פלוני נ. מדינת ישראל

19 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9207/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ח' כבוב המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. משרד העבודה והרווחה 3. משרד הבריאות 4. סמינר נוות ישראל 5. כפר איילת השחר ערעור על הכרעת דין מיום 18.7.2023, גזר דין מיום 16.11.2023 והחלטות ביניים של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' כרמל, ס.נ.; א' רומנוב; ו-מ' ליפשיץ-פריבס) בתפ"ח 67999-06-21 תאריך הישיבה: ג' בניסן התשפ"ד (11.4.2024) בשם המערער: עו"ד אריאל עטרי בשם משיבה 1: עו"ד נועה עזרא-רחמני בשם משיב 2: עו"ד ליאנה ברנשטיין בשם משיב 5: עו"ד חגי פרדס בשם נפגעת העבירה: עו"ד מיכאל זמיר פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על הכרעת דינו מיום 18.7.2023, על גזר דינו מיום 16.11.2023 וכן על מספר החלטות ביניים של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' כרמל, ס.נ.; א' רומנוב; ו-מ' ליפשיץ-פריבס) בתפ"ח 67999-06-21. המערער הורשע בביצוע עבירות מין בבת משפחה ונגזרו עליו 52 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים. כתב האישום כתב האישום שהוגש נגד המערער ייחס לו עבירה של אינוס בבן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(א) בזיקה לסעיפים 345(א)(3) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ועבירה של ביצוע מעשים מגונים בבן משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות המנויות בסעיף 348(א) בזיקה לסעיף 345(א)(3) לחוק האמור. לפי המסופר בכתב האישום, המערער הינו דודהּ של המתלוננת ילידת 5.7.2002. במהלך שנת 2013 או בסמוך לכך, נהגה המתלוננת להתארח בביתו של המערער ולישון יחד עם ש' בתו בחדרהּ. במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, במהלך חג החנוכה או בסמוך לכך, בשעות הלילה, בזמן שהמתלוננת ישנה בחדרה של ש', ניגש המערער למיטתה, הפשיט אותה ממכנסיה ומתחתוניה ונגע באיבר מינה. כעבור זמן מה, ליקק המערער את איבר מינה של המתלוננת מתחת לשמיכה. בהמשך עלה המערער על המיטה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. בשלב כלשהו ניסתה המתלוננת אשר שכבה על גבה להסתובב ובכך להפסיק את מעשיו של המערער, אך המערער מנע זאת ממנה בכך שהחזיק אותה בכוח במותניה. כתוצאה ממעשיו נגרם למתלוננת כאב עז ודימום באיבר מינה. המערער הכחיש את כל המעשים שיוחסו לו. ההליך בבית המשפט המחוזי המתלוננת, בת למשפחה חרדית אליה השתייך גם המערער, מסרה את עדותה בבית המשפט בהיותה סטודנטית חילונית כבת 20. היא סיפרה על היחסים ההדוקים שהיו בין משפחתה למשפחת המערער עובר לאירוע. כן העידה בפרוטרוט על מה שהתרחש בליל האירוע בהיותה בת 11, ועל כך שלאחר שחזרה לביתה סיפרה לאחיה הגדול ממנה בשנה שהמערער "נגע בה". האח מסר את המידע להוריה, אך היא התקשתה לספר להוריה באותה שעה את שעולל לה המערער. עוד היא העידה על הידרדרות שחוותה במצבה הנפשי לאחר האירוע, לרבות מחשבות אובדניות, ועל החלטתה "לצאת בשאלה" בעקבות האירוע. כן העידו אחיה של המתלוננת, הוריה ויועצת חינוכית בבית הספר בו למדה (להלן: היועצת), אשר התייחסו לחשיפת האירועים על ידי המתלוננת לפניהם ולמצבה הנפשי בעקבות האירועים. בנוסף העיד המערער, אשר הכחיש את שיוחס לו וטען כי כל מה שעשה למתלוננת באותו לילה היה דגדוג בגבה. בית המשפט ציין כי לאחר ששמע את המתלוננת ואת בני משפחתה, השתכנע כי יש לקבל את גרסתה לאירועים. המתלוננת תיארה את האירועים כהווייתם, דייקה לגבי המעשים אותם תיארה, הייתה נרגשת מאוד, ניכר היה שהעדות על המעשים זעזעה אותה וניתן היה להתרשם מכנותה, ממהימנותה ומאמינות דבריה. מנגד בית המשפט שלל את טענת המערער לפיה גרסתה הראשונה של המתלוננת כפי שהוצגה על ידי בני משפחתה לאשתו הייתה כי הוא רק דגדג אותה, ורק לאחר מכן התפתחה לממדיה הנוכחים. נקבע כי גרסה זו אינה מתיישבת עם עדויות משפחת המתלוננת אשר העידו על כך שהמתלוננת תיארה בזמן אמת תמונה שונה לחלוטין מדגדוג בגב, שעה שאשתו של המערער כלל לא התייצבה לצדו למתן עדות. על כך הוסיף בית המשפט כי יש לצרף את העדויות בדבר השינוי החד בהתנהגותה של המתלוננת במשך השנים, הן במישור המשפחתי והן במישור הלימודי. מדובר בעדויות של בני משפחתה כמו גם בעדות חיצונית למעגל המשפחתי – של היועצת, אשר העידה הן על כך ששמעה מהמתלוננת, בהיותה בכיתה ט', על דבר פגיעה מינית, והן על התנהלות המתלוננת במסגרת בית הספר באותה שנה, במיוחד לאחר שיחתן. נקבע כי העדויות של הסובבים את המתלוננת בדבר השינוי החד בהתנהגותה עד כדי משבר, יש בהן כדי לתמוך ולחזק את גרסתה, זאת בשים לב לכך שהיא אף נתנה הסבר לפריקת העול מצידה ונטישתה את העולם החרדי. בית המשפט נתן בהכרעת דינו את הדעת לטענות שונות שהעלה המערער. כך נדחתה טענתו לפיה מריבה בין המתלוננת, עת הייתה בת 19, לבין אחותה, בה אמרה שתעליל על בן זוגה של האחות כי הטריד אותה, פוגמת במהימנותה. זאת בין היתר בשים לב לגילה הצעיר בעת המעשים ובעת חשיפתם לבני המשפחה, ולכך שלא היה כל רקע של סכסוך בין המשפחות. כן נדחה ניסיונו של המערער לטעון לפערים בין הגרסאות שהוצגו על ידי המתלוננת ובני משפחה. בתוך כך נתן בית המשפט את דעתו לכך שבתלונתה הראשונה לפני המשטרה המתלוננת לא העידה על החדרת אצבעותיו של המערער לאיבר מינה. נקבע כי המתלוננת נימקה היטב את העובדה שלא פירטה זאת בחקירתה הראשונה בתחושת המבוכה שחשה, כאשר יתר העדים תיארו את ששמעו מפיה מיד למחרת האירוע. כמו כן, בחלוף שנים מאז האירוע, ניתן לקבל כי אירועים, תיאורים ואמירות שנאמרו ינוסחו אחרת. בכל מקרה, המתלוננת ובני משפחתה מסרו גרסה ברורה הן בנוגע למעשי המערער והן בנוגע לשינוי החד בהתנהגותה לאחר האירוע. בנוסף נתן בית המשפט את דעתו לכך שהמטפלת שטיפלה במתלוננת לאחר האירוע (להלן: המטפלת) לא הובאה למתן עדות וקבע כי אמנם יש בכך משום מחדל חקירתי, אולם אין המדובר במחדל שיכול היה להוביל לזיכוי המערער. בית המשפט הרשיע אפוא את המערער בכל העבירות שיוחסו לו, אם כי ההרשעה בעבירת האינוס שהתבססה על כך שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, התקבלה ברוב דעות של השופטים כרמל וליפשיץ-פריבס כנגד דעתו החולקת של השופט א' רומנוב. השופט רומנוב עמד בחוות דעתו על כך שלא קיימת אפשרות סבירה לכך שהאירוע שהמתלוננת העידה עליו הוא פרי דמיונה או תוצאה של חלום שחלמה, כטענת המערער; ואף לא ניתן לומר שמדובר בפרשנות מוטעית של המציאות. לצד זאת, ובהתייחס לעבירת האינוס, הוא סבר שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת. זאת בשל כך שבהודעתה הראשונה שנמסרה במשטרה כארבע שנים לאחר האירוע היא לא סיפרה על כך, וגם לא לאחיה בסמוך לאירוע; ובשל כך שבהודעתה השנייה במשטרה, שניתנה בחלוף שנה נוספת, היא סיפרה כי קיימה יחסי מין לראשונה מרצון עם אדם אחר ולא ירד לה דם מבתוליה באותה הזדמנות, כאשר לטענתה הדבר נבע מכך שהיה זה המערער שבתר את בתוליה. אלא שהקשירה בין מעשי המערער לבין העובדה שלא ירד לה דם בעת שקיימה יחסי מין בחלוף שנים, היא העלאת סברה בלבד שהמערער הוא זה שגרם לאיבוד בתוליה, ולא מהווה זיכרון חי. נימוקי הערעור לעמדת בא-כוח המערער, המציאות שונה לחלוטין מהאופן שבו תוארו הדברים על ידי המתלוננת. המתלוננת ביקרה בבית המערער עם בני משפחתה בחג הסוכות, שם הוא דגדג אותה ובנות משפחה נוספות בצורה גלויה לעיני הוריהן. המתלוננת הלכה לישון וכשקמה בבוקר סברה שלצד הדגדוג המערער גם נגע באיבר מינה. אלא שלא היה לה ברור אם מדובר היה בחלום או במציאות, ובכל מקרה היא לא סיפרה על כך להוריה במשך שנים. בחלוף מספר חודשים בחג החנוכה ישנה המתלוננת פעם נוספת בבית המערער, עם בתו, ולאחר חזרתה לביתה יצרה אמה של המתלוננת קשר עם אשת המערער ואמרה שהמערער עשה מעשה לא ראוי בבִתה. באותו שלב לא דובר בפגיעה מינית, אלא רק בכך שהמערער דגדג אותה במיטתה והדבר נתפס כפסול בחברה החרדית. רק לאחר שנים התגבשה הגרסה לכדי פגיעה מינית, לאחר שסולקה המתלוננת מביתה וסיפרה על הפגיעה המינית ליועצת על מנת לעורר אמפתיה מצדה, כאשר ברור שפנטזיה ומציאות שימשו במוחה בערבוביה וברור שתפיסת האירועים שובשה על ידי אירועים נפשיים ומשברים שחוותה בחייה ללא קשר למערער. בא-כוח המערער התמקד בערעור בשינויים שלהשקפתו קיימים בין הגרסאות שמסרה המתלוננת: זו שהביעה מיד לאחר קרות האירוע לפני אחיה; זו שהביעה לפני אביה; זו שהביעה לפני אימהּ; זו שהביעה לפני היועצת; וזו שהביעה בהודעותיה השונות במשטרה, בפרקליטות ובבית המשפט. דגש מיוחד שם בא-כוח המערער על הגרסה שמסרה המתלוננת לאחיה לאחר חזרתה לביתה. אז סיפרה שהאירוע הסתיים בשל כך שאשתו של המערער התעוררה ובשל כך המערער עזבהּ והלך לחדרו. גרסה זו בנוגע להפסקת המעשים לא באה לידי ביטוי בכל גרסה אחרת שמסרה המתלוננת במרוצת השנים. כמו כן, באותה גרסה ראשונית לא מסרה המתלוננת שהמערער ליקק את איבר מינה, החדיר אליו את אצבעותיו או ישב עליה. כן היא סיפרה שהאירוע התרחש בסלון הבית ולא בחדר של בתו. עוד התייחס בא-כוח המערער לגרסה שהמתלוננת מסרה לפני אביה. ראשית, בגרסה זו היא מסרה שהיא ישנה וכשהתעוררה היה רטוב בסביבתה, אך בגרסאות האחרות היא מסרה כי הייתה ערה או נמנמה עת הגיע המערער למיטתה. כמו כן, גם בגרסה זו לא סיפרה המתלוננת כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ליקק אותו או ישב עליה, והיא אף לא ציינה כי דיממה. יתרה מכך, האב אף מסר כי כשהמתלוננת סיפרה לו על האירועים היא לא הייתה משוכנעת שהדבר התרחש במציאות או שמא היה זה חלום, כי היא שינתה מספר פעמים את גרסתה, וכי היא הייתה רגועה בעת שסיפרה לו על מה שאירע לה. בא-כוח המערער גם שם דגש על הגרסה שמסרה אֵם המתלוננת ועל השינויים הקיימים בה לשיטתו לעומת הגרסאות שמסרה המתלוננת לאביה ואחיה ולפני המשטרה. בניגוד לגרסאות האחרות, האֵם טענה בעדותה כי המתלוננת כן מסרה לה שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, אך גם על פי גרסה זו המתלוננת לא סיפרה שראתה דם יוצא מאיבר המין. כמו כן, החדרת האצבעות כלל לא עלתה בהודעותיה של האֵם במשטרה, והדבר מלמד על כך שהיא העידה לפני בית המשפט עדות שקר. זאת ועוד, האֵם מסרה שהמתלוננת סיפרה לה כי היא הלכה לאמבטיה דקות ספורות לאחר שהמערער יצא משם, אך גרסה זו סותרת את גרסת המתלוננת לפיה לא העזה להגיע לחדר האמבטיה בשל חששה שתפגוש את המערער. כמו כן, גם האם סיפרה שהמתלוננת הייתה מאוד רגועה כאשר סיפרה על שאירע לה, וגם היא הבינה כי ייתכן שהאירוע לא התרחש בפועל כי אם היה חלום מתוך שינה. בנוסף על האמור עמד בא-כוח המערער על הגרסה שמסרה המתלוננת ליועצת, אשר הכירה את המתלוננת לראשונה בהיותה בת 15. מעדות היועצת עולה כי המתלוננת הסתירה ממנה את הרקע לעזיבתה את בית הוריה, וסיפרה לה על מה שעשה לה המערער כביכול אך זאת כאמור רק כדי לזכות באמפתיה מצדה. מכל מקום, גם היועצת בעדותה מסרה כי לפי הבנתה האירוע לא הגיע לכדי אונס, והמתלוננת אף העלתה לפניה ספק שמא מה שחשבה שהתרחש באותו ערב היה אך חלום ולא מציאות. ולבסוף נטען כי הגרסאות שמסרה המתלוננת במשטרה ולפני הפרקליטות סותרות זו את זו, ולא בכדי הפרקליטות לא הייתה מוכנה להגיש כתב אישום נגד המערער אלא בחלוף ארבע שנים נוספות. עוד התייחס בא-כוח המערער בערעור למצבה הנפשי של המתלוננת, בציינו כי על פי עדויות בני משפחתה היא התנהגה ללא דופי עד הגעתה לגיל 15, כחמש שנים לאחר האירועים. עובדה זו מצביעה על כך שהשינוי בהתנהגותה ערב הגשת התלונה נבע מסיבות שאינן קשורות במערער. אף בעדותה שלה המתלוננת קשרה את מצבה הנפשי למשבר שהיה בין הוריה באותה תקופה, דבר שגם שימש סיבה לעזיבת אורח החיים הדתי על ידה. נוסף על הטענות הנוגעות למהימנות המתלוננת, עמד בא-כוח המערער על כך שנגרם למערער נזק ראייתי בדמות אי-הבאתן לעדות של מספר עדות מרכזיות ובהן דודתה של המתלוננת, קצינת משטרה ששמעה את גרסתה בסמוך לאירוע; המטפלת, שהייתה כביכול הגורם הניטראלי הראשון ששמע את גרסת המתלוננת כשנה וחצי לאחר האירוע; ובנות משפחה אחרות שגם בהן פגע המערער לפי טענת המתלוננת. על כל אלה נטען כי בכל מקרה אי אפשר להרשיע את המערער בעבירת אינוס מקום בו מעולם הוא לא נחקר על ביצוע עבירה זו. נוכח כל האמור טען בא-כוח המערער כי הרשעת המערער בשתי העבירות שגויה. כן הלין על מספר החלטות ביניים שנתן בית המשפט המחוזי: על כך שלא התיר השמעת עד הגנה על אודות תלונת כזב שהגישה נגדו המתלוננת על תקיפה מינית; על כך שלא התיר את החזרת המתלוננת לדוכן העדים כדי שתשיב לשאלות לגבי הגשת תלונת השווא האמורה ועל כך שאיימה להגיש תלונה כוזבת נוספת על פגיעה מינית נגד גיסהּ, לגביהם הגיעו ראיות לאחר סיום עדותה; על כך שדחה בקשה שהגיש המערער לגילוי ראיות לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), אִפשר למחזיקי הראיות להתעלם מצווים שיפוטיים שניתנו בעניינם ונמנע מלעיין בראיות עובר למתן החלטתו בעניין; ועל סירובו לשמוע סיכומים בעל-פה אלא בכתב נוכח "מצוקת הזמנים". ולבסוף הלין בא-כוח המערער על גזר הדין, בציינו כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה וכי שגה בכך שלא אִפשר לו להציג שאלות לעורכות תסקיר נפגעת העבירה. מדרך הטבע המשיבה החרתה-החזיקה אחר הכרעת דינו, גזר דינו והחלטותיו של בית המשפט המחוזי, והדין עמה כפי שיתברר להלן. דיון והכרעה במסגרת ע"פ 2783/22 דאבוש נ' מדינת ישראל (15.5.2023) (להלן: עניין דאבוש) אמרתי לא מכבר את הדברים הבאים, הנכונים והמדויקים גם במקרה זה: "כפי שחזר ושנה בית משפט זה לא פעם ולא פעמיים, התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים בלבד (ע"פ 7172/21 דאהר נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (31.1.2023); ע"פ 5066/18 ‏רוזקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (4.9.2022); ע"פ 2211/21 בדארנה נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (14.7.2022)). כלל זה מקבל משנה תוקף במקרים שבהם מדובר בעבירות מין בכלל ובמשפחה בפרט, אשר מטבע הדברים מתבצעות בחדרי חדרים ומתאפיינות ביחסי תלות, שליטה, פחד והכחשה" (שם, פסקה 36). דברים דומים גם אמרתי במסגרת ע"פ 3082/22 פלוני נ' מדינת ישראל (21.2.2023): "נקודת המוצא, עליה גם עמד המערער, היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות. זאת נוכח יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית אשר מתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מן הראיות המובאות לפניה (ראו למשל: ע"פ 2261/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (24.10.2022); ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (11.9.2022)). כלל זה מקבל משנה תוקף בכל הנוגע לעבירות מין, וביתר שאת לעבירות מין במשפחה הנעשות מטבע הדברים בחדרי חדרים. בשל טבען של עבירות אלו, קביעת הממצאים מתבססת בעיקרה על עדויות הפוגע והנפגע ועל העדפת גרסה אחת מבין שתי גרסאות עובדתיות סותרות, כאשר להתרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מטיב העדויות יינתן משקל מכריע" (שם, פסקה 30). מקרה זה אינו נכנס לגדרם של המקרים החריגים שבהם ערכאת הערעור תתערב. בא-כוח המערער מיקד את ערעורו במהימנות שיוחסה למתלוננת על ידי בית המשפט על רקע שינויי הגרסאות שמצא אצלה לאורך השנים: ראשית בהיותה בת 11 שנים בלבד; לאחר מכן בהיותה נערה כבת 15 לאחר שנטשה את אורח החיים החרדי בו גדלה והבינה את המשמעות של מגע מיני; בהמשך בעת מסירת תלונתה במשטרה; לאחר מכן בצל רשויות התביעה הכללית; ולבסוף בעת מסירת עדותה בבית המשפט. אלא שבית המשפט המחוזי שקל את הדברים והגיע למסקנה פה אחד כי המערער פגע מינית במתלוננת כפי שתיארה. דעת המיעוט ראתה לנכון לזכות את המערער מעבירת האינוס לא מפני שהשתכנעה שגרסת המתלוננת בדויה, אלא כי התעורר לעמדתה ספק בדבר החדרת אצבעותיו של המערער אל תוך איבר מינה של המתלוננת נוכח האפשרות שמדובר בהסקת מסקנה ולא בזיכרון חי. הא ותו לא. אדרבה, כל אחד מהשופטים נימק מדוע לדעתו יש לתת אמון בגרסת המתלוננת, ומדוע גרסת המערער לפיה כל שעשה היה "לדגדג" אותה כאשר המשך גרסתה הוא פרי דמיונה, תוצר של חלום או עלילת שווא – אינה ראויה לאמון. כך, השופט כרמל נימק את הכרעתו בכך שניכר היה מעדות המתלוננת כי היא דוברת אמת. היא דייקה לגבי המעשים אותם תיארה. היא הייתה נרגשת מאוד. ניכר היה שהעדות על המעשים מזעזעת אותה. ניתן היה להתרשם מכנותה, ממהימנותה ואמינות דבריה. נקבע גם כי גרסת המתלוננת מתחזקת מעדויות הוריה והיועצת על אודות השינוי החד בהתנהגותה במשך השנים, הן במישור המשפחתי והן במישור הלימודי. מנגד נקבע כי קיימים כשלים בגרסתו של המערער, אשר אינה מתיישבת עם עדויות הורי המתלוננת ואחיה על אודות דבריה שנמסרו מיד עם הגעתה לביתה לאחר האירועים. השופטת ליפשיץ-פריבס שהצטרפה לדעתו של השופט כרמל, הוסיפה משלה וקבעה כי עדות המערער לא הייתה קוהרנטית, לא בתיאור היחסים שהתקיימו בין שתי המשפחות עובר לאירוע ולא בתיאור המעשים שביצע במתלוננת. לעומת זאת היא נתנה אמון מלא במתלוננת ובאמהּ, למרות אי-הדיוקים שנמצאו בגרסאות שמסרה המתלוננת במשך השנים, שהם מאפיין שכיח בעדויות של קורבנות עבירות מין. כן ניתן על ידה משקל משמעותי לדם שנמצא על המתלוננת, עניין שמצא את ביטויו כבר בעת חשיפת האירוע. כל זאת בנוסף לראיות המבססות את תוכן השיחות שהתקיימו בין אם המתלוננת לאשתו של המערער, בהן הביעה האישה נכונות לשאת במימון טיפולים למתלוננת, כאשר המערער בחר שלא להעיד את אשתו כדי שתסתור את הדברים. גם השופט רומנוב, אשר כאמור ראה לנכון לזכות את המערער מעבירת האינוס, השתכנע כי לא קיימת אפשרות סבירה שהמתלוננת בדתה את סיפור המעשה מלבה. זאת בין היתר מאחר שעדות המתלוננת הייתה "חיה ומשכנעת"; שהיא סיפרה מה התרחש לאחיה ולהוריה באופן מיידי בהזדמנות הראשונה; שלאחר האירוע נוצר קרע במשפחה והמתלוננת אף ניתקה מיד את יחסי החברות שהיו לה עם בתו של המערער, דבר המצביע על עוצמת השכנוע הפנימי שלה בהתרחשות האירוע; העובדה שאשת המערער הביעה נכונות לשאת בעול הכספי של טיפולים שהחלה בהם במתלוננת, המהווה "ראשית הודאה" בנזק שגרם לה המערער; והעובדה שגם אליבא דמערער הייתה "אינטרקציה" בינו לבין המתלוננת בליל האירוע ולא ניתן הסבר לגרסתו מדוע באישון לילה מצא לנכון "לדגדג" אותה. סופו של יום אפוא, כל שופטי ההרכב מצאו את עדות המתלוננת ראויה לאמון, בניגוד לעדות המערער, זאת על יסוד התרשמותם הבלתי אמצעית, ואין כל מקום להתערבותנו בממצאים אלה. ובעניין הרשעת המערער באינוס המתלוננת. ראשית ייאמר כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעת דעת הרוב לפיה המערער אכן החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת. אמנם כאשר סיפרה המתלוננת לראשונה לאחיה ולהוריה את אשר עולל לה המערער, היא לא אמרה שהוא החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. אלא שאין לבוא חשבון עם ילדה בת 11, בפרט בשים לב לרקע המשפחתי שלה, על דבר מסוג זה. כמו כן, המתלוננת אמנם שללה בעת חקירתה הראשונה במשטרה שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. אך באותה נשימה היא טענה כי ניגבה את האיבר והבחינה בדם, וגרסתה שנמנעה מלציין את החדרת האצבעות מפני מבוכתה התקבלה על דעת הרוב. דעת המיעוט נשענה על כך שייתכן שעמדתה לגבי החדרת האצבעות היא בבחינת היסק בדיעבד ולא זיכרון חי, אולם המתלוננת העידה לפני בית המשפט על אודות הכאבים שחשה ועל כך שהרגישה את אצבעותיו בתוך איבר המין שלה, ואף הדגישה כי לא מדובר בהסקת מסקנה מצדה אלא בידיעה שבוצעה החדרת אצבעות. לא למותר להזכיר בהקשר זה כי הלכה ידועה היא שעדויות של קורבנות עבירות מין מאופיינות בחשיפה הדרגתית שאין בה כדי לפגוע במהימנותם ובאמינותם (ע"פ 8992/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (21.6.2023); ע"פ 5832/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (22.8.2021)). שנית, ובאשר לטענת המערער כי ללא קשר לקביעה העובדתית של בית המשפט, לא ניתן להרשיעו בעבירת האינוס מפני שלא נחקר עליה במשטרה. אין בסיס לטענה זו. אכן בחקירתו הראשונה מיום 28.8.2017 (ת/1) הוא נחקר על ביצוע מעשים מגונים בלבד, אולם הדבר נעשתה ימים בודדים לאחר גביית הודעתה הראשונה של המתלוננת בה סיפרה כאמור על מעשים מגונים בלבד. ביום 26.3.2019 הוא נחקר בשנית (ת/2) בחשד ל"פגיעה מינית". אמנם גם בחקירה זו הוא לא נשאל על אודות החדרת האצבעות לאיבר מינה של המתלוננת, אולם בעימות שהתקיים לאחר מכן באותו יום (ת/3) הוא נשאל מפורשות בעניין זה מספר פעמים (שורה 43 ושורה 75 לפרוטוקול העימות וכן בתמלול העימות (ת/3ב) עמוד 20, שורות 32-31; והחל מעמ' 22 שורה 33 ועד לעמ' 23, שורה 5) והכחיש את הדברים. בנסיבות אלה קשה מאוד אפוא לטעון שהמערער לא נחקר על טענת האינוס ושלא ניתנה לו הזדמנות להגיב על ההאשמה. ובאשר לטענת המערער כי המשיבה חטאה במחדלי חקירה וגרמה לו נזק ראייתי. לפי הטענה היה על המשיבה להביא למתן עדות את דודתה של המתלוננת, קצינה במשטרה ששמעה את גרסתה; בנות משפחה נוספות שלפי טענת המתלוננת המערער פגע גם בהן; וכן את המטפלת שהייתה הגורם הניטרלי הראשון ששמע את הגרסה מפי המתלוננת. משלא עשתה כן, המשיבה פגעה בהגנתו של המערער באופן אנוש. מה גם, שיש ללמוד מכך שהמטפלת לא הובאה למתן עדות, כי היא לא הייתה ולא נבראה. כמו כן, המשיבה לא תיעדה באופן חזותי את חקירתו הראשונה של המערער במשטרה. בתשובת המשיבה נטען כי נעשו מאמצים כדי לאתר את אותה מטפלת אך הדבר לא עלה בידה, ומכל מקום בית המשפט קבע כי לא מדובר במחדל שעשוי היה להוביל לזיכויו. באשר לדודה, הפנייה אליה לא נעשתה על ידי המתלוננת כי אם על ידי אמהּ, כך שהדודה לא שמעה מהמתלוננת באופן ישיר את גרסתה למה שאירע. על כן לא היה בעדות זו כדי לקדם דבר. באשר לבנות המשפחה הנוספות, אין מדובר במחדל חקירה שכן גורמי החקירה נתקלו בחוסר שיתוף פעולה של הוריהן, ומכל מקום לא מדובר בעדות לאירוע מושא דיוננו. ובאשר לחקירתו הראשונה של המערער, יש אמת בנטען, אך לא היה באותה חקירה דבר המפליל או המזכה את המערער ובית המשפט לא ביסס עליה כל ממצא מרשיע. ההלכה היא כי קיומם של מחדלי חקירה אין בו כשלעצמו כדי להביא לזיכוי נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו ואם לא קופחה הגנתו (ע"פ 10033/17 שאכר נ' מדינת ישראל, פסקה 52 (11.12.2019); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (1.9.2009); ע"פ 8529/11 גוסיין אטקישייב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.5.2012)). בית משפט זה אף אמר כי קיים צורך "לצמצם היזקקות לטענות בדבר מחדלי חקירה במסגרת הכרעת דין במשפט פלילי למקרים חמורים בהם עולה חשש קונקרטי להרשעת חף מפשע" (ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 115 (22.8.2021)). כך או כך, מקרה זה אינו נכנס לגדרם של המקרים בהם יש במחדלי החקירה הנטענים כדי להשליך על הרשעת המערער. באשר למטפלת, הבאתה למתן עדות לא הייתה מוסיפה דבר. אף אם תסבור כי המטפלת לא הייתה ולא נבראה כטענת המערער, קשה לראות כיצד חשיפת ממצא זה היה מועיל לו שעה שאין מחלוקת שאשתו הציעה לממן טיפול נפשי במתלוננת לאחר האירוע. גם אין מקום לשעות לטענות המערער בדבר הבאתן למתן עדות של הדודה השוטרת או של בנות המשפחה הנוספות, שלא היה בהן כדי להוסיף דבר להכרעה בעניין כפי שטענה המשיבה ונימוקיה מקובלים עליי. והוא הדין גם לגבי אי-תיעוד חקירת המערער הראשונה במשטרה, שעה שלא נמסרה בה שום הודאה ובית המשפט לא ביסס עליה כל ממצא. הגם שיש בכל האמור לעיל כדי להביא לדחיית טענות המערער בנוגע להכרעת הדין, אבקש להעיר גם זאת. התקשיתי עד מאוד לעמוד על גרסתו של המערער. פעם אחת טוען המערער כי תיאוריה של המתלוננת בנוגע לפגיעות המיניות שביצע בה הן תוצאה של חלום, שהתערבב במוחה עם המציאות בשל אירועים שונים שחוותה בעבר. פעם שנייה טוען המערער כי גרסת המתלוננת בנוגע לפגיעות המיניות שחוותה ממנו היא תולדה של ניסיון לקבל אמפתיה מהיועצת לאחר שסולקה מבית הוריה. ופעם שלישית טוען המערער כי תיאורי המתלוננת לגבי הפגיעות המיניות הן עלילה שהעלילה עליו בזדון, כפי שביקש להוכיח באמצעות הבאת ראיות הנוגעות לתלונות שווא כביכול שהגישה המתלוננת ושאיימה להגיש בעבר. משל המתלוננת הייתה המרשעת והמערער הקרבן. די בתיאור זה של הדברים כי להמחיש כי מדובר בטענות הסותרות באופן קוטבי זו את זו, והמדגישות באופן חד וברור את הקושי הטמון באימוץ גרסת המערער. מכאן להחלטות הביניים שכלפיהן נטען בערעור. הערעור על החלטות הביניים כאמור לעיל, שתיים מהשגותיו של בא-כוח המערער כלפי בית המשפט המחוזי הן שסרב לשמוע את עדותו של אדם אחר אשר לפי הטענה המתלוננת העלילה עליו שפגע בה מינית; ושסרב להשיב את המתלוננת לדוכן העדים לאחר סיום עדותה כדי שתשיב לשאלות על אודות אותה עלילה, וכן לגבי איומיה להגיש תלונה כוזבת נגד גיסה גם כן בגין פגיעה מינית. באשר לתלונת העבר שהגישה המתלוננת נגד האדם האחר, בית המשפט דחה את בקשתו של בא-כוח המערער לשמוע את עדותו של אותו אדם מהטעם שתיק התלונה שהוגשה נגדו נסגר לא מפני שהתלונה הופרכה, אלא בשל חוסר יכולתה של המתלוננת להתמודד בשתי חזיתות – זו של המערער וזו של האדם האחר. על רקע זה, בצדק לא מצא בית המשפט טעם טוב מספיק לשמוע את העדות ולהחזיר את המתלוננת לדוכן העדים כדי שתיחקר על מקרה אחר שאינו רלוונטי. לא למותר לציין כי החלטה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה הנוגעת לחקירת מתלוננות בעבירות מין על תלונות עבר שהגישו בגין מעשים מיניים שבוצעו בהן על ידי אחרים (וראו בעניין זה: החלטתי בבש"פ 3474/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (24.6.2019); ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 901 (2001), שם נפסק כי תלונות שהגישה מתלוננת בעבירת מין בגין מעשים מיניים שבוצעו בה על ידי אחרים בעבר, נכללות בגדר הכלל שלפיו אין להתיר חקירה בדבר עברו המיני של הקרבן לפי סעיף 2ב לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957). כל זאת אף מבלי להידרש לכך שחקירתה בעניין הייתה מיועדת להוכיח את טענת המערער כי המתלוננת נוהגת להעליל עלילות שווא נגד חפים מפשע, טענה הסותרת כאמור את טענתו כי אכן דגדג את המתלוננת וכי הפגיעות המיניות בה היו פרי דמיונה או חלומה, ללא כוונת זדון כלשהי. יוער בהקשר זה כי אמנם בית המשפט המחוזי (השופט א' סלע) החליט ביום 19.9.2022 בבקשה שהוגשה לפניו לפי 74 לחסד"פ, כי המשיבה תעביר לבא-כוח המתלונן את חומר החקירה בנוגע לאותה תלונה. ברם אין בקביעה זו, או בעובדה שבית המשפט סבר כי מדובר בחומר שעשוי לסייע להגנת המערער, כדי לאלץ את בית המשפט בתיק העיקרי להחזיר את המתלוננת לדוכן העדים או כדי לשמוע את עדותו של אותו אדם. זאת ועוד, גם דינן של טענות בא-כוח המערער בנוגע לדחיית הבקשה להחזיר את המתלוננת לדוכן העדים לשם חקירתה על הטענה שאיימה בהגשת תלונה נגד גיסה, להידחות. חקירתה של המתלוננת בהקשר זה נועדה אף היא לשם חיזוק הטענה ל"תלונת הסרק" ולפגיעה במהימנותה. אלא שבית המשפט המחוזי הבהיר בהכרעת דינו כי האירוע התרחש בהיות המתלוננת בוגרת כבת 19, שנים רבות לאחר האירוע מושא האישום ועל רקע משברים ומתחים בין המתלוננת לבין בני משפחתה, ועל כן אף בכך אין כדי לפגוע במהימנותה. קביעה זו אף היא אינה מגלה כל עילה להתערבות. ומעבר לכל האמור, לא עלה בידי המערער להסביר מדוע המתלוננת, שעד לאירוע קשרי משפחתה ומשפחתו היו הדוקים ושהוא אך דגדג את גבה, תחפוץ להעליל עליו אשמת שווא כה חמורה. המערער לא נתן כל מענה לתהייה כה משמעותית (והשוו: ע"פ 2068/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 52 (1.1.2018); ע"פ 3293/09 חטיב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (15.10.2009); ע"פ 1787/98 פרידה נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (20.8.1998)), ולא בכדי בית המשפט לא ייחס לו מהימנות. ומכאן לדחיית בקשת המערער לפי סעיף 108 לחסד"פ. בקשתו של המערער הייתה לקבל לידיו מסמינר בו למדה המתלוננת את "כל המסמכים הנוגעים למתלוננת ומוחזקים בידיו בנוגע לשנת הלימודים 2016-7"; לקבל לידיו "כל תיעוד ממשרד העבודה והרווחה בנוגע להתנהלות המתלוננת ומשפחתה בשנים 2013-2022"; להורות למשרד הבריאות להעביר "כל מידע בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת המוחזק [במוסד לבריאות הנפש איתנים] או במוסדות דומים ובכלל זה מידע על טיפולים שקיבלה המתלוננת על רקע נסיונות להתאבדות או איומים בניסיון להתאבדות"; וכן לקבל מפנימיית כפר יונתן, שם למדה המתלוננת לזמן קצר, "מסמכים הנוגעים להתנהגותה של המתלוננת". ביום 22.12.2022 בית המשפט דחה את הבקשה, על ראשה, קרבה וכרעיה. הואיל ולעניות דעתי נימוקיו של בית המשפט איתנים, מדויקים ונכונים, אביא את ההחלטה כלשונה: "בא-כוחו החדש של הנאשם לא הציג כל תשתית מינימלית שיהא בה משום בסיס להיעתר לבקשותיו בכלל, או למקצתן. מדובר בבקשה כוללנית, בנוגע עם חומרים מכל גזרה אפשרית, בנוגע למצבה הפסיכו-סוציאלי והחינוכי של המתלוננת לתקופות המאוחרות במספר שנים לביצוע המעשים הנטענים, באופן שאין בו אלא גישוש באפלה וניסיון לדלות דבר מה מאותם חומרים. אמנם, נאשם אינו יכול לדעת מה נאמר בכל אותם מסמכים נטענים הקיימים, כנטען, בידי אותם גופים, אולם הכלל הוא כי עליו להניח ולו תשתית מינימלית לכך שאותם חומרים מבוקשים הם חומרים רלבנטיים, וקיימות או עשויות להיות קיימות באותם חומרים ראיות שיש בהן לסייע בידו. קיימת התנגשות חזיתית בין זכות הנאשם למשפט הוגן ולבין הגנה על פרטיות המתלוננת. בהתנגשות זו יש לתת את מלוא הדעת לכך שזכות הנאשם למשפט הוגן וליכולתו להוכיח חפותו לא תיפגע, אולם באיזון בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין זכות המתלוננת לפרטיות, אין מקום לחשיפת חומרים כאשר לא בא כל נימוק בעל משקל, ולו מינימלי, לכך שבאותם חומרים קיימת ראיה רלבנטית שיש בכוחה לסייע לנאשם. וכן, הסנגור, בבקשתו, עותר לקבל חומרים שהם חסויים (מכוח סעיפים 50 ו – 50א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971) ועיון בהם, גם על ידי בית המשפט, יש בו משום פגיעה בפרטיות ובצנעת הפרט של המתלוננת. במצב דברים זה, על הנאשם להראות כי החומרים רלבנטיים לכתב האישום ובנוסף כיצד יש באותם חומרים, לאחר שיועברו לעיונו, כדי להועיל לו בהגנתו, וזאת באופן שיש בו לתמוך בהפרת החיסיון ובפגיעה בפרטיות המתלוננת. בענייננו, הנאשם כשל מלעמוד בשתי דרישות סף אלו. בקשתו כוללנית מאוד, רחבה מאוד, משתרעת לכל כיוון ואינה נסמכת על ידע ממשי אלא על תקווה למצוא דבר מה רלבנטי. מדובר בבקשה על סף הערטילאיות, ספקולטיבית, ואין מקום להתיר זאת בנסיבות אלה. [...]. מה עוד, לאחר ששמענו כבר את העדות של המתלוננת, ניתן להעריך את הרלבנטיות של החומרים שהתבקשו ואת משקלם להגנת הנאשם. 'לעניין זה, הפסיקה לא הבחינה בין חומר לגביו נקבע חסיון סטטוטורי (כמו עדות וחומר של פסיכולוג, רופא, עובד סוציאלי), לבין חומר שחשיפתו עשויה לפגוע בחובת הסודיות או בפרטיות או לפגוע באינטרס מוגן אחר [...]'. המתלוננת נחקרה ארוכות והשיבה בעניין טיפולים שעברה לאחר הפגיעה ולפי גרסתה לכאורה, בגינה (עמ' 53, 66-67) והכחישה כי היא סובלת מדמיונות (עמ'26-27) ואין לבכר כאמור את אינטרס הנאשם לגילוי החומרים, אשר לפי טיבם עשוי לגרום לפגיעה בזכויות של המתלוננת לחיסיון ולפרטיות" (ההדגשות במקור). בא-כוח המערער מצא פגמים רבים בהחלטה האמורה. לגישתו, חשיבות החומר המבוקש להגנה הייתה עצומה מאחר שהיה בו להציג את הדינמיקה המשפחתית שגרמה למתלוננת להגיש את תלונתה נגד המערער ולהסביר את השינויים הרבים בגרסתה; בחומר המבוקש מצויים מסמכים רפואיים על שני ניסיונות אובדניים של המתלוננת לאחר הגשת התלונות, זאת בשל אירועים שאינם קשורים למערער אלא לבן זוגה ולאמה; באמצעות החומר היה עולה בידי המערער להוכיח כי השינויים במצבה הנפשי של המתלוננת לא נבעו מהמעשים המיוחסים לו כי אם ממעמדה במשפחתה, רקעה הדתי-חרדי והחינוכי; והחומר היה מאפשר למערער להוכיח את מצבה הנפשי המעורער. לפיכך, לטענתו, על בית משפט זה להשיב את הדיון לפני בית המשפט המחוזי כדי שיונח לפניו כל חומר הראיות הנצרך ותינתן האפשרות לבא-כוח המערער לחקור את המתלוננת בשנית על אודות חומר ראייתי חשוב זה. עניינו של סעיף 108 לחסד"פ הוא בחומר שעשוי לסייע לנאשם ומצוי בידי צדדים שלישיים, שלא שימש כ"חומר חקירה" ולא הוביל לגיבוש האישום – שאז הכלי לגילוי החומר מצוי בסעיף 74 לחסד"פ (ע"פ 3600/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 81 (20.6.2019); בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר, פ"ד סו(3) 442, 491 (2014-2013)). וכפי שנאמר בעניין בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376 (2000): "במסגרת הליך כזה, שבו מבוקש חומר המצוי בידי צד שאינו מעורב בחקירה ואינו קשור אליה, ייתכן שיהיה על בית-המשפט הדן בתיק (או שופט אחר בדומה להליך לפי סעיף 74 לחוק) לקיים הליך בירור, והוא יצטרך לשקול את הצורך בחשיפתו של אותו חומר להגנת הנאשם; ייתכן שגם השיקולים להכרעה בעניין זה יהיו דומים להליך לפי סעיף 74 לחוק, אך אין לערב בין שני ההליכים. בהפעילו את שיקול-דעתו לחשיפת חומר כאמור, יביא בית-המשפט בגדר שיקוליו את הצורך לאזן בין האינטרס לאפשר לנאשם הגנה מפני האישום המיוחס לו לבין זכויות העד שאת הפרטים על אודותיו מבקשים לחשוף; בין היתר, יישקלו זכויות העד לפרטיות, לכבוד ולביטחונו האישי אל מול חיוניות הפגיעה בהם, להגנת הנאשם. זכותו של הנאשם להליך הוגן שיאפשר לו להתגונן מפני האישום המיוחס לו אינה זכות מוחלטת המאפשרת פגיעה ללא סייג בזכויותיו של עד במשפטו. כאשר אין מדובר בחומר שנתפס במהלך החקירה ישקול בית-המשפט את הרלוונטיות של החומר ואת ערכו הראייתי, אל מול זכויות היסוד החוקתיות של העד שאת הפרטים הנוגעים אליו מבקשים לחשוף, ויערוך את האיזון הראוי ביניהם" (שם, עמ' 383). בשים לב לשיקולים אלה, נראה כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שהעדיף את זכויותיה של המתלוננת על פני רצונו של המערער לעיין בחומר, שהתברר כ"מסע דייג" גרידא שנועד למצוא ראיות ולוּ קלושות ביותר בעלות קשר כלשהו לעניינו. ואסביר. כל חפצו של המערער היה להראות את מצבה הנפשי הלא יציב של המתלוננת ולנתק מצב זה מהמעשים המיוחסים לו עת הייתה כבת 11. לשם כך, ביקש לחשוף באופן גורף וכוללני את מלוא הטיפולים הנפשיים שעברה החל ממועד המעשים הנטענים ועד למועד מסירת עדותה, תוך פגיעה אנושה בפרטיותה. ברם, קשה לראות איזו תועלת הייתה נצמחת למערער מגילוי חומר זה. לית מאן דפליג כי עד לליל האירוע המתלוננת הייתה ילדה שמחה, חיונית ובעלת קשרים משפחתיים הדוקים עם המערער ומשפחתו. אף לשיטת המערער, היא קיבלה בחדווה את דגדוגיו על גבה באישון לילה. אין גם חולק כי לאחר האירועים המיוחסים למערער חל שינוי בהתנהגותה וחלה הידרדרות במצבה הנפשי, כאשר לפי הראיות שהונחו לפני בית המשפט, היה זה המערער שתרם תרומה משמעותית לכך. המערער טוען כי מעדויות בני משפחתה עולה כי ההידרדרות במצבה הנפשי חלה רק כחמש שנים לאחר האירועים, אולם טענה זו אינה מתיישבת עם עדות הוריה של המתלוננת לפיה חלה הידרדרות הדרגתית במצבה מאז האירוע; אינה מתיישבת עם עדות המתלוננת שגם כן העידה על כך; ואף אינה מתיישבת עם העובדה שהמערער עצמו מודה בה, לפיה כשנה וחצי לאחר מכן עברה המתלוננת טיפול נפשי. מכל מקום, מה היה מגלה המערער לאחר עיון בכלל החומר הרפואי והחינוכי החסוי של המתלוננת לאורך השנים? למצער היה מוכח שמצבה הנפשי המורכב של המתלוננת הינו פועל יוצא ממעשה ידיו שלו. לכל היותר היה מוצא כי לא היה כל קשר בין מצבה הנפשי לבין מעלליו שלו, אולם גם אז לא היה הדבר מסייע לו. בית המשפט התרשם כאמור מהמתלוננת באופן בלתי אמצעי וראה לתת אמון בגרסתה משלל טעמים שאינם נוגעים למצבה הנפשי, ובכללם אופן תיאורי הדברים בעדותה, העובדה שחשפה את האירועים לבני משפחה בסמוך להתרחשותם, העובדה שלאחר האירוע נוצר קרע בין המשפחות, והעובדה שאשתו של המערער (שכאמור לא הובאה לעדות) הייתה נכונה לממן את הטיפול הנפשי למתלוננת. לא מצאתי אפוא דופי בהחלטת בית המשפט. כמו כן, נוכח כל האמור, גם לא מצאתי ממש בטענות הדיוניות שהעלה המערער בנוגע לאופן קבלת החלטה זו ועיתויה. ולבסוף, לטענת בא-כוח המערער היה על בית המשפט לשמוע את סיכומיו בעל-פה. אכן בניגוד להליך האזרחי, הכלל בהליך הפלילי הוא כי סיכומים יישמעו בעל פה (ע"פ 7919/10 עבאס נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (21.9.2011)). אין גם מקום לכפות הגשת סיכומים בכתב על הצדדים, ואף אם אחד הצדדים שהסכים לכך לא עמד בדרישה להגישם – אין לדלג על שלב הסיכומים אלא יש להזמין את הצדדים לסכם את טיעוניהם בעל פה (ע"פ 1262/08 ענתאוי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (4.8.2014)). אלא שבמקרה זה, בסופו של יום ולוּ בדיעבד זכויות המערער לא נפגעו וסיכומיו הרחבים בני לא פחות מ-57 עמודים אשר הוגשו בכתב, נשקלו עד תום. המסקנה היא כי להשקפתי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור על גזר הדין בית המשפט סקר בגזר דינו את דבריהם של העדים מטעם המערער שסיפרו על סגולותיו, חסדיו, תרומתו לקהילה, האכפתיות והעזרה שהוא מגלה ומעניק לזולתו. עוד צוינו עיקרי תסקיר נפגעת העבירה שנערך בעניינה של המתלוננת, המפרט את הנזקים והפגיעות שנגרמו לה בדמות חרדה, חוסר אונים, חוסר נראות, בושה ואשמה; כמו גם את השפעת המעשים על זהותה ועל דימויה העצמי. בהמשך לכך עמד בית המשפט על כך שמעשיו של המערער קשים ופוגעניים מכמה היבטים: פער הגילים של כארבעה עשורים בינו לבין המתלוננת; היות המערער דמות בעלת משקל ומשמעות בעיני המתלוננת והמשפחה הרחבה; והעובדה שהמתלוננת באה לישון בביתו במחשבה כי מדובר במרחב מוגן ובטוח. הודגש כי מדובר במעשים חמורים המצדיקים ענישה המשקפת חומרה זו. לאחר שסקר את הפסיקה שהוצגה מזה ומזה, קבע בית המשפט כי מתחם העונש הראוי נע בין 4 ל-8 שנות מאסר. באשר לקביעת העונש בתוך המתחם צוין כי המערער יליד 1962, עברו הפלילי נקי, עושה מעשי חסד ותרומה לקהילה ומובן כי משפחתו תיפגע מכל עונש שיוטל עליו, אולם נסיבות אישיות אלה נסוגות מפני האינטרס הציבורי. המערער שלט במעשיו ורצה בהם, ניצל את פער הגילים וקשרי המשפחה הטובים של המתלוננת עם משפחתו, ולא קיבל אחריות על מעשיו. בשקלול כל האמור בית המשפט גזר עליו כאמור 52 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה של 6 חודשים, ופיצויים למתלוננת בסך של 80,000 ש"ח. בא-כוח המערער טען כאמור כי בית המשפט החמיר עם המערער יתר על המידה. כמו כן, היה על בית המשפט לתת לו את האפשרות לחקור את עורכי תסקיר נפגעת העבירה, דבר המקבל משנה תוקף נוכח הטענה כי מצבה הנפשי של המתלוננת לא נגרם רק בשל מעשיו של המערער. יש גם מקום להקל בדינו של המערער נוכח הכשלים הדיוניים של בית המשפט המחוזי שפורטו לעיל, במיוחד נוכח חסימתו מלהביא את כל הראיות שהיו מוכיחות את חפותו. מנגד, גם בעניין זה טענה המשיבה כי אין מקום לשנות מגזר דינו של בית המשפט המחוזי. העונש שהוטל הולם את מעשיו של המערער, את הפגיעה האנושה בערכים המוגנים ואת הנזק הרב שנגרם למתלוננת. בהקשר זה אפנה שוב לעניין דאבוש, בו אמרתי את הדברים הבאים הנכונים אחד לאחד למקרה זה: "אין צורך להכביר במילים על החומרה היתרה הגלומה בעבירות מין ועל ההשלכות המשמעותיות שעבירות מסוג זה טומנות בחובן על הקורבן ובני משפחתו. עבירות אלה מגלמות לא רק פגיעה פיזית, אלא גם פגיעה נפשית קשה בקורבן שתותיר צלקות עמוקות ותצריך הליכי שיקום ארוכים ומורכבים (ראו למשל: ע"פ 8153/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (20.10.2020); ע"פ 6882/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (11.11.2015)). חומרתן של העבירות אף מתעצמת במקרים שבהם הן נעשות בתוך המשפחה, ומטבען כרוכות בניצול פערי כוחות וקרבה בין הפוגע לנפגע. החומרה היתרה והנזקים הקשים המגולמים בעבירות אלה, הנמנות על העבירות המזעזעות ביותר בספר החוקים, מחייבים ענישה משמעותית שתבטא את סלידת החברה מהם. בית משפט זה עמד על כך רק לאחרונה בציינו את הדברים הבאים: 'עבירות מין הן מהעבירות החמורות שבחוק העונשין, ולא בכדי. כך בכלל ועבירת האונס בפרט. באינוס יש משום חילול הגוף וכבוד האדם, הפשטת אדם מאנושיותו וחֵרוּב האוטונומיה שלו. אנס משתמש בזולתו ככלי לסיפוק צרכיו ויצריו, הוא הופך אותו מסובייקט לאובייקט שקיומו מתמצה ברצונו שלו. כאשר עבירות המין מבוצעות בגדרו של המעגל המשפחתי, כבענייננו, מתווסף לאמור לעיל גם ניצול האמון ופגיעה אנושה בתחושת המוגנת שבדל"ת אמות התא המשפחתי. לא אחת, בנוסף לפגיעה בקדושת הגוף וכבוד האדם, מתווסף גם חשש ופחד מחשיפת המעשים בשל השלכותיהם על התא המשפחתי. לא זו אף זו, במקרים רבים, דוגמת המקרה שלפנינו, הצלקות הנפשיות העמוקות בנפש מוצאות ביטוי בפגיעה בתפקוד השוטף במסגרות החיים השונות לרבות המקצועית, הזוגית, החברתית והאישית. מדובר אפוא בנזקים קשים מנשוא, שעקרון ההלימה והאינטרסים של הגנה על שלום הציבור ועל שלמות הגוף והנפש מחייבים, כי העונש שנגזר ישקף סלידה והוקעה של המעשים והעושים, תוך שליחת מסר מרתיע ליחיד ולרבים'" (שם, פסקה 57). בשים לב לאמור, העונש שהושת על המערער הולם את המעשים החמורים שביצע ואינו מחמיר עמו יתר על המידה. ובאשר למתן אפשרות לבא-כוח המערער לחקור את עורך תסקיר נפגעת העבירה. לפי סעיף 191א(ב) לחסד"פ, בית המשפט רשאי לבקש ממי שערך תסקיר נפגע עבירה הסבר או השלמה לאמור בו, ואם נוכח שיש מחלוקת על עובדות שבתסקיר, רשאי הוא להרשות לבעלי הדין להציג שאלות למי שערך את התסקיר לשם הבהרתן. הכלל הוא אפוא כי עורך תסקיר נפגע העבירה איננו עומד לחקירה נגדית (וראו: ע"א 8195/09 פלוני ז"ל נ' פלוני, פסקה 38 (20.9.2015)). יתר על כן, לנאשם אין זכות קנויה לחקור את עורך התסקיר, ולבית המשפט מסור שיקול דעת בשאלה אם לאפשר חקירה כזו (ראו גם: ע"פ 5676/10 שונים נ' מדינת ישראל, פסקה 46 (23.8.2012); ע"פ 4634/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (30.10.2003); וראו לעניין הגבלת חשיפת תוכנו ומקורותיו של תסקיר נפגע עבירה במאמרו של חברי השופט י' אלרון "תסקיר מבחן ותסקיר קורבן – שיקולים משפטיים ואתיים" סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל 163 (2008)). במקרה זה ביקש בא-כוח המערער לשגר שאלות לעורכות התסקיר. בית המשפט נעתר לבקשתו באופן עקרוני, אך במסגרת החלטתו מיום 20.9.2023 ביקש לראות תחילה את השאלות. בהתאם לכך, בסמוך לאחר מכן העביר בא-כוח המערער רשימה של 24 שאלות שברצונו לשאול את עורכות התסקיר לעיון בית המשפט. אלא שלאחר שבית המשפט עיין בשאלות הוא דחה בהחלטתו מיום 26.9.2023 את הבקשה מפני שלא דובר ב"מחלוקת על העובדות" שבתסקיר או בשאלות שנועדו "להבהרת העובדה שבמחלוקת", אלא בשאלות המתאימות לחקירה נגדית. ואכן, עיון בשאלות מלמד כי גם בעניין זה לא נפלה שגגה לפני בית המשפט. רובן ככולן של השאלות לא התייחסו כלל לתשתית העובדתית עליה התבסס התסקיר, ודומה כי הן לא נועדו אלא לשרת את ערעורו של המערער על הכרעת הדין. לא לשם כך ניתנת האפשרות לשאול את עורכי התסקיר שאלות. סיכומו של דבר אפוא, לדעתי יש מקום לדחות גם את הערעור על גזר הדין ואמליץ אפוא לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. המערער יתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו ביום 2.6.2024 עד השעה 10:00 בימ"ר ניצן, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 074-7831077 או 074-7831078. ניתן היום, ‏כ"ד בניסן התשפ"ד (‏2.5.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23092070_N17.docx הב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1