יגאל גוזלנד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9226/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9226/11 ע"פ 347/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער בע"פ 9226/11 והמשיב בע"פ 347/12: יגאל גוזלנד נ ג ד המשיבה בע"פ 9226/11 והמערערת בע"פ 347/12: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 8266/08 שניתן ביום 27.11.2011 על-ידי כב' השופט א' ביתן תאריך הישיבה: י' באב התשע"ג (17.7.2013) בשם המערער בע"פ 9226/11 והמשיב בע"פ 347/12: עו"ד נ' תל-צור; עו"ד ט' שפירא; עו"ד מ' כהן; עו"ד נ; לוין בשם המשיבה בע"פ 9226/11 והמערערת בע"פ 347/12: ש' כהן פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. עניינו של פסק דין זה בערעור המערער בע"פ 9226/11 על גזר דינו מיום 27.11.2011 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן), שניתן בת"פ 8266-08, בגדרו נגזרו על המערער 7 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר. במקור כללו הערעורים שבכותרת גם השגות כלפי הרשעת המערער בחלק מהעבירות שיוחסו לו וזיכויו מעבירות אחרות, אך אלו נזנחו, כפי שיפורט להלן. רקע עובדתי והכרעת הדין בבית משפט קמא 2. על פי כתב האישום, המערער קשר קשר עם עודה זענונה ע"ה (להלן: המנוח), צעיר תושב הרשות הפלסטינית אשר הועסק על ידי המערער, להצתת מועדון אשר המערער היה אחד משלושת בעליו. המערער היה מעורב בתכנון ההצתה ואף בהוצאתה אל הפועל, כאשר גרם לכך שמערכת האזעקה ומצלמות המועדון לא יפעלו בליל ההצתה. המנוח, אשר נשלח על ידי המערער לבצע את ההצתה בפועל, הצית אש במועדון ביום 14.9.2008 לפנות בוקר. המנוח נלכד בלהבות ונפטר מפצעיו לאחר מספר ימים. מספר שעות לאחר ההצתה, כאשר נודע למערער דבר פציעת המנוח, ביקש המערער מחברו של המנוח להגיע לבית החולים ולשכנע את המנוח להציג גרסה שקרית ביחס לנסיבות פציעתו וביחס להצתה כאשר ייחקר על כך. מאוחר יותר, פנה המערער לחברת הביטוח שביטחה את המועדון, ודרש ממנה את חלקו היחסי בתגמולי הביטוח על פי הקבוע בפוליסה. 3. ביום 19.7.2011 הרשיע בית משפט קמא את המערער כמבצע בצוותא של עבירת ההצתה, לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית המשפט קבע שהמערער יזם את הצתת המועדון והיה שותף לתכנון ההצתה ולהוצאתה אל הפועל. פעולות אלה, יחד עם מעמדו כבעל המועדון וכמעסיקו של המנוח, מיקמו אותו בלב המעגל הפנימי של ביצוע העבירה. כמו כן הורשע המערער בעבירת שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בית המשפט קבע שהמערער ידע שהמשטרה החלה בחקירת הצתת המועדון, לכן ביקש מחברו של המנוח לשתול בפיו גרסה שקרית ביחס למהלך האירועים ובכך היה ניסיון לפגוע בחקירת המשטרה. בית המשפט הרשיע את המערער גם בעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה, לפי סעיפים 415 ו- 25 לחוק העונשין. המערער פנה לחברת הביטוח בתביעה לתגמולי הביטוח בעקבות השריפה, אולם הסתיר את העובדה שמדובר בהצתה שהוא עצמו יזם, דבר אשר היה שולל ממנו את הזכאות לפיצוי. בית המשפט זיכה את המערער משלוש עבירות נוספות בהם הואשם: עבירת ההריגה, עבירת קשירת קשר לפשע ועבירת העסקת והלנת שב"ח. גזר דינו של בית משפט קמא 4. בגזר הדין מיום 27.11.2011 הדגיש בית המשפט את הנסיבות החמורות של ההצתה: המערער יזם את ההצתה במטרה לגרום לנזק כבד למועדון, תוך כדי שלקח חלק משמעותי בתכנונה המוקדם ובהוצאתה אל הפועל. כמו כן התמקד בית המשפט בתוצאה הקשה שנגרמה מההצתה - מותו של המנוח - וציין שעל אף שהמערער זוכה מעבירת ההריגה ושלא התכוון להביא לפגיעה במנוח, התוצאה החמורה של ההצתה היא נתון בעל משקל לחומרה לעניין העונש. בית המשפט הוסיף וציין את גרסתו השקרית של המערער במשטרה, ניסיונו לשבש מהלכי חקירה וניסיונו לקבל תגמולי ביטוח במרמה, כנתונים הנזקפים לחובתו. נתוניו האישיים של המערער, העובדה שזוהי הרשעתו הראשונה ושהוא זוכה מחלק מהעבירות בהן הואשם, הובאו בחשבון לטובתו. אולם, מאידך גיסא, קבע בית המשפט שמצבו הכלכלי האיתן של המערער מעצים את חומרת מעשיו, זאת משום שמעשה ההצתה לא נעשה בשל מצוקה כלשהי אלא רק בגלל בצע כסף. בית המשפט גזר על המערער 7 שנות מאסר בפועל (בניכוי 43 ימי מעצרו), ושנה מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, שלא יעבור עבירת פשע. הערעורים 5. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביחס להכרעת הדין, טען המערער כנגד הרשעתו בעבירות בהן הורשע והמשיבה טענה שבית המשפט היה צריך להרשיע את המערער גם בעבירת ההריגה. לחלופין השיג המערער על העונש שנגזר עליו, והמדינה ביקשה כי ככל שהמערער יורשע גם בעבירת ההריגה, ייקבע עונשו הכולל בהתאם. 6. בדיון שנערך בפנינו ביום 17.7.2013, לאחר סיום שמיעת הטענות בערעורים, הגיעו הצדדים להסדר בגדרו הוסכם כי שני הצדדים יחזרו בהם מערעוריהם כנגד הכרעת הדין, ויוותר על כנו רק ערעורו של המערער כלפי גזר הדין. במסגרת ההסדר, הסכימו הצדדים שלגזר הדין שהושת על המערער יתווסף פיצוי כספי למשפחת המנוח בסכום שיקבע בית המשפט. 7. בגדר הערעור על חומרת העונש טוען המערער כי בית משפט קמא התעלם מנסיבותיו האישיות, מהיותו בעל עבר נקי ומעדי האופי הרבים שהעידו לזכותו, כאשר הטיל עליו את עונשו החמור. יתר על כן, לטענת המערער בית המשפט טעה בכך שזקף את מצבו הכלכלי ויתר נסיבותיו האישיות לחובתו, כאשר אלו אמורות להיות נסיבות הפועלות לזכותו. המערער הוסיף שמאז פסיקת בית המשפט המחוזי, נוספה נסיבה חדשה שיש להביאה בחשבון, והיא מצבה הנפשי הקשה של בתו בעקבות ההליכים כנגדו ובעקבות תקיפה מינית שעברה במהלך תקופת מאסרו של המערער. על כן טוען המערער שבתו זקוקה לנוכחותו בבית. המערער מעלה שיקולים נוספים לקולא אשר לטענתו בית המשפט לא נתן להם משקל מספק. ראשית, עובדת האשמתו בעבירת הריגה, אשמה שהיתה תלויה נגדו לאורך שלוש שנות ההליך, כאשר לבסוף זוכה מאשמה זו, גרמה לעינוי דין ועומדת לזכותו. שנית, שהותו בתנאי מעצר בית מלא למשך 10 חודשים בהם לא יכול היה לצאת לעבוד. שלישית, המדינה הגישה את סיכומיה רק כשנה לאחר תום שמיעת הראיות בתיק וגם זאת רק לאחר בקשת המערער לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, לטענת המערער גם עובדה זו עומדת לזכותו. עוד טוען המערער כי בית המשפט טעה בכך שראה במותו של המנוח שיקול להחמרת העונש. לשיטתו, משעה שזוכה מעבירת ההריגה, מותו של המנוח לא צריך להיזקף לחובתו. בהקשר זה מוסיף המערער כי העובדה שבמקרה זה הנפגע מן ההצתה היה המצית עצמו, ולא אזרח תמים, עומדת לזכותו. שיקול נוסף לקולא, לטענת המערער, הוא נכונותו לזנוח את הערעור על הכרעת הדין ולפצות את משפחת המנוח, אשר מעידים על הבעת חרטה והפנמת חומרת מעשיו. לבסוף מציג המערער שורת פסקי דין בהם נקבעו עונשים בגין הצתה וטוען שנוכח רמת הענישה הנוהגת יש להפחית מעונשו ולהתאימו למקובל במקרים דומים. 8. המשיבה טוענת שבית משפט קמא איזן נכונה בין כל השיקולים הרלוונטיים לעונש ואין נסיבות המצדיקות התערבות בהחלטתו. כמו כן מזכירה המשיבה את פערי הכוחות בין המערער למנוח כשיקול לחומרת מעשיו של המערער. פערים אלו כללו פערים כלכליים, פערי גיל, יחסי עובד-מעביד ותלות של המנוח במערער לשם השגת אישורי עבודה ושהייה בישראל. המשיבה טוענת שההתחייבות לפיצוי כספי מצד המערער לא מהווה נסיבה חדשה ומקלה, משום שהתחייבות זו ניתנה במסגרת הסדר טיעון בו זכה המערער לתמורה - וויתור על ערעורה של המשיבה כנגד זיכויו מהריגה. המשיבה מוסיפה שהפגיעה שהביא עמו ההליך המשפטי במשפחת המערער, ובבתו בפרט, לא מצדיקה התערבות בגזר הדין שכן היא נובעת ממעשיו של המערער והיא אינהרנטית לכל הליך מסוג זה. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בגזר הדין של בית משפט קמא, בטיעוני המערער ובתגובת המשיבה, מצאתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו. הלכה ידועה היא שערכאת הערעור תתערב בעונשים אשר נקבעו בערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד, מקרים אשר ניכרת בהם סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או מקרים בהם נפלה טעות מהותית בגזר דינה של הערכאה הדיונית (ראו למשל, ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009(; ע"פ 7486/07 בר ששת נ' מדינת ישראל (19.3.2009); ע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל (7.11.2012)). במקרה הנוכחי, נראה כי, ככלל, בית משפט קמא שקל את השיקולים הרלוונטיים לגזירת העונש, אולם מצאתי לנכון לאזן בצורה מעט שונה בין שיקולים אלה ולהקל במשהו את עונשו של המערער. 10. עבירת ההצתה היא מן העבירות החמורות ביותר בספר החוקים. חומרת ההצתה נובעת מפוטנציאל הנזק הטמון בה, אשר לעיתים חורג מכוונת המצית באופן שלא ניתן לשלוט בו: " ... ראשיתה גפרור ואחריתה עלולה להיות שערי מוות" (ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל (18.3.2007), להלן: עניין עמארה). במקרה זה, על אף שהמערער לא כיוון לכך, ההצתה אכן גרמה לתוצאה האפשרית הקשה ביותר – מותו של אדם. 11. העונש המרבי הקבוע בצידה של עבירת ההצתה הוא 15 שנות מאסר. הפסיקה רואה בעבירת ההצתה עבירת קשה וחמורה, אך הענישה הנלווית לה אינה אחידה ונעה על סקאלה רחבה (לסקירה מקיפה של מדיניות הענישה בעבירת ההצתה ראו פסק הדין בעניין עמארה). אין חולק כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי, 7 שנות מאסר, ממוקם ברף העליון של הענישה המקובלת בעקבות הרשעה בעבירת ההצתה. המשיבה אף היא מכירה בכך, אולם לטענתה במקרה זה מותו של המנוח מצדיק את הענישה שנפסקה. גם בית משפט קמא הדגיש בנימוקי גזר הדין את התוצאה הקשה של ההצתה, פגיעה בנפש, כשיקול מרכזי לגזירת עונש זה. אין מחלוקת כי העובדה שההצתה בענייננו הסתיימה במוות היא שיקול מרכזי להחמרה בענישה. יחד עם זאת סבורני שיש להתחשב גם בכך שהנפגע בנפש מההצתה היה המצית עצמו, שותף לדבר העבירה, ומשום כך שונה הדבר מפגיעה בחף מפשע. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ע' ארבל שנאמרו באחת הפרשות שנדונו לאחרונה: "העובדה שהמנוחים בחרו להשתתף באופן אוטונומי ומודע במרוץ המכוניות אמנם אינה מונעת לטעמי את הרשעת המשיב בעבירת ההריגה, אך היא בהחלט מהווה שיקול בגזירת העונש" (ע"פ 9647/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 39 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (3.1.2013)). בפסק הדין הנ"ל מדגיש בית המשפט את בחירתם של המנוחים לעבור על החוק ולקחת חלק בפעילות מסוכנת ועבריינית, כשיקול לקולא בקביעת גזר דינו של נאשם אשר התחרה עמם במרוץ המכוניות והורשע בהריגתם, וזאת במנותק משאלת הכרעת הדין ביחס לעבירת ההריגה. בחירתו של המנוח בענייננו לקחת חלק מרכזי בעבירת ההצתה מהווה שיקול מסוים לקולא, כאשר קביעה זו הייתה נכונה גם אלמלא זוכה המערער מעבירת ההריגה. באמירה זו איני מתעלם מהתלות של המנוח במערער ומפערי הכוחות ביניהם כפי שהוצגו בטיעוני המשיבה, או מכך שהמערער הוא שיזם את ההצתה ושלח את המנוח לבצעה. שיקולים אלה אף הובאו בחשבון לחובת המערער בהקשר זה. יצוין, כי בקשה לדיון נוסף בפסק הדין בע"פ 9647/10 הנ"ל תלויה ועומדת בבית משפט זה (דנ"פ 404/13 פלוני נ' מדינת ישראל). 12. נסיבה חדשה שנוספה לזכות המערער, ושבנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנא יש לה משקל, היא הסכמתו לסגת מהערעור על הכרעת הדין והסכמתו להוספת פיצוי למשפחת המנוח במסגרת ההסדר עם המשיבה. בצעדים אלה ביטא המערער נטילת אחריות על חלקו בהצתה ותוצאתה והפנמה של מעשיו. לאורך זמן המערער התנער מאחריותו להצתה, כאשר מעשיו לאחר ההצתה, ביניהם הניסיון לשבש מהלכי חקירה ולהרחיק את עצמו בכל דרך מהשריפה, אינם ראויים ונזקפים לחובתו. אולם אין להתעלם מהבעת החרטה ולקיחת האחריות המאוחרת כפי שאלו באו לידי ביטוי בוויתור על הערעור על הכרעת הדין, גם אם הדבר נעשה במסגרת הסדר שבגדרו המדינה לא עמדה על ערעורה-שלה. לא אחת נאשמים מודים בגדר הסדרי טיעון לסוגיהם, וככלל אין עובדה זו מפחיתה ממשמעות ההודאה כשיקול לעניין העונש. 13. יצוין כי אין באמור כדי להפחית מחומרת המעשים שהמערער הורשע בביצועם. המערער יזם את ההצתה מתוך מניעים כלכליים, לקח חלק מרכזי בתכנונה ושלח אחר לבצעה עבורו. תוצאות המעשה מחרידות. אולם באיזון בין השיקולים השונים לעונש, ובהתחשב בנסיבות החדשות שנוצרו בשלב הערעור, ברקע הנורמטיבי של המערער, בתפקידו של המנוח בהצתה ובהיות גזר דינו של המערער חמור יחסית לענישה המקובלת - סבורני שיש להפחית במידת מה מעונשו של המערער. 14. נוכח האמור לעיל אציע לחבריי להעמיד את עונשו של המערער על 6 שנות מאסר בפועל (בניכוי 43 ימי המעצר) ולחייבו בפיצוי הוריו של המנוח בסכום של 70,000 ש"ח. הפיצוי ישולם בתוך 90 יום מהיום. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים, ש ו פ ט השופט נ' הנדל: מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי, תוך הדגשה כי השיקולים שצוינו בסעיף 12 יפים אך לענייננו. זאת בהתחשב במרחב שיקול הדעת שהצדדים העניקו לנו במסגרת ההסכמה הדיונית אליה הגיעו, וגם על רקע העובדה שהבקשה לדיון נוסף בעניין פלוני (ע"פ 9647/10) תלויה ועומדת, ומבלי להביע כל עמדה לגבי הבקשה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ד' בחשון התשע"ד (‏8.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11092260_L10.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il