יוסף כמיסה נ. דן גרטלר

פסק-דין בתיק ע"א 9207/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9207/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: יוסף כמיסה נ ג ד המשיב: 1. דן גרטלר משיבים פורמאליים: 2. מדינת ישראל - משרד הביטחון - סיב"ט 3. יוסי בן חנן - ראש סיב"ט ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 1276/04 בש"א 5110/04 מיום 4.7.04, שניתנה על-ידי כבוד הרשם ד"ר ע' אזר ז"ל תאריך הישיבה: כ"ג בתמוז התשס"ז (9.07.07) בשם המערער: עו"ד אליעד שרגא; עו"ד ערן שפינדל; עו"ד משה אזולאי בשם המשיב: עו"ד יעקב וינרוט; עו"ד דוד ג'והן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: האם כתב ה"קבלה וסילוק" שנחתם בין הצדדים מהווה סילוק סופי ומוחלט של כל התחייבויות הצדדים במערכת היחסים העסקית שנוצרה ביניהם? זו השאלה העיקרית, הדורשת הכרעה בערעור שבפנינו. העובדות הצריכות לעניין 1. המערער, מר יוסף כמיסה (להלן: המערער), אזרח ישראל, אשר שירת מספר שנים בצה"ל ובמשטרה ביחידות מובחרות, הגיש, ביום 15.2.2004, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב תביעה (ת.א. 1276/04) כנגד מר דן גרטלר (להלן: המשיב), שהינו איש עסקים שעיקר עיסוקו ביבוא ויצוא יהלומים וכנגד משרד הביטחון, האחראי על-פי החוק על מתן היתרים ליצוא ביטחוני ממדינת ישראל לעולם וכנגד מר יוסי בן חנן, העומד בראש האגף לסיוע בטחוני של משרד הביטחון, וזאת על רקע הסכם שנכרת בין המערער לבין המשיב בקשר לניהול עסקים משותף במדינת קונגו-זאיר. 2. מדובר בתביעה חוזית, אשר במסגרתה התבקש בית-המשפט המחוזי לאכוף על המשיב הסכם שנכרת, לכאורה, בין הצדדים ולחייב אותו למסור למערער חשבונות ולשלם לו כספים בסכום העולה על 2.5 מיליון ש"ח. במסגרת כתב התביעה טוען המערער, כי בין הצדדים נכרת, ביום 30.7.2000 הסכם אחד, אשר כלל התייחסות לשני נושאים שונים: האחד, בלעדיות באבטחת עסקי היהלומים של המשיב בקונגו. והשני, בלעדיות בכל הנוגע להקמת צבא קונגו בתמורה ל- 80% מהתשלומים שישולמו על-ידי ממשלת קונגו. כן נטען בכתב התביעה, כי זמן קצר לאחר-מכן, בחודש אוקטובר 2000, זימן המשיב את המערער לפגישה, במטרה לסיים את ההתקשרות ביניהם. בעקבות כך, חתמו הצדדים, ביום 11.10.2000, על מסמך, שכותרתו "קבלה וסילוק" ולפיו המשיב ישלם למערער סכום של 1,400,000 ש"ח והמערער מצהיר, כי הוא מסתלק מכל טענה, דרישה או תביעה מכל מין וסוג שהוא כנגד המשיב (להלן: כתב הויתור). כמו-כן טוען המערער בכתב התביעה, כי בתמורה לסילוק דרישות המערער מהמשיב, הציע המשיב למערער, כי נושא בלעדיות הקמת הצבא יעברו אליו בשלמות ובנוסף יקבל המערער פיצוי כספי מוקטן עבור עבודתו בנושא אבטחת כריית היהלומים, שממנו הופחת על-ידי הצדדים השווי המוערך של חלקו של המשיב בתמלוגים מהזיכיון הביטחוני. בכתב התביעה טוען עוד המערער, כי כתב הויתור לא נועד לבטל את התחייבויות המשיב בכל הקשור לזיכיון הביטחוני ולזכותו של המערער לפעול להקמה ואימון של צבא קונגו, אלא נועד רק לנתק את היחסים בין הצדדים בכל הקשור לאבטחת ענף היהלומים ופעילות החברה של המשיב בקונגו. 3. מייד עם הגשת התביעה על-ידי המערער, הגיש המשיב, ביום 19.2.2004, לבית-המשפט המחוזי בקשה לדחייה על הסף של התביעה בהתבסס על תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה בית-המשפט או רשם שהוא שופט רשאי בכל עת לדחות תובענה כנגד נתבעים כנגד נתבעים מהנימוק השלישי שלשונו "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע", כשעילת הדחייה על הסף במקרה זה היא כתב הויתור עליו חתם המערער. 4. בין הצדדים אין חולק, כי הסכום הנזכר בכתב הויתור שולם למערער וכי המשיב אומנם קשור בדרך האמורה לחברת די. ג'י. איי. 5. בית-המשפט המחוזי (כבוד הרשם ד"ר ע' אזר ז"ל) קיבל, ביום 4.7.04, את הבקשה לדחייה על הסף של התביעה בקובעו, כי במקרה הנוכחי, בכתב הויתור כתוב הביטוי: "סילוק סופי ומוחלט" ואין בכוחו של בית-המשפט לקבוע, כי הסילוק לא יהיה סופי ולא יהיה מוחלט. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 6. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת להיקף תחולתו של כתב הויתור. לטענת באי-כוח המערער, כל ההסכמות בין המשיב למערער באשר ל"הסכם הצבאי" סוכמו בעל-פה ולא הועלו על הכתב במפורש, זאת לעומת סיום הסכם אבטחת מונופול היהלומים, אשר הסכמותיו הועלו על הכתב על-ידי עורך דינו של המשיב, עורך-הדין יואב מני. לעומת זאת, טוענים באי-כוח המשיב, כי כתב הויתור מתייחס לכלל הסכמותיהם של הצדדים ומהווה סילוק סופי וגמור של כל התחייבויות הצדדים. בהודעת הערעור טוען המערער, כי בין הצדדים נכרתו שני הסכמים שונים, במועדים שונים, עם חברות שונות, העוסקים בנושאים שונים: האחד, אימון הצבא; והשני, אבטחת מונופול היהלומים של המשיב. לדברי המערער, הסכם אבטחת מונופול היהלומים של המשיב נחתם עם המשיב בכובעו כמנהל בחברה א' ועניינו אבטחת מונופול היהלומים ובסיומו נחתם כתב הסילוק – בין המערער לבין חברה א'. ההסכם הצבאי נחתם, לטענתו, עם המשיב בכובעו כמנהל חברה ב' ועניינו אימון צבא קונגו. לטענת באי-כוח המערער, טעה בית-המשפט המחוזי כאשר נעתר לבקשה ונתן למשיב סעד קיצוני של דחיית התביעה על הסף מבלי ליתן למערער את יומו בבית-המשפט, שכן מדובר בסעד שניתן רק במקרים נדירים ובזהירות המתחייבת. כמו-כן, טוענים באי-כוח המערער, כי בית-המשפט המחוזי טעה בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, כאשר צמצם את עילת התביעה לשאלה של פרשנות כתב הויתור ובהתעלמו מהמסכת העובדתית המלאה שהוצגה בפניו ואשר מקימה את עילת התביעה כנגד המשיב. לטענתם, בית-המשפט המחוזי התעלם ממעשי ומחדלי המשיב כנגד המערער, שאירעו לאחר כתב הויתור – כגון: הפרה יסודית של ההסכם הצבאי, חוסר תום לב במשא ומתן, מצג שווא, חוסר תום לב בביצוע ההסכם הצבאי, טעות, הטעיה, עושק, תרמית, שקר מפגיע, גרם הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט והפרת התחייבויות המשיב לפי כתב הויתור - והגביל, בטעות, את המחלוקת העובדתית הרחבה שבין הצדדים לשאלה פרשנית צרה במנותק מנסיבות העניין. לטענת באי-כוח המערער, עילות התביעה ובכלל זה טעות, הטעיה, מצגי שווא ומעשי התרמית של המשיב כנגד המערער והפרת המשיב את ההסכם הצבאי והבלעדיות, התגבשו לאחר חתימת כתב הויתור ולכן המערער לא יכול היה לוותר עליה. לטענתם, טעה בית-המשפט המחוזי כאשר החיל את כתב הסילוק על ההסכם הצבאי מבלי לערוך כל בירור מקדמי באשר למסגרת הנורמטיבית החלה על ההסכם הצבאי. עוד טוענים באי-כוח המערער, כי לשונו הדווקנית של כתב הויתור מלמדת על כך, שהוא עוסק כולו באבטחת מונופול היהלומים של המשיב בקונגו ולא בהסכם הצבאי שנחתם בין הצדדים, לטענתם, בעל-פה ואשר הצדדים התכוונו במפורש שלא להביאו לידי סיום במסגרת כתב הויתור. משמע, לטענתם, במסגרת כתב הויתור התכוון המערער לוותר אך ורק על תביעות הנוגעות לשירותים המסוימים המפורטים בצורה מפורשת בכתב הויתור, דהיינו רק על נושא אבטחת היהלומים – בשונה מנושא הקמת הצבא העומד במרכז התביעה. כן מוסיפים וטוענים באי-כוח המערער, כי טעה בית-המשפט המחוזי בהתעלמו מסכום הפיצוי שצריך היה להיות משולם למערער במקרה של הפסקת הסכם הבטחת היהלומים, המגיע לכדי 4,000,000 דולר ומטענת המערער, לפיה סכום הפיצוי לא שולם במלואו נוכח העברת הבלעדיות באימון הצבא לידי המערער בלבד, עובדה המעידה על קיומו של הסכם נוסף שלא הועלה על הכתב. באי-כוח המערער טוענים עוד, כי טעה בית-המשפט המחוזי כשקבע, כי לשון כתב הויתור מלמדת באופן דווקני, כי כתב הויתור חל על ההסכם הצבאי ולכן מנוע הפרשן מללמוד על אומד דעת הצדדים מנסיבות חיצוניות לכתב הויתור. לטענתם, ההסכם הצבאי הוא ההסכם העיקרי שבין הצדדים ואילו הסכם אבטחת היהלומים הוא הסכם משני וכוונת הצדדים לא הייתה להחיל את כתב הויתור על כל ההסכמים שביניהם מעתה ועד עולם, אלא אך לעגן את ההסכמות שביניהם שהושגו אך ורק באשר להפרת הסכם אבטחת היהלומים. מנגד, טוענים באי-כוח המשיב, כי המערער מעלה טענות משפטיות בדבר פגמים ברצון בכל הנוגע לחתימה על כתב הויתור, כגון טענות הנוגעות לטעות, הטעיה, מצג שווא, מרמה וכיוצא באלה, אשר לא הועלו על-ידו כלל במסגרת כתב התביעה או בתגובה לבקשה לסילוק על הסף. יתרה מכך, לטענתם, המערער אף אישר במהלך חקירתו, כי המשיב לא נתן הוראות כלשהן לעורך-הדין יואב מאני, אשר ניסח את כתב הויתור וכי המערער היה זה שהכתיב את הנושאים (בעמ' 2 לפרוטוקול). עוד טוענים באי-כוח המשיב, כי אין חולק, שכתב הויתור נחתם מבחינה כרונולוגית לאחר כריתת שני ההסכמים הנטענים, ולאחריו לא הייתה כל התקשרות נוספת בין הצדדים. בנסיבות אלה, טוענים הם, כי יש לדחות את הערעור על הסף. דיון 7. האם כתב ה"קבלה וסילוק" שנחתם בין הצדדים מהווה סילוק סופי ומוחלט של כל התחייבויות הצדדים במערכת היחסים העסקית שנוצרה ביניהם? זו השאלה העיקרית, הדורשת, כאמור, הכרעה בערעור שבפנינו. פגמים ברצון 8. בענייננו, מעלה המערער בערעורו טענות, הנוגעות לעילות תביעה, שיסודן תרמית, טעות, הטעיה, מרמה, מצג שווא וכיוצא באלה. לטענתו, המשיב הטעה אותו לחשוב, כי המדובר הוא בכתב הויתור לעניין הסכם אבטחת היהלומים בלבד. עוד טוען המערער בעניין זה, כי כתב הויתור הותנה בהענקת הבלעדיות למערער, אלא שהמשיב רימה אותו ופעל להענקת הבלעדיות לאחרים ומשכך יצר המשיב בפני המערער מצג שווא אודותיו הסתמך בחתימתו על כתב הויתור. בכך, טוען המערער, נפל פגם מהותי נוסף ברצונו והמשיב הפר את הבלעדיות שהבטיח לו. טענות אלה אין לקבל. טענות של טעות, הטעיה, כפיה ועושק הינן מתחום הפגמים ברצון, הקבועים בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). המערער הודה בחקירתו, כי חתם על כתב הויתור (בעמ' 2 לפרוטוקול). כמו-כן, הן בכתב התביעה והן בתגובה לבקשה לסילוק על הסף שהגיש המערער לבית-המשפט המחוזי, לא הועלו כל טענות הנוגעות לפגמים ברצון בכל הנוגע לחתימה על כתב הויתור. כל שנטען על-ידי המערער בכתב תביעתו נוגע להיקף פרשנותו של כתב הויתור, כך שיחול רק על נושאים מסוימים בלבד שהיו בין הצדדים. במסגרת כתב התביעה שהגיש המערער לבית-המשפט המחוזי, הוא לא העלה טענות כגון טעות, הטעיה, עושק או כפיה. טענות אלה של המערער חדשות הן ואין להן כל זכר במסמכים קודמים שהגיש. הן הועלו, כאמור, לראשונה בערעור בפני בית-משפט זה. ואולם, ערכאת הערעור אינה המקום להעלאת טענות חדשות, המהוות "מקצה שיפורים". בנסיבות אלה, לא בכדי קבע בית-המשפט המחוזי כממצא עובדתי פוזיטיבי, כי המערער לא העלה כל טענות בדבר פגמים ברצון מפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 בנוגע לחתימה על כתב הויתור (ראו בעמ' 7 לפסק-הדין) ופירוש הדבר, שהמסמך נחתם מרצון טוב והמערער יכול היה, אילו רצה בכך, לעיין בו, להבין אותו ולהוסיף לו את כל הדרוש. כידוע, הלכה היא, כי תפקידו של בית-המשפט לערעורים אינו להחליט במשפט כאילו הוא יושב בערכאה הראשונה, אלא תפקידה של ערכאת הערעור הוא להעביר תחת שבט הביקורת את פסק-הדין של בית-המשפט מהערכאה הראשונה. משמע, אין מדובר בשמיעה מחדש של ההתדיינות כולה, אלא מדובר במערכת בקרה הבוחנת את ההחלטה שנתנה הערכאה הדיונית (ראו למשל ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון המנוח ד"ר רפאל חפץ ואח', פ"ד טו 1974, 1976). יפים לעניין זה דברים שנקבעו עוד בע"א 759/76 צביה פז ואח' נ' יצחק נוימן, פ"ד לא(2) 169, בעמ' 178-179: "כבר ב- ע"א 95/49 מאיר ארנון ואח' נ' משואל ליפמן, פ"ד ד 690; פ"ע ג 266, נקבעה הלכה ברורה שאין שומעים בשלב הערעור, בין בבית-המשפט המחוזי ובין בבית-משפט זה, טענה שלא הועלתה בערכאה הראשונה. ... מה לנו, שנעשה את מלאכת הצדדים בתיק אזרחי רגיל, כאשר כל אחד מיוצג על-ידי עורך-דין, כשההלכה היא שהצדדים קשורים בטענותיהם וכי המשפט מתנהל בהתאם לפלוגתאות שנוסחו על-ידיהם". (ראו בעניין זה גם ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 432, 435; ע"א 210/84 בנק המזרחי המאוחד בע"נ נ' חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(2) 667, 670). 9. מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין טענות אלה של המערער להידחות. הלכה היא, כי ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים – הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (ראו דברי השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767). תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע. "חולשה" חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק (ראו פרידמן וכהן, חוזים, הוצאת אבירם, 1992, בעמ' 976 ו- 980; ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, בעמ' 253-261; ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן ואח', פ"ד נה (1) 939). כבר נקבע, כי כל אחד מן היסודות האמורים צריך להתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו, אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון, כבדי משקל, ואינן פוטרות את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום בו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוטל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט את הדרישה, כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. וכך קבע בעניין זה הנשיא מ' שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ ואח', פ"ד מ (4) 533 בעמ' 541: "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין". לפיכך, "חשובה וחיונית הצטברות יסודותיה" (ג' שלו, חוזים, בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם (ראו ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן, פ"ד נה (1) 939). יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (ראו דברי השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762) "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף" (ראו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לב (4) 673 בעמ' 685). אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (ראו דברי השופט י' קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד (4) 749, בעמ' 756). בהקשרים כלכליים-מסחריים, מעוררת הסוגיה של עושק קשיים ניכרים. עומדים על כך המלומדים פרידמן וכהן בספרם: "מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי אם כל קושי כלכלי יפתח את השער לטענת עושק" (פרידמן וכהן, חוזים, הוצאת אבירם, 1992, בעמ' 990). בענייננו נראה, כי אין לקבל את טענת המערער לעושק מאחר ולא מתקיימים התנאים לקיום העילה. המערער הודה, כי חתם על כתב הויתור והדבר נעשה במודעותו ומתוך רצונו המלא. לא היה בנסיבות המקרה על ניצול כלשהו של חולשה, המטיל צל על כתב הויתור. נראה, כי העובדה, שהמערער החליט לחתום על כתב הויתור יכולה ללמד, בנסיבות העניין, לכל היותר, על פגם בשיקול-דעת עסקי בלבד, משמע פגם בכדאיות העסקה, אולם אין מדובר בפגם, העונה על התנאים הדרושים לקיום עילת העושק. 10. עוד טוען המערער, כאמור, כי עיקר פרשת התביעה נסבה בעיקר על עובדות שאירעו ברובן לאחר חתימת כתב הויתור. דא עקא, כל העילות של פגמים בכריתת חוזה, המצויות בחלק ב' של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הן עילות אשר אינן יכולות להתקיים לאחר כריתת החוזה, אלא רק לפני כריתתו. המערער טוען במסגרת כתב התביעה, כי יש לפרש את כתב הויתור ככזה שחל רק על "הסכם אבטחת היהלומים" ולא חל על "ההסכם הצבאי". כעת, בהודעת הערעור, טוען המערער, כי המשיב הטעה, לכאורה, את המערער בכל הנוגע לתחולתו של כתב הויתור. נראה, כי טענות המערער אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, שכן מדובר בטענות עובדתיות חלופיות. בין כך ובין כך, ברי, אפוא, כי אין המערער יכול לשנות גרסאות עובדתיות בשלב זה ולהחליט כי חתם בטעות על כתב הויתור והרי לא ניתן לטעות ביחס למשהו שמלכתחילה נטען שאין הוא קיים. בעניין זה יש עוד לומר, כי "ההסכם הצבאי" נשוא כתב התביעה נערך עובר לחתימה על כתב הויתור. במהלך הדיון בפני בית-המשפט המחוזי, הודה בא-כוח המערער, כי לאחר החתימה על כתב הויתור, לא נעשו בין הצדדים כל עסקאות נוספות, אלא מדובר בעסקים שמקורם עוד קודם לחתימת כתב הויתור (ראו בעמ' 5-6 להחלטה). בנסיבות אלה נראה, כי הדברים אינם מתיישבים עם טענות המערער בהודעת הערעור. פרשנות כתב הויתור 11. העילה לבקשה לסילוק על הסף במקרה זה היא כתב הויתור עליו חתם המערער, שכותרתו: "קבלה וסילוק". כאמור, טוען המערער, כי יש לפרש את כתב הויתור ככזה שחל רק על "הסכם אבטחת היהלומים" ולא חל על "ההסכם הצבאי". בבואנו לפרש את כתב הויתור ולבחון אותו באופן ניטראלי ובמנותק מהידע שיש לפנינו כיום, בדיעבד, על משמעותו הכלכלית, עלינו להיות זהירים. ברור, אפוא, כי יש לבחון את כתב הויתור לאור עקרון העל המנחה, הלא הוא חופש החוזים. הפרשנות שמציע המערער, לפיה כתב הויתור יוגבל ויחול רק על הסכם אבטחת מונופול היהלומים של המשיב בקונגו ולא על ההסכם הצבאי שנחתם, לטענתו, מאוחר יותר, בעל-פה ואשר הצדדים התכוונו במפורש שלא להביאו לידי סיום במסגרת כתב הויתור, בעייתית בעיני. אעמוד על כך כעת. תהליך הפרשנות הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה על-מנת לרדת לטיבו של המסמך. "התהליך הפרשני הוא 'רצף'. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490). מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי ולעתים, במקרים בהם הנתונים שבפניו אינם מספיקים, יאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים. במקרה זה לא ישאל עצמו מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים. ראשית, ינסה הפרשן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 407). לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה. וכך הסביר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265, בעמ' 299-300: "השלב הראשון (גזירת אומד הדעת הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה". עוד נאמר בעניין זה, כי: "נקודת המוצא לכל פרשנות – בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית – היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" – בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע – שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע "הטקסט", קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר תחומי התפרסותו...". (ראו ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא (1) 282, 304). יחד עם זאת, אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה, אלא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265), אשר עסק בבדיקת התכלית הסובייקטיבית של החוזה, קבעו בדעת רוב, השופטים ד' לוין וא' ברק (כתוארו אז), כי אין להגביל את השופט אך ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו, וכי רשאי הוא להתייחס למכלול נתונים פנימיים וחיצוניים ולפרש את הוראות החוזה תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתייחס לנסיבות חיצוניות לחוזה, להנחות היסוד שלו, למבנהו הפנימי ולהגיונו הפנימי, אף אם אלה מצריכים שינוי לשונו. בפסק-דינו הדגיש השופט ברק (כתוארו אז), כי אין לחלק את ההליך הפרשני לשני שלבים נוקשים, כפי שסבר השופט מצא, ואין מקום ליצור "תחנת מעבר" בין החוזה לבין הנסיבות (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490-491). יחד עם זאת, אין משקלה של לשון החוזה זהה למשקלן של הנסיבות, כשמתגבשת המסקנה הפרשנית - כאשר יש התנגשות בין אומד הדעת העולה מתוך החוזה לבין אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת העולה מתוך החוזה על העליונה (ראו א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 492). ומן הכלל אל הפרט 12. אפנה תחילה לבחון את טענת המערער, לפיה אומד דעת הצדדים, הן הסובייקטיבית והן האובייקטיבית, הייתה להגביל את תחולת כתב הויתור רק על הסכם אבטחת מונופול היהלומים של המשיב בקונגו ולא על ההסכם הצבאי שנחתם בין הצדדים בעל-פה. כאמור לעיל, אנסה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של כתב הויתור. אפתח בבחינת לשון כתב הויתור. בכתב הויתור נאמר: "אני הח"מ, יוסי כמיסה... מאשר בזה כי ביום ... קיבלתי לידי מחברת די.ג'י. איי. יהלומים בע"מ ... שיק מס'... על-סך של 1,400,000 ש"ח וזאת לאחר שביום... קיבלתי לידי סך קודם של 6,000 ש"ח (כל התשלומים כאמור, להלן: התשלום"). ... התשלום מהווה סילוק סופי ומוחלט של כל דרישותיי ותביעותיי מדי. ג'י.איי. או מכל מי מטענה, בעלי מניותיה וחברות קשורות לה, לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור בגין מתן השירותים הבאים: (א) ליווי ואבטחה אישיים בקונגו; (ב) מתן יעוץ בתכנון מערכת האבטחה של פעילות חברת IDI בקונגו; (ג) פעילות לשם איתור, מיון גיוס והשמה של כח אדם למערכת האבטחה האמורה (אשר לא נשלמה עקב הפסקת קשריי עם די.ג'י.איי והחברות הקשורות עמה). לאחר קבלת התשלום האמור אין ולא יהיו לי או לאחר מטעמי או למי שפעל בשירותי או על פי הוראתי, כל דרישה או תביעה כלפי די.ג'י.איי. או כלפי כל גורם הקשור בה, לרבות בעלי מניותיה, מנהליה, חברות הקשורות בה וכיוצא באלה". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] תחילה יש לציין, כי "ההסכם הצבאי" נשוא כתב התביעה נערך עובר לחתימה על כתב הויתור ובמהלך הדיון בפני בית-המשפט המחוזי הודה בא-כוח המערער, כי לאחר החתימה על כתב הויתור, לא נעשו בין הצדדים כל עסקאות נוספות, אלא מדובר בעסקים שמקורם עוד קודם לחתימת כתב הויתור (בעמ' 5-6 להחלטה). לשון כתב הויתור נוקטת בלשון רחבה וגורפת ונראה, כי נועדה לצורך "סילוק סופי ומוחלט" של כל דרישות הצדדים. כמו-כן בכתב הויתור נכתב במפורש, כי "אין ולא יהיו... או לאחר מטעמי... כל דרישה או תביעה". לשון זו ברורה, מפורשת ואינה משתמעת לשני פנים. הצדדים סיכמו ביניהם בכתב ובמפורש, כי לאחר קבלת תשלום בסכום של 1.4 מיליון ש"ח, לא יהיו למערער דרישות או תביעות נוספות כנגד המשיב. יתרה מכך, לשון כתב הויתור לא מתייחסת במפורש לשאלה, האם הכוונה הייתה להחיל בכתב הויתור את שני ההסכמים שנחתמו בין הצדדים – אם אכן נחתמו שני הסכמים – או שמא הכוונה הייתה, שכתב הויתור יחול רק על הסכם אבטחת מונופול היהלומים של המשיב בקונגו, כטענת המערער. כתב הויתור שותק לעניין זה. בית-המשפט המחוזי למד מן השתיקה את הלאו, כלומר, מאחר ולשון כתב הויתור לא התייחסה לכך במפורש, משמע, שהצדדים לא התכוונו ליישם את ההגבלה הנטענת. מאמץ אני את קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי. סבורני שניתן להגיע למסקנה דומה, גם אם נעזר בבחינת הנסיבות החיצוניות לכתב הויתור. אף אם המצב היה כזה, שבין הצדדים נחתמו שני הסכמים, כפי שתיאר המערער, ואם כוונת הצדדים הייתה להחיל את כתב הויתור רק על ההסכם לאבטחת מונופול היהלומים של המשיב בקונגו, כפי שטוען המערער, מדוע בחרו הצדדים לנסח את כתב הויתור כסילוק גמור, סופי ומוחלט של כל הדרישות והתביעות ביניהם, בלשון כה גורפת וכוללנית? ואם נוסיף לכך את קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, לפיה כאמור הודה בא-כוח המערער, כי לאחר החתימה על כתב הויתור, לא נעשו בין הצדדים כל עסקאות נוספות (בעמ' 5-6 להחלטה), הרי שנגיע למסקנה, לפיה הצדדים השתמשו בלשון גורפת בכתב הויתור, משום שלא התכוונו להחילו רק על ההסכם לאבטחת מונופול היהלומים של המשיב בקונגו, אלא גם על ההסכם הצבאי. הלכה היא, כי בית-המשפט הדן בתביעה רשאי, לפי שיקול-דעתו, להורות על דחיית התביעה מקום שנחתם כתב ויתור וסילוק. כך למשל, נקבע בע"א 134/77 גניסלב נ' אקמן ואח', פ"ד לב(1) 748, בעמ' 752: "עד כאן חלקתי על דעתו של השופט המלומד. אולם במסקנתו התבסס לא רק על ניסוח פרשת-התביעה אלא בעיקר על נוסח כתב-הוויתור הנ"ל שבו הוא ראה ראיה ניצחת לכך שהביטוח שעשו המערערים לא היה ביטוח חלקי אלא ביטוח מלא. בזה אני תמים דעים עם השופט המלומד. גם לי נראה שגורל התביעה הזאת חייב היה להיחתך על-הסף על יסוד אותו מסמך. ... ולשון המסמך ברורה עד כדי כך שעדות בעל-פה הבאה לאחר מעשה אינה יכולה לעמוד כנגד הכתוב במסמך". (בעניין זה ראו גם ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ש' לוין – עורך, מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 417). לפיכך, אינני סבור, כי ניתן לפרש את כתב הויתור כאילו הוא חל רק על ההסכם לאבטחת מונופול היהלומים, כפי שטוען המערער, אלא יש לפרשו כלשונו הגורפת, כך שהוא חל על כלל ההסכמות שהושגו בין הצדדים, כשמטרתו תשלום סכום נכבד למערער, המהווה סילוק סופי ומוחלט של כל דרישותיו וטענותיו כלפי המשיב. 13. לכך יש להוסיף את העובדה, כי המערער נמנע מלזמן לחקירה את המצהיר מטעם המשיב, עורך-הדין יואב מני, אשר הגיש תצהירו בתמיכה לבקשה לדחייה על הסף שהגיש המשיב, וזאת בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בהעדר חקירה של המצהיר על תצהירו, מוחזק המערער כמי שמנוע מלטעון כנגד התצהיר ויש לראות את התצהיר ככזה שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. בתצהיר נאמר, כי הכוונה הייתה אומנם סילוק סופי ולכן עורך-הדין מני ניסח את כתב הויתור בלשון רחבה ביותר ככל הניתן והוכחשה טענת המערער, לפיה מדובר היה בויתור, המתייחס לשירותים מסוימים בלבד. עוד ציין המצהיר בתצהירו, כי אותו פירוט הכלול בכתב הויתור נועד לשם הדוגמא בלבד ונאמר עליו "לרבות ומבלי לגרוע מכלליות האמור". הכוונה ל"כלליות האמור" הינה, כי התשלום ששילם המשיב למערער מהווה סילוק סופי ומוחלט של כל הדרישות והתביעות מצד המערער. סוף דבר 14. לסיכום, ומכל האמור לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את העתירה. כמו-כן, אציע לחבריי לחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות משפט בסכום של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ג באב התשס"ח (14.8.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04092070_H31.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il