ז'אן אלרז נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9216/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9216/03 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המערער: ז'אן אלרז נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 31.8.03, בתיק פ' 1084/01, שניתן על ידי כבוד השופטים: י' אברמוביץ, ח' גלפז, נ' ממן תאריך הישיבה: י"ט בחשוון תשס"ו (21.11.2005) בשם המערער: עו"ד מיכאל כרמל, עו"ד משה גלעד בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. ביום 19.3.01 נמצאה גופתו של יצחק קברטץ ז"ל (להלן: "קברטץ" או "המנוח"), רכז הביטחון השוטף (רב"ש) של קיבוץ מנרה, כשהיא ירויה בעורפה. הגופה נמצאה בדרך עפר מבודדת, המרוחקת מרחק של כארבעה קילומטרים מן הקיבוץ. בסמוך לכך, נתגלה כי נשקיית הקיבוץ, עליה היה ממונה קברטץ, נפרצה, וכי רוב כלי-הנשק שהיו בה נגנבו. החקירה הובילה למעצרם של חמישה חשודים, בהם המערער. העצורים נחקרו תחילה בידי שירות ביטחון כללי, עקב החשד כי הנשק הגנוב נמכר לתושבי השטחים. בתום החקירה הועמד המערער לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת, וזה מצא אותו אשם בפריצה ובגניבת כלי הנשק, כמו גם במכירת הנשק וברציחתו של קברטץ. בעקבות כך הורשע המערער בעבירות רצח, קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום עסק וגניבה, החזקת נשק ונשיאתו וסחר בנשק, עבירות לפי סעיפים 300(2), 300(3), 499(א)(1), 407, 144(א), 144(ב), 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נגזרו למערער מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ו-20 שנות מאסר בגין העבירות הנוספות בהן הורשע. נקבע, כי ב-15 שנים ישא המערער במצטבר למאסר העולם, וביתרה הוא ישא בחופף. בכל אלה עוסק הערעור שבפנינו, בו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחילופין, כנגד חומרת העונש שהושת עליו. התשתית העובדתית 2. בשנה שקדמה לאירועי הפריצה והרצח, התגורר המערער בקריית שמונה, ועסק בבניית מחנות ומוצבים של צה"ל בגבול הצפון (ת/72 ות/73). עקב כך הוא הזדמן פעמים רבות לקיבוץ מנרה, ואף התגורר בקיבוץ זמן מה. במהלך שהותו בקיבוץ, למד המערער על קיומה של נשקיה בה היו מאוחסנים כלי נשק רבים, וכן שהמנוח הוא הממונה עליה מכוח תפקידו כרב"ש הקיבוץ. המערער רקם תוכנית לגניבתם של כלי הנשק, ולשם מימוש התוכנית גנב את מפתחות הנשקייה (ראו המוצגים ת/77, ת/79). בהמשך, שיתף המערער בתוכניותיו אדם בשם מחמוד אבו-בכר, הוא נאשם מס' 2 בכתב האישום שהוגש בפרשה זו (להלן:"מחמוד"), עמו עמד בקשרי עבודה וידידות. המערער טען בפני מחמוד, כי המנוח היה זה שהגה את תוכנית הגניבה, וכי מעורבותו תאפשר להם לבצע את מלאכתם ללא הפרעה (ת/74). בשעות אחר-הצהריים של יום 15.3.01 נפגשו המערער ומחמוד בצומת יפתח, הסמוך לקיבוץ מנרה, לצורך ביצוע הפריצה. עם הגעתם לקיבוץ, פתח המערער את דלת הנשקייה באמצעות המפתחות שהיו בידיו, ומחמוד החל באיסוף כלי הנשק ואריזתם בשקים שהוכנו מבעוד מועד. המערער יצא את הנשקייה, ובהמשך, חזר ווידא כי מלאכת איסוף הנשק הושלמה. או-אז הועמסו שקי הנשק על הרכב, והובלו לבית משפחת אבו-בכר בכפר סאלם. בסך הכל, נגנבו מן הנשקייה 58 רובים מסוגM-16 , ועל שלושה מהם היו מותקנים מטולים מסוג M-203. כן נגנבו מחסניות רבות, חלקן חמושות וחלקן ריקות. 3. בשלביה הראשונים של החקירה הכחיש המערער כל קשר לגניבת הנשק ולרצח, וטען שאת המנוח, עמו הייתה לו, לטענתו, היכרות שטחית בלבד, ראה בפעם האחרונה כשבועיים לפני שהוא מצא את מותו (ת/73). לאחר שהובהר למערער בידי חוקרי השב"כ, כי הודאה מלאה תאפשר לתביעה לבוא לקראתו, ולו במעט, ביקש המערער לגבש הסדר במסגרתו ימסור מידע חדש אשר יסייע ללכוד את המעורבים בפרשה. בחקירתו מיום 29.3.01 מסר המערער גרסה שונה, בה הודה בגניבת מפתחות הנשקייה, בפריצה ובגניבת כלי הנשק, אך טען כי לא היה מודע לתכנון בדבר העברת הנשק הגנוב לשטחים. גם בחקירה זו הוסיף המערער לטעון, כי קשריו עם המנוח היו שטחיים ואקראיים (ת/77). בהמשך, חלה תפנית נוספת בגרסתו של המערער, כאשר טען כי המנוח היה שותף למזימת הפריצה לנשקייה, ובגין חלקו אף היה אמור לקבל חלק מהשלל. עוד טען, כי המנוח ביקש שלא להימצא בקיבוץ בעת הפריצה, כדי שלא שייחשד כמי שהיה מעורב בפרשה, ובעקבות כך סוכם ביניהם כי בעת הפריצה יתאכסן המנוח בנצרת או בכפר-סבא. המערער מסר כי יצר קשר טלפוני עם המנוח בעת ששהה בכפר-סבא, ועדכן אותו כי הפריצה טרם בוצעה, אולם חרף זאת החליט המנוח לחזור לקיבוץ ביום 15.3.01, הוא יום הפריצה לנשקיה (ראו ת/78). המערער מסר עוד, כי במהלך הפריצה הוא התקשר למנוח ועדכן אותו בדבר ביצועה, והם אף נדברו להיפגש ליד רכבו של המנוח אשר חנה בקרבת ביתו. בהמשך, נסעו השניים אל מחוץ לקיבוץ, ושם, לגרסת המערער, ניסה המנוח להתקרב אליו מתוך כוונה מינית, ואף ביקש ממנו את האקדח שנשא עימו. לגרסתו, הוא מסר את אקדחו למנוח וזה הפנה אותו לעברו. בשלב זה, כך טען המערער, הוא פעל אינסטינקטיבית וכופף את ידו של המנוח לאחור, כפי שלמד לעשות בשנות שירותו בשרות בטחון כללי. נטען, כי תנועת ידו של המנוח גרמה לפליטת כדור שפגע בעורפו, ובעקבות כך התמוטט המנוח אל מעבר לגדר בטון הנמצאת באותו מקום, ובלשון המקור: "הסטתי במהירות ובכוח רב את האקדח שלו שהוחזק ביד ימין שלו, תוך כדי סיבוב של היד שלו כדי לפרק לו את האקדח מהיד. זה היה במהירות עצומה, אני חושב ששברתי לו את היד, אינני בטוח, וכשהיד שלו הייתה מאחורי הגב שלו נפלטה ירייה, כשבמקביל להשתלטות על האקדח עם הידיים, בעטתי בו עם הברך שלי בסנטר על מנת להחליש אותו, שמעתי אותו נאנח אנחה קשה, בשלב הזה האקדח היה כבר ביד שלי והבחור פשוט התמוטט אחורה ... קברטץ נפל מאחרי הקיר לא ראיתי אותו" (ההודעה ת/3 עמ' 11). לגרסת המערער, הוא עזב את המקום ואסף את מחמוד מן הנשקייה, מבלי לומר לו דבר על מותו של המנוח. בדרכו חזרה ממנרה לכפר סאלם, השליך המערער את האקדח, עליו היה מותקן משתיק קול, מבעד לחלון הרכב (ת/78). בשחזור שנערך ביום 30.3.01, נסע המערער עם חוקריו לקיבוץ מנרה, שם הוביל אותם לנשקיית הקיבוץ ולמקום בו נמצאה גופת המנוח (ת/117 ו-ת/5א). ההליכים בפני בית-המשפט קמא 4. בתשובתו לכתב האישום טען המערער, כי ההודאות שנרשמו מפיו במהלך חקירתו ובמהלך השחזור, נמסרו שלא מרצונו החופשי, הואיל ובמהלכן היה נתון תחת השפעת סמים שהוגנבו למשקה שלגם, ומשום שהן נמסרו בעקבות הבטחה שניתנה לו על ידי חוקר השב"כ, כי אם יודה במעשים שיוחסו לו, לא יועמד לדין בגין העבירות היותר חמורות שיוחסו לו. עם זאת, הודה המערער כי הציע ואף העביר למחמוד כלי נשק במטרה שהוא ימכור אותם לאחרים. כן הודה המערער, כי בלבו גמלה החלטה לגנוב את כלי הנשק מנשקיית הקיבוץ, והמנוח, שהיה בסוד העניין, אף דרש לקבל נתח נכבד מהשלל. המערער הוסיף והודה כי השתתף בפריצה עצמה, וכי פגש את המנוח באותו יום ונסע עמו לדרך כורכר מבודדת מחוץ לקיבוץ, אולם הכחיש כי היה מעורב בגרימת מותו. 5. בעדותו בפני בית-המשפט, חזר המערער על דברים שמסר בכל הנוגע לגניבת מפתחות הנשקייה, היכרותו עם המנוח וההתקשרות עמו לצורך הפריצה לנשקייה (עמ' 337-338 לפרוטוקול הדיון). אולם, לעניין ייעודם של כלי הנשק הגנובים ונסיבות מותו של המנוח, היתה בפיו גרסה חדשה. הפעם טען, כי במהלך עבודתו בגבול הצפון הוא התוודע לאזרחים לבנונים (להלן:"הלבנונים"), והללו פנו אליו בהצעה שיספק להם כלי נשק, ואף מסרו לו מקדמה בסך 850,000 דולרים (עמ' 338 לפרוטוקול). במקביל, הציע לו המנוח למכור עודפי נשק שהיו בנשקייה, ובהמשך אף הציע לו לרוקן את הנשקייה לחלוטין, תמורת תשלום. ועוד מסר המערער, כי עם הגעתם לקיבוץ ביום 15.3.01, ירד מחמוד מהרכב ונכנס לנשקייה במטרה לאסוף את כלי הנשק, ואילו הוא יצא לפגוש את המנוח, כפי שקבעו ביניהם מבעוד מועד (עמ' 339-340 לפרוטוקול הדיון). בפגישה שארכה, לטענת המערער, דקות ספורות, השיב המערער למנוח אקדח ורובה M-16 שנתן לו, וסוכם כי השניים ישובו וייפגשו בשבת כדי לחלק את השלל שיתקבל ממכירת הנשק. המערער הדגיש בעדותו, כי כאשר נפרד מהמנוח היה הלה בריא ושלם. בהמשך, שב המערער לנשקייה ונסע עם מחמוד לכיוון כפר סאלם, הואיל והלבנונים לא נערכו לקליטת הנשק באותו יום (עמ' 340 לפרוטוקול הדיון). המערער הוסיף בעדותו, כי המפגש עם הלבנונים היה אמור להתקיים ביום 17.3.01, בדרך הכורכר בה נמצאה לאחר מספר ימים גופתו של המנוח. לפגישה זו הגיעו מחמוד והמנוח לבדם, הואיל והמערער היה עסוק בתיאומים במשרד בו עבד (עמ' 341 לפרוטוקול הדיון). בפועל, כך נטען, נסע מחמוד לפגישה ללא כלי הנשק, וכשהוא נושא עמו רק את סכום הכסף שיועד למנוח. לטענת המערער, בשעות הלילה של אותו יום נודע לו ממחמוד בשיחת טלפון שקיימו, כי במהלך הפגישה עם הלבנונים ירו אלה במנוח וגרמו למותו. כאשר נשאל המערער מדוע לא העלה גרסה זו עד לשלב כה מתקדם של ההליכים, השיב, כי עקב הסתבכויות קודמות שלו במגעים עם סוכנים זרים, חשש פן יבולע לו אם יתבררו קשריו עם גורמים הקשורים לחיזבאללה. לצורך ביסוס גרסתו החדשה, הסתמך המערער על עדויותיהם של שני נערים בני הקיבוץ, שגיב יניב (להלן:"שגיב") ותום אלקולומברי (להלן:"תום"), אשר טענו כי ראו את המנוח ביום 17.3.01, היינו, יומיים לאחר מועד הרצח הנזכר בכתב האישום. שגיב מסר בעדותו כי ראה את המנוח בשבת, בגרם המדרגות של הבניין בו התגוררו שניהם. לטענתו, בינו לבין המנוח הפרידו מספר מדרגות, והוא התרשם שהמנוח היה עצבני וכעוס (עמ' 402 לפרוטוקול הדיון). על גרסה זו, בשינויים מסוימים, חזר גם תום (עמ' 411), שציין כי בעת שעלה עם שגיב באותן מדרגות, הוא הבחין בפלג גופו התחתון של המנוח שעה שהוא נכנס לדירתו תוך טריקת דלת. 6. כאמור, לגרסת המשיבה, היה המערער ההוגה והיוזם של הפריצה לנשקייה, שהתבצעה תוך שיתוף פעולה בינו ובין מחמוד, מבלי שהמנוח ידע על כך דבר וחצי דבר. כן נטען, כי המנוח נרצח בידי המערער בכוונה תחילה, ולא מתוך התגוננות או במהלך מאבק שהתנהל ביניהם. גרסה זו של המשיבה נסמכת על ראיות שונות, לרבות ההודעות שנרשמו מפי המערער עצמו בחקירתו במשטרה, הודעותיו של מחמוד, ממצאיה של חוות דעת פתולוגית, ועדותו של "בני", ראש מדור לחימה ואחראי על תחום קרב מגע בשב"כ (להלן:"בני"). מחמוד הוזמן להעיד מטעם התביעה לאחר שנגזר דינו. מעל דוכן העדים הוא סירב לענות על שאלות שנשאל, ובעקבות כך הוכרז כעד עוין ואמרות-החוץ שמסר במשטרה נתקבלו כראיות מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן:"פקודת הראיות"). בחקירתו הודה מחמוד כי המערער הציע לו להשתתף בהברחתם של אמצעי לחימה לשטחים (ת/85), תוך שהוא מציין כי האחראי על הנשקייה בקיבוץ מנרה עתיד לשתף עימם פעולה (ת/1, ת/48, ת/75 ות/103). עוד מסר מחמוד, כי בשעות אחר-הצהריים של יום ההתפרצות, הגיעו הוא והמערער לנשקייה אותה פתח המערער באמצעות מפתחות שהיו בידו (ת/103), והוא אף נטרל את האזעקה (ת/75). בהמשך, יצא המערער מן הנשקייה ונעל את דלתה, בעוד שמחמוד שנותר בתוכה החל לאסוף את כלי הנשק (ת/48, ת/103). לאחר שתם האיסוף, העמיסו השניים את השלל על רכבו של המערער, והחלו בנסיעה לכיוון כפר סאלם. מחמוד ציין, כי כאשר נכנס לרכבו של המערער, הבחין ברובה M-16 קצר מונח מאחורי המושבים, ובאקדח שחור קטן עליו היה מותקן משתיק קול, כשהוא מונח על המושב האחורי ומכוסה בבגדים (ת/48, ת/103). מחמוד הוסיף ותיאר כיצד לאחר שסיימו להוביל את כלי הנשק, שרף המערער את הבגדים שלבש לגופו בעת ההתפרצות (ת/103, ת/48). כאשר שאל אותו מחמוד לפשר מעשיו, השיב המערער כי הוא שורף את הבגדים משום שנותר עליהם שמן מכלי הנשק (ת/48, ת/103). כמו כן, מסר מחמוד, כי לא הכיר את המנוח (ת/50, ת/48), בין היתר, משום שהמערער התנגד לכך (ת/48). ועוד הוסיף, כי לא היה מעורב ברצח, והדבר נודע לו רק מדיווחים בכלי התקשורת (ת/85). כאשר שאל את המערער אם היה מעורב במעשה, השיב הלה בשלילה (ת/48, ת/75). 7. בפני בית-המשפט המחוזי הונחה חוות-דעת פתולוגית אותה ערך פרופ' י' היס, ובה נקבע כי: "מנגנון הירי כפי שהוצג בשחזור [על ידי המערער] אינו מתיישב עם הממצאים של פגיעת הקליע" (ת/134, ת/132 וכן עמ' 299-304 לפרוטוקול הדיון). קביעה זו נשענה על נתיחת גופתו של המנוח, במהלכה התברר כי הירי בוצע מטווח של 50-75 ס"מ, באופן שלא מתיישב עם טווח הירי שעולה מהשחזור, ואשר עמד על סנטימטרים ספורים בלבד. כן נמצא, שהקליע חדר לגופו של המנוח בזווית של תשעים מעלות, וגם ממצא זה אינו מתיישב עם גרסתו הראשונה של המערער בדבר האופן בו נורה המנוח. לאחר שהעלה המערער את גרסתו, לפיה נרצח המנוח רק ביום 17.3.01, נקרא פרופ' היס להעיד כעד הזמה, והוא מסר כי לאור מצבה של הגופה, קרוב לוודאי שמותו של המנוח נגרם ביום 15.3.01 (ת/162), ולא במועד מאוחר יותר. 8. גרסתה של המשיבה לפיה לא עומדת למערער הטענה בדבר הגנה עצמית, נסמכת גם על עדותו של "בני" (עמ' 276-286 לפרוטוקול הדיון וכן ת/119). עד זה מסר, כי הריגתו של המנוח באופן שהדגים המערער בשחזור, אינה אפשרית. למעלה מכך, ציין בני, כי אף אם הייתה נפלטת ירייה במצב אותו תיאר המערער, ידו המכופפת לאחור של המנוח לא הייתה יכולה להגיע לזווית הירייה ממנה נורה הכדור (עמ' 278 עד 281 לפרוטוקול), והפגיעה לא הייתה נגרמת בעורף דווקא (עמ' 227 לפרוטוקול הדיון). לבסוף, השיב העד לשאלת בית-המשפט, כי אין זה סביר כלל לסובב את ידו של אדם מאחורי גופו לצורך פריקת אקדח מידיו (עמ' 286 לפרוטוקול הדיון). הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי 9. גרסתו של המערער אודות האמצעים הפסולים שהופעלו נגדו במהלך החקירה, לא זכתה לאמונו של בית המשפט, ולמסקנה זו הוא הגיע בעקבות שמיעת עדותם של החוקרים, ולאחר צפייה בקלטת בה תועד השחזור שערך המערער. לעניין זה קבע בית המשפט, כי "דבריהם המהימנים [של החוקרים] הצביעו על כך כי בכל העת שהנאשם היה במעצר בשב"כ ובכל חקירותיו לא הוחדר למשקה סם כלשהו ... הנאשם היה במלוא חושיו וערני די הצורך על מנת להבהיר הפרטים שביקש להציג בפני החוקרים. הוא הדין גם לגבי השחזור שבו נראה הנאשם כשהוא צלול ונחוש לתאר את הפרטים שבחר לומר ולהדגים לחוקרים" (עמ' 7 להכרעת הדין). בית-המשפט הוסיף ועמד על כך שאמרות החוקרים, לפיהן הודאה מלאה מפיו תאפשר לגורמי התביעה לבוא לקראתו, אינה בגדר הבטחה שהיה בה כדי לשלול את רצונו החופשי (עמ' 7-8 להכרעת-הדין). בהמשך נקבע, כי המערער נושא באחריות מלאה לפריצה לנשקייה ולגניבת הרובים, והוא אף ידע שכלי הנשק עתידים להימכר לתושבי השטחים. כמו כן, נקבע כי המנוח לא היה מעורב כלל בתוכנית לפרוץ לנשקייה, וכי הוא נרצח בכוונה תחילה בידי המערער ביום 15.3.01, ללא ידיעתם של שותפיו לקשר הגניבה. בית-משפט קמא העריך, על יסוד חוות-הדעת הפתולוגית, כי המנוח מצא את מותו בסמוך לשעה 17:30 (עמ' 5 להכרעת-הדין). 10. גרסאותיו של המערער בדבר האופן שבו מצא המנוח את מותו, לא זכו לאמונו של בית המשפט. הגרסה הראשונה בה טען כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מפליטת כדור מקרית, נדחתה, לאחר שנמצא כי היא אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי חוות-הדעת הפתולוגית, ועם עיקרי עדותו של "בני", בהן ראה בית-המשפט לתת אמון. הגרסה השנייה שהציג המערער, לפיה נורה המנוח ביום 17.3.01 בידי אזרחים לבנונים, נדחתה אף היא בידי בית-המשפט, באומרו את אלה: "גרסה כבושה זו לא הוצגה קודם לכן אלא בשלב כה מאוחר כשלטענת הנאשם הוא העדיף לא להציגה, הואיל וחשש שיועמד לדין באשמת מגע עם סוכן זר, עם הלבנונים. אין כל הגיון בכך שעל מנת שלא להסתכן באשמה של מגע עם סוכן זר, העדיף הנאשם לעמוד לדין באשמת רצח, ובסיכון להרשעה בכך שהעדיף לא להתגונן כראוי כנגד אשמת הרצח ולטעון כטענתו שהוא בכלל לא היה נוכח במקום בעת הרצח. מדובר גם באליבי כבוש שלא ניתן כל הסבר מדוע לא הועלה מלכתחילה" (עמ' 15 להכרעת-הדין). בית-המשפט התרשם כי המערער הינו אדם מתוחכם ומניפולטיבי, אשר רקם את גרסתו החדשה רק לאחר שנוכח לדעת, ככל שמשפטו התקדם, כי הגרסה הקודמת שמסר אינה מתקבלת על הדעת (עמ' 13 להכרעת-הדין). בהמשך נקבע, כי הגרסה לפיה ירו הלבנונים לכיוונו של מחמוד ופגעו בטעות במנוח, אינה מתיישבת עם הממצאים הפתולוגיים מהם נלמד כי המנוח נורה בזווית של 90 מעלות, ומטווח קצר של 75-50 ס"מ או פחות מכך. עוד נקבע, כי גרסתו החדשה של המערער אינה מתיישבת עם גרסתו של מחמוד בנקודות שונות, כמו העובדה שהמערער ציין כי בפגישה בינו ובין המנוח השיב לאחרון אקדח ורובה, בעוד שמחמוד מסר כי ראה את כלי הנשק הללו ברכבו של המערער לאחר הפריצה (עמ' 19 להכרעת-הדין). בית-המשפט קמא לא נעתר לבקשת המערער להוביל את המשטרה למקום בו הוטמן הכסף שהתקבל, כביכול, מן הלבנונים, ולהורות, מכוח סמכותו לפי סעיף 47(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן:"הפקודה"), כי הראיות שיימצאו במקום לא תשמשנה לחובת המערער. זאת ועוד, בית-המשפט עמד על כך שבהודעותיו, כמו גם בשחזור שנערך עמו, הפגין המערער "ידע רב לגבי פרטים בזירת העבירה, לרבות פרטים מוכמנים שלא היו ידועים לחוקרים באותה עת" (עמ' 19 להכרעת-הדין). מכך הסיק בית-המשפט, כי: "אין ספק שהדברים המדויקים שמסר אינם פרי דמיונו וצירוף מקרים מקרי, אלא מצביעים על נוכחות במקום וביצוע הירי במנוח, על מנת לגרום למותו". לבסוף, לעניין יום המוות, הסתמך בית-המשפט גם על חוות-דעתו של פרופ' היס, בה נקבע כי מותו של המנוח נגרם, קרוב לוודאי, ביום 15.3.01, אך ראה להעיר כי: "אלמלא היו בפנינו ראיות ממשיות נוספות נחרצות באשר למועד מותו והיעדרותו של המנוח, ייתכן שלא ניתן היה לקבוע בוודאות מוחלטת את יום מותו של המנוח, בהסתמך על ממצאיו ומסקנותיו של פרופ' היס בלבד... אולם כאשר כל הנתונים שהובהרו לנגד עינינו אין כל ספק שהמנוח נורה על ידי הנאשם ביום 15/3/01" (עמ' 18 להכרעת-הדין). 11. באשר לעדויותיהם של הנערים תום ושגיב, נקבע, כי נתגלו בהן סתירות שונות (עמ' 15-16 להכרעת-הדין), וכי הן אינן עולות בקנה אחד עם הצטברותן המסיבית של ראיות המעידות על היעדרותו של המנוח עוד מיום 15.3.01. בין ראיות אלה מנה בית-המשפט את פלטי הטלפון והפלאפון של המנוח, בהם לא נרשמו שיחות יוצאות לאחר ה-15.3.01 (עמ' 20 להכרעת-הדין וכן ת/159); את מציאתו של עיתון הנושא את התאריך 15.3.01, ולא תאריך מאוחר יותר, בחדרו של המנוח כשמשקפיו מונחים עליו (עמ' 20 להכרעת-הדין; ת/128); את הודעותיה של איילין קולנד, שכנתו של המנוח וידידתו, מהן עולה כי רכבו של המנוח חנה בסמוך לביתו ללא תזוזה מערב יום חמישי עד יום השבת, וכי המנוח לא השתתף בארוחת ליל שישי, אף שהשניים נהגו לסעוד יחד בקביעות (עמ' 17 להכרעת-הדין וכן ת/66 ו-ת/67); ולבסוף, את אי-התייצבותו של המנוח לשמירה בשער קיבוץ מנרה, בלילה שבין יום חמישי ליום שישי, 16-15 במרץ 2001 (ת/128), משמרת אותה הקפיד לקיים בקביעות בשלושת החודשים שקדמו למותו (עמ' 10 להכרעת-הדין, וכן ת/125). נימוקי הערעור 12. המערער סבור כי לא היה מקום לדחות את השגותיו כנגד קבילות האמרות שנרשמו מפיו במהלך חקירתו. המערער שב וטען כי אותן אמרות ניתנו שלא מרצונו החופשי, ועל רקע הבטחות להקלה בדין שהשמיעו באוזניו חוקריו. בהמשך, משיג המערער כנגד קביעות של עובדה ומהימנות שיצאו מלפני בית-המשפט המחוזי, ואת עיקר טרונייתו הוא מכוון כנגד הקביעה לפיה לא היה המנוח מעורב בתוכנית הפריצה, וכנגד דחייתה של הגרסה לפיה מצא המנוח את מותו רק ביום 17.3.01, מידיהם של הלבנונים. המערער מוסיף ומעורר שורה של השגות כנגד חוות-דעתו של פרופ' היס, ובין היתר, טען את אלה: בעדותו בבית-המשפט הוסיף פרופ' היס פרטים שלא נזכרו בחוות-דעתו; הקביעות המופיעות בחוות הדעת אינן נתמכות בתיעוד מדויק של הפרוצדורה הפתולוגית שננקטה, והן נומקו מתוך התבססות על ניסיונו של היס בלבד, ללא התייחסות הולמת להשקפות אחרות בספרות המקצועית; הממצאים הפורנזיים לא נשמרו כראוי לאחר הנתיחה, ועקב כך נמנעה מהמערער האפשרות להציג חוות-דעת נגדית. בנוסף, מלין המערער על ההיתר שניתן למשיבה להביא עדות הזמה, הואיל ולטעמו, קיומה של מחלוקת באשר ליום ושעת המוות, היה ידוע למשיבה מלכתחילה, ועל כן היה עליה להיערך מראש להבאתן של ראיות כדי להוכיח את גרסתה. מוסיף המערער וטוען, כי שגה בית-המשפט כאשר דחה את בקשתו לצאת למקום בו נמצא הכסף ששולם לו, לגרסתו, על ידי הלבנונים, תוך שהוא מעניק למערער חיסיון על תוכן הפריטים שיימצאו באותו מקום. לחילופין, עותר המערער להתערבותו של בית-משפט זה בעונש שהושת עליו, שהינו, כך הוא גורס, מופרז בחומרתו. עמדת המשיבה 13. בתגובתה, סומכת המשיבה את ידיה על הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי, ומדגישה את הראיות בגינן נדחתה גרסתו של המערער. המשיבה מטעימה, כי אין זה סביר שהמנוח, אשר הקדיש את רוב זמנו ומרצו לביטחון הקיבוץ, נטל חלק בתוכנית שכל-כולה השגתה של מטרה הפוכה. באשר לטענת המערער לפיה נורה המנוח ביום 17.3.01 בידי תושבים לבנונים, סבורה המשיבה, כי לנוכח הנסיבות בהן הודה המערער בגרימת מותו של המנוח בחקירותיו ולאחריהן, ולאור חזרתו מהודאה זו בעדותו, רשאי היה בית המשפט לקבל את החלקים המפלילים שבאמרות לגבי עצם גרימת המוות, ולדחות את החלקים העומדים לזכות המערער, לפיהם נגרם המוות בשגגה ותוך כדי מאבק. עוד מדגישה המשיבה את שליטתו של המערער בפרטי חקירה מוכמנים, את הראיות הנסיבתיות המצביעות על היעלמותו של המנוח עוד ביום 15.3.01, ואת העובדה שחוות-הדעת הפתולוגית, שהותקפה בחריפות כה רבה בידי המערער, לא נסתרה בחוות-דעת נגדית. דיון 14. חלק ניכר מן הטענות אותן העלה המערער בפנינו, נועדו לקעקע קביעות של עובדה והערכות של מהימנות עליהן נשענה הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי. אשר על כן, ראיתי להזכיר כבר בפתח דברי, כי ההלכה הנוהגת היא שאין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים מסוג זה, אלא במקרים חריגים. הלכה זו מקורה אינו פרוצדוראלי או טכני גרידא. זהו מנגנון שנועד לסייע לבית-המשפט לרדת אל חקר האמת, ובבסיסו מונחת התפישה כי לערכאה הדיונית עומד יתרון ההתרשמות הישירה מן העדים וממהימנותם (ע"פ 406/78 דב יוסף בשירי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436; ע"פ 5199/04 משה עוזרי נ' מדינת ישראל ,טרם פורסם; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 918, 924; ע"פ 6890/04 מקסים בלאוסוב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407). כמובן, אין בדברים אלה כדי לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אולם היא תעשה זאת רק בנסיבות יוצאות-דופן, בהן נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה בהערכת העדות, לגורמים רלוונטיים (ע"פ 4977/92, 5371/92, חליל ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (2) 690, 695; ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (2) 564, 573; ע"פ 7024/93 אליהו פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (1) 2, 20; ע"פ 2796/03 אברהם פירו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). לאחר שאמרתי את כל אלה, אפנה לדון בהשגותיו של המערער. 15. באשר לטענות המערער כנגד קבילות אמרותיו – כאמור, בפיו של המערער היו שתי טענות בסוגיה זו. האחת, שבחקירתו כמו גם במהלך השחזור, הוא היה נתון להשפעת סמים שהוחדרו על ידי חוקרי השב"כ למשקה שלגם. הטענה האחרת הייתה, שהוא הודה ברצח המנוח בעקבות הבטחות שניתנו לו מפיו של חוקר השב"כ "ירון", לפיהן, אם יודה ברצח תוכל המשיבה להביא להקלה בהוראות החיקוק שייוחסו לו. מטעם המשיבה העידו בפני בית משפט קמא חוקרי שב"כ ומשטרה שגבו מן המערער את אמרותיו. החוקרים כולם העידו כי למשקה ששתה המערער לא הוחדר סם כלשהו, וכי בעת חקירתו היה המערער צלול לחלוטין. המכונה "סטיב", ראש מחלקת החוקרים בשב"כ, ציין כי הטענה בדבר החדרת סמים למשקה הינה "טענה מופרכת" (עמ' 148 לפרוטוקול הדיון), וכך העידו גם החוקרים "ירון" (עמ' 178) ו"מוטי" (עמ' 192). חוקרים אחרים ציינו בעדותם, כי המערער בחר את תשובותיו לשאלות שנשאל בקפידה (עמ' 17 לפרוטוקול), וכי במהלך השחזור התנהג באופן רגיל לחלוטין, לא התלונן כי סומם בידי חוקרי השב"כ, ו"צלילות דעתו והבנתו באותה נסיעה [הכוונה לנסיעה במהלך השחזור] היו בסדר גמור" (עמ' 67 לפרוטוקול). באשר להבטחות שכביכול ניתנו למערער, העיד החוקר "ירון": "אני אמרתי לו שיש ראיות מגובשות מאוד לגבי מעורבותו בכל הסיפור עצמו אז היה והוא יכחיש ולא ייתן הסבר לראיות האלה, יואשם בסעיפים המכסימליים שבהם אפשר להאשים. נכון שלא אמרתי את האמת בנושא הזה שיש ראיות מגובשות כי ראיות מגובשות עדיין עוד לא היו ... אמרתי לו שאולי יתחשבו בו הפרקליטות. לא הוסמכתי להגיד דברים כאלה אבל ההיגיון שלי אומר שאדם שבחקירתו מבהיר את כל התמונה, מסייע בכך לגילוי ראיות ולהבהרת התמונה ומניעת פשעים נוספים, סביר להניח שבמקום שאפשר אולי יתחשבו בו. את ההיגיון הזה הסברתי לנאשם כפי שהסברתי כעת (עמ' 180 לפרוטוקול). ובהמשך- "יכול להיות שאני אומר לנאשם דברים שאני לא מתכוון אליהם. אני לא מחויב לומר את האמת לנאשם ויכול להיות שאני אומר דברים שאני לא מתכוון אליהם. אבל מה שאמרתי לו אני זוכר. אני אמרתי לו שהודאה מלאה שלו תותיר אפשרות של הגורמים ללכת לקראתו - לא בהכרח התכוונתי לכך" (עמ' 182 לפרוטוקול הדיון). "סטיב" שהיה ממונה על החוקר "ירון" מתוקף תפקידו כראש מחלקת החקירות בשב"כ, אמר בעדותו: "אני מציג את מה שרשם ירון לגבי החקירה באותו בוקר ... לשאלתך האם אני נתתי לירון לומר לו את הדברים האלה-לא. זה מסוג הדברים שירון יכול לומר על דעת עצמו ואין כל דבר שקשור לדבר לא לגיטימי ואין הבטחה ואף אחד לא אמר שאם הוא יודה הוא ישוחרר" (עמ' 159 לפרוטוקול). למעלה מן הדרוש אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות המערער, הלוקות, לטעמי, בהעדר עקביות ובסתירות פנימיות. תחילה הוא טען, כי הודאתו ניתנה תחת השפעת סמים אשר הוחדרו, ללא ידיעתו, למשקה ששתה. בערעורו בפנינו, זנח המערער טענה זו לחלוטין, ואין תימה בכך, שהרי, ממה נפשך, אם אכן ניתן לו סם שגרם לשחרור חרצובות לשונו, והוא חש ב"תופעות של שכרות, של שימוש בסם, מדבר חופשי (ללא) שליטה במצב" (עמ' 347 לפרוטוקול הדיון), היאך ייתכן כי היה צלול עד כדי גיבושה של החלטה מודעת להודות ברצח המנוח, כדי להימנע מאישום של ניהול מגע עם סוכנים זרים? המערער עצמו ציין, כי הרצון להימנע מאישום מעין זה הוא שעמד לנגד עיניו כאשר הודה ברצח (עמ' 348 לפרוטוקול הדיון), ומדבריו אלה עולה, כי הקדיש מחשבה לאפשרויות הטקטיות שעמדו בפניו, עד שלבסוף החליט את אשר החליט. עובדה זו אינה מתיישבת עם הטענה בדבר שלילת רצונו החופשי עובר למסירת ההודאה. 16. מעבר לנדרש, ולנוכח זניחת הטענה בדבר החדרת הסמים למשקה שלגם, אתייחס בקצרה לטענתו השנייה של המערער, לפיה הודאתו לא הייתה "חופשית ומרצון", נוכח הבטחות כוזבות שניתנו לו בידי חוקריו. הדרישה לפיה על הודאתו של נאשם להיות "חופשית ומרצון", מעוגנת בסעיף 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, הקובע כדלקמן: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה ובית המשפט ראה שההודייה היתה חפשית ומרצון". ביסוד הסעיף מונחות שתי מטרות. האחת, מניעת שימוש באמצעי חקירה פסולים כדי לחלץ מנאשם הודייה בניגוד לרצונו, אפילו הודאות אלו - אמת הן (ע"פ 5614/92 מדינת ישראל נ' יגאל בן-חיים מסיקה, פ"ד מט(2) 669, 677). השנייה, הימנעות מקבלת הודאות שמהימנותן מוטלת בספק, משום שניתנו שלא מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם (ע"פ 115/82, 168 מועדי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 222). הפסיקה התלבטה לא מעט בשאלה מהם אותם אמצעים פסולים, ואימתי הפעלתם תגיע לכדי שלילת רצונו החופשי של הנחקר (ע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 541). נקבע, כי התעללות פיסית או נפשית קיצונית הפוגעת בכבודו של הנחקר כאדם, מהווה אמצעי פסול השולל את חופשיות הרצון, והודאה שהתקבלה תוך שימוש באמצעי שכזה, דינה להיפסל (ראו ד"נ 3081/91 אחמד מזייר קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4)441, 446; בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 836). אולם, לעניין קבלת הודאות שנגבו תוך שימוש באמצעי פסול שאינו קיצוני, נתגלעה מחלוקת. גישה אחת, צידדה בפסילת הודאה שהושגה באמצעים פסולים כלשהם, משום שהודאה כזו הייתה, לתפיסתה, פסולה מעיקרה. הגישה השנייה, לא פסלה על הסף את קבלתה של הודאה שנגבתה באמצעים פסולים, אלא סברה כי יש לבחון, בכל מקרה על פי נסיבותיו, את קיומו של קשר סיבתי בין האמצעי הפסול לבין ההחלטה להודות. ככל שהקשר הסיבתי בין הפעלת האמצעי הפסול למתן ההודאה חלש ורחוק יותר, כך גוברת הנטייה לקבל את ההודאה (ע"פ 168,115/82 הנ"ל, בעמ' 251) . 17. כשלעצמי, איני סבור כי אמירותיו של "ירון" עולות לכדי "הבטחה". כך או כך, אף אם נלך בשביל שכבש בית-המשפט קמא, ונניח כי אכן מדובר בהבטחה, הרי שהבטחה זו לא הייתה בגדר "טכניקת חקירה פסולה" ששללה את רצונו החופשי של המערער. הפרשיה שהונחה לפתחן של הרשויות חייבה חקירה סבוכה ומורכבת, וכוחן של אלה לא היה עומד להן לו נבצר מהן להפעיל שיטות חקירה מתוחכמות. כמובן, שהרצון להביא לחשיפת האמת ולהעמדתם לדין של עבריינים, אינו מצדיק את השימוש בכל אמצעי חקירה שהוא (ע"פ 2208/04, 2569 מדינת ישראל נ' תומא זהראן, טרם פורסם). עם זאת, על-פי ההלכה הנוהגת "אין להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'" (ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 352), שאם לא כן, לא יוכלו הם לבצע את המוטל עליהם. במצב זה לא נותר לי אלא לפנות להשגותיו האחרות של המערער כנגד הרשעתו. 18. להשקפת המערער, שגה בית-משפט קמא בדחותו את הגרסה לפיה היה המנוח מעורב בתוכנית הפריצה, ומצא את מותו מידי תושבים לבנונים ביום 17.3.01. לצורך ביסוס טענתו זו, הסתמך המערער, על ראיות שונות המוכיחות, לטעמו, כי המנוח עוד הילך בין החיים ביום 15.3.01. טענה זו, כקודמתה, מבקשת להשיג על ממצאים שבעובדה ומהימנות, ומטעם זה בלבד דינה להידחות. מעבר לכך, אף אם היינו מניחים לטובת המערער כי המנוח היה מעורב בהתפרצות, לא היה בכך כדי להועיל לו, באשר האחריות להתפרצות לחוד, ולרצח לחוד. גרסת המערער לפיה מצא המנוח את מותו מידי אזרחים לבנונים כלשהם מעוררת קשיים, הואיל והמערער שינה מגרסתו לא פעם ולא פעמיים, ומטבע הדברים אין עובדה זו מוסיפה אמינות לדבריו. זאת ועוד, הגרסה עצמה רצופה תמיהות ופרכות, עליהן לא נתן המערער הסבר המניח את הדעת. כך הוא באשר לטענה לפיה לאחר שניצח על גניבת הנשק וקיבל עבורו מקדמה נכבדה ביותר, הוא הפקיד עקב אותם "תיאומים משרדיים" את העברתו של הנשק ליעדו בידיו של מחמוד. כך הוא גם באשר לטענה לפיה הגיע מחמוד למפגש עם התושבים הלבנונים ללא כלי הנשק שהיו אמורים להימסר להם, וכך הוא באשר לטענה לפיה הובלו כלי הנשק לכפר סאלם משום שהלבנונים, לא נערכו לקליטתם באותו יום. אף את טענתו של המערער, לפיה החזיר למנוח בעת פגישתם אקדח ורובה שנתן לו לפני נסיעתו, לא ניתן לקבל, לנוכח דבריו של מחמוד לפיהם ראה את כלי הנשק הללו ברכבו של המערער בשובם מן הפריצה לנשקייה. ואם בכך לא סגי, הרי שגרסתו של המערער עומדת בסתירה לאמרותיו, בניגוד להודאתו של מחמוד, ובניגוד לראיות הנסיבתיות הרבות שהצטברו לחובתו. בהתייחסי למעמדן של ראיות נסיבתיות ציינתי במקום אחר כי: " אין משקלן של ראיות מסוג זה נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה-פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה" (ע"פ 4656/03 אנטולי מירופולסקי ואח' נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). בעניינו של המערער נפרשה רשת שלמה של ראיות נסיבתיות, שאת קיומה לא ניתן לתלות אלא בכך שהמנוח מצא את מותו ביום 15.3.01. שאם תאמר אחרת, לא תוכל להסביר על שום מה לא התייצב המערער למשמרתו הקבועה בשער הקיבוץ בליל יום חמישי; מדוע לא הוזז רכבו מחניית הבית מאז יום חמישי (ראו הודעתה של איליין קולנד, ת/66: "אני יודעת שהג'יפ לא זז מחניית הבית שלו מיום חמישי שהוא הגיע הביתה וזה נראה לי מוזר"); מדוע נבצר מידידיו ומכריו להשיגו באמצעות מכשירי הטלפון השונים שהחזיק ברשותו, ומדוע לא נרשמו ממכשירים אלה שיחות יוצאות מיום חמישי ואילך (ראו, לדוגמה, ההודעה ת/66 וכן פלטי השיחות ת/159); מדוע לא נטל המערער את עיתון יום שישי מתיבת הדואר שלו; ומדוע לא הגיע לארוחת ליל שישי הקבועה עם ידידתו. ראיות אלה נשזרות זו בזו בהתאמה רבה, והמערער לא השכיל להעלות הסבר אחר, סביר ומבוסס להשתלבותן. אם תוסיף לכך את הסבריו התמוהים של המערער אודות כבישת גרסתו האחרונה, ואת התרשמותו השלילית של בית-המשפט קמא ממהימנותו, שוב אין מנוס מדחייתה של גרסה זו. 19. מצאתי לנכון להתייחס באופן פרטני לשתי טענות עובדתיות, עליהן, כך נדמה, משליך המערער את עיקר יהבו. הטענה הראשונה היא כי שגה בית-המשפט קמא כאשר דחה את עדויות הנערים, שגיב ותום, המחזקות, להשקפתו, את הגרסה לפיה נראה המנוח בין החיים ביום 17.3.01. הטענה השנייה היא כי הערכתו של בית-המשפט קמא לפיה מצא המנוח את מותו בשעה 17:30, היא הערכה שגויה, מאחר והיא מתבססת הן על חוות דעתו של פרופ' היס, בהן נפלו, לגרסת המערער, טעויות ופגמים רבים, והן על הנחה מוטעית לפיה המנוח סעד את סעודתו האחרונה בחדר האוכל של הקיבוץ בסביבות השעה 14:30 של יום 15.3.01. עוד נטען, כי למערער לא הייתה כל אפשרות מעשית לפגוע במנוח בשעה 17:30, משום שמאיכון מכשיר הפלאפון של המערער עולה כי בין השעות 15:57 ל-17:28 הוא שהה באזור היישוב מלכיה (ת/159) המרוחק, לטענתו, מרחק של כשעה ממנרה. 20. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, בין עדויות הנערים תום ושגיב ניכרו הבדלים רבים. בעוד ששגיב סיפר כי כאשר ראה את פניו של המנוח, הפרידו ביניהם מספר מדרגות בלבד, וכי הוא היה זה שעלה ראשון במדרגות הבניין כשתום צועד בעקבותיו (עמ' 402 לפרוטוקול), העיד תום, כי כאשר ראו את המנוח הם ניצבו כשתי קומות מעליו וראו רק את פלג גופו התחתון. תום אף ציין, כי הוא היה זה שעלה ראשון במדרגות ושגיב מאחריו (עמ' 417 לפרוטוקול). למעלה מכך, תיאוריהם של השניים באשר למטרה לשמה עלו לדירה, לא היו זהים. בעוד ששגיב ציין בעדותו כי הם נשלחו בידי הוריהם להביא דבר-מה מדירתו של שגיב (עמ' 405), טען תום כי הם עלו לדירתו של שגיב כדי לשחק במחשב (עמ' 411). בנוסף לכך, עוררו העדויות כשלעצמן, קשיים לא-מבוטלים. בחקירתו במשטרה (ראו נ/6) מסר שגיב, כי ראה את המנוח כבר ביום שישי, 16.3.01 בשעה 18:00 לערך ("ראיתי את איציק עולה על הג'יפ של משמר הגבול שחנה בחניה ונסע לכיוון השער"). במהלך עדותו בבית-המשפט, השיב עד זה כי ראה את המנוח כאשר חזר מעבודתו בקיבוץ, דא עקא, שגיב עצמו העיד כי באותו יום מסתיימת העבודה כבר בשעה 12:00 (עמ' 404), ומשכך, פגישה בין השניים בסביבות השעה 18:00 הייתה בלתי אפשרית. לעניין פגישתו הנטענת עם המנוח בשבת, 17.3.01, ציין שגיב בהודעה, כי יום הפגישה נחרת בזיכרונו משום שבאותו יום סעדו משפחתו-שלו ומשפחתו של תום בחצר הסמוכה לבניין מגוריו, ומשום שבאותו שבוע שהו בני כיתתו בטיול שנתי אליו לא הצטרף. מתשובה זו הסתייג בעדותו (ראו עמ' 404), לאמור, הוא זכר את אותו מפגש רק עקב אותה סעודה משותפת שערכו בני המשפחות. אולם, מעדותו עלה עוד, כי אותו נוהג של ארוחה משותפת לא היה דבר חריג, ועל כן ספק אם יש בו כדי לחזק את עדותו של שגיב. עדותו של תום בבית-המשפט התגלתה כבעייתית אף יותר מזו של שגיב. ראשית, פרטים מסוימים בעדותו עמדו בסתירה לפרטים שמסר בחקירה (נ/10). כך, בהודעתו במשטרה, טען תום כי ראה את המנוח נכנס לדירתו, יוצא ממנה וחוזר אליה שנית, ואילו בעדותו בפני בית-המשפט השיב תום, כי לא ראה אותו נכנס לדירה בשנית, אלא רק שמע את הדלת נפתחת ונטרקת ("כשאני אומר בעדות ראית(י) הכוונה שלי היתה שמעתי", ראו עמ' 413). מעבר לכך, בית-משפט קמא התרשם כי העדות כולה הייתה מהוססת עד מאוד, ובמהלכה ציין תום פעמים רבות כי ייתכן והתבלבל ביחס ליום שבו ראה את המנוח (עמ' 414-417). את התמיהה הקשה ביותר עוררה העובדה ששני הנערים היו מודעים, עוד ביום 16.3.01, לכך שעקבותיו של המנוח אבדו, ואף לעובדה שהחלו חיפושים אחריו, וחרף זאת לא סיפר מי מהם לאיש כי ראו את המנוח. וכך לדוגמה העיד שגיב (עמ' 407): "כשהתחילו לחפש אותו סיפרנו למשפחה שראינו אותו ... כאשר סיפרנו כי ראינו אותו – היתה משפחתי, משפחתו של חברי תום והיתה גם משפחת שי". אולם בעמ' 409 לשאלה מדוע לא סיפר לפחות להוריו כי ראה את המנוח, הוא השיב: "ההורים שלי לא דיברו איתי על זה". גם לתום הוצגו שאלות דומות, והוא השיב (בעמ' 418): "כאשר ירדנו למטה לא סיפרתי לאף אחד שראיתי אותו, לא שמעתי אם שגיב סיפר. באותה שבת בלילה נודע לי שמחפשים אותו, מישהו שאל אותנו אם הוא נמצא ואני לא השבתי, זה היה בלילה, קמנו ואמא שלי ענתה ואמרה שהיא לא ראתה אותו. לא קמתי ולא אמרתי שראיתי אותו, אין לי הסבר למה". לכל אלה נוספה העובדה שעדויותיהם של הנערים עמדו בניגוד מוחלט למסכת הראיות שהצביעה על כך שהמנוח לא נראה עוד בין החיים מאז יום 15.3.01. 21. לסיכום, סבורני כי הצטברותם של כל אלה, לא אפשרה לבית-המשפט קמא, להגיע למסקנה שונה מלבד זו שבתום-לב וללא כוונת זדון, שגו הנערים בעדותם. נוכח הבעייתיות הנשקפת מעדויות אלו, אף לא היה בהן כדי לבסס את הגרסה לפיה מצא המנוח את מותו רק ביום 17.3.01, ולעורר ספק סביר באשמתו של המערער כפי שזו התגלתה מחומר הראיות. אותה מסקנה מתבקשת גם לנוכח העובדה שבמהלך חקירת המערער התברר כי ידועים לו פרטים שרק מי שהיה בזירה ומעורב ברצח יכול היה לדעתם. הכוונה היא בראש ובראשונה לכך שהמערער ידע להוביל את החוקרים למקום בו מצא המנוח את מותו. כמו כן, ידע המערער לספר כי המנוח נורה בעורפו, מכדור בודד, שנורה מאקדח מסוג יוניק 7.65, וכי בבואו לזירה הביא עמו המנוח שמיכה – כולם פרטים שאומתו בראיות אחרת. לכל אלה נתבקש המערער לתת הסבר, ולאחר שקראתי ושבתי וקראתי את תשובותיו (ראו עמ' 390 ואילך), נדמה שאין מנוס מן המסקנה כי הן היו רחוקות מלשכנע. כפי שנקבע לא פעם בפסיקתו של בית-משפט זה, כדי לעורר ספק סביר, אין די בהעלאתה של גרסה אלטרנטיבית רנדומלית ורחוקה לאירועים, אלא נדרש כי קו ההגנה אותו מנסה הנאשם לבסס, יהיה כזה המעלה ספק ריאלי, ממשי, מתקבל על הדעת ובעל אחיזה סבירה בחומר הראיות (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 653; ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2062). קו ההגנה אותו העלה המערער בפנינו, אינו מעלה ספק מעין זה, משום שהוא עומד בסתירה מוחלטת לתשתית הראיות הענפה שנפרשה בפני בית-המשפט, והוא כשלעצמו, נטול כל משענת ראייתית מהימנה ומלא בסתירות ותהיות לאין ספור. 22. באשר להשגותיו של המערער ביחס לשעת המוות – במהלך חקירתו הנגדית של פרופ' היס, הוא נשאל על ידי אחד הסנגורים אם ניתן להעריך על פי הממצא בדבר תוכן הקיבה (ראו ת/132) את שעת המוות. על כך השיב פרופ' היס (עמ' 302 לפרוטוקול): "בדרך כלל שמוצאים תאים שאפשר לאבחן אותם מדובר בזמן קצר של שעה או שעתיים אולי מעט יותר כל אחד לפי התנהגות האכילה שלו, אבל לא מדובר על זמן ארוך יותר משעתיים שלוש". נתון זה שימש את בית המשפט המחוזי שעה שניגש להעריך את השעה בה מצא המנוח את מותו. לצורך כך הוא התבסס גם על הודעתה של איילין קולנד, בה נאמר כי המנוח נראה עוזב את חדר האוכל של הקיבוץ בשעה 14:30 של יום 15.3.01. מהודעה זו הסיק בית-המשפט, כי המנוח סעד את ארוחתו האחרונה בסביבות שעה זו. לנתון זה, הוסיף בית-המשפט את הממצא הפתולוגי, לפי המנוח מצא את מותו כשלוש שעות לאחר ארוחתו האחרונה. צירוף נתונים זה הוביל את בית-המשפט להערכה כי המנוח מצא את מותו בסביבות השעה 17:30. מקובלת עלי טענתו של הסנגור המלומד, כי מסקנתו של בית-המשפט לפיה סעד המנוח בחדר האוכל של קיבוץ מנרה, אינה מדויקת. פקד אליהו פוקס, אשר השתתף בחקירת הפרשה, השיב בעדותו כי "אני חושב שלא הצלחנו לברר את מקום הארוחה האחרונה של המנוח" (עמ' 49 לפרוטוקול). עד התביעה רס"מ דוד אמור, שהשתתף אף הוא בחקירת הפרשה העיד: "לשאלתך האם הצלחנו לברר את המקום בו אכל המנוח לאחרונה - לא זכור לי" (עמ' 65 לפרוטוקול הדיון). ידידתו של המנוח, איילין קולנד ציינה בהודעתה כי "אני גם יודעת ובטוחה שאיציק [המנוח] לא אכל באותו היום בחדר האוכל" (עמ' 1 לת/67). לאור כל אלה, נראה כי הערכת שעת-המוות על יסוד שקלול של שעת הארוחה האחרונה והממצאים הפתולוגיים, לא הייתה מבוססת דיה. עם זאת, אף אם הערכתו של בית-משפט קמא הייתה בלתי מדויקת, אין בכך כדי להוביל לשינוי תוצאתה של הכרעת הדין. כאמור, מדובר בהערכה בלבד, והדבר ניכר היטב בלשון הזהירה בה נקט בית-משפט קמא ("אין כל וודאות שהמנוח נרצח דווקא לפני הפריצה לנשקייה, או במהלך הפריצה, בעת שהנאשם השאיר בנשקיה את [מחמוד] כדי לטפל בהעמסת הנשק ... יחד עם זאת יש סבירות לדעה כי הנאשם רצח את המנוח לפני שנפגש עם מחמוד ובטרם התפרצו השניים למחסן הנשק של הקיבוץ. את זה אנו מסיקים מהממצא שעליו עמד פרופ' היס ... לפיו על-פי תוכן הקיבה של המנוח המוות אירע כשלוש שעות לאחר שאכל לאחרונה ... כך שהרצח התבצע בערך בשעה 17:30" (עמ' 5 להכרעת-הדין - ההדגשות הוספו). מאמירות אלו עולה מאליה המסקנה כי הרשעתו של המערער לא נסמכה רק על הערכת שעת המוות, ובית-המשפט קמא עצמו הותיר פתח לאפשרות שהמנוח מצא את מותו בשעה אחרת של יום 15.3.01. זאת ועוד, הנדבך המרכזי בגרסתו החדשה של המערער לא היה שעת המוות, אלא היום בו נורה המנוח, היינו 17.3.01 ולא כגרסת המשיבה - 15.3.01. ובמלים אחרות, אף אם נניח שהמוות אירע בשעה שונה מזו שהעריך בית-המשפט המחוזי, וזו, כאמור, אפשרות סבירה עליה הצביע בית-המשפט בעצמו, ספק אם היה בכך כדי לשלול את אחריותו של המערער למותו של המנוח. באשר ליום בו נגרם מותו של המנוח - לעניין זה הגישה המשיבה חוות נוספת שערך פרופ' היס (ת/161), ובה הביע את הדעה כי מותו של המנוח נגרם כחמשה ימים לפני נתיחת גופתו במכון לרפואה משפטית (בתאריך 20 במרץ 2001). למסקנה זו הגיע פרופ' היס בהסתמך על אלה: "אורך הרימות שנמצאו על הגופה בתאריך 20 במרץ 2001 (0.5 ס"מ), מצב ריקבון גלגלי העיניים ומוקדים בצבע ירקרק בעור הבטן ובהתייחס לטמפרטורה ששררה באזור המצאות הגופה". על עדותו הנוספת של פרופ' היס היתה בפיהם של באי-כוח המערער ביקורת רבה, אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, נמנע בית המשפט מלבסס את מסקנתו בדבר יום המוות על עדותו של פרופ' היס, הואיל ובין ההשקפות השונות ביחס לנתון זה מפריד פער של ימים ספורים בלבד, ובלשון המקור (עמ' 18 להכרעת הדין) : "אלמלא היו בפנינו ראיות ממשיות נוספות נחרצות באשר למועד מותו והיעדרותו של המנוח, ייתכן שלא ניתן היה לקבוע בוודאות מוחלטת את יום מותו של המנוח, בהסתמך על ממצאיו ומסקנותיו של פרופ' היס בלבד. זאת הואיל ובעניין זה עשויה להיות שגגה במדידה שאינה מדויקת די הצורך, לרבות מסקנות שגויות בהקשר לכתמים בבטן וסימני הריקבון בגלגל העין". עם זאת, וזה עיקר, אותה הערכה של פרופ' היס בדבר היום בו נגרם מותו של המנוח, אינה עומדת לבדה באשר היא אומתה בראיות הנוספות אליהן הפניתי בסוף סעיף 18 לחוות דעתי, ושמכולן עולה תמונה זהה, לאמור, מאז שעות אחר הצהריים המוקדמות של יום חמישי, ה-15.3.2001, שוב לא נראה המנוח בין החיים. ולא למותר לשוב להדגיש לעניין זה את שהודה בו המערער עצמו בתגובתו לכתב האישום, לאמור, הוא פגש את המנוח ביום 15.3.2001, במקום בו נמצאה לאחר מספר ימים הגופה, ולאותו מפגש הביא המנוח את האקדח בו הוא נורה, הוא האקדח שראה מחמוד ברכבו של המערער. 23. המערער הוסיף וטען כנגד הרשות שנתן בית המשפט המחוזי למשיבה לשוב ולהשמיע את פרופ' היס כעד הזמה. הסעיף המסדיר עניין זה הוא סעיף 165 לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע: "בית המשפט רשאי להרשות לתובע להביא ראיות לסתור טענות העולות מראיות ההגנה ואשר התובע לא יכול היה לצפותן מראש, או להוכיח עובדות שהנאשם חזר בו מהודייתו בהן לאחר סיום פרשת התביעה". סעיף זה הינו חלק מאגד של סעיפים המצויים באותו חוק, שהמשותף להם הוא הסמכות שהם מעניקים לבית-המשפט להתיר הבאתן של ראיות נוספות לאחר שהתביעה וההגנה סיימו את פרשת ראיותיהן. בין סעיפים אלה מצוי סעיף 166, המאפשר לנאשם להציג ראיות סותרות לראיות הזמה, וסעיף 167 המאפשר לבית-המשפט להורות, לבקשתם של בעלי הדין או מטעמיו הוא, על הבאתן של ראיות נוספות. בהקשר זה אמר הנשיא שמגר בהתייחסו לסעיף 167 לחוק דברים היפים גם לעניינו של סעיף 165: "השלב הדיוני, בו התבהרה כדבעי מהות טענותיו של המערער... היה שלב מאוחר בהשוואה למקובל. לו היה בית המשפט סוגר עצמו בפני הבאת ראיות... היה מוותר בכך על בירור שיפוטי נאות בנקודה המהותית והמרכזית של המשפט, על יסודה נקבעות מידת אחריותו הפלילית של המערער, וסיבת הפגיעה בקורבנותיו. אכן אין להסכים, שההליך הפלילי יהפוך לנדנדה אין-סופית של עדויות הזמה הדדיות; אולם, מאידך גיסא, אין לקבל את המסקנה, כי שאלה כגון היעדר אחריות פלילית ... המועלית בשלב מאוחר תוך כדי הליכי משפט רצח, תהיה מוכרעת על יסוד טענותיו של צד אחד בלבד, עקב הסירוב של בית המשפט לבחון את הנתונים הרלבנטיים שבידי הצד השני. תהיה בכך עצימת עיניים שאינה ראויה לנושא ואינה מוצדקת לאור השלב בו הועלתה הטענה האמורה מטעם המערער" (ע"פ 842/85 , הרנוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 245, 259). האם בדין התיר בית-המשפט קמא למשיבה להביא עדות הזמה? לטעמי, התשובה על כך היא חיובית. המערער העלה גרסה חדשה לפיה לא היה מעורב בגרימת מותו של המנוח אשר התרחש, לטענתו, ביום 17.3.2001, לאחר שמוקדם יותר הודה כי הוא עצמו המית את המנוח בתאריך 15.3.2001. אלו הן נסיבות מובהקות לעשיית שימוש בסעיף 165 לחוק, באשר הצגתה של עדות ההזמה היית הכרחית לצורך בירור האמת. 24. לבסוף, ראיתי לנכון להתייחס לטענה נוספת שהייתה בפי המערער, לפיה היה ראוי להעניק לו חיסיון מפני הפללה, כדי לאפשר לו לחשוף את מיקומו של סכום הכסף שהתקבל, לגרסתו, מידי הלבנונים. הסעיף בו נתלה המערער בטענתו זו הוא סעיף 47(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע: "(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך". על נאשם המבקש להסתייע בסעיף האמור, מוטלת החובה להראות כי הוא עצמו ביקש להימנע ממסירת הראיה נוכח חששו מהפללה, וחויב למסרה חרף התנגדותו (לפרשנותו של הסעיף ראו ע"פ 196/85 ישראל זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (4) 485, 493; ע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ' משה אריאל, פ"ד מו (3) 378, 382; י' קדמי "על הראיות" (תשס"ד-2003), 905). המקרה שבפנינו אינו בא בגדרו של כלל זה. בית-המשפט לא חייב את המערער למסור כל ראייה אותה סירב למסור, ומשלא הצביע המערער על כל חיסיון אחר העשוי לחול עליו, הרי שדין טענה זו אף היא, להידחות. כך או אחרת, גם אם נמצא במקום מסתור כלשהו אותו מטמון עליו רמז המערער, אין בכך כדי לאשש את הגרסה לפיה נרצח המנוח בידי אזרחים לבנונים, הואיל וכאמור שילובן של הראיות כולן מצביע על המערער, ולא אחר, כמי שביצע את המעשה. לעניין זה אוסיף, כי כפי שנקבע לא פעם, התביעה אינה נדרשת במסגרת ההליך הפלילי, להוכיח את אשמתו של העומד לדין בוודאות מוחלטת ומעבר לספק כלשהו, אלא מוטל עליה לשכנע באשמתו של העומד לדין מעבר לספק סביר. הרציונל המבסס גישה זו, מניח כי "דווקא מבחינה פילוסופית, ניתן לקבוע שלא קיים דבר בעולם שהינהו בטוח או ודאי" (ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב, 2017, 2063), ומשכך, בכל משפט פלילי, ניתן לעורר צל צלו של ספק רחוק ותיאורטי, ואם בית-המשפט יזכה את העומד לדין בכל עת שיתעורר ספק כזה, לא יוכל הוא למלא את תפקידו בהענשת עבריינים ובהרתעתם. ביסוד תפיסה זו מונחים גם שיקולים פרגמאטיים, שכן: "אם יבקש בית-המשפט לסמוך החלטותיו על הוודאות המוחלטת לא תוכל החברה להעניש עבריינים כיוון שספק ספיקא כזה תמיד יימצא, וכך החברה שכל-כך חרדה מלהרשיע חפים מפשע, תמצא עצמה שטופה בעבריינים אשר כל אימת אשר הם מובאים לדין הם משוחררים בגין אותו צל צלו של ספק וכך ייצא שכר החברה בהפסדה" (ע' גרוס ומ' עורקבי "מעבר לספק סביר", קריית המשפט א', תשס"א-2001, 229, 237). בפסיקה נקבע, כי ספק סביר צריך להיות "בעל משקל, כזה שיש בו כדי לערער את המערך העובדתי-נסיבתי שהוצג על ידי התביעה, עד שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של הנאשם" (ע"פ 6890/04 הנ"ל, "פרשת בלאוסוב"). ספק סביר שכזה "יווצר כאשר ההסתברות לחפות העולה מן הראיות היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות תיאורטית רחוקה" (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' נחום קורמן, פ"ד נד(4), 653, 661). על כן נקבע, כי לצורך הוכחת קיומו של ספק סביר, אין די בהעלאת גרסה אלטרנטיבית רנדומאלית ורחוקה לאירועים, אלא נדרש שקו ההגנה של המערער יעורר ספק ממשי, מתקבל על הדעת ובעל אחיזה סבירה בחומר הראיות. עמדה זו הובעה בבהירות רבה בע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (4) 221, 651 : "נאשם שהובא נגדו חומר הוכחות מספיק כדי הרשעה, לא די לו, לשם הפרכת הראיות, כי יספר סיפור בעלמא או כי יעלה גרסה סתם, אשר לכאורה אינה מתיישבת עם קיומם של יסודות האישום. מול חומר ראיות לכאורה על הנאשם להציג קו הגנה ממשי, ריאלי, המתקבל על הדעת אשר אינו פרי הדימיון בלבד. אם בית המשפט הדן בדבר אינו מאמין בנכונות סיפורו של הנאשם ואינו מגלה בחומר הראיות יסוד ושורש לגרסה אשר הוא מעלה, אין הוא חייב להעדיף את הגרסה נטולת השורשים של הנאשם על הגרסה הבנויה על יסודות איתנים שלא נתערערה גם מכוח הספק, רק משום ש"ייתכן" ו"אפשרי הדבר", שהגרסה של הנאשם, התלויה על בלימה, נכונה היא". כאשר ניצב בית-המשפט בצומת ההכרעה, עליו לשקול את ההסברים שהעלה הנאשם, וכן חלופות היפותטיות אחרות למרקם הראיות שהונח בפניו. עליו לבחון, על-פי ניסיון החיים ועל-פי השכל הישר, אם ההסבר המחייב את הרשעתו של הנאשם בדין, הוא ההסבר ההגיוני היחיד, או שמא, לאחר הערכת מכלול הראיות, נותר ספק אמיתי ומהותי באשמתו של הנאשם. כל ספק כזה, ככל שהוא אכן ממשי, ריאלי המתקבל על הדעת שאינו פרי הדמיון בלבד, יפעל לטובתו של הנאשם. מאידך, ככל שגרסתה של התביעה הינה הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו, אף אם אינה בגדר וודאות ממש, יורשע הנאשם בדינו (ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' אמיל רוימי, פ"ד מד (3) 465, 469; ע"פ 94 /6251 סימון בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 45, 68; ע"פ 524/77 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686; ע"פ 401/72 ויטפילד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (1) 813, 822-823; ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 565, 570; דנ"פ 4342/97 אלעביד סולימאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 736, 817). 25. מן הכלל אל הפרט. הגרסה שהעלה המערער בפנינו, התבססה בעיקרה על עדויות הנערים שטענו כי ראו את המנוח ביום 17.3.01, ועל הטענה לפיה ערעור ההערכה בדבר שעת המוות, הפכה את קטילתו של המנוח בידי המערער ביום 15.3.01, לבלתי אפשרית. נוכח הבעייתיות שנשקפה מעדויות הנערים ופורטה בהרחבה לעיל, נמצאו אלה בלתי מהימנות. אף קבלת טענת המערער, לפיה לא העריך בית-המשפט קמא נכונה את שעת המוות, לא סייעה בידיו לשכנע בדבר אמיתות גרסתו או לקעקע את אדניה של הכרעת הדין. משכך, נשמטו שתי הטענות העיקריות שאמורות היו לבסס את גרסתו החדשה של המערער, וברי כי לא היה בהן כדי לעורר ספק בעל אחיזה הגיונית במציאות, ספק המעלה קיומה של חלופה אפשרית אחרת, פרט לזו שהמערער הוא זה שירה במנוח ביום 15.3.01, והרגו. הערעור על העונש 26. אף בהשגותיו של המערער לעניין חומרתו הנטענת של העונש, לא מצאתי ממש. המערער רצח, בכוונה תחילה, את יצחק קברטץ, כדי להסיר מדרכו מכשול שהיה עלול לסכל את מזימתו. יתר על כן, המערער לא רק פרץ לנשקיית הקיבוץ וגנב את תכולתה, אלא אף היה מעורב בהעברת הנשק לידיים עוינות, ומי ערב לנו, כי העברת הנשק לא גבתה בהמשך את מחירה בחייהם של בני-אדם תמימים נוספים. בנסיבות אלה, איני סבור כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בעונש חרף חומרתו, ומכאן דעתי כי יהא זה נכון לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ט"ז בטבת תשס"ו (16.1.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03092160_O05.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il