חנין הרוש נ. משרד הפנים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 9214/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערים: 1. חנין הרוש 2. ראיסה אל הרוש 3. חנין אל הרוש 4. סיף הרוש 5. תמיר הרוש 6. עמרו הרוש 7. עמיד הרוש 8. אסראא הרוש 9. אמיר הרוש 10. מוחמד הרוש 11. אסראא אל הרוש 12. מרים אל הרוש 13. תאלה אל הרוש נ ג ד המשיבים: 1. משרד הפנים 2. משטרת ישראל - מחוז ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים מיום 10.12.2023 ב-עת"מ 24974-11-23 שניתן על ידי כב' השופט ע' שחם בשם המערערים: עו"ד ברזילי פנחס פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם) בעת"מ 24974-11-23 מיום 10.12.2023, במסגרתו נדחתה על הסף עתירת המערערים כנגד דחיית בקשתם לקבל מעמד בישראל. 1. על פי הנטען בערעור, שלושה עשר המערערים שלפנינו הם פלסטינים בני משפחה אחת המתגוררים בישראל משנת 1997. נטען כי המשפחה, אשר מונה למעלה מחמש עשרה נפשות, התגוררה בעבר הרחוק באזור יהודה ושומרון וסייעה לכוחות הביטחון הישראלים. לאחר שנודע הדבר ובעקבות סכנה שנשקפה לחייהם, ברחו בני המשפחה בעידוד כוחות הביטחון ליישוב בישראל, שם הם חיים מאז ועד היום. 2. המערערים הגישו ביום 27.8.2018 בקשה למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: החוק). בבקשה נטען כי בעוד שיתר בני המשפחה קיבלו אזרחות ישראלית, המערערים, שחלקם דור שלישי אשר וגדל והתחנך בארץ, "נפלו בין הכיסאות" ונותרו ללא מעמד, וניסיונות להסדיר את מעמדם, בין היתר, באמצעות פנייה לוועדת המאוימים ולבית משפט הגבוה לצדק לא נשאו פרי. 3. ביום 11.4.2019 אימץ שר הפנים את המלצת הוועדה המקצועית המייעצת מכוח סעיף 3א1 לחוק (להלן: הוועדה) ודחה את בקשת המערערים, משהוגשה ללא "מזמין" כדרישת החוק ובהעדר טעם הומניטרי שעשוי להביא לאישורה (להלן: ההחלטה או החלטת הוועדה). ביום 12.11.2023, כ-4 וחצי שנים לאחר שנדחתה בקשתם, הגישו המערערים עתירה לבית משפט קמא שבה השיגו על ההחלטה שניתנה בעניינם. 4. כאמור, בית משפט קמא הורה על דחיית העתירה על הסף, לאחר שהתקבלה תגובת המשיב ומבלי שהתקיים דיון. בין יתר הדברים, נקבע כי לא ניתן הסבר המניח את הדעת למועד הגשת העתירה, ובנסיבות אלה קיים קושי מעשי להתחקות אחר השתלשלות העניינים בפועל. נקבע כי טענת המערערים, לפיה ההחלטה נמסרה להם רק ביום 3.11.2023 במסגרת דיון מעצר של אחד מהמערערים מעוררת קושי, ולא הוסבר מדוע במהלך התקופה שלאחר הגשת הבקשה המערערים לא עשו כל ניסיון לברר מה עלה בגורלה, הגם שהבקשה הוגשה באמצעות עורך דין. בנסיבות אלה נקבע כי הבקשה נזנחה ואינה אקטואלית עוד, כשטענות המערערים צריכות להתברר על פי מצב הדברים העדכני. עוד הוסיף בית המשפט, כי המערערים אינם טוענים טענות של ממש כנגד קביעותיה של הוועדה לגופם של דברים; כי המערערים לא הניחו תשתית ראייתית לטענת המאוימות; כי הטענה למרכז חיים לא בוססה במסמכים שהוגשו לוועדה; ולא ניתנה התייחסות עניינית מטעם המערערים לדרישת הוראות החוק והוועדה בדבר הגשת הבקשה באמצעות "מזמין". בית המשפט לא קיבל את טענת המשיב לקיומו של מעשה בית דין בשל עתירה קודמת שהוגשה על ידי המערערים, אך דחה את העתירה לנוכח הצטברות הטעמים שלעיל תוך חיוב המערערים בהוצאות. 5. על כך נסב הערעור שלפניי, שבו חוזרים וטוענים המערערים כי מזה שנים רבות שמרכז חייהם נמצא בישראל, חלקם נשואים לאזרחיות ישראליות ולהם ילדים משותפים, הם דוברי עברית, משלמים מיסים, עובדים ומתחנכים בישראל ורואים בה כביתם. בין היתר נטען כי בית משפט קמא לא נתן דעתו למצבם המורכב ולצורך במציאת פתרון למצב שנוצר, וכי מדובר במקרה הומניטרי במיוחד המצדיק להיעתר לבקשה לקבלת מעמד. בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה לצו זמני שימנע את גירושם של המערערים מישראל. נטען כי כיום, בשים לב למלחמה המתנהלת ולפעולות המתבצעות כנגד שוהים בלתי חוקיים בישראל, המערערים עומדים בפני סכנת גירוש ושניים מהם אף נעצרו והוגש נגדם כתב אישום בגין שהייה בלתי חוקית. 6. דין הערעור להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב, וזאת בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 אשר חלה בענייננו מכוח האמור בתקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. 7. כפי שצוין בפסק דינו של בית משפט קמא, בהינתן פרק הזמן הארוך שחלף מאז ניתנה החלטת הוועדה בעניינם, בקשתם של המערערים העומדת במוקד הערעור אינה אקטואלית עוד ולא ניתן להידרש אליה במסגרת ההליך הנוכחי (ואיני נדרש לקושי העולה מחוסר המעש מצד המערערים, שלא קידמו את עניינם במשך תקופה ארוכה, וכפי שציין בית משפט קמא, לא ניתן בהקשר זה הסבר המניח את הדעת. זאת בפרט כשנטען בערעור שאלמלא המלחמה ומעצרם של שני אחים של המערערים "חייהם היו נמשכים כתמול שלשום"). 8. כעולה מההחלטה, בבסיס בקשתם המקורית של המערערים לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים עמדה טענה למאוימות. נימוקי הוועדה ניתנו על בסיס החומר שעמד בפניה נכון למועד קבלת ההחלטה, וכללו, בין היתר, את החלטת ועדת המאוימים בעניינם של כמה מהמערערים, שדחתה את בקשתם; הקביעה כי מערערים אחרים כלל לא פנו לוועדת המאוימים בטענה למאוימות; שניים מהמערערים פנו לרשות הפלסטינית לקבלת היתר לחיפוש עבודה בישראל; חלק מהמערערים נשואים לתושבי האזור; ולחלק גדול מהמערערים מעברים רציפים מישראל לאזור וחזרה. בית משפט קמא ציין כי המערערים לא העלו טענות של ממש נגד החלטת הוועדה וכי לא הונחה תשתית ממשית ומספקת להוכחת טענותיהם בדבר מרכז חיים ומאוימות. קביעה זו אינה מגלה עילה להתערבות. אמנם במסגרת הערעור המערערים ביקשו לתמוך את טענותיהם במסמכים עדכניים המעידים על מרכז חיים בישראל והיותם תושבי המקום, אך לא ניתן להיעתר לבקשתם, שמשמעותה הגשת מסמכים שלא הובאו בפני הוועדה או בפני בית משפט קמא לראשונה בהליך זה. את טענות המערערים בדבר קיומו של קרוב משפחה מזמין ומאוימות, וכן את טענותיהם וראיותיהם לגבי מרכז חיים בישראל, יש להפנות לגורמים הרלוונטיים המוסמכים להכריע בעניינם, וככל שאירע שינוי נסיבות הם רשאים להגיש בקשה נוספת לוועדה הנתמכת באסמכתאות. בנסיבות אלה, אין תוחלת לערעור שלפנינו ולא ניתן להיעתר לסעד המבוקש בגדרו. 9. סוף דבר, שהערעור נדחה ועמו נדחית גם הבקשה לסעד זמני. בהתחשב במתכונת הדיונית שבה ניתן פסק הדין ומשלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, ‏כ"ו בטבת התשפ"ד (‏7.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23092140_E02.docx שא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1