מדינת ישראל נ. אודי בן דוד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9212/00 ע"פ 9362/00 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' דורנר המערערת בע"פ 9212/00: מדינת ישראל נגד המשיב בע"פ 9212/00: אודי בן דוד ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.11.00 בת"פ 8142/99 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' יפה-כץ המערער בע"פ 9362/00: אודי בן-דוד נ ג ד המשיבה בע"פ 9362/00: מדינת ישראל ערעור על הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.11.00 בת"פ 8142/99 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' יפה-כץ תאריך הישיבה: כ"ח בחשון תשס"ב (14.11.01) בשם המערערת בע"פ 9212/00 (המשיבה בע"פ 9362/00): עו"ד מ' קרשן בשם המשיב בע"פ 9212/00 (המערער בע"פ 9362/00): עו"ד מ' מורגנשטרן פסק-דין חלקי (בע"פ 9362/00) המערער בע"פ 9362/00 (להלן: המערער) הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(1) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי גזר עליו שש שנות מאסר בפועל ושנים-עשר חודשים מאסר-על-תנאי. המערער משיג בערעורו על צדקת הרשעתו בדין, ולחלופין - על חומרת עונשו. המדינה (בע"פ 9212/00) מערערת לפנינו על קולת עונשו של המערער, ומבקשת להחמירו. לאחר שמיעת טענות הסניגור בערעור נגד ההרשעה, הובהר, באופן מפתיע, כי ערעורה של המדינה על קולת העונש לא נמסר לו ולדבריו אף איננו יודע על קיומו. אין זאת אלא - כך נראה - שהערעור נמסר, לעו"ד מ' גבאי, אשר ייצג את המערער לפני הערכאה הראשונה, ובטרם היה ידוע כי המערער מינה את סניגורו הנוכחי לייצגו בבית משפט זה. בנסיבות אלו, החלטנו להכריע בשלב זה רק בערעור נגד ההרשעה בדין. ערעורים נגד גזר הדין, מזה ומזה, יידונו לפנינו, על-פי בקשת הסניגור, במועד אחר. את הערעור על הכרעת הדין אנו מחליטים לדחות מבלי לבקש מהמדינה להשיב עליו. המעשה שבעטיו הורשע המערער התרחש ביום 16.10.99. אותו יום, שבת, בשעות אחר הצהרים, בא המערער לביתה של המתלוננת, ויצא ביחד עמה לטיול רגלי. הם התרחקו מקריית מלאכי, שהיא עיר מגוריהם, והגיעו עד לאזור התעשייה של באר-טוביה. במקום זה ביקש המערער לקיים יחסי מין עם המתלוננת, והמתלוננת דחתה את בקשתו. בתגובה, תקף המערער את המתלוננת ודקר אותה בסכין בבטנה תשע פעמים. בשתיים מאלה החדיר את הסכין למעמקי בטנה (עד לתריסריון). המתלוננת התמוטטה כשהיא שותתת דם, ואילו המערער נמלט מהמקום. בפני עוברי אורח, שהבחינו במתלוננת ונזעקו לעזרתה, נקבה המתלוננת בשמו של המערער כמי שעולל לה את הפגיעה החמורה. גם באמרותיה בחקירה הפלילה המתלוננת את המערער בביצוע המעשה. המערער הכחיש, בחקירה ובמשפט, כי נפגש עם המתלוננת באותו יום, וממילא אף את המעשה שיוחס לו. כן התגונן בטענת אליבי שלתמיכתה גייס שניים מחבריו. בעדותה במשפט חזרה בה המתלוננת מן הגירסה שמסרה בחקירתה. בעדותה טענה כי היא עוללה את המעשים לעצמה במו-ידיה, בניסיון להתאבד, אלא שבית המשפט המחוזי בדק ומצא, כי המתלוננת הודחה על ידי בני משפחה וחבריו של המערער לחזור בה מן הגירסה שמסרה בחקירתה. בית המשפט אימץ את הגירסה שמסרה המתלוננת בחקירתה, בהתאם לסעיף 10א(א) לפקודת הראיות. לגירסה זו מצא בית המשפט המחוזי תמיכה ראייתית למכביר, אותה פירט בהכרעת-דינו המפורטת והמנומקת. מאידך, דחה בית המשפט את עדות המערער, ועדויות נוספות שהובאו מטעמו לתמיכת טענת האליבי, כבלתי-ראויות לאמון. ועל-יסוד מכלול הממצאים אותם קבע, פסק להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו. בערעור על ההרשעה טען הסניגור כי לבית המשפט המחוזי לא היו כלים מספיקים לקבוע שגירסת המתלוננת בעדותה איננה אמת, וכן כי לא היה רשאי לקבוע, כי גירסת המתלוננת בחקירה היא המשקפת את קורות ההתרחשות. זמן קצר לפני המעשה שוחררה המתלוננת מבית חולים פסיכיאטרי שבו הייתה מאושפזת, והסניגור טען, כי בית המשפט המחוזי לא בחן את עדותה של המתלוננת על-פי אותן אמות-מידה של זהירות והקפדה שהוכתבו בפסיקה לבחינת עדותו של מי שהוגדר כחולה-נפש. טענות אלה דינן להידחות. רופא הנפש שטיפל במתלוננת העיד במשפט, כי בעת שחרורה מן האשפוז ימים ספורים לפני האירוע הייתה המתלוננת במצב נפשי תקין, וכי אין סיבה להאמין כי מצבה השתנה; ועל-פי הערכתו ניתן ואפשר לסמוך על גירסת המתלוננת ולהעריכה ככל עדות. בהערכה זו רשאי היה בית המשפט המחוזי להתחשב בבואו לבחון את עדות המתלוננת. אולם העיקר בעינינו הוא, כי בפני בית המשפט המחוזי הובאו ראיות , אמנם נסיבתיות אך כבדות-משקל, כי לקראת עדותה במשפט הודחה המתלוננת על-ידי אחרים לחזור בה מן הגירסה המפלילה, ולמסור תחתיה סיפור בדים, כאילו היא במו ידיה החדירה את הסכין לתוך בטנה תשע פעמים, זו אחר זו. יתר על-כן, בחקירת המשטרה הוברר, כי בחורה פלונית שהכירה את המתלוננת אך בדוחק, הודחה על-ידי חבריו של המערער להעיד להגנתו במשפט, כאילו ביקרה את המתלוננת בבית החולים בהיותה מאושפזת שם, ושמעה מפיה כי היא אשר פגעה בגופה במו ידיה. לא למותר להוסיף, כי מומחה לכירורגיה שהעיד במשפט שלל את הגירסה שמסרה המתלוננת בבית המשפט כבלתי-אפשרית; לאמור, כי אין בידי אדם להחדיר סכין למעמקי בטנו תשע פעמים, זו אחר זו, דבר המצריך שימוש בכוח רב. סיכומו של דבר הוא שענייננו בהכרעה עובדתית שבית המשפט המחוזי הגיע אליה על-יסוד הממצאים אותם קבע בהסתמך על הראיות שהיו מהימנות עליו. בית המשפט המחוזי התרשם, במהלך הבירור לפניו, כי המתלוננת מלאת חרדה מפני המערער; וכי היא מוסרת את עדותה בהשפעת פחדיה מפניו ומפני מי שהדיחו אותה בעדות. זאת ועוד: גירסת המתלוננת בחקירה עלתה בקנה אחד עם מה שמסרה לעוברי האורח שגילו אותה סמוך לאחר המעשה, ומשדחה בית המשפט את גירסת האליבי, עליה סמך המערער את הגנתו, רשאי היה לקבוע, על-יסוד גירסת המתלוננת בחקירה, כי המערער הוא אשר ביצע את המעשה. התוצאה מן האמור היא, כי הערעור על ההרשעה נדחה. ניתן היום, כ"ח בחשון תשס"ב (14.11.01). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ה ח ל ט ה פסקנו לדחות את הערעור על ההרשעה בע"פ 9362/00. נותרו לשמיעה הערעורים, מזה ומזה, נגד גזר הדין. לבקשת הסניגור יישמע הטיעון בשני ערעורים אלה במועד אחר. המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בשני הערעורים, לפני הרכב זה­, למועד קרוב, בתיאום עם שופטי ההרכב. ניתנה היום, כ"ח בחשון תשס"ב (14.11.01). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת ______________ העתק מתאים למקור 00092120.F01 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 /עכ.