התמר וחברת נחלת בנימין 6) (הבעלים ושלוש החברות ייקראו להלן יחד: המשיבים). בשנת 1998 רכשה חברת בית התמר בית המיועד לשימור ובנייה בשם "בית התמר" ברחוב נחלת בנימין 8, ובנוסף רכשה חברת נחלת בנימין 6 את הבניין ברחוב נחלת בנימין 6, שהיה מיועד להריסה ובנייה מחדש. את שני הפרויקטים ליווה בנק מרכנתיל דיסקונט (להלן: הבנק). במסגרת הליווי הבנקאי העמיד הבנק אשראי והנפיק ערבויות לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974 (להלן: ערבויות חוק המכר), כנגד שיעבוד הזכויות של החברות בנכסים וכנגד ערבויות אישיות של הבעלים. בתחילת שנות האלפיים יצא פרויקט בית התמר לדרך, אולם קשיים בהשגת היתרי בנייה עיכבו את הפרויקט, שתי החברות נקלעו לקשיים כספיים, מה שהביא לביטול של 13 חוזים למכירת דירות בפרויקט בית התמר ולחילוטם של ערבויות חוק המכר על ידי הרוכשים. בשנת 2006 עמד החוב לבנק על למעלה מ- 42 מליון ₪ ( = סכום של כ-9.1 מליון דולר לפי שער של 4.6 ₪ לדולר, שהוא השער על פיו נערך בשעתו דו"ח אפס לפרויקט). להשלמת התמונה נספר כי באותה תקופה נקלעו לקשיים חברות נוספות שבבעלות הבעלים, שבאמצעותן נרכשו נכסים נוספים במדרחוב נחלת בנימין (בתוכם נכס הידוע כ"בית העמודים"). הבנק המלווה של אותם פרויקטים היה הבנק לפיתוח התעשייה, ומכתבי הטענות של המשיבים נמצאתי למד כי הבנק לפיתוח התעשייה הסכים במסגרת הסדר חוב לקצוב ולהפחית את החוב מסכום של 47 מליון דולר לסכום של 13 מליון דולר (סעיפים 38, 64-72 לבקשה מס' 50 של המשיבים בבית משפט קמא). 3. מימוש בית התמר והנכס בנחלת בנימין 6 כפי שהוא ("is as") לא היה בו, ככל הנראה, כדי לפרוע את החוב לבנק, שעמד, כאמור, על למעלה מ- 42 מליון ₪. משכך, סוכם על מתווה לפיו הבנק יזרים סכום נוסף להשלמת הבניה בבית התמר, במסגרת התקשרות עם קבוצת משקיעים בראשותם עמד חיים ברקן (להלן ובהתאמה: קבוצת המשקיעים וברקן) ומינוי כונסי נכסים להשלמת הבנייה, אשר היתה כרוכה, בין היתר, בפינוי דיירים מוגנים ופינוי פולשים מהנכס. ביום 7.2.2006 נחתם הסכם בין הבנק לבין ברקן בשם קבוצת המשקיעים (להלן: הסכם ההשקעה). ואלו עיקרי הוראות הסכם ההשקעה: הוצהר כי חוב המשיבים עומד על כ-9 מליון דולר; קבוצת המשקיעים תשקיע בפרוייקט 800,000 דולר; הבנק יעמיד אשראי נוסף של 2.5 מליון דולר לצורך השלמת הבנייה; המבקשים יתמנו ככונסי נכסים ועו"ד נאמן (המבקש 2) ימונה גם כמנהל מיוחד להשלמת בניית בית התמר, ובין היתר, ידאג לקבלת היתרים להמשך הבנייה; לאחר השלמת הפרוייקט יוחזר לבנק הסכום של 2.5 מליון דולר שניתן כאשראי נוסף; סכום החוב בגין בית התמר יופחת ויועמד על 3 מליון דולר מבלי שבמהלך התקופה תיווסף ריבית לסכום זה; והבנק יקבל את הסך של 3 מליון דולר מהסכום של מימוש בית התמר; נתקיים האמור לעיל אזי ערבותם של הבעלים תופחת ותעמוד על מליון דולר בלבד. בכפוף לסילוק החוב בגין בית התמר כאמור לעיל, סכום החוב בגין נחלת בנימין 6 יופחת ויועמד על 2.5 מליון דולר מבלי שבמהלך התקופה תיווסף ריבית לסכומים אלה; ולקבוצת המשקיעים תינתן אופציה לרכישת הנכס בסכום זה תוך שנה לאחר מימוש בית התמר. משמעות הדבר, כי אם יממשו המשקיעים את האופציה, תימחק יתרת החוב של החברות בבנק והבעלים יופטרו כליל מערבותם. סעיף 5 להסכם קובע כי "עם הגשת בקשת הכינוס, ההנהלה הנוכחית תחדל מפעילותה בקשר עם בית התמר ונח"ב 6 ותשתף פעולה ככל הנדרש על ידי הכונסים המשותפים והמנהל המיוחד...". ניתן לסכם את הוראות הסכם ההשקעה בפשטות: הבנק הסכים לוותר על יתרת חוב קרן של החברות בסך כ-3.6 מליון דולר מבלי לצבור ריביות נוספות ותוך הפטר הבעלים מערבותם (החוב עמד על 9.1 מליון דולר, ועל פי ההסכם הבנק היה אמור לקבל 5.5 מיליון דולר – 3 מליון דולר כנגד בית התמר ו-2.5 מליון דולר כנגד הנכס בנחלת בנימין 6). 4. לאחר גיבוש הסכם ההשקעה וסמוך לפני חתימתו, הודיעו הבעלים על הסכמתם להסכם ההשקעה. וכך נאמר במכתב ששלח בא-כוחם דאז, עו"ד אביחי ורדי לבנק, ביום 8.1.2006 (להלן: מכתב ההסכמה): לכבוד [...] הנדון: הסדר חובות חב' גרנטל הולדינג אינק, בית התמר בע"מ ונחלת בנימין 6 בע"מ לבנק מרכנתיל דיסקונט בשם מרשי, ה"ה שלמה לחי ורות שפייזר, הריני מתכבד להוגיעכם כדלקמן: 1. הריני לאשר בפניכם כי מרשיי קראו והבינו את ההסכם שנערך בין הבנק לקבוצת המשקיעים (להלן: "ההסכם המשקיעים") בקשר עם נכסים והסדר חוב מרשיי והחברות שבנדון כלפי הבנק ומרשיי והחברות שבנדון כלפי הבנק ומרשיי נותנים את הסכמתם ואישורם לכל האמור בהסכם המשקיעים 2. בכפוף למילוי התחייבות הצדדים בהסכם המשקיעים ולהגשת הבקשה למינוי ממלאי תפקידים לבית המשפט המחוזי בתל אביב בנוסח המצ"ב כנספח א' למכתב זה, מרשיי מוותרים על כל טענה בקשר עם כינוס הנכסים הידועים כחלקה 4 בגוש 6918, ברח' נחלת בנימין 6 וחלקה 5 בגוש 6918 ברחוב נחלת בנימין 8 בתל אביב (להלן: "הנכסים"), ומודיעים כי אין ולא תהייה להם כל התנגדות לכינוס הנכסים על ידי הבנק וכן מוותרים על טענה כלפי הבנק ו/או כלפי מי מהמעורבים בקידום כינוס הנכסים, ביצועו, ומכירת הנכסים, על כל המשתמע מכך" (הדגשה הוספה – י"ע). תשומת לב הקורא, כי הבעלים והחברות-החייבות לא היו צד להסכם ההשקעה. לטענת המבקשים, הדבר נעשה בכוונת מכוון, מאחר שהבנק התנה את הסכמתו להסכם ההשקעה בכך שהמשיבים לא יהיו מעורבים בהשלמת הפרוייקט ובהליך כינוס הנכסים (כפי שעולה גם מסעיף 3.11 למכתב ללא תאריך של מר אגבי מהבנק אל מר פדידה (נספח 5ב לתגובת המשיבים)). 5. הסכם ההשקעה הוגש בהסכמת כל הצדדים, לרבות המשיבים, בצירוף בקשה שהוגשה לאישור בית המשפט תחת הכותרת "הודעה על בקשה בכתב ההסכמה לאכיפת אגרות חוב בדרך של מינוי בעלי תפקיד מטעם בית המשפט". הבקשה נתקבלה בהחלטת השופטת ד' קרת-מאיר מיום 12.2.2006, בה מינתה את המבקשים (שלהלן יכונו גם: כונסי הנכסים) לכונסי נכסים של החברה וכן מונה עו"ד נאמן למנהל המיוחד של פרוייקט בית התמר. עוד נקבע בהחלטה כי "לא ימומשו נכסים, אלא באישור בית המשפט ולאחר קבלת עמדתן של החברות". כעבור כחודש הגישו כונסי הנכסים לבית המשפט דו"ח כינוס מס' 1, שבמסגרתו נתבקש בית המשפט לאשר במפורש את הסכם ההשקעה ולתקן את צו מינוי כונסי הנכסים מיום 12.2.2006 כך שמימוש הנכסים יעשה באישור בית המשפט "מבלי להידרש לקבלת עמדת החברות בקשר עם מימוש הנכסים שבכינוס". לעניין אחרון זה ציטטו כונסי הנכסים את סעיף 2 למכתב ההסכמה. בית המשפט נעתר לבקשה והורה "כמבוקש" (החלטה מיום 6.3.2006). 6. לאחר חידוש היתרי הבנייה ניהלו כונסי הנכסים מו"מ למכירת בית התמר. ביום 10.1.2007 הגישו כונסי הנכסים לבית המשפט בקשה לאישור המכירה לחברה צרפתית בשם Faberton Finance SA (להלן: פברטון) תמורת 6.3 מליון דולר לפי השער של 4.6 ₪ לדולר בצירוף מע"מ. ביום 14.1.2007 אישר בית המשפט (השופטת ד' קרת-מאיר) את המכירה, מבלי שהתקבלה עמדתם של החברות והבעלים. מתוך הסכום הנ"ל, התעתדו כונסי הנכסים להעביר לבנק הסך של 3 מליון דולר בהתאם להסכם ההשקעה על פי שער יציג של 4.6 ₪ לדולר (= 13.8 מליון ₪), שהוא לשיטתם השער היציג אליו התכוונו הצדדים בהסכם ההשקעה. לטענת כונסי הנכסים, לאחר החתימה על הסכם ההשקעה, נתברר כי דוח האפס של הפרויקט לא חזה את כל ההוצאות הנדרשות. משכך, נאלצה קבוצת המשקיעים להעמיד 200,000 דולר נוספים להשלמת פרויקט בית התמר, כך שסך הכל העמידה קבוצת המשקיעים מליון דולר לטובת הפרויקט. בעקבות זאת, הוכנסו שינויים בהסכם ההשקעה, שעיקרם, הסכמת הבנק לקבל 84.6% בלבד מהחוב של 3 מליון דולר (דהיינו, 11.7 מליון ₪ בלבד = 13.8 X 84%). יתר תנאי הסכם ההשקעה, לרבות הגבלת ערבות הבעלים למליון דולר בעקבות מימוש בית התמר, נותרו על כנם. ביני לביני, לאחר בקשות שונות שהוגשו על ידי כונסי הנכסים במהלך שנת 2008 – שאת חלקן הגדירו הכונסים כ"בקשות חסויות" שלא לעיני הבעלים כפי שיפורט בהמשך – הועבר בשנת 2010 הטיפול בתיק מהשופטת קרת-מאיר לשופט אורנשטיין (החלטת השופטת ד' קרת-מאיר מיום 9.5.2010). 7. לאחר מימוש בית התמר, הגישו כונסי הנכסים לבית המשפט בקשה לאישור מכירת הנכס ברחוב נחלת בנימין 6, לאחר שקבוצת המשקיעים לא מימשה את האופציה. הבעלים התנגדו למכירה, ובהתנגדותם המפורטת, המשתרעת על 140 עמודים, העלו טענות שונות כנגד הבנק וכנגד כונסי הנכסים ודרשו לרכוש את הנכס בעצמם או באמצעות חברה מטעמם. ביום 9.6.2010 התקיים דיון בבקשה, ובמהלכו נתברר כי אין באפשרות הבעלים לרכוש את הנכס. בהמלצת בית המשפט, הסירו הבעלים את התנגדותם למכירה תוך שמירת טענות. בהחלטתו ציין בית משפט קמא כי במסגרת בקשה למתן הוראות לאישור המכר ופדיון המשכון לא ניתן לברר את טענות הבעלים נוכח סבך המחלוקות העובדתיות הנטושות בין הצדדים. 8. משניתן אישורו של בית המשפט, נקטו כונסי הנכסים בהליכים למכירת הנכס בנחלת בנימין 6. ביום 9.11.2010 התנהלה התמחרות בין המציעים, שבסופה הוכרזה חברת י.ס אבן יזמות בע"מ כזוכה בנכס לאחר שהציעה את התמורה המרבית בסך של 15,600,000 ₪. הזוכה הפקידה בידי כונסי הנכסים ערבות בנקאית בגובה תמורת הנכס, ונחתם עמם הסכם מכר מותנה באישור בית המשפט. בהמשך, הגישו כונסי הנכסים בקשה לבית המשפט לאישור הסכם המכר (בקשה מס' 33). מנגד, הגישו הבעלים בקשה לבית המשפט לפדות את הנכס תמורת הסכום הקצוב של החוב בסך 2.5 מליון דולר בלבד. כונסי הנכסים התנגדו לבקשה בטענה כי החוב של המשיבים לבנק עומד על כ-40 מליון ₪, וכי הצעת הרכישה עולה בהרבה על הסכום המוצע על ידי המשיבים. בית המשפט הורה לבעלים להפקיד ערבות בנקאית על מלוא הסכום של 2.5 מליון דולר שהוצע על ידם, אולם הערבות האמורה לא הופקדה. בהמשך הגישו הבעלים בקשה חדשה בצירוף מכתב התחייבות ממשקיע להמציא את סכום הערבות, אולם, לטענתם, לאחר שהתברר למשקיע כי על הנכסים רובצים עיקולים הוא נסוג בו מהתחייבותו. ביום 13.12.2010 אישר בית המשפט את מכירת הנכס בנחלת בנימין 6. בהחלטה נאמר כי לבעלים אין יכולת כלכלית לגייס את הסכום הנדרש לפדיון החוב, ומנגד, הצעת הזוכה עולה אף על הערכת השמאות. אף מאזן הנוחות אינו נוטה לכיוון הבעלים, לאחר שכונסי הנכסים פעלו למכירת הנכס, והזוכה הפקיד ערבות בנקאית ומצפה לאישור חוזה המכר. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי מדובר בדפוס התנהלות של הבעלים המצהירים הצהרות לגבי יכולתם הכלכלית, אך אינם מסוגלים לעמוד בהן, וכי הבקשה נגועה בחוסר תום לב והיעדר נקיון כפיים. בית המשפט מתח ביקורת על התנהלותם של הבעלים שביקשו לערוך "מקצה שיפורים" במהלך ההתדיינות ולהקטין את החוב הנטען מבלי להביא ראיות על כך. 9. משהתקבלו הכספים ממכירות הנכסים, הגישו כונסי הנכסים מספר בקשות לבית המשפט לחלוקת התמורה בין הנושים, ובין היתר לבנק לעירייה ולשכר טרחת עורכי הדין (בקשות מס' 46-45). המשיבים התנגדו לבקשות, מן הטעם שהכספים בקופת הכינוס עולים על נשיית הבנק, ומטעמים נוספים הקשורים להתנהלותם של כונסי הנכסים. חרף התנגדותם של המשיבים, בית המשפט נעתר לבקשות והורה על חלוקת הכספים (החלטה מיום 12.7.2011). בהמשך, הגישו כונסי הנכסים בקשות נוספות לחלוקת התמורה, שגם להן נעתר בית המשפט, חרף התנגדות המשיבים (החלטה מיום 23.11.2012 בבקשה מס' 65). מנגד, הגישו המשיבים בקשה לבית המשפט לקצוב את חובם לבנק ולקבוע כי הכספים שהופקדו בקופת הכינוס עולים על סכום החוב המגיע לבנק (בקשה מס' 60). לאור מורכבות הטענות, הורה בית המשפט להעביר את הדיון בבקשה להליך נפרד (החלטה מיום 23.11.2012). וכעת, לאחר שעמדתי על הרקע העובדתי המשותף לשתי הבקשות דכאן, אציג בנפרד את ההחלטות מושא הבקשות. רע"א 9227/12 - בקשת המשיבים להגשת תביעה אישית נגד כונסי הנכסים 11. ביום 4.7.2011 הגישו המשיבים בקשה לבית המשפט לחייב את כונסי הנכסים באופן אישי מכוח סעיפים 374-373 לפקודת החברות או "מכוח היקש לסעיף זה או מכוח סמכותו בכל דין" (בקשה מס' 50). בבקשה, המשתרעת על 29 עמודים (לא כולל נספחים), נטען כי כונסי הנכסים ניהלו את עסקי החברות ברשלנות ובמרמה תוך גרימת נזקים כספיים אדירים למשיבים. בבקשתם, תבעו המשיבים מכונסי הנכסים, מהבנק ומברקן סך של 15,200,000 ₪, בגין מעשיהם ומחדליהם שגרמו, לטענת המשיבים, נזקים כספיים רבים לחברה ולהם. בבקשתם, ייחסו המשיבים לכונסי הנכסים מעשי גזל, תרמית, זיוף ובזיזה של קופת הכינוס. נטען כי כונסי הנכסים הסתירו במזיד פעולות מעיני החברות והבעלים, הטעו את בית המשפט וביצעו פעולות בניגוד להחלטותיו, הגישו בקשות סרק לבית המשפט נגד הבעלים, הגישו שורה של "בקשות חסויות" שהמשיבים לא היו צד להם, ובזזו את קופת הכינוס בניגוד להסכמות מפורשות בין הצדדים. בבקשה אף נתבקש סעד של מינוי בא כוחם של המשיבים ככונס נכסים (!) לרכושם של כונסי הנכסים. טענות ספציפיות שעלו בבקשה גרסו כי במשך 6 שנים הסתירו כונסי הנכסים מהמשיבים מסמכים שונים ודו"חות כינוס; כי העלימו מבית המשפט מידע מהותי על מנת שיתאפשר להם לנהל את הכינוס ללא הסכמתם של הבעלים; כי כונסי הנכסים לא רכשו מט"ח למרות התנודתיות של שער הדולר באותה עת, מה שחייב את הבעלים לרכוש ביטוח שער בעלות של מאות אלפי שקלים; כי כונסי הנכסים שינו את תנאי מכירת בית התמר כפי שנקבעו בהסכם ההשקעה בכך שקיבעו את שער הדולר על 4.6 ₪ במקום שער הדולר הידוע בעת התשלום, ובכך הגדילו את סכום התמורה שקיבל הבנק הרבה מעבר למה שנקבע בהסכם ההשקעה; כי כונסי הנכסים הציגו מצג כוזב לפיו המשקיעים הגדילו כביכול את השקעתם ב-200,000 דולר; כי ניהול בית התמר היה רשלני, וכזו גם היתה מכירת הנכס ברחוב נחלת בנימין 6, מה שגרם לאובדן זכויות בניה בשווי של כ-31 מליון ₪ ואובדן רווח של כ-15 מליון ₪; כי כונסי הנכסים התנהלו ברשלנות ובחוסר מקצועיות, ובין היתר, לא גבו שכר דירה מדיירים מוגנים ולא שילמו חובות ארנונה. ולבסוף, כי החוב לבנק סולק זה מכבר, אך למרות זאת הכונסים נאחזים בתפקידם כבקרנות המזבח. . 12. בהחלטתו מיום 12.7.2011 דחה בית המשפט את הבקשה, מן הטעם שאינה עומדת בתנאי הסף של סעיפים 374-373 לפקודת החברות. זאת, מאחר שהחברות עודן בהליכי כינוס ולא בהליכי פירוק, ומן הטעם שאין לראות את כונסי הנכסים כעונים על הגדרת "נושאי משרה" על פי הסעיפים הנ"ל, ומאחר שהבעלים לא ביקשו את רשותו של בית המשפט להגיש תביעה כפי שנדרש מהוראות החוק. 13. בעקבות דחיית הבקשה, הגישו המשיבים בקשה נוספת לבית המשפט (בקשה מס' 51) והפעם לא במסלול של סעיפים 373-374 אלא כבקשה נפרדת. הבקשה הקצרצרה נסמכת למעשה על הבקשה הקודמת ונכתב בה כי "המבקשים מבססים את בקשתם להתרת הגשת התובענה על כל הטעמים, הראיות והתצהיר שצורפו לבקשה מספר 50" וזו צורפה כנספח לבקשה כחלק בלתי נפרד הימנה. בקשה זו, היא הבקשה מושא ההחלטה בבקשת רשות הערעור שבפנינו. כונסי הנכסים התנגדו לבקשה, בין היתר, בטענה כי פעלו בשקיפות ובאישור בית המשפט לטובת קופת הכינוס, וכי אין למשיבים "זכות עמידה" על פי הסכם ההשקעה לו הסכימו על פי מכתב ההסכמה, באשר האינטרס היחיד שלהם, של הפטר מערבותם לחוב החברות-החייבות בבנק, נתקיים במלואו. הכנ"ר הצטרף לעמדתם של כונסי הנכסים, בין היתר, מן הטעם שהליך של תביעה אישית נגד בעלי תפקיד בהליך כינוס או פירוק הוא חריג מאוד, ויש להתיר תביעה כזו רק במקרים של רשלנות זועקת, אולם אין זה המקרה שבפנינו. 14. בהחלטתו מיום 23.11.2012 בחן בית משפט קמא את המחלוקות בין הצדדים כפי שעולה מכתבי הטענות. נקבע כי המשיבים טענו מספר טענות הראויות להתברר, אך מאחר שגרסאות הצדדים סותרות זו את זו והמחלוקות ביניהם תהומיות, בית המשפט אינו יכול להכריע בין הגרסאות, ויש להתיר למשיבים להגיש תביעה נפרדת נגד כונסי הנכסים. עוד נאמר בהחלטה כי "זכות העמידה הוכרה בדין הישראלי כזכות חוקתית, וגם בכך טעם כדי להעתר לבקשה". בית המשפט התייחס לטענות ספציפיות שהועלו על ידי המשיבים, ומבלי לקבוע כל מסמרות לגביהן, נקבע כי במסגרת ההליך הנפרד יש לברר את הטענות הבאות: אי רכישת מט"ח; הטענה כי כונסי הנכסים הטעו את בית המשפט בציטוט חלקי של מכתב ההסכמות; הטענה כי לא היה מקום לקבע את שער החליפין של הדולר על 4.6 ₪ בהסכם מיום 10.1.2007 למכירת בית התמר; הטענה כי הבעלים מודרו בכוונת מכוון מהליכי הכינוס, וכי כונסי הנכסים הגישו בקשות חסויות לבית המשפט וקיבלו את אישורו לחלק סכום של כ-30 מליון ₪ ללא ידיעת הבעלים; כי הוצג מצג כוזב לפיו המשקיעים השקיעו כביכול סכום נוסף של 200,000$; כי כונסי הנכסים ניהלו את פרוייקט בית התמר באופן רשלני ותוך בזבוז כספים, ושילמו דמי שווק וארנונות ללא צורך . 15. על החלטה זו נסבה, כאמור, בקשת רשות הערעור בבר"ע 9227/12. אציין כי כונסי הנכסים עתרו בבית משפט קמא לעיכוב ביצוע ההחלטה (בקשה 68) עד למתן החלטה בבקשת רשות ערעור שבדעתם להגיש לבית המשפט העליון. הבקשה נדחתה בהחלטתו מיום 17.12.2013 של בית משפט קמא, בעיקר בשל מאזן הנוחות, לאחר שבית המשפט לא השתכנע כי ייגרם נזק בלתי הפיך לכונסי הנכסים. בד בבד עם הגשת בקשת הרשות לערער הגישו כונסי הנכסים בקשה לעיכוב ההחלטה. בהחלטתי מיום 25.12.2013 הוריתי לצדדים להגיב לבקשה, וניתן צו ארעי המעכב את ביצוע ההחלטה עד למתן החלטה אחרת. טענות הצדדים 16. טענתם המרכזית של כונסי הנכסים היא, שההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות המעוגנת בפסיקה להגן על בעלי תפקיד במסגרת הליכי כינוס של חברות, וכי יש להתיר הגשת תביעה נגד בעל תפקיד רק בנסיבות של רשלנות זועקת. לכן, שגה בית המשפט משהתיר למשיבים להגיש תביעה נגדם. למצער, שגה בית המשפט בכך שלא בירר את התביעה במסגרת תיק הפירוק, כמי שליווה את הליכי הכינוס מתחילתם. בנוסף ולחילופין, טענו כונסי הנכסים, כי היה על בית המשפט להשהות את התביעה נגדם עד אשר תתברר התביעה הנפרדת של המשיבים כנגד הבנק בנוגע לגובה החוב, כאמור בהחלטת בית המשפט (בקשה 60 החלטה מיום 23.11.2012). זאת, מאחר שקיימת חפיפה בין ההליכים. לגופו של עניין, כונסי הנכסים הכחישו את טענות המשיבים. לטענתם, הם פעלו בשקיפות מלאה וקיבלו את אישורו של בית המשפט לכל פעולה שביצעו במהלך הכינוס. נטען כי המשיבים מנועים מלהעלות טענות נגד הליכי הכינוס, לאחר שנתנו הסכמתם במכתב ההסכמה להסכם ההשקעה וויתרו על כל טענה בקשר לכינוס, וממילא הם אינם צד להסכם שנחתם בין קבוצת המשקיעים לבין הבנק. עוד נטען כי המשיבים פעלו בחוסר נקיון כפיים ותום לב, ומיוחסות להם פעולות לא חוקיות ו"נכלוליות", שנועדו לפגוע בהליכי הכינוס. טענה מרכזית של כונסי הנכסים בהקשר זה היא, כי לאחר מכירת בית התמר התברר לכונסי הנכסים כי מאחורי החברה הרוכשת עומדים אנשי קש וכי הבעלים הקימו חברות קש כדי לקבל אשראי לרכישה. עוד התברר כי לאחר עסקת המכר עם המבקשים, פברטון – שהיא למעשה חברה שבבעלותם של המשיבים – מכרה את בית התמר לחברה בשם "ברגרואין", שאף היא בבעלותם של המשיבים, ברווח של 4 מליון ₪. הבנק הצטרף לעמדת כונסי הנכסים, בציינו את חוסר תום הלב של הבעלים אשר עשו ככל יכולתם כדי לפגוע בהליכי הכינוס וכדי למנוע מהבנק את החזר החוב. אף הכנ"ר התנגד לבקשה, מן הטעם שמקרה זה אינו מעלה נסיבות חריגות המצדיקות תביעה נגד בעלי תפקיד, ולחילופין, משום ששגה בית המשפט בכך שהעביר את הדיון להליך נפרד. 17. המשיבים תומכים בהחלטת בית משפט קמא. לטענתם, המחלוקת בין הצדדים היא משפטית גרידא. כונסי הנכסים הודו כי העלימו ביודעין מסמכים מהמשיבים בהגישם לבית המשפט "בקשות חסויות" מעיניהם, וביצעו שינויים מהותיים בהסכם ההשקעה באופן שהרע את מצבם של המשיבים. עם זאת, גם המשיבים הסכימו כי ניתן לברר את התביעה במסגרת הליכי הכינוס ואין מקום להורות על העברת הדיון להליך נפרד. דיון והכרעה 18. השאלה המרכזית הצריכה לענייננו היא, האם נכון להתיר למשיבים להגיש תביעה אישית נגד כונסי הנכסים. הכרעה בשאלה זו מערבת גם שיקולים של מדיניות משפטית. להלן אצביע על מספר שיקולים כלליים ופרטניים הנוגעים לתיק שבפנינו, אשר בגינם הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. 19. אין חולק כי על בעל תפקיד המשמש בתור "ידו הארוכה של בית המשפט" (כמו מפרק, מנהל מיוחד, כונס נכסים, נאמן) חלות חובות אמון כלפי החברה, הנושים, בעלי המניות ואף צדדים שלישיים. חובות אלה, נגזרות הן מדיני החברות והן מהדין הכללי מכוח עוולה נזיקית, עילה חוזית, דיני הנאמנות או דיני השליחות (וראו: ישראל גפני כינוס נכסים הלכה ומעשה 451 (2004) (להלן: גפני)). תביעה נגד בעל תפקיד המבוססת על הפרת חובת הזהירות תיבחן על פי אמות המידה הקבועות בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין (ציפורה כהן פירוק חברות 322 (2000) (להלן: כהן, פירוק חברות)). הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד עשויה אמנם להמחיש לבעל התפקיד את גודל האחריות המוטלת על כתפיו ולתמרץ אותו לנהוג בזהירות ובשיקול דעת, אולם עם זאת, קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל המושכים לכיוון של ריסון וזהירות יתר בבוא בית המשפט לאשר תביעה אישית כנגד בעל תפקיד. מעבר לנזק הכספי, לאפשרות ההשפעה על גובה פרמיית הביטוח המקצועי שהוא משלם ולפגיעה בשמו הטוב של בעל התפקיד, ניתן להצביע על שיקולים מהותיים שונים, וביניהם, חשש מהרתעת יתר, שעלולה להביא להימנעות אנשים ראויים ליטול על עצמם את התפקיד; חשש מזהירות יתר ורתיעה מוגזמת מנטילת סיכונים אשר תכשיל את מלאכתו של בעל התפקיד; חשש מפני הצפה של תביעות אישיות ותביעות סרק; וחשש להכבדה על עבודתו של בעל התפקיד, אשר יאלץ להשקיע את מרצו וזמנו בהתגוננות מפני תביעות בחזיתות רבות (השופט דנציגר בע"א 4042/08 סגל נ' גיורא גרינברג בפסקה 10 (22.4.2009) (להלן: עניין סגל). ועיקר העיקרים – החשש לעיוות שיקול הדעת ולפגיעה בהפעלת שיקול הדעת בביצוע התפקיד (להרחבה על השיקולים השונים בהיקש לתפקיד הנאמן ראו ורדה אלשיך וגדעון אורבך, הקפאת הליכים – הלכה למעשה 243-221 (מהדורה שניה, התשע"א-2010) (להלן: אלשיך ואורבך הקפאת הליכים)). פעמים רבות, מינוי בעל תפקיד נכפה על החייב או על בעלי מניות המתנגדים להליכים אלה, ובעל התפקיד מוצא עצמו עומד בפני לחצים שונים, הן מצד הנושים והן מצד החייב. לא בכדי בעל תפקיד נחשב כקצין בית המשפט, כידו הארוכה של בית המשפט וכמי שאמור לפעול על פי הדין ועל פי הנחיות והוראות בית המשפט. ככזה, יש לאפשר לבעל התפקיד לעבוד תחת מטרית הגנה מסוימת, על מנת לאפשר לו לבצע את תפקידו ללא חשש וללא מורא מבעלי אינטרסים כאלה ואחרים. זהירות יתר נדרשת, מטבע הדברים, כאשר ההאשמות כנגד בעל התפקיד מוטחות על ידי החייב שהאינטרסים שלו נוגדים, פעמים רבות, את האינטרס של הנושים ושל בעל התפקיד. עמד על הדברים השופט רובינשטיין ברע"א 7160/06 חנית ובטחון בע"מ נ' עו"ד גולדנברג בפסקה ז(4) (26.3.07) (להלן: עניין חנית ובטחון): "אין ספק כי תיתכן אחריות אישית של מפרק, שעה שנהיר כי פעל ברשלנות או בזדון. ואולם, פשיטא שדבר זה לא יהא עניין שבשיגרה [...] אכן, יש – מן הצד האחד - לעודד את המפרק לניהול אחראי ומושכל של נכסי החברה, ולהרתיע מפני פעולות פזיזות – ועליו לזכור כי הוא מנהל את נכסי הזולת ולא בשלו הוא עושה, ואחריותו כבדה; ומאידך גיסא, יש למנוע חשש מפני הרתעת יתר...". איננו נדרשים להרחיק את עדותנו, והמקרה שבפנינו אך יוכיח. הן הכנ"ר והן כונסי הנכסים טוענים כי הבקשה להגשת תביעה אישית נגדם נעשתה כצעד טקטי, על מנת למנוע חקירתם של הבעלים לפי סעיף 288 לפקודת החברות, ולאחר שכונסי הנכסים פנו לבית המשפט במספר בקשות חסויות וביקשו אישור להגיש תלונה במשטרה כדי לחקור את מעורבות הבעלים ברכישת בית התמר, באמצעות אנשי קש מטעמם. המשיבים, מצידם, טענו בעניין זה כי המדובר בהאשמות "הזויות". איני נדרש לעצם המחלוקת בין הצדדים, ודי בעצם סמיכות העניינים והזמנים כדי להצביע על החשש כי תביעה אישית כנגד בעל תפקיד עשויה להיות מנוצלת לרעה, ככלי להרתעת בעל התפקיד מלבצע את מלאכתו נאמנה. הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד פותחת פתח לניצול לרעה של אפשרות זו. על דרך ההיקש, זו אחת הסיבות בגינה מצא המחוקק להרחיב את החסינות האישית של עובדי ציבור בסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בעקבות תיקון מס' 10 לפקודה. התיקון נועד לאפשר לעובד הציבור למלא תפקידו ללא מורא וללא משוא פנים ובלא לחשוש שמא יאוים או ייתבע בגין מעשה או מחדל שביצע בעת מילוי תפקידו. בנוסף, נועדה ההרחבה לאפשר לעובד הציבור לפעול ולקבל החלטות במסגרת עבודתו, ללא חשש מתמיד מפני תביעה אישית (ראו, לדוגמה, תמר קלהורה ומיכל ברנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) – חסינות עובד הציבור" הפרקליט נא 293 (2011)). מכאן נקודת המוצא, כי הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד והיתר להגיש כנגדו תביעה אישית, היא צעד חריג המחייב נקיטת זהירות רבה בטרם הפעלתה. מה עוד, שקיימות סנקציות חלופיות כנגד בעל תפקיד שמעל את התרשל בתפקידו, כגון הפחתת שכרו או העברה מתפקידו (וראו, בהרחבה, אלשיך ואורבך - הקפאת הליכים 227-223). בבש"א (ת"א) 2858/08 בנק ירושלים בע"מ נ' רו"ח חיים קמיל (5.1.2009); (להלן: עניין בנק ירושלים), עמדה השופטת אלשיך על השיקולים שנזכרו לעיל, ואביא מקצת מהדברים בלשונה: "...אין כל צורך להכביר מילים, על משמעותה מרחיקת הלכת של תביעה כזו, והנזקים שהיא עשויה לגרום לבעל התפקיד הנתבע, וזאת לא רק במובן הכספי הצר, אלא גם במובן הרחב יותר של פגיעה בשמו הטוב. זאת ועוד; מן המפורסמות הוא, שעצם הגשתה וניהולה של תביעה שכזו, עשויה להסב נזק חמור לבעל התפקיד הנתבע, וזאת עוד זמן רב בטרם התקבלה, ולעיתים – אף אם נדחתה בסופו של יום. מלבד הפרסום השלילי, והיכולת לגרור את בעל התפקיד להליך ממושך ויקר ... הרי שלעיתים, די בהגשת תביעה כזו כדי להסב נזק מיידי לבעל התפקיד, בדמות עליה משמעותית ומיידית בפרמיית ביטוח האחריות המקצועית שעליו לשלם. [ ] ...תחום זה ... הינו תחום 'מועד לפורענות' מעצם טיבו, ובו מוטל על בעל התפקיד להתמודד עם אינטרסים רבים ושונים של הצדדים המעורבים, אשר חלקם מתמודדים עם נזקים ועם תסכול עמוק ...הללו, אשר חלקם יוצא כאשר 'ידיו על ראשו', עשויים לעיתים למצוא בבעל התפקיד כתובת נוחה לפריקת רגשות התסכול והזעם שהם חשים, וזאת אף אם הוא פועל על-פי דין. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, במצבים בהם על בעל התפקיד להפעיל שיקול דעת משפטי או כלכלי .... ובוחר לנקוט בעמדה המנוגדת לטובתו או לדעתו של הנושה. זאת, שלא לדבר על צדדים שיש להם אינטרס להרתיע את בעל התפקיד לבל יכנס עימם לעימות – בין אם מדובר בחייב עצמו, אשר "אינו נוטה חיבה" לאלו המעמיקים מדי לחקור את פועלו והתנהלותו, ובין אם מדובר בנושים אשר נקטו בפעולות שלא כדין, והם מבקשים'" לשריין' אותן מפני התערבות משפטית. [ ] ...הדברים עשויים ליצור אצל אי-אלו צדדים החלטה מכוונת לנסות ולהרתיע את בעל התפקיד בדרכים שאינן ראויות – כגון איום או הגשה דה-פקטו של תביעה אישית בלתי מוצדקת. מכאן, וכדי להמנע מהרתעת יתר (קרי, מצב בו יופעלו על בעל התפקיד לחצים שאינם כדין, תוך הרתעתו מפעולות המצויות בסמכותו ופגיעה ביכולתו לפעול בלא מורא לפי דרישות הדין), נוטה ההלכה הפסוקה להתייחס בזהירות רבה לתביעות כאלו, ולא פעם, להערים קשיים כדי לוודא, כי רק מקרים חריגים וחמורים יכנסו בדלת אמות התביעה האישית, וימנע ניצול לרעה של מוסד זה" (הדגשה הוספה – י"ע). [במאמר מוסגר אציין כי הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד, משתלבת עם מגמה ההולכת ומתפשטת במקומותינו בשנים האחרונות של "הליך על הליך" או "הליך גורר הליך". תופעה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בתביעות בעילות של רשלנות מצד עורך דין; שימוש לרעה בהליכי משפט; לשון הרע עקב הליכים מינהליים ומשפטיים שננקטו; תביעה נגד מומחה מטעם מי מהצדדים או מטעם בית משפט ועוד]. 20. משהזכיר בית משפט קמא את זכות העמידה, אבהיר כי הרף לצורך אישור בקשה להגשת תביעה נגד בעלי תפקיד, אינו הרף הנוהג לצורך סילוק תביעה על הסף. טרם ייעתר בית המשפט לבקשה להתיר תביעה אישית נגד בעל תפקיד, על המבקש להניח תשתית ראייתית לכאורית, אשר תיבחן על ידי בית המשפט, גם אם הדבר מצריך לעיתים שמיעה מקדמית וחלקית של ראיות. היתר להגשת תביעה אישית נגד כונס נכסים יינתן אך במקרים בהם ברור לבית המשפט כי לא מדובר בתביעת סרק וכי אין לשלול כי התובעים יצליחו להוכיח פעולה בזדון, רשלנות או חריגה מסמכות (ראו, לדוגמה, עניין בנק ירושלים; פש"ר 1987/00 עו"ד דן פרידמן נ' גולדנברג (24.12.2001) (להלן: עניין פרידמן)). בבוא בית המשפט לבחון את סיכויי התביעה, עליו לקחת בחשבון גם את השיקולים שבמדיניות משפטית עליהם עמדנו לעיל, ואת המגמה לצמצם את גדר המקרים בהם תוכר אחריות אישית של בעל תפקיד (עניין סגל, בפסקה 10). שיקול נוסף הוא, האם התביעה כנגד בעל התפקיד נסבה על פעולות ומהלכים שביצע באישור בית המשפט, מה שמקשה עוד יותר על ביסוס התביעה (גפני, בעמ' 468). היו שגרסו כי כל עוד נהג בעל התפקיד לפי הוראות מפורשות של בית המשפט הוא נהנה מחסינות מלאה שכן אין הוא פועל לפי שיקול דעתו אלא מבצע את הוראות בית המשפט (השופט לויט בפש"ר (ת"א) 40/97 רביב עמק חפר תשתיות ובנייה (1982) בע"מ בעמ' 17 (31.12.1997)). אין לקבל אמירה זו כפשוטה, באשר ייתכן כי בעל תפקיד קיבל אמנם אישור בית המשפט, אך פעל ברשלנות או ברמייה שנעלמה מעיניו של בית המשפט. ואכן, השופט לויט מסייג בהמשך את דבריו וקובע כי אם בעל התפקיד "ביצע את הוראות ביהמ"ש ברשלנות או סטה או חרג מהן, יש לבחון את אחריותו בחינה נוספת". עם זאת, אישור בית המשפט מקים מעין חזקה שבעובדה, הניתנת לסתירה, כי בעל התפקיד פעל כדין (והשוו: חנית ובטחון בפסקה ט; עניין בנק ירושלים בפסקה 3). לפנינו, אפוא, סיבה נוספת בגינה אין לבחון האשמות וטענות המופנות כלפי בעל התפקיד על פי המבחנים הנוהגים לצורך סילוק תביעה על הסף. שיקול זה מתקשר לכך שבית משפט של חדלות פרעון, אשר ליווה בהחלטותיו את בעל התפקיד ואישר את פעולותיו, הוא ברגיל הפורום הנאות לבירור של תביעה כנגד בעל תפקיד (ראו והשוו: עניין בנק ירושלים בפסקה 4; עניין פרדימן בפסקה 36; גפני בעמ' 475; רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ד"ר שלמה נס בפסקה 8 (19.8.2008)). יפים הדברים במיוחד לצורך בירור ראשוני ולכאורי של התביעה. הדבר מתבקש לא רק מטעמי יעילות, אלא גם על מנת למנוע אפשרות של מתן החלטות סותרות של בתי משפט שונים, באשר יתכן כי בית משפט של פירוק אישר פעולה מסוימת של בעל תפקיד, אם מראש ואם בדיעבד, בעוד בית משפט אחר יסבור כי ראוי היה לבעל התפקיד להימנע מאותה פעולה, או כי בעל התפקיד התרשל בביצוע הפעולה, למרות שכל העובדות הרלוונטיות הובאו בשעתו בפני בית משפט של פירוק. ולבסוף, בבוא בית המשפט לבחון בקשה להגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד, יש ליתן משקל גם לעמדתו של הכנ"ר, כצד שליווה את הליך הכינוס או הפירוק ואינו בעל אינטרס. ומהתם להכא. על רקע שיקולים כלליים אלה, אבחן את המקרה שבפנינו. 21. בקשת המשיבים להגשת תביעה אישית כנגד כונסי הנכסים רצופה בהאשמות בוטות וחמורות נגדם, והמילים תרמית, גזל, הטעייה, נישול וכיו"ב חוזרות בהטיות שונות ובמילים נרדפות לכל אורך הדרך. אלא שאין דרכו של בית המשפט להתרשם מלשון חריפה בכתבי טענות והמבחן אינו של סילוק תביעה על הסף, אלא כזה הבוחן את התשתית המשפטית והעובדתית הלכאורית שבפניו. כפי שנראה להלן, בפני המשיבים עומדות מספר משוכות. בהחלטות קודמות של בית המשפט של פירוק, נדחו טענות דומות שהעלו המשיבים, ורובם ככולם של ההליכים והפעולות נעשו באישורו מראש של בית המשפט. כונסי הנכסים טענו כי הקפידו הקפדת יתר לקבל אישור בית המשפט על כל צעד ושעל, דווקא בשל חששם מפעולותיהם של הבעלים. אם כן, לכאורה, התביעה יוצאת חוצץ נגד החלטות קודמות של בית המשפט שאישר את פעולות כונסי הנכסים, ואין בהחלטת בית משפט קמא כל קביעה כי פעולות הכונסים נעשו בחריגה מהחלטות בית המשפט. כאמור, העובדה שבעל התפקיד קיבל אישור בית המשפט אינה מחסנת אותו מפני תביעה, אך היא מחייבת זהירות יתר בבחינת הטענות כנגדו. לכך יש להוסיף את עמדתו של הכנ"ר אשר צידד בעמדתם של כונסי הנכסים, לאורך כל הדרך. הכנ"ר היה צד פעיל בהליכים אף מחוץ לכתלי בית המשפט, כפי שנמצאתי למד מתגובתו לבית משפט קמא, בה נכתב כי הבעלים השתתפו בפגישות שנערכו במשרדי הכנ"ר, כי הבעלים היו מעורים בכל הליכי הכינוס, התייצבו לדיונים, היו מיוצגים על ידי מספר עורכי דין, ודבר לא מנע מהם להתעדכן בתיק בית המשפט בזמן אמת. נקודה אחרונה זו מביאה אותנו לעניין השיהוי. את טענת הבעלים כי מודרו מההליך על ידי כונסי הנכסים וכי אך לאחרונה נודעו להם עובדות חדשות שלא ידעו, יש לבחון בזהירות יתר. כך, לדוגמה, במענה למכתבו מיום 29.5.2008 של עו"ד דרור שלו, בא כוחם דאז של המשיבים, השיבו כונסי הנכסים "מרשך מוזמנים ככל שיש להם מעמד, לפנות ולקבל מתוך תיק בית המשפט כל אשר יחפצו". המשיבים אף פעלו והגישו ביום 22.7.2008 בקשות לעצור את חלוקת כספי המימוש (בש"א 14359/08). למרות כל זאת, הבקשה דכאן כנגד כונסי הנכסים הוגשה סמוך לסוף הדרך, לאחר שבית התמר והנכס בנחלת בנימין 6 כבר נמכרו והבנק קיבל את הסכומים להם התחייבו המשקיעים בהסכם ההשקעה. בבקשה נטען כי כונסי הנכסים פעלו בתרמית ואף בזיוף לשם קבלת דבר במרמה (!!!) בכך שציטטו באופן חלקי את מכתב ההסכמות בסעיף 22 לדו"ח 5 (סעיף 83 לבקשה 50). אולם, כפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, סעיף 12 ב"דו"ח כינוס מס' 1 ובקשה למתן הוראות" מצטט את סעיף 2 למכתב ההסכמה במלואו (אם כי מדגיש את הסיפא בלבד), וכך גם סעיף 3 ל"דו"ח כינוס מס' 5 ובקשה למתן הוראות". אף לא מצאתי ציטוט אחר בסעיף 22 לדו"ח 5 (צורף כנספח 16 לתגובת המשיבים). לא ברור אפוא על מה סומכים המשיבים את טענתם החמורה והבוטה כנגד כונסי הנכסים בנקודה זו. 22. ועיקרו של דבר. לאחר ש"מקלפים" את כתבי הטענות ממחלצותיהן ומתעלמים מהביטויים החריפים וההאשמות הבוטות, בסופו של דבר, עיקר ענייננו בשאלה של פרשנות הסכם ההשקעה ומכתב ההסכמות, ומה הייתה כוונת הצדדים. לפנינו שני "נרטיבים" הסותרים זה את זה. לשיטת כונסי הנכסים הסכם ההשקעה וכינוס הנכסים שבא בעקבותיו, בהסכמת הבעלים, נועדו מלכתחילה להחזיר לבנק חלק מהחוב, ובעקבות זאת לפטור לחלוטין את החברות-החייבות מהחוב ואת הבעלים מערבותם לחוב. לשיטה זו, אין למשיבים חלק ונחלה בכל אגורה נוספת שהתקבלה מעבר לסכומים אלה. לכן, ככל שנגרמו נזקים במהלך המימוש עקב התרשלות כונסי הנכסים בתפקידם, מה שמוכחש - כגון אי הפחתת מיסי הארנונה ואי גביית שכר דירה מדיירים - הרי מי שנפגע בכיסו היו אך המשקיעים ולא המשיבים, לאחר שהחברות הופטרו מחובם והבעלים מערבותם. לשיטת הכונסים, התנהגות הצדדים, ההגיון המסחרי שבבסיס הסכם ההשקעה, לשון הסכם ההשקעה ומכתב הכוונות – כל אלה מעידים על כוונת הצדדים כי כל עודפים שייוותרו מהמימוש יגיעו אל המשקיעים ולא אל החברות או הבעלים, וכי האינטרס המובהק היחיד של הבעלים היה לפטור אותם מערבותם. זאת ניתן ללמוד, בין היתר, מנוסח מכתב ההסכמה הכולל ויתור גורף כלפי הבנק וכלפי כונסי הנכסים, וממנו ניתן להסיק, לכאורה, כי הבעלים נתנו לבנק, למשקיעים ולכונסי הנכסים יד חופשית לפעול בנכסים, כולל פעולות לעתיד לבוא. כונסי הנכסים אף טענו (עמ' 5 סעיף 11 לבקשת רשות הערעור) כי קיים מסמך חיצוני להסכם ההשקעה בו נתנו המשיבים את הסכמתם כי כל עודף שיווצר כתוצאה ממימוש בית התמר יועבר למשקיעים. לשיטת כונסי הנכסים, הבנק הוא נושה מובטח אשר ויתר על חלק נכבד מהחוב, עובדה שאין עליה מחלוקת, ואין זה מתקבל על הדעת כי המשיבים יקבלו כספים מתוך הנכסים שמומשו. המשיבים חתרו תחתם ותחת הבנק לו הם חייבים סכומי עתק, ולמעשה, רכשו ומכרו ברווח את בית התמר וכעת הם מבקשים לשלוח ידם לסכומים שעלה בידי הבנק לגבות דרך כיסם של כונסי הנכסים. הבנק אימץ את עמדת כונסי הנכסים ואף ציין כי הויתור על חלק נכבד מהחוב, נעשה בהסתמך על כך שהמשיבים לא יפריעו למהלך הכינוס ולא יעלו טענות כנגד החוב לבנק. הפרשנות של המשיבים שונה בתכלית. לשיטתם, כל הרווחים שנצברו מעבר להחזר החוב לבנק על פי הסכם ההשקעה שייכים להם, וככל שנגרמו נזקים ואבדן רווחים, יש לראותם כמי שנפגעו עקב כך. את הסכם ההשקעה מציגים המשיבים כתכנית הבראה או כתכנית חילוץ אשר הוכנה וגובשה בהסכמתם ועל דעתם על ידי עו"ד נאמן, אשר שימש כבא כוחם, ייצג אותם מול הבנק ושימש כמתווך מטעמם מול הבנק, בעוד הבנק היה מיוצג באותה עת על ידי כונס הנכסים עו"ד גרנות. את ברקן מציגים המשיבים כשותף של עו"ד נאמן וכמי שחלק עמו את שכר הטרחה בסך של כמליון דולר ששולם לו, לטענתם, עבור תכנית ההבראה. לטענת המשיבים, מכתב ההסכמה ניתן לאחר שברקן התנדב להחליף את עו"ד נאמן, מאחר שזה לא חש בנוח עם ההוראה לפיה הוא זה שיעביר את עודפי התקבולים למשיבים, ככל שיהיו כאלה ממכירת בית התמר. [במאמר מוסגר: הטענה כי עו"ד נאמן ייצג את המשיבים מול הבנק עומדת לכאורה בסתירה למייל שנשלח על ידי שפייזר ביום 13.2.2007 אל חיים ברקן ובו נכתב "כידוע לך אייבי אינו מייצג אותנו בפני הבנקים. זה תפקידך". מייל זה מתיישב לכאורה עם טענת כונסי הנכסים כי עו"ד נאמן ייצג את המשקיעים. עוד אציין כי נספחי שכר הטרחה של עו"ד נאמן שצורפו על ידי המשיבים לתגובתם (נספחים 4) עניינם בהסדרים אחרים שהתנהלו מול הבנק לפיתוח התעשייה ומול בנק לאומי]. 23. על מנת לברר מחלוקת עיקרית זו שבין הצדדים, אין צורך ואין טעם בהגשת תובענה אישית כנגד כונסי הנכסים, ולו מן הטעם שבית המשפט אישר למשיבים גם להגיש תביעה נפרדת כלפי הבנק לקציבת החוב (בקשה מס' 60). במסגרת בקשה זו, טענו המשיבים כי סילקו את חובם לבנק ועל כן, כל הרווחים שהיו מעבר לחוב צריכים להיות מחולקים לחברות. מנגד, הבנק טוען, באמצעות כונסי הנכסים, כי המשיבים אינם צד להסכם ההשקעה וכי לא רק שהחוב לא נפרע, הוא אף עומד על עשרות מליוני שקלים. הבנק אף "איים" בתביעה שכנגד, בגדרה ידרוש את פרעון החוב בשלמותו, בטענה להפרה של מכתב ההסכמה מצד הבעלים. עיננו הרואות כי קיימת חפיפה רבתי בין הטענות המשפטיות והעובדות הצריכות ליבון ובירור בשתי הבקשות. במסגרת ההליך נגד הבנק, יהיה על בית המשפט לברר את "הנרטיבים" הסותרים של הצדדים לגבי פרשנות הסכם ההשקעה ומכתב ההסכמות. מטבע הדברים, בית המשפט יידרש במסגרת תביעה זו גם לסוגית העמדת שער הדולר על 4.6 ₪, לאור טענת המשיבים כי יש בכך שינוי של תנאי הסכם ההשקעה, כמו גם יידרש לטענתם בדבר מצג שווא לגבי הגדלת ההשקעה ב-200,000$ על ידי העמדת בטוחה נוספת. אף קיימת חפיפה רבתי בין טענות כונסי הנכסים על כך שהבעלים הוליכו בכחש ובמצגי שווא את הבנק, לבין טענות ההגנה או ההתקפה של הבנק בהליך הנפרד שיתנהל כנגד הבנק. סביר להניח כי במסגרת הליך זה גם יובהר מעמדו של עו"ד נאמן נוכח טענת המשיבים כי הוא שייצג אותם בהסכם ההשקעה (תוכנית ההבראה לשיטתם), ויתבררו טענותיהם נגד מהלכים שננקטו על ידי כונסי הנכסים כשלוחי הבנק. בהקשר זה, לא למותר לציין כי לשיטת המשיבים עצמם, כל המעשים והמחדלים שהם מייחסים לכונסי הנכסים מתועדים כדבעי במסמכים שהוגשו במהלך תיק הכינוס (סעיף 29 לבקשה 50), כך שלכאורה אין צורך בבירור עובדתי סבוך. סיכומו של דבר, כי חלק הארי של טענות המשיבים כנגד כונסי הנכסים, יתבררו ממילא במסגרת התביעה הנפרדת שבית המשפט התיר להם להגיש כנגד הבנק. אף סביר להניח כי במסגרת התביעה, כונסי הנכסים יזומנו להעיד על ידי הבנק או על ידי המשיבים. יש בכך כדי להוות שיקול נכבד בדחיית הבקשה להתיר הגשת תובענה אישית נגד כונסי הנכסים, בנוסף לשיקולים הרבים שנמנו לעיל, לא כל שכן כאשר לעת הזו, טרם נתבררה התביעה כנגד הבנק. 24. ולבסוף, אך לא אחרון בסדר חשיבותו. בית המשפט אישר לבעלים ולחברות להגיש תביעה אישית כנגד כונסי הנכסים, אך אישר לאחרונים לחקור את הבעלים. בכך נוצר מצב א-נורמלי לפיו הנתבע לעתיד (בעל התפקיד) חוקר את התובע לעתיד "במגרש" של הנתבע לעתיד ועל פי "כללי משחק" אחרים מאלו הנוהגים בבית המשפט. מצב דברים זה, גם אם אינו בלתי אפשרי, אינו רצוי. לפנינו שיקול נוסף אותו על בית המשפט לקחת בחשבון בכל הנוגע לאישור הגשת תביעה כנגד בעל תפקיד. 25. על רקע כל השיקולים והנימוקים שפורטו לעיל, מצאתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור ולהורות על ביטול החלטת בית משפט קמא (בבקשה מס' 51) המתירה למשיבים להגיש תביעה אישית כנגד כונסי הנכסים. בנקודה זו, המתקשרת לשיקול האחרון עליו עמדנו לעיל, אשים פעמי לבקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים. רע"א 3148/13 – בקשת כונסי הנכסים להסמיכם לחקור את הבעלים 26. כונסי הנכסים הגישו ביום 27.9.2013 בקשה (בקשה 64) במסגרתה נתבקש בית המשפט להסמיכם לחקור את הבעלים, וכן לזמן לחקירה דמויות נוספות. בבקשה נטען, בין היתר, כי הבעלים עשו שימוש באיש קש על מנת לרכוש את הנכסים מידי כונסי הנכסים ולאחר מכן למכרם ברווח לצד שלישי; וכי הבעלים גבו דמי שכירות מדיירי אחד הנכסים. הכנ"ר תמך בבקשה תוך שהוא מפנה לתגובתו שניתנה במסגרת שתי בקשות חסויות שהוגשו מטעם כונסי הנכסים במהלך שנת 2008. בתגובתו שם הצביע הכנ"ר על כך שקיים חשד כי רכישת בית התמר נעשתה באמצעות שימוש בחברת קש בשם פברטון, וכי אותו משרד עורכי דין שימש הן כבא כוחה של פברטון והן כבא כוחה של חברת ברגרואין שרכשה ממנה את הזכויות בבית התמר. הבקשה נתקבלה בהחלטתו של בית המשפט מיום 28.3.2013 אך ורק לגבי הבעלים ולא לגבי הגורמים האחרים. בהחלטה נקבע כי סעיף 288 לפקודת החברות אמנם עוסק בפירוק, אך ניתן להחילו גם על הליכי כינוס נכסים, באשר גם כונס הנכסים מחויב לפעול למען קידום האינטרסים של כלל הנושים. נקבע כי קיימים סממנים המבססים את הצורך בחקירה; כי הבעלים לא הגישו תצהיר מטעמם ולא סגי בתצהירים אחרים שהוגשו על ידם; כי חלק מהפעולות לגבי התנהלות הבעלים כמו גביית דמי שכירות שלא כדין ומעורבות פסולה בהליכי המימוש התרחשו אך לאחרונה, והא-ראיה כי כונסי הנכסים "לא שקטו על השמרים הגישו תלונה למשטרה הגישו בקשות חסויות לבית המשפט בנושאים דנן (בש"א 20574/08, בש"א 163282)". עוד נקבע כי אין לכרוך את החקירה עד תום ניהולה של תביעת הבעלים נגד כונסי הנכסים וכי אין האחד קשור לשני; אין מקום להכריע בשלב זה במחלוקת העובדתית בין הצדדים וראוי שהדבר יעשה רק לאחר קיום החקירה של כונסי הנכסים את הבעלים וגיבוש המסקנה האם יש מקום להגיש תביעה; ולא ניתן להסתפק בשאלונים חלף חקירה, כפי שנתבקש על ידי הבעלים. 27. על החלטה זו נסבה בקשת הבעלים מושא רע"א 3148/13. בד בבד עם הגשת הבקשה, עתרו הבעלים לעיכוב ההחלטה. בהחלטתי מיום 7.5.2013 הוריתי לצדדים להגיב לבקשה וניתן צו ארעי המעכב גם ביצוע החלטה זו עד למתן החלטה אחרת. לטענת הבעלים, כונסי הנכסים מבקשים לנצל לרעה את סמכויותיהם כדי לבוא חשבון עמם על שההינו לעמוד על זכויותיהם וליזום כנגדם הליכי תביעה אישית. בתמצית, נטען כי כונסי הנכסים היו מודעים בזמן אמת לכל המעשים אותם הם מבקשים היום לחקור, שהרי הגישו בעניין זה מספר בקשות "חסויות" לבית המשפט עוד בשנת 2008; וכי היה על בית המשפט להידרש, במישור העובדתי, לכל הטענות הנוגעות למעורבותו הישירה של עו"ד נאמן במעשים שחקירתם מתבקשת כיום. במישור המשפטי נטען כי כונסי הנכסים אינם יכולים להשתמש בסעיף 288 לפקודת החברות על מנת לחקור את הבעלים, שכן תחולתו של סעיף 288 לפקודה מוגבלת אך ורק לגבי מפרק או בעל תפקיד בהקפאת הליכים (סעיף 350ד(ג)(1) לחוק החברות). 28. כונסי הנכסים הפנו בתגובתם לכך שהבקשה אינה מתייחסת כלל לטענות העובדתיות ולחשדות שהועלו כנגד הבעלים, מה שמתקשר לכך שהבעלים נמנעו בכוונת מכוון מלתמוך את תגובתם בבית משפט קמא בתצהיר. מכאן טענת כונסי הנכסים כי שתיקת הבעלים אך מחזקת את החשדות כנגדם. במישור המשפטי נטען כי אין מניעה להחיל את הוראת סעיף 288 לפקודת החברות גם על כונסי נכסים. הכנ"ר חזר וצידד בעמדת כונסי הנכסים ותמך יתדותיו בהחלטת בית משפט קמא. במישור המשפטי נטען כי אין מניעה להחיל את סעיף 288 על כונס נכסים 28. דין הבקשה להתקבל. סמיכות הזמנים וסמיכות הפרשיות בין בקשת המשיבים להגשת תביעה אישית כנגד כונסי הנכסים, לבין הגשת בקשת כונסי הנכסים לחקור את הבעלים, מעוררת תחושה לא נוחה, נוכח המצב לפיו כונסי הנכסים, שהוגשה בקשה להגיש כנגדם תביעה אישית, הם שיחקרו את הבעלים-התובעים באותם עניינים. אך מעבר למראית העין, הוטרדתי מכך שחלק הארי של החשדות והטענות שהועלו על ידי כונסי הנכסים, הועלו על ידם במספר בקשות "חסויות" שהוגשו על ידם לבית המשפט כבר במהלך שנת 2008. לא ייפלא כי הפעם נתחלפו הצדדים בטענותיהם, והיו אלא הבעלים שטענו כי הבקשה נועדה להילך אימים עליהם. ודוק: לא נעלמה מעיני הכתבה בעיתון דה מרקר מיום 18.7.2012 (נספח ג' לתשובת כונסי הנכסים) בה דווח על תביעה שהוגשה על ידי הבעלים כנגד שותפיהם לשעבר, בבחינת הודאה ברורה של הבעלים על מעורבותם ברכישה הסמויה של הנכס בנחלת בנימין 6. אלא שלא היה צורך בכתבה זו כדי לאשש את "חשדותיהם" של כונסי הנכסים, ובנקודה זו אני מגיע לטעם המרכזי לדחיית הבקשה. 29. ספק אם יש מקום לחקירת הבעלים, לא רק בשל המסמכים שכבר נמצאים ברשותם של כונסי הנכסים, אלא מאחר שמתגובותיהם של הבעלים עולה כי הם אינם כופרים כלל בטענה המרכזית לפיה הם שעומדים מאחורי רוכשי הנכסים. הבעלים טענו בפה מלא כי אין כל מניעה לעשות כן והם היו זכאים לנסות ולרכוש את נכסי הכינוס. כך, לדוגמה, בסעיף 9.5.1 לתגובתם לבקשה בבית משפט קמא (נספח 6 לבקשת רשות הערעור) גורסים הבעלים כי: "אינם מכחישים כי פעלו ועודם פועלים לנסות ולהביא לידי מימוש את חזונם למדרחוב נחלת בנימין...לשם כך פעלו ועודם פועלים לרכישת הנכסים (בין בעצמם ובין עם שותפים) של שבעה נכסים ובהם הנכסים שנמכרו על ידי כונסי הנכסים במסגרת הליכי הכינוס. אין בדבר כל פסול". לפנינו הודאה מפורשת בעובדות, כך שאין צורך לדבר על "חשדות" וכל שנותר הוא לברר אם אכן קיימת מניעה משפטית לפעולות הבעלים. ככל שהדברים נוגעים לחשדות הנוגעות לפרסום פרט מטעה בתשקיף, הרי שבהתחשב בכך שבית המשפט לא התיר חקירתם של גורמים אחרים, ובהתחשב בכך שכונסי הנכסים רשאים להעביר בכל עת את חשדותיהם לרשות לניירות ערך, אין בכך להצדיק חקירת הבעלים. לכל אלה יש להוסיף כי קיימת סבירות גבוהה, כי במסגרת התביעה שתוגש, ככל שתוגש, על ידי המשיבים כנגד הבנק, יתבררו לפחות חלק מהטענות כלפי הבעלים, ובין היתר, כי גבו דמי שכירות מהדיירים; כי הם שעומדים מאחורי פדידה, חברת פברטון וחברת ברגרואין, והם שפעלו לזיוף הודעת מייל שנשלחה לעו"ד נאמן. 30. על רקע כל השיקולים והנימוקים שפורטו לעיל, מצאתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור ולהורות על ביטול החלטת בית משפט קמא (בבקשה מס' 64) המתירה לכונסי הנכסים לזמן את הבעלים לחקירה על פי סעיף 288 לפקודת החברות. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני רואה מקום להידרש לשאלה המשפטית לגבי תחולת הסעיף על הליכי כינוס נכסים. סוף דבר 31. אשר על כן, שתי הבקשות מתקבלות כאמור בסעיפים 25 ו-30 לעיל. נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"א אלול התשע"ג (27.8.2013). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12092270_E06.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il