פארוק גנאים נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 96 / 9218 בפני: כבוד השופט י. קדמי כבוד השופטת ד. דורנר כבוד השופט י. טירקל המערער: פארוק גנאים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.12.96 בתיק ת.פ. 165/94 שניתן על ידי כבוד השופט ג'ובראן תאריך הישיבה: ח' בניסן תשנ"ז (15.4.97) בשם המערער: עו"ד סולימאן סולימאן בשם המשיבה: עו"ד אמי פלמור פ ס ק - ד י ן השופט י. קדמי 1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 165/94), לפיו הורשע המערער בעבירה של עשיית מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ושל עשיית אותו מעשה בפני קטינה אחרת; וזאת בכך, שכאשר התברר לו שבדירה שאליה ניגש בענייני עבודה מצויות שתי ילדות בגפן, חיבק את המבוגרת שביניהן (בת 14 שנים) נישקה וליטף את חזה, לעיניה של הצעירה ממנה (בת 3 שנים). בשל הרשעתו בשתי העבירות האמורות, נדון המערער לשנה ומחצה מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי. הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד מידת העונש. 2. א. הערעור כנגד ההרשעה, מכוון כל כולו כנגד ממצאי מהימנות של בית המשפט המחוזי, אשר החליט: ליתן אמון מלא בגירסתן של שתי האחיות, הבגירה (להלן: "המתלוננת") שהעידה בפניו, והצעירה שמסרה הודעה לחוקרת הנוער; ולדחות כבלתי אמינה את גרסתו של המערער, אשר טען כי כל שארע הצטמצם לכך שביקש וקיבל מהמתלוננת כוס מים ואת מספר הטלפון של אביה. ב. בית המשפט המחוזי ניתח ביסודיות את גירסת המתלוננת ומצא לה תמיכה: בהודעה שמסרה אחותה הצעירה בפני חוקרת הנוער ובמצבה הנפשי סמוך לאחר המעשה, כפי שנצפה על ידי אחותה הבכירה - ששימשה שמרטף בדירה סמוכה - על ידי אימה, שהגיעה לדירה סמוך לאחר הארוע, ועל ידי קצינת המשטרה שרשמה באותו יום את הודעתה של המתלוננת. בית המשפט לא התעלם מ"אי דיוקים" שנתגלו בין עדותה של המתלוננת לבין ההודעה שמסרה במשטרה; אך קבע, כי "אם היו בדבריה אי דיוקים מסויימים הרי מדובר באי דיוקים קלים ביותר שאינם יורדים לשורשם של דברים". לכך הוסיף בית המשפט, כי "עדי התביעה עשו עלי רושם חיובי, דבריהם קבילים, ואמינים עלי ואני מאמין להם. מאידך, הנאשם עשה עלי רושם שלילי, דבריו אינם קבילים עלי ואינו מאמין לו". ג. כידוע, הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאי מהימנות שקובעת הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים ובנסיבות מיוחדות; וב"כ המערער לא השכיל להראות לנו כי המקרה דנא נמנה ביניהם. אשר על כן, דין הערעור כנגד ההרשעה להידחות. 3. את ערעורו כנגד חומרת העונש סומך ב"כ המערער על כך, שבפועל לא נגרם נזק של ממש למתלוננת; ואילו מרשו נפגע קשות מעצם ההרשעה: יחסיו עם אשתו כמעט נותקו, משפחתו סובלת מן הבושה הכרוכה בהרשעה והוא עצמו היה צמוד לכפרו ונתון במעצר בית במשך תקופה ממושכת. לא נוכל להיעתר למערער: הנזק הנפשי שנגרם למתלוננת ולאחותה אינו צריך הוכחה, ואין ספק כי הארוע ייתן בשתיהן את אותותיו תקופה ממושכת; ולמערער הרשעה קודמת בעבירה דומה, בגינה נדון בשעתו לעונש של ארבעה חודשים מאסר בפועל שלא הרתיעוהו מלחזור לסורו. בדין ראה בית המשפט המחוזי להעדיף את העניין הציבורי שבהגנה על קטינות מפני מעשים מסוג זה, על פני נסיבותיו האישיות של המערער; והגנה זו תוכל להיות מושגת רק בהטלת עונשים, שיש בהם כדי לקבוע את חומרת המעשה בהכרתם של כל אלה שאינם מסוגלים לרסן את יצרם. גם הערעור כנגד גזר הדין נדחה. 4. המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה, ביום ראשון 4.5.97 עד לשעה 12:00. ניתן היום ח' בניסן התשנ"ז (15.4.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט מזכיר ראשי שמריהו כהן 96092180.H02