פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק דנ"א 9201/08 בבית המשפט העליון דנ"א 9201/08 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר העותר: פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 10060/07 מיום 2.10.08 שניתן ע"י כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' רובינשטיין וי' דנציגר תאריך הישיבה: כ"ו בכסלו התשס"ט (23.12.08) בשם העותר: עו"ד שמעון שובר ועו"ד שמואל מורן בשם המשיבה: עו"ד בני דון-יחיא, עו"ד פרופ' דב פרימר עו"ד לימור סויסה ועו"ד מורן פרוינד פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 10060/07 (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' רובינשטיין וי' דנציגר) (להלן - פסק הדין בערעור), בו נקבע כי בנם הקטין של העותר והמשיבה יהגר לגרמניה יחד עם אמו. תמצית העובדות וההליכים המשפטיים 2. ענייננו בפרשה המעסיקה את הערכאות השיפוטיות בישראל זה כחמש שנים. במרכזה עומדת השאלה האם יוכל בנם הקטין של העותר והמשיבה להגר לגרמניה יחד עם אמו, אזרחית גרמניה. השתלשלות האירועים תוארה בפירוט רב בפסק הדין בערעור. להלן יוצגו עיקרי העובדות בתמצית. 3. העותר הינו יהודי, אזרח ותושב ישראל, יליד 1971 (להלן - העותר או האב). המשיבה היא נוצריה, אזרחית ותושבת גרמניה, ילידת שנת 1963 (להלן - המשיבה או האם). המשיבה עבדה בתור דיילת בחברת "לופטהאנזה". השניים הכירו בטיול בהודו בשנת 1995. המשיבה הייתה נשואה לאחר באותה עת. זמן מה לאחר מכן התגרשה המשיבה מבעלה והעותר והמשיבה החלו לנהל מערכת יחסים. כל אחד מהצדדים המשיך להתגורר בארצו, כאשר המשיבה מבקרת מדי פעם את העותר בארץ. בין השנים 1999-1998 התגוררו השניים יחד בישראל. ביום 30.7.01 נולד בגרמניה בנם המשותף (להלן - הקטין). זמן קצר לאחר הלידה שבה המשיבה עם הקטין לארץ. בתקופה שבין חודש יולי 2001 לחודש פברואר 2003 התגוררו העותר, המשיבה והקטין בישראל. במהלך אותה תקופה נסעו המשיבה והקטין מספר פעמים לביקורים משפחתיים בגרמניה. ביום 17.3.03 טסה המשיבה יחד עם הקטין לגרמניה ומשהגיעה לשם הודיעה לעותר כי אין בכוונתה לשוב לארץ. או אז, ולאחר שהמשיבה הגישה תביעה למשמורת על הקטין בגרמניה, הגיע העותר לגרמניה והגיש שם תביעה להשבת הקטין לישראל לפי האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים מיום 25.10.80 (להלן - אמנת האג). ביום 17.6.03 ניתן פסק דינו של בית המשפט בגרמניה אשר קבע כי להורי הקטין תהיה משמורת משותפת עליו והורה למשיבה לשוב עם הקטין לישראל. לאחר שערעור שהגישה על פסק הדין נדחה, שבה המשיבה עם הקטין לישראל. ביום 9.10.03 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו תביעה למשמורת על הקטין. ביום 31.12.2003 הגישה היא תביעה למתן היתר להגירתו של הקטין לגרמניה. כן הגישה המשיבה תביעה למזונות ומדור נגד העותר. 4. בית המשפט לענייני משפחה מינה את ד"ר שפרה דיאור, פסיכולוגית קלינית (להלן - המומחית), על מנת שתערוך חוות דעת בשאלת המשמורת על הקטין ובשאלת ההגירה. חוות הדעת הוגשה ביום 16.1.05 (להלן - חוות הדעת הראשונה). בחוות הדעת הומלץ כי המשמורת על הקטין תוענק למשיבה. זאת, על רקע ממצאי המומחית לפיהם המשיבה היא בעלת מסוגלות הורית גבוהה יותר. אשר לשאלת ההגירה, הומלץ בחוות הדעת לאפשר את הגירת הקטין עם המשיבה לגרמניה למשך תקופה של שנה. תקופה זו נועדה לאפשר בחינה של התנהלות המשיבה, בדגש על עידוד הקשר בין הקטין לבין העותר. זאת, על רקע סימני שאלה שהועלו בחוות הדעת בנוגע להתייחסות המשיבה לחשיבות הקשר בין העותר לקטין. למרות חשש זה, נקבע בחוות הדעת כי החלופה לפיה תתאפשר הגירת הקטין ואימו לגרמניה היא בבחינת "הרע במיעוטו". הדבר הוסבר על יסוד הצורך להתחשב במצוקה הנפשית הקשה אשר עלולה להיגרם למשיבה, הנעדרת כל זיקה לישראל, כתוצאה מהחלטה אשר תאסור על הקטין להגר עימה לגרמניה. בחוות הדעת צוין, כי מצוקת המשיבה צפויה להשפיע באופן שלילי על טובתו של הקטין עצמו. ביום 7.8.06 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ט' קופלמן פרדו). בית המשפט קבע כי קיים חשש שמא המשיבה לא תפעל לעידוד הקשר בין הקטין לאביו אם תותר ההגירה. החשש התבסס על התנהלות המשיבה בתקופה בה התנהלו בגרמניה ההליכים להשבת הקטין לישראל. עם זאת, אימץ בית המשפט את ההמלצות שפורטו בחוות הדעת וקבע כי המשמורת על הקטין תינתן למשיבה, אשר תוכל להגר עימו לגרמניה למשך שנה אחת. כן נקבע כי בסופה של השנה תיבחן שאלת המשמורת וההגירה באופן סופי. 5. העותר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות לערער על ההחלטה. במסגרת הדיון בבקשה הורה בית המשפט למומחית לערוך חוות דעת נוספת בעניינו של הקטין. חוות דעת זו הוגשה לבית המשפט ביום 11.1.07 (להלן - חוות הדעת השנייה). בחוות הדעת נותרה בעינה ההמלצה כי המשיבה תהיה בעלת המשמורת על הקטין. ברם, ההמלצה שונתה באשר להגירת הקטין לגרמניה. זאת, בשל הבנתה של המומחית כי בית המשפט לענייני משפחה קבע כעניין עובדתי כי המשיבה מנעה את הקשר בין הקטין לבין אביו בשעה ששהתה עימו בגרמניה. לפיכך, מצאה המומחית כי החשש מפני פגיעה בקשר בין הקטין לאביו, עליו הוצבע בחוות הדעת הראשונה, מקבל משנה תוקף. כן צוין כי חלוף הזמן מאז ניתנה חוות הדעת הראשונה הוביל לכך כי הקטין התערה בישראל. על כן, החשש מפני נזק שייגרם לו כתוצאה ממעבר לגרמניה הוא גדול יותר, בפרט לאור חרדת הנטישה ממנה סובל הקטין. ביום 23.10.07 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ס' רוטלוי והשופטות י' שטופמן וי' שיצר). בית המשפט אימץ את האמור בחוות הדעת וקבע כי בנסיבות העניין טובת הקטין מחייבת את השארתו בישראל. בית המשפט הוסיף, כי החשש מפני הפגיעה שתיגרם לקטין כתוצאה מההגירה גובר על החשש מפני פגיעה במצבה של האם כתוצאה מהשארתה למעשה בישראל בניגוד לרצונה. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי אין להתעלם מכך שהמשיבה קשרה חייה עם גבר ישראלי והיא מתגוררת בישראל זה 12 שנים. בית המשפט הוסיף כי אילו החלטת בית המשפט לענייני משפחה הייתה נותרת על כנה, היה עלול להתעורר קושי באכיפת הסדרי הראייה שנקבעו בה. 6. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. הבקשה נדונה בפני הרכב כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על-פיה. פסק הדין בערעור ניתן ביום 2.10.08, ובו קבע בית המשפט כי יש לאפשר את הגירת הקטין יחד עם המשיבה לגרמניה. בית המשפט ביסס את הכרעתו על שני נימוקים עיקריים: האחד, כי בחוות הדעת השנייה ניתן משקל יתר לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה באשר לנכונות המשיבה לעודד את הקשר בין הקטין לבין אביו. לעניין זה ציין בית המשפט, כי בית המשפט לענייני משפחה לא קבע ממצא נחרץ באשר לאופן בו נהגה המשיבה בעת שהותה בגרמניה עם הקטין. כן עמד בית המשפט על כך שמטרתה של חוות דעת מומחה הינה לספק נקודת מבט אובייקטיבית-מקצועית באשר לטובת הקטין. לפיכך, מצא כי נפל פגם בעצם ההסתמכות של חוות הדעת על קביעתו העובדתית של בית המשפט. עוד הוסיף בית המשפט, כי המומחית עצמה ציינה כי אם היה מתברר לה שבית המשפט לענייני משפחה לא קבע ממצא עובדתי לעניין זה הייתה חוזרת להמלצתה הראשונה. הנימוק השני עליו התבסס פסק הדין בערעור היה כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לקושי שייגרם למשיבה כתוצאה מהחלטה המחייבת אותה להישאר בישראל בניגוד לרצונה. בית המשפט קבע כי ההשלכות החמורות שעלולות להיות להחלטה כזו על האם, כפי שתוארו בחוות הדעת הראשונה והשנייה, אינן מתיישבות עם טובת הקטין עצמו. בהקשר זה הוסיף בית המשפט כי האם נעדרת כל זיקה לישראל פרט לעצם המצאו של הקטין בישראל וכי שהותה בישראל בשנים האחרונות נבעה אך ורק מהתמשכות ההליכים בעניינה. 7. לאור כל האמור, הורה בית המשפט על התרת הגירתו של הקטין יחד עם המשיבה לגרמניה, בכפוף לתנאים הבאים: "א. המבקשת תגיע לישראל יחד עם הקטין לפחות ארבע פעמים בשנה קלנדרית, לתקופה שלא תפחת משבעה ימים בכל פעם, ובמהלך תקופה זו תאפשר לקטין ללון בבית המשיב ככל שהמשיב יחפוץ בכך; ב. המבקשת תאפשר למשיב לבקר את הקטין בגרמניה ככל שיחפוץ בכך, לאחר תיאום עימה של מועד הביקור לכל הפחות שבועיים מראש; ג. להבטחת קיומם של הסדרי הראייה דלעיל, תפקיד המבקשת במזכירות בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב ערבות אישית בסך 200,000 ש"ח, זאת לפני יציאתה את הארץ עם הקטין וכתנאי לכך; ד. בעוד כשנתיים ימים אך לא יאוחר מיום 30 בספטמבר 2010, יוחזר הדיון בעניינו של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב, על מנת שיבחן האם המבקשת עמדה בהתחייבויותיה דלעיל והאם אכן נשמר קשר סביר בין המשיב לבין הקטין. לאחר בדיקת העניין, יקבע בית המשפט לענייני משפחה האם לאשר את הגירתו של הקטין באופן סופי אם לאו. ה. לבסוף, המבקשת תפעל להוצאתו של "צו מראה" בבית המשפט המוסמך בגרמניה, אשר יעגן את הסדרי הראייה האמורים לעיל, לרבות החזרת הבקשה לבחינתו של בית המשפט לענייני משפחה כאמור בסעיף (ד) לעיל, וזאת לא יאוחר מיום 31 בדצמבר 2008. העתקים של הצו האמור יומצאו הן למשיב והן לבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב בתוך שבוע ימים מן המועד שבו יוצא הצו" (שם, בפיסקה 44 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). יוער, כי השופט א' רובינשטיין, בדעת יחיד, ראה לנכון לקבוע מספר תנאים נוספים להגירה. לגישתו של השופט רובינשטיין היה מקום לקבוע כי יציאת הקטין תותר רק לאחר תקופת התארגנות מסוימת וכי תהיה לתקופה של שנה ושמונה חודשים בלבד. כן מצא השופט רובינשטיין כי יש ליתן אפשרות להקדים את מועד הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בישראל אם יהיה בכך צורך, וכי בדיון שיערך בשנת 2010 יישמע הקטין עצמו. עוד הוסיף השופט רובינשטיין כי עובר ליציאת הקטין יוסדרו הסידורים המשפטיים בגרמניה באופן שיבטיח את ההסדרים שנקבעו וכי יש להבטיח שהקטין יירשם ללימודים בבית ספר יהודי. 8. על פסק הדין הוגשה בקשה לדיון נוסף. ביום 20.11.08 הורתה כבוד הנשיאה ד' ביניש כי דיון נוסף בפסק הדין בערעור יתקיים בפני הרכב שופטים מורחב של בית משפט זה. הדיון בעתירה התקיים בפנינו ביום 23.12.08 ובסופו הורינו על עריכת חוות דעת נוספת בעניינו של הקטין (להלן - חוות הדעת העדכנית). חוות הדעת העדכנית 9. חוות הדעת הוגשה ביום 19.1.09. מחוות הדעת עולה כי הורי הקטין ממשיכים להאשים האחד את השני באי שיתוף פעולה ובפגיעה בצרכיו של הקטין. כך למשל, טענה המשיבה כי אמו של העותר הסיתה את הקטין נגד הנסיעה ואילו העותר טען כי כתוצאה מהחלטת בית המשפט התעצמה החרדה של הקטין. לפי האמור בחוות הדעת, סובל הקטין ממצוקה על רקע התמשכות ההליכים המשפטיים בעניינו. לעניין זה מציינת המומחית, כי הקטין קרוע בין הוריו ומתקשה מאוד להביע עמדה באשר להעדפות שלו ביחס להגירה. כך, מצוטט הקטין: "אני אומר מה שאומרים לי להגיד...אני כמו רובוט... הם כאילו מהפנטים אותי לומר שאם אני אטוס עם אמא, אבא יהיה עצוב, ואם אשאר עם אבא, אמא תהיה עצובה, אז אני לא יודע מה לעשות וזה עושה אותי מאוד עצוב" (עמ' 6 לחוות הדעת העדכנית). כן עולה מחוות הדעת, כי הקטין מביע חששות מסוימים על רקע השתלבותו העתידית בגרמניה. לצד זאת, מציינת חוות הדעת כי הקטין מאושר בארץ, מעורה וקשור לסביבתו הנוכחית וכי הקשר שלו עם אביו התהדק עוד יותר. יוער, כי מחוות הדעת עולה כי לאחרונה אובחן הקטין כסובל מלקות למידה מסוימת, הגורמת לו לקשיים בהבנת הנקרא. 10. המומחית מוסיפה כי הקשיים והנזקים הנפשיים הצפויים לקטין כתוצאה ממעבר לגרמניה, עליהם הצביעה גם בחוות הדעת השנייה, התעצמו בשל חלוף השנים. המומחית סבורה אמנם כי אם יורה בית המשפט על הגירת הקטין יוכל הוא להתמודד בסופו של דבר עם ההגירה והקשיים הכרוכים בה. זאת, בשל העובדה כי הינו בעל "כוחות ומשאבים פנימיים טובים". עם זאת, מוצאת היא כי ההגירה לא תהיה לטובתו של הקטין בשל המחיר הנפשי שעלול להיגבות ממנו, אשר כאמור הפך למשמעותי יותר בשל חלוף הזמן. בהקשר זה מתייחסת המומחית אף לחרדת הנטישה של הקטין, כמו גם לעובדה כי הביע חשש מכך שיהיה עליו להישאר אצל סבתו בעת שאימו נמצאת בעבודתה. עוד מוסיפה המומחית כי קשיי הלמידה שאובחנו אצל הקטין עלולים להקשות אף יותר את השתלבותו במסגרת לימודית בגרמניה. לשיטתה של המומחית, שיקולים אלה גוברים על הקשיים שיגרמו למשיבה כתוצאה מאיסור ההגירה והשפעתם השלילית האפשרית על הקטין. לפיכך, ממליצה המומחית כי הקטין יישאר בארץ ולא יוכל להגר עם אימו. יוער, כי מחוות הדעת עולה כי המשיבה ציינה שבחודש אפריל 2009 היא מתעתדת לשוב לעבודתה כדיילת, בין אם תותר ההגירה בין אם לאו. לאור זאת, הומלץ כי כאשר תשוב האם לעבודתה כדיילת אויר, יתגורר הקטין עם אביו בתקופות היעדרה. את חוות דעתה מסכמת המומחית כך: "הקטין הוא ילד מפותח ומטופח, קשור מאד לכל אחד מהוריו בעבותות עזים. הוא מצוי בקונפליקט נאמנויות קשה ביותר וחש חוסר וודאות באשר לעתידו, הפוגעים בתחושת היציבות שלו ובבריאותו הנפשית. יותר מכל, זקוק עתה הילד להחלטת בית המשפט ולסיום המאבקים המשפטיים" (עמ' 11 לחוות הדעת העדכנית). טענות הצדדים 11. שני הצדדים טענו בפנינו טענות רבות, אשר מרביתן מהוות חזרה על טיעונים שנשמעו כבר בפני הערכאות הקודמות אשר דנו בעניינם. אינני רואה מקום לפרט את כל הטענות, ואציין להלן את העיקריות שבהן. טענותיו של העותר מופנות נגד פסק דין בערעור. לטענת העותר, שגה בית המשפט כאשר התערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, בניגוד להמלצת המומחית. לשיטתו של העותר היה על בית המשפט ליתן משקל משמעותי לחשש מפני ניתוק הקשר בינו לבין הקטין. זאת, בפרט בהתחשב בכך שהמשיבה חטפה בעבר את הקטין לגרמניה ומנעה את הקשר בינו לבין העותר. כן טוען הוא, כי יש להתחשב בעובדה כי העותר הינו בן שכול, אשר גדל ללא אב. עוד מוסיף העותר כי לאור הקושי לאכוף בגרמניה פסקי דין ישראליים בענייני משפחה קיים חשש שהתנאים שנקבעו בפסק הדין לא יקוימו בפועל. העותר אף משיג על חלק מהתנאים וטוען כי הם אינם מספיקים כדי להבטיח את המשך הקשר בינו לבין הקטין. העותר תומך, כמובן, בהמלצות המופיעות בחוות הדעת העדכנית. בהקשר זה מציין הוא, כי במסגרת עקרון טובת הילד אין מקום להתחשב בטובתם של מי מההורים. לטענתו, מצבה הקשה של המשיבה נגרם למעשה באשמתה היא, שכן היה באפשרותה לנסות ולהתערות בארץ במהלך השנים בהן היא שוהה כאן. לבסוף, חוזר העותר על כך שטובתו של הקטין מחייבת את השארתו בישראל. זאת, בהתחשב בכך שבישראל נמצאים שני הוריו, בעוד שבגרמניה ינותק מאביו ואף ייאלץ להישאר ללא האם פעמים רבות לאור עבודתה. 12. המשיבה טוענת, מצידה, כי אין מקום להתערב בפסק הדין בערעור. המשיבה חוזרת ומתחייבת לעמוד בכל התנאים שנקבעו בפסק הדין. לטענתה, אין כל חשש כי תמנע קשר בין הילד לאביו, ומוסיפה כי פנתה כבר לערכאות המתאימות בגרמניה כדי להוציא "צו מראה" כנדרש. לשיטתה, חוות הדעת העדכנית אינה נותנת משקל מספיק להשפעת המצוקה שתיגרם לה כתוצאה מהישארותה הכפויה בארץ על טובת הקטין. כן מציינת המשיבה, כי על אף רצונה להישאר עם הקטין בארץ, אין היא יכולה לשלול את האפשרות כי בעקבות החלטה האוסרת את ההגירה תחליט היא לעזוב את ישראל, בשל מצבה הכלכלי המחייב אותה לחזור לעבודתה כדיילת בגרמניה. המשיבה מוסיפה, כי משמעות הדבר היא שייתכן כי הקטין יאלץ להישאר במשמורת העותר, אשר אינו מתאים להיות ההורה המשמורן. לטענת המשיבה, המומחית לא הביאה אפשרות זו בחשבון ועל כן אין לאמץ את המלצתה. המשיבה מוסיפה עוד כי המומחית לא ציינה בחוות הדעת כי בכוונתה לעבוד כדיילת קרקע, כך שהקטין לא ייאלץ ללון אצל סבתו. עוד מציינת המשיבה כי בחודשים אפריל-מאי תהיה היא בקורס במקום עבודתה ולפיכך לא תעדר בלילות בתקופה זו. יוער, כי מתגובת המשיבה עולה כי אם תותר ההגירה מתכוונת היא לגור בעיר וויסבאדן, הקרובה למקום מגוריה של אמה. עוד יצוין כי מהמסמכים שהוגשו לנו עולה כי ניסיון לרשום את הקטין לבית ספר יהודי בעיר פרנקפורט לא צלח. המשיבה, מצידה, מציינת כי בכוונתה לדאוג לכך שהקטין ילמד עברית במסגרת פרטית. יש להוסיף, כי ביום 12.3.09 הגיש העותר תגובה מטעמו לתשובת המשיבה. במסגרת התגובה טען העותר כי אין ליתן משקל להצהרת המשיבה בדבר כוונתה לחזור לגרמניה אף ללא הקטין, שכן היא סותרת את עמדתה העקבית של המשיבה, כי תישאר בישראל עם הקטין. בקשת המשיבה להגיש תגובה מטעמה לתגובת העותר נדחתה בהחלטה מיום 18.3.09. 13. הצדדים עדכנו את בית המשפט באשר להליכים אשר ננקטו בגרמניה לאחר שניתן פסק הדין בערעור. מהמסמכים שהוגשו עולה כי המשיבה פנתה לשתי ערכאות מקומיות בגרמניה בבקשה ליתן "צו מראה" אשר יבטיח את אכיפת ההסדרים שנקבעו בפסק הדין בערעור. בקשה שהגישה המשיבה לבית המשפט בפרנקפורט נדחתה, לטענת המשיבה מחמת היעדר סמכות מקומית. המשיבה הגישה ערעור על ההחלטה. בקשה אחרת תלויה ועומדת בפני בית המשפט בוויסבאדן, שם מתכננת המשיבה להתגורר אם תותר ההגירה לגרמניה. על-פי טענת המשיבה, צפוי בית המשפט בוויסבאדן לתת החלטה המעניקה "צו מראה" כמבוקש. העותר טוען, לעומת זאת, כי אין וודאות שהצו אכן יינתן וכי כרגע הבקשה תלויה ועומדת. יוער כי בין הצדדים הייתה מחלוקת בשאלה האם הבקשה האמורה הוגשה בידיעתו של העותר אם לאו. דיון 14. במוקד הדיון שלפנינו עומדת שאלת הגירתו של הקטין לגרמניה יחד עם המשיבה. ההכרעה במקרים בהם מבקש הורה להגר עם ילדו לארץ אחרת שעה שההורה השני נשאר בישראל ומנותק למעשה מהקשר היומיומי עם הילד היא קשה ביותר. מדובר בהחלטה בעלת משמעויות מרחיקות לכת לכל הצדדים המעורבים: ההורה המבקש להגר ולחיות את חייו בהתאם לרצונו במדינה אחרת, ההורה הנותר בישראל ומבקש לשמר את הקשר הרציף עם ילדו, והילד אשר זקוק לקשר עם שני הוריו. אכן, אין זה מקרה כי בעניינים אלו נוטה בית המשפט לקבוע כי ההכרעה היא בבחינת "הרע במיעוטו". אין חולק כי לילד ולהוריו עדיף כי ההחלטה על מקום מגוריי הילד תתקבל מתוך הסכמה משותפת. ואולם, משהסכמה משותפת כזו אינה ניתנת להשגה, מוטלת המשימה על בית המשפט להכריע בשאלת ההגירה בהתאם לעקרון טובת הילד (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). בהכרעה בשאלה הסבוכה שהוצגה לפתחנו עמדו לפניי מספר הנחות יסוד: האחת, כי סוגיית המשמורת הוכרעה למעשה ונקבע כי הקטין יהיה במשמורת המשיבה. השנייה, כי העותר אינו יכול לשאת בגידול הקטין לבדו. השלישית, כי זיקתה היחידה של המשיבה לארץ נובעת משהותו של הקטין כאן ומהתמשכות ההליכים המשפטיים בעניינו. בחינתם של שיקולים אלו, לאור העקרון המנחה של טובת הילד, הובילה אותי למסקנה כי יש להותיר את פסק הדין בערעור על כנו ולאפשר את הגירת הקטין יחד עם המשיבה לגרמניה. 15. כאמור, בכל חוות הדעת שהוגשו בענייננו הומלץ כי המשיבה תהיה בעלת המשמורת על הקטין. זאת, לאור התרשמותה של המומחית כי המשיבה היא בעלת מסוגלות הורית גבוהה יותר. כך, בחוות הדעת הראשונה: "נמצא שלגב' ו' כוחות פנימיים טובים יותר, היא מתמודדת בצורה טובה יותר עם המטלות והדרישות של החיים, ויש לה יכולת טובה יותר להתמודד עם מצבי לחץ ומצוקה" (עמ' 37 לחוות הדעת הראשונה). על דברים אלה חזרה המומחית אף בחוות הדעת הנוספות מטעמה. הצדדים לא ביקשו לערער על קביעה זו. משכך, נקודת המוצא לכל החלטה בעניינו של הקטין הינה כי טובתו היא להיות עם אימו. הנחה זו מקבלת משנה תוקף לאור הממצאים המופיעים בחוות הדעת באשר לעותר. אין חולק כי העותר הינו אב מסור לילדו וכי הקשר בין השניים הינו הדוק וטוב. עם זאת, בשלוש חוות הדעת מביעה המומחית עמדה מסויגת באשר ליכולתו של העותר לתפקד כהורה משמורן של הקטין. כך, בחוות הדעת הראשונה: "נמצא שכוחותיו הפנימיים של האב אינם רבים, הוא מתקשה להתמודד עם המטלות השוטפות של החיים, ובמיוחד מתקשה להתמודד עם מצבי קושי, מתח ומשבר, הוא בן 33 וטרם עבד בעבודה יציבה וקבועה, טרם סיים את לימודיו, נשען עדיין על אמו מבחינה כלכלית, ויש לו אישיות ילדותית, ובהשוואה לאם הוא יתקשה יותר להעניק לילד בטחון ויציבות" (עמ' 32 לחוות הדעת הראשונה). בחוות הדעת השניה: "ברצוני להדגיש כי האב ממשיך להמעיט בערכה של האם ובתרומתה לטיפוחו של הילד. ללא ספק לאם חלק נכבד בהליכותיו הטובות של י' ובהיותו ילד מפותח ומטופח" (עמ' 25-24 לחוות הדעת השנייה). בנוסף לכך, במסגרת ההליכים בבע"מ 10060/07 צורפו מוצגים המעלים סימני שאלה מסוימים באשר למצבו הרגשי והנפשי של האב. המדובר במכתב ששלחה אימו של העותר אל המשיבה וכן במספר תכתובות דואר אלקטרוני. מבלי להידרש לתוכנם של הדברים, ובכל הזהירות המתחייבת, אציין כי מסמכים אלה מאששים את החשש שהוצג בחוות הדעת באשר לאפשרותו של העותר להתמודד בצורה טובה עם תקופות לחץ וקושי. 16. משאלו פני הדברים באשר לשאלת המשמורת על הקטין, מתחדדת השאלה העומדת להכרעתנו: האם יש לאפשר לקטין להגר עם המשיבה, היא ההורה המשמורן, לארץ מולדתה, או שמא יש לאסור את ההגירה ובכך לכבול את המשיבה לארץ בניגוד לרצונה. זאת, על רקע הצהרותיה החוזרות של המשיבה כי לא תעזוב את הארץ ללא הקטין. כמובן שמעל לכל מרחף העקרון המנחה בשאלת הגירתו של קטין עם אחד מהוריו, הוא עקרון טובת הילד. מדובר בעקרון עמום, אליו יוצק בית המשפט תוכן בהתאם לנסיבות (למשל, פנחס שיפמן דיני משפחה בישראל כרך ב 220 (1989) (להלן - שיפמן). כן ראו למשל, בג"ץ 405/83 קבלי נ' קבלי, פ"ד לז(4) 705 (1983); ע"א 2266/93 פלונים נ' אלמוני, פ"ד מט(1) 221, פסק דינה של השופטת ט' שטרסברג כהן (1995)). בהקשר של בקשת הגירה גיבש בית משפט זה מספר מבחנים לבדיקת טובת הילד: "בעניין זה יתחשב בית-המשפט בדעת הילדים; באיכות הקשר בין הילדים לכל אחד משני ההורים; ביכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירת קשר בין הילדים להורה שהמשמורת לא בידיו, אם תאושר הגירת הילדים, ונכונות ההורה שבידיו המשמורת לסייע בקיומו של קשר זה ובמסוגלות הילדים להיקלט בסביבה שאליה מתבקשת ההגירה" (רע"א 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2) 321, 333 (2001) (להלן - עניין פלונית)). בענייננו, מתעוררת השאלה באיזו מידה יש להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלו אף את הקושי שייגרם למשיבה כתוצאה מההחלטה. אין חולק על כך שטובת הילד קשורה פעמים רבות באופן הדוק למצב הנפשי של הוריו: "הילד איננו נתון בחלל ריק. עולמו מושפע מהתייחסות המבוגרים אליו. כל החלטה המבקשת לפעול לפי טובתו של הילד, מן ההכרח שתתן את דעתה על התגובה הצפויה של המבוגרים כלפי החלטה זו. התעלמות מתגובה צפויה כזאת עלולה, בסופו של חשבון, להביא למצב שכתוצאה ממנו הילד עלול דוקא להינזק" (שיפמן, בעמ' 220. ראו גם, שמואל מורן, אלון עמירן והדרה בר הגירה וחטיפות ילדים – היבטים משפטיים ופסיכולוגיים 287 (2003), להלן - הגירה וחטיפות ילדים). מכך נובע כי בחינת טובתו של הילד אינה יכולה להתבצע במנותק מבחינת השפעת ההגירה על הוריו. בהקשר זה נקבע, כי יש ליתן משקל לזכותו של ההורה המשמורן לקבוע את מהלך חייו, להמשיך בחייו ולפתוח בדרך חדשה. זאת, לצד זכותו של ההורה שאינו משמורן לקשר רציף עם הילד (ע"א 2784/95 טריף נ' טריף, פיסקה 10 (לא פורסם, 27.7.1995); בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית, פיסקה 22 (טרם פורסם, 1.5.2006) (להלן - עניין פלוני); הגירה וחטיפות ילדים, בעמ' 274). בנוסף, ובניגוד לטענת העותר במקרה דנא, נקבע כי אין בעצם העובדה שהורה מבקש להגר כדי ללמד על כך שאינו מתחשב בטובת הילד (עניין פלונית, בעמ' 332). 17. במקרה שלפנינו, כפי שצוין לעיל, למשיבה אין כל זיקה לישראל למעט העובדה שהקטין נמצא בישראל. תרבותה של המשיבה, דתה, שפתה, משפחתה ועבודתה, כולם קושרים אותה לגרמניה. ניתן לומר כי המשיבה עצרה למעשה את חייה בשנים האחרונות, עד להסדרת ההליכים המשפטיים בעניינו של הקטין. אכן, המשיבה נקשרה בקשר זוגי עם גבר ישראלי, אולם מהחומר שהוצג לנו לא עולה בצורה ברורה כי התכוונה להעתיק את מרכז חייה לישראל. משהסתיים הקשר הזוגי של המשיבה עם העותר, נותק למעשה הקשר שלה לישראל. למשיבה עומדת הזכות לשוב למסלול חייה ולפתח את עצמה מבחינה אישית ומקצועית (השוו, ע"א 630/77 בולשטיין נ' בולשטיין, פ"ד לב(1) 378, 383-381 (1977)). המשיבה נמצאת למעשה במלכוד. מחד גיסא, מבקשת היא להמשיך ולחיות את חייה, לשוב למולדתה ולעבודתה ולעזוב את ישראל בה היא מרגישה זרה. מאידך גיסא, קשורה היא אל הקטין ואינה רוצה לעזוב אותו. במצב דברים זה, המשמעות של איסור על הגירת הקטין עם המשיבה היא ברורה. המשיבה עלולה להפוך למעין אסירה בישראל. אין מחלוקת כי הדבר גורם למשיבה מצוקה ממשית וקשה. כך, בחוות הדעת העדכנית: "כפי שציינתי בחוות דעתי הראשונה והשנייה, ללא ספק הישארות האם בניגוד לרצונה בארץ בה היא מרגישה זרה, לא שייכת, אסירה ואומללה תהיה קשה לה מאד, מה שבסופו של דבר, כפי שכתבתי בעבר, עלול לפגוע גם בילד" (עמ' 11 לחוות הדעת העדכנית). 18. כעולה מחוות הדעת, מצוקה קשה זו צפויה, מטבע הדברים, להשפיע על הקטין. העותר אמנם טען, כי המציאות מלמדת שחרף המצוקה בה שרויה המשיבה מצבו של הקטין הוא טוב. עם זאת, יש להניח כי אם בית משפט זה יאסור על הקטין להגר עם המשיבה תחמיר מצוקתה. עוד יוער, כי בשלב זה של ההליכים לא ניתן לשלול את האפשרות לפיה המשיבה תיאלץ לעזוב את ישראל ללא הקטין. בתגובתה לחוות הדעת העדכנית מציינת המשיבה, לראשונה במהלך ההליכים, כי אם ייאסר על הקטין להגר עימה ייתכן ולא תהיה בפניה ברירה אלא לעזוב את ישראל ולהשאירו כאן. זאת, בשל מצבה הכלכלי המחייב אותה לשוב לעבודה סדירה. אם המשיבה תבחר לעשות כן, משמעות החלטה האוסרת על הגירת הקטין הינה למעשה כי הקטין יישאר בארץ במשמורתו של העותר. לאור הדברים שהוצגו לעיל בסוגיית המשמורת, ברי כי אפשרות זו אינה רצויה. אשר על כן, סבור אני כי בצדק נקבע בפסק הדין בערעור כי יש לתת משקל מכריע לקושי שייגרם לקטין ולמשיבה כתוצאה מאיסור על הגירה. 19. ער אני לכך שהמסקנה אליה הגעתי סותרת את האמור בחוות הדעת העדכנית ובחוות הדעת השנייה. אכן, חוות דעת של גורמים מקצועיים הינה כלי בעל משקל משמעותי בהחלטה בשאלות משמורת והגירה של קטינים. חוות הדעת מספקת התרשמות אובייקטיבית מקצועית, המסייעת לבית המשפט להכריע בסוגיה בעלת רגישות וחשיבות עליונה כגון דא. על כן, לא בקלות יסטה בית המשפט מהמלצת חוות הדעת (ראו למשל, בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(1) 453, 464-462 (1998); בע"מ 9358/04 פלוני נ' פלונית, פיסקה 10 לפסק דינה של השופטת א' חיות (טרם פורסם, 2.5.2005)). עם זאת, סמכות ההחלטה הסופית והפעלת שיקול הדעת נתונה בידי בית המשפט. בית המשפט אינו משמש כ"חותמת גומי" להמלצות הגורמים המקצועיים אלא עליו להפעיל את שיקול דעתו באופן עצמאי (עניין פלוני; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 157 (1996); בע"מ 4259/06 פלונית נ' היועץ המשפט לממשלה (טרם פורסם, 13.7.2006)). בפסק הדין בערעור נימק בית המשפט את הטעמים לסטייה מחוות הדעת השנייה. הנימוקים שהוצגו בפסק הדין מקובלים אף עלי. אוסיף עוד, כי אינני מקבל את טענת העותר לפיה בית המשפט לא נתן משקל מספיק לעובדה כי המשיבה חטפה בעבר את הקטין לגרמניה. אמנם, אין להקל ראש במעשה מסוג זה אך מדובר באירוע אשר התרחש לפני שנים לא מעטות. מאז ועד היום מביעה המשיבה נכונות עקבית לעודד את הקשר בין הקטין לעותר ולשמור על הסדרי הראיה שנקבעו. אף מהתנהלותה של המשיבה לאחר מתן פסק הדין בערעור ניתן ללמוד כי היא מבקשת לקיים את התנאים שנקבעו. לפיכך, אף אני אינני סבור כי החשש מפני פגיעה בשמירה על הקשר בין הקטין לבין אביו, האופייני בכל תיק הגירה, הינו משמעותי באופן המטה את הכף לעבר איסור על ההגירה. 20. לטעמי, ישנם טעמים טובים גם לסטייה מהמלצת חוות הדעת העדכנית. כזכור, בחוות הדעת העדכנית נקבע כי הקשיים הצפויים לקטין כתוצאה מהגירתו עולים על הקושי הצפוי לו ולמשיבה כתוצאה מאיסור על הגירה. המומחית ביססה קביעה זו על שלושה אדנים: האחד, כי קיים חשש שקשיי הריכוז והלמידה שאובחנו אצל הקטין יקשו עליו אף יותר את ההשתלבות במסגרת לימודית בגרמניה. השני, כי הקטין הביע חשש מכך שייאלץ לבלות מספר לילות בהשגחת סבתו, בעת שהמשיבה תיעדר מן הבית בשל עבודתה. השלישי, כי עקב חלוף השנים, שילובו של הקטין במסגרת בית ספר והידוק הקשר עם העותר, גדלים הקשיים כתוצאה מהגירה. מחוות הדעת גם עולה כי מקורו של הקושי העיקרי בחייו של הקטין בעת הזו הוא אי-הוודאות בה הוא שרוי והתמשכות ההליכים המשפטיים בעניינו. אכן, המצב בו הליכים משפטיים בעניין רגיש כדוגמת שאלת המשמורת על קטין מתמשכים זמן כה רב אינו תקין. על כך ברצוני להרחיב מעט. 21. אין חולק על כך שההכרעה בשאלות משמורת והגירה הינה מורכבת וקשה. "הכרעה בענין טובתם של ילדים - ובמקום שההורים אינם דרים תחת קורת גג אחת, ההכרעה אם יחזיק בהם האב או אם תחזיק בהם האם - הינה קשה מכל קשה, והרי לא תחת אלהים הוא השופט" (בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מו(3) 423, 438 (1992)). הקושי בהחלטות מסוג זה אינו נובע רק מההשלכות מרחיקות הלכת שיש להכרעה על חייהם של הצדדים לעניין. החלטות בענייני משמורת, ובענייני הגירה בפרט, מחייבות את בית המשפט לחזות את טובתו של הקטין בשנים העתידות לבוא. "מיומנויות 'נבואיות' מעין אלה אינן ממיומנויותיו הטבעיות של בית המשפט אשר מכריע בדרך כלל בסכסוכים שבמוקדם אירועים שבעבר" (עניין פלוני, בפיסקה 13). לאור זאת, נוהגים בתי המשפט, בכל הערכאות, לבסס את החלטתם על תשתית עובדתית מקיפה ועדכנית. במקרים רבים נערכות מספר חוות דעת מקצועיות המאפשרות לבית המשפט לעמוד על טובתו של הקטין נכון למועד הדיון. אין חולק על חשיבותו של מידע עדכני ומבוסס לצורך הכרעה בעניין בעל השפעה כה משמעותית על חייו של אדם. חלוף הזמן הוא בעל משמעות גדולה אף יותר כאשר המדובר בהחלטה בעניינו של קטין (ראו למשל, בע"מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין (טרם פורסם, 26.10.2005); בע"מ 1855/08 פלונית נ' פלוני, פיסקה 18 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (טרם פורסם, 8.4.2008)). 22. לצד זאת, שומה על בית המשפט להביא בחשבון אף את התוצאות הבלתי רצויות הנובעות מהתמשכות ההליכים. במקרים לא מעטים, עלול חלוף הזמן עקב התנהלות ההליכים המשפטיים להשפיע, למרבה הצער, על ההחלטה הסופית. בתי המשפט המבקשים לברר באופן יסודי את שאלת טובת הילד, משפיעים למעשה על ההכרעה בשאלה זו. הקושי בהכרעה במקרים אלה מביא את בתי המשפט לדרגותיהם השונות לבקש, לעיתים, עוד ועוד חוות דעת מתוך ציפייה שהדבר יקל על ההכרעה. מסתבר, כי לפעמים התוצאה היא הפוכה, כך שהקושי בהכרעה אף מתעצם. בנוסף, חלוף הזמן מגביר לעיתים את מצוקתו של הקטין, הנזקק להכרעה מהירה וברורה באשר לעתידו (עניין פלוני, בפיסקה 16). לפיכך, סבור אני כי על בתי המשפט לעשות כל מאמץ להקטין את תקופת אי הוודאות. פתרון אפשרי לכך יכול להימצא בהקפדה על ניהול ההליכים במסגרות זמן קצובות. פתרון כזה אומץ על-ידי המחוקק ביחס להליכים להחזרתם של ילדים חטופים לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (ראו, פרק כב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אמנם, קיים שוני בין ההליכים בעניין הגירה לבין הליכים לפי אמנת האג. בענייני הגירה נדרש, בדרך כלל, בירור עובדתי מעמיק עובר לקבלת ההחלטה. עם זאת, יש לשאוף לכך שגם תיקים בענייני הגירה יישמעו במהירות האפשרית ותינתן בהם הכרעה בהקדם. 23. בתי המשפט אינם נושאים כמובן באחריות הבלעדית להתמשכות ההליכים. פעמים רבות זו נגרמת כתוצאה מהתנהלות הצדדים. מכך נובע לטעמי קושי נוסף בהתחשבות בחלוף הזמן כשיקול מכריע. קושי זה נוגע לתפקיד אותו ממלאות הכרעות שיפוטיות כגורם המכווין את התנהגותם של מתדיינים עתידיים. אין חולק כי להורה עומדת הזכות למצות את האפשרויות העומדות בפניו באשר לפנייה לערכאות שיפוטיות, בפרט כאשר מדובר בנושא בעל חשיבות כה מהותית. לצד זאת, יש לתת את הדעת לכך ששינוי בהכרעות שיפוטיות בשל חלוף הזמן עלול לעודד בעלי דין להמשיך בהתדיינויות ולעכב את ההליכים מתוך תקווה שהזמן החולף ייטיב עימם. זאת, שעה שטובת הילד מחייבת במרבית המקרים קבלת הכרעה ברורה תוך תקופת זמן קצרה יחסית. יובהר, כי הקושי האמור הוא בעל משקל קטן יחסית. העיקר הוא, כאמור, בחינת טובתו של הקטין שעניינו עומד בפני בית המשפט. 24. נשוב לענייננו. בעת שנפתח ההליך בערכאה הראשונה היה הקטין כבן שנתיים וחצי, ואילו כיום הוא כבן שבע וחצי שנים. את חמש השנים האחרונות בילה הוא בישראל כתוצאה מהתמשכות ההליכים המשפטיים בעניינו. במהלך השנים הללו יצר הקטין בישראל קשרים משמעותיים אשר הזמן החולף מקשה על ניתוקם. במצב דברים זה, אין להתפלא כי הגורמים המקצועיים מתקשים להמליץ על שינוי ה"סטטוס קוו" בחייו של הקטין. עם זאת, אינני סבור כי בכך יש להצדיק את איסור ההגירה. לגישתי, בזמן שחלף מאז ניתן פסק הדין בערעור ועד לעת הזו לא חל שינוי מהותי בשיקולים השונים העומדים לפנינו ובמשקל שיש לייחס לכל אחד מהם. עצם העובדה שמאז שנערכה חוות הדעת השנייה חלפו שנתיים נוספות, במהלכן הועמקו קשרי הקטין בארץ, איננה צריכה להכריע את הכף לעניין ההגירה. 25. הקשיים עליהם מצביעה חוות הדעת באשר לקושי והניתוק של הילד מהארץ אופייניים לכל מקרה הגירה (ראו, למשל, הגירה וחטיפות ילדים, בעמ' 368-366). אין חולק, כי מעבר לארץ אחרת והתנתקות ממקום מגורים כרוך בהכרח בקשיים. עם זאת, המומחית עצמה קובעת בחוות דעתה כי הקטין הוא בעל כוחות פנימיים חזקים, כך שיש להניח שיעמוד בקשיים אלו. מעבר לכך, לצד שהותו בישראל המשיך הקטין לבקר במהלך השנים האחרונות באופן סדיר בגרמניה. הוא מכיר את משפחתו שם ודובר את השפה הגרמנית. היינו, המדובר במקום שאינו זר לו לחלוטין ויש להניח כי יוכל להשתלב בו. משכך, גם אינני סבור כי החשש שהביעה המומחית באשר להשפעת ליקויי הלמידה של הקטין על קליטתו הינו כה משמעותי. אשר לחשש מפני שהייה בבית סבתו, אף בכך אינני רואה נתון בעל השפעה מכריעה. הקטין מכיר את סבתו ונפגש עימה פעמים רבות. בחוות הדעת השנייה אף קבעה המומחית כי הקטין נראה נינוח בסביבתה. בנוסף, מתגובת המשיבה לחוות הדעת העדכנית עולה כי המשיבה תשתתף, כנראה, בקורס במסגרת העבודה בחודשים שלאחר ההגירה. לפיכך, יוכל הקטין להתרגל לשהות אצל סבתו בליווי האם. מעבר לכך, בשנתיים שחלפו לא חל כל שינוי לטובה בהערכה לעניין המצוקה הנגרמת למשיבה. נהפוך הוא. ניתן לומר כי חלוף הזמן הביא את המשיבה למצב בו לראשונה היא עומדת בפני בחירה ממשית בין המשך חייה בגרמניה לבין המשך חייה כאן עם הילד. כפי שפורט בהרחבה, הנחת המוצא לדיון בענייננו היא כי המשמורת על הקטין תוענק למשיבה. החלטה האוסרת על הגירת הקטין עם המשיבה לגרמניה יכולה להוביל לשתי אפשרויות: אפשרות אחת, היא כי המשיבה תישאר בישראל יחד עם הקטין בניגוד לרצונה. כאמור, הדבר עלול לגרום מצוקה ממשית וקשה למשיבה, וכתוצאה מכך אף לקטין. ויודגש, המצוקה שתיגרם למשיבה עצמה איננה העיקר. העיקר הוא בהשלכה של מצוקת המשיבה על טובתו של הקטין, המשמשת כאבן הבוחן להחלטה בעניין ההגירה. אפשרות שנייה היא כי המשיבה תחליט לחזור לגרמניה ללא הקטין. משמעות הדבר הינה שהמשמורת על הקטין תוענק למעשה לעותר. אף לאפשרות זו השלכה בעייתית על טובתו של הקטין. זאת, שכן כפי שהובהר לעיל, קיים ספק באשר ליכולתו של העותר לשמש כהורה משמורן. משכך, אף בעת הזו סבור אני כי באיזון בין מכלול השיקולים הנבחנים במסגרת עקרון טובת הילד, נוטה הכף, ולוּ במקצת, לטובת אישור ההגירה. 26. כזכור, בפסק הדין בערעור קבעו שופטי הרוב מספר תנאים להגירה. התנאים שנקבעו נועדו להבטיח כי על אף הריחוק הפיזי בין העותר לבין ילדו יוכלו השניים לשמור על קשר רציף יחסית. העותר טען כי התנאים אינם מספקים, שכן קיים חשש כי המשיבה תפעל לפגיעה בקשר בינו לבין הקטין. אין חולק כי הקשר בין אב לבנו הינו קשר חשוב מאין כמוהו. ואולם, בפסק הדין בערעור כבר הובא שיקול זה בחשבון במסגרת ההחלטה שנתקבלה. לפיכך, אינני רואה לנכון אף להתערב בתנאים שנקבעו. בהקשר זה אציין את העובדה שהמשיבה כבר פנתה לערכאות שיפוטיות בגרמניה בהתאם לתנאים שנקבעו בפסק הדין בערעור. כמו כן יצויין, כי בדיון שנערך בפנינו הציעה המשיבה, מיוזמתה, כי משך כל ביקור של הקטין בארץ יוארך ויהא שבועיים ימים תחת שבוע. בכל מקרה, שעריהם של בתי המשפט פתוחים בפני העותר היה ותתעורר בעתיד בעיה מן הסוג אותו הוא מעלה. ניתן להניח שאם העניין יעלה בפני בתי המשפט בגרמניה, יתנו הם את דעתם על העניין במלוא הרצינות והאחריות, כפי שעשו עת שעלתה בפניהם סוגיית החזרתו של הקטין לארץ בעקבות חטיפתו על-ידי המשיבה. 27. אינני מקל ראש בקושי שייגרם לעותר כתוצאה מההכרעה אליה הגעתי. התוצאה לפיה יעבור הקטין עם אימו לגרמניה בעוד אביו נשאר בישראל הינה בעלת השלכות לא פשוטות על כל המעורבים. יחד עם זאת, אין מנוס מלהגיע להכרעה סופית בעניין ולאפשר לקטין ולכל אחד מהוריו לבנות את חייהם מכאן ולהבא. יש לקוות כי ההורים ישכילו לפעול בעתיד יחדיו לקידום טובתו של הקטין. על המשיבה מוטלת החובה לעמוד בתנאים שנקבעו כלשונם ולעשות כל שביכולתה על מנת להקל ככל הניתן על העותר. 28. אשר על כן, אציע כי העתירה לדיון נוסף תידחה ופסק הדין שניתן בבע"מ 10060/07 יעמוד על כנו. זאת, בכפוף לתיקון קל ולפיו כל ביקור של הקטין בארץ יימשך שבועיים. המועד להגירת הקטין יהא בתחילת חודש מאי הקרוב, על מנת ליתן לצדדים שהות לבצע את ההכנות הדרושות ולאפשר לקטין לחגוג את חג הפסח בישראל. לפיכך, המועד של 30.9.2010, הנזכר בסעיף 44(ד) לפסק דינו של השופט י' דנציגר, ישונה ויהא 30.4.2011. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט גרוניס ומצטרף אליה ואל ההנמקות שבבסיסה במלואן. כפי שציינתי בחוות דעתי מיום 22.10.08, הבקשה שלפניי עוסקת בנושא שהוא קשה, מורכב וכאוב עד בלי די. ההכרעה בבקשת רשות הערעור קשתה עליי עד מאוד וההכרעה בבקשה הנוכחית, החורצת את גורלו של הקטין, קשה עליי אף יותר. שתי ההכרעות לוו בלבטים רבים, שכן מבין אני לליבם של כל אחד מהוריו של הקטין, אשר כל חפצם הוא לגדל את בנם יחידם בקרבתם ולדאוג לאושרו. ואולם, בסופו של יום, גם לאחר שעיינתי בכתבי בית הדין הנוספים שהגישו הצדדים ולאחר ששמעתי את טענותיהם פעם נוספת, כאמור, נותרתי איתן בדעתי כי ביטול היתר ההגירה שנתנו למשיבה ולקטין משמעו – כליאת האם בישראל, שאינה ארץ מולדתה ואינה מרכז חייה. כפיית האם להישאר בישראל תפגע בה וכתוצאה מכך ייפגע הקטין. במסגרת חוות דעתי מיום 22.10.08 עמדתי באריכות על הפגיעה שתיגרם למשיבה כתוצאה מהותרתה בישראל בניגוד לרצונה, ועל הנזקים שייגרמו כתוצאה מכך לקטין, שטובתו מושפעת במישרין מטובת אמו שהיא בעלת זכויות המשמורת עליו ומגדלת אותו [ראו סעיף 39 לחוות דעתי האמורה]. ישראל, שאינה מולדתה של האם, גם אינה המדינה בה היא עובדת. בני משפחתה וקרוביה של האם אינם מתגוררים בישראל. בנוסף, אין להתעלם מכך שהשפה העברית אינה שפתה של האם ודתה אינה דתו של הרוב היהודי בישראל. כל אלו "יתרמו" לאומללותה של המשיבה וזו תגרום בהכרח לאומללותו של הקטין. לא שוכנעתי כי חל שינוי כלשהו בנסיבות הממעיט מן המצוקה והפגיעה שייגרמו למשיבה בנסיבות כאלה והמומחית אף עומדת על כך במסגרת חוות הדעת המשלימה שאותה הגישה ביום 19.1.09 (להלן – חוות הדעת המשלימה) בציינה: "כפי שציינתי בחוות דעתי הראשונה והשנייה, ללא ספק הישארות האם בניגוד לרצונה בארץ בה היא מרגישה זרה, לא שייכת, אסירה ואומללה תהיה קשה לה מאד, מה שבסופו של דבר, כפי שכתבתי בעבר, עלול לפגוע גם בילד." [עמ' 11 לחוות הדעת המשלימה]. ודוק – העותר נעדר את המסוגלות ההורית הדרושה על מנת לשמש הורה משמורן עבור בנו הקטין והוא אף לא טען אחרת בדיונים בבקשת ההגירה בערכאות דלמטה או במסגרת הבקשה לדיון נוסף. נתון זה עמד לנגד עיני עת כתבתי את חוות דעתי הקודמת וכאמור, מצב זה נותר כפי שהיה. אכן, מחוות הדעת המשלימה עולה כי הקשר בין הקטין לבין העותר הוא קשר טוב ויציב וכי נוכחותו של העותר בחייו של הקטין היא משמעותית והניתוק ממנו עלול להעצים את חרדת הנטישה הקיימת אצלו בלאו הכי. ואולם, נדמה כי הדברים האמורים נכונים בחלק ניכר מן המקרים בהם מתבקש היתר הגירה, כאשר תוצאה טבעית של ההגירה היא ניתוק של הקטין מאחד מהוריו, אליו הוא קשור ואשר נוכחותו בחיי הקטין היא חיונית ומהותית. משעה שזהו המצב, הרי שביטול היתר ההגירה משמעותו היא אחת ויחידה – כליאתה של האם בישראל, שתגרור אחריה אומללות וסבל, שבסופו של יום יהיו גם מנת חלקו של הקטין. כמו חברי השופט גרוניס, סבור גם אני כי קיים כשל מובנה בהליכים המשפטיים בעניינו של הקטין, הנמשכים למעלה מחמש שנים. ביום 31.12.03, מועד הגשת התביעה הראשונה למתן היתר הגירה לבית המשפט לענייני משפחה, היה הקטין בן שנתיים וחצי בלבד. ביום 7.8.06, עת ניתנה החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה אשר התיר את הגירתו של הקטין, היה הקטין בן כחמש שנים. ביום 24.10.06 הוגשה בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי וביום 23.10.07, עת ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, היה הקטין כבן שש שנים ושלושה חודשים. ביום 26.11.07 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה וביום 22.10.08, עת ניתן פסק דיננו בבקשת רשות הערעור, היה הקטין בן שבע שנים ושלושה חודשים. ביום 3.11.08 הוגשה הבקשה לדיון נוסף וכיום, במועד כתיבת שורות אלה, הקטין הינו בן שבע שנים וחצי. אין מחלוקת בדבר זכותם של הורי הקטין למצות את ההליכים המשפטיים בעניינו ולהשיג על ההחלטות אשר סברו כי הן שגויות, במסגרת האמצעים המשפטיים העומדים לרשותם על פי דין. ואולם, הדעת אינה נותנת כי התמשכות ההליכים משך תקופה ארוכה היא שתכריע את גורל הבקשה להיתר הגירה ואת גורלו של הקטין בסופו של יום. ברי כי כל יום שעובר מקשה על גורמי המקצוע לתמוך בהגירתו של הקטין ומקשה על ביצוע החלטת ההגירה ואולם, ביטול היתר ההגירה מטעם זה ישגר מסר בלתי רצוי בעליל לפיו יש בהתמשכות ההליכים כדי להשפיע על תוצאתם ומסר כזה אל לו שייצא, ולו גם במשתמע, מהכרעתנו בבקשה שלפנינו. בנוסף, סבורני כי אין בחוות דעתה המשלימה של המומחית כדי לשנות ממסקנתי זו. מחוות הדעת המשלימה עולה כי למעשה, כפות המאזניים הינן מעוינות; מחד, למשיבה יגרם נזק כתוצאה מהישארותה בישראל בניגוד לרצונה וברי כי נזק זה ישליך על הקטין ויפגע בטובתו. מאידך, הקטין מאושר בישראל, ועזיבתו לגרמניה בשלב זה של חייו תפגע אף היא בטובתו. במצב דברים זה, נראה כי מה שהיטה את הכף והביא את המומחית למסקנתה כי יש להותיר את הקטין בישראל הינם שני אלו: ראשית, העובדה כי הקטין "אינו אוהב" את סבתו הביולוגית, אמה של המשיבה, ולא ירצה להישאר עימה בלילות בעת שהמשיבה תעדר מביתה לצרכי עבודתה; שנית, העובדה כי לקטין היו קשיים בקליטת השפה העברית, עת היה תלמיד בכיתה א', ומקשיים אלו ניתן ללמוד, לשיטתה של המומחית, על הקשיים ש"עלולים" להיות לו בקליטת השפה הגרמנית והשימוש בה. בכל הכבוד הראוי, איני סבור כי יש בשני אלה כדי להכריע את גורלו של הקטין. דברים אלו אמורים במיוחד ביחס למסקנתה השניה של המומחית, אשר הינה בבחינת השערה גרידא, ואינה נתמכת בעובדות כלשהן. לבסוף, סבורני כי המנגנון אשר נקבע על ידי בית משפט זה להבטחת הקשר בין הקטין לבין אביו ולהבטחת טובתו של הקטין הינו מספֵק ויש בו כדי להבטיח את שמירת הקשר וטובת הקטין כאמור. בעוד שבית משפט זה, במסגרת פסק הדין מיום 22.10.08, הורה למשיבה להגיע עם הקטין לישראל ארבע פעמים בשנה למשך שבוע ימים בכל פעם, הרי שהמשיבה הציעה, ביוזמתה, בדיון שהתנהל לפנינו, להגיע לשבועיים ימים בכל פעם וברי כי הצעה זו אף מיטיבה את מצבם של הקטין ושל אביו. בנוסף, יש בהוראתנו לפיה עניינו של הקטין ייבחן בתוך שנתיים ימים ממועד הגירתו פעם נוספת, כדי להבטיח את שמירת הקשר בין הקטין לבין אביו ואת טובתו כאמור. טעמים אלו הביאו אותי למסקנה כי יש להותיר את פסק דינו של בית משפט זה על כנו. לפיכך, הנני מסכים לחוות דעתו של חברי, הכוללת גם שינוי בהסדר הביקורים כאמור לעיל. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט א' גרוניס. סוגיית המשמורת הוכרעה כבר ונקבע כי הקטין יהיה במשמורת המשיבה. ביסוד ההכרעה זו עמדה ההנחה כי אין העותר יכול לשאת לבדו בגידול הקטין וכן חוות דעתה של המומחית לפיה המשיבה היא בעלת מסוגלות הורית גבוהה יותר. נקודת המוצא היא איפוא, כפי שמציין חברי, כי טובתו היא שיהיה עם אמו. בחינתה של טובת הילד, אינה יכולה להתבצע במנותק משאלת השפעת ההגירה על הוריו. למשיבה כאן אין זיקה של ממש לישראל וכפי שציין חברי השופט גרוניס "תרבותה, דתה, שפתה, משפחתה ועבודתה, כולם קושרים אותה לגרמניה", עד שניתן לומר כי "המשיבה עצרה למעשה את חייה" בשנות שהותה בארץ. חלוף הזמן, בשל ההליכים המשפטיים המורכבים והקשים, משנה עמו את המציאות הרגשית והפיסית בה מצויים המעורבים במקרים כגון אלה. מצד העיקרון, יש מקום לכך שמומחה שנדרש לשאלת טובת הילד נותן נפקות להתמשכות ההליכים ורואה בה בסיס לשינוי הערכותיו הוא. אלא שבמקרה זה, חרף חלוף הזמן, אין מקום לסטייה מן ההערכה הראשונית שהובעה בחוות הדעת של המומחה שכן הכף נוטה גם היום לטובת אישור ההגירה. אישור זה הותנה, בהליכים הקודמים, בתנאים שנועדו להבטיח את המשך הקשר בין העותר לילדו, ויש לקוות כי הצדדים והערכאות שידרשו לכך כאן ובחו"ל – יתנו תוקף לצורך חיוני זה. אני מצטרף על כן לפסק דינו של חברי השופט א' גרוניס. המשנה לנשיאה השופטת מ' נאור: גם לדעתי, כמו לדעת חברי השופט גרוניס, יש לדחות את העתירה לדיון נוסף. נקודת המוצא של חוות הדעת העדכנית שהוגשה לנו היא כי האם תישאר עם הילד בארץ, אם יוחלט שלא לאפשר את הגירתו. בשל נקודת מוצא זו ההנחה היא שהילד יוכל לשהות במחיצתם של שני הוריו. וזה, לכל הדעות, המצב האופטימאלי מבחינתו. לא היה זה מפתיע שהמשיבה הודיעה לנו כי אין לדעת בוודאות מה היא תעשה אם ההגירה לא תאושר. דומה שאלמלא הצהרתה של המשיבה בפני הפסיכולוגית הקלינית כי תישאר בארץ עם בנה, לא היתה חוות הדעת "מתהפכת" בדיון הנוסף. לטעמי אין הצדקה "לחייב" את האם להישאר בארץ, גם אם הדבר נעשה משיקול של טובת הילד. להשקפתי, ועם כל הקשיים הראשונים הצפויים, ילד בן שבע וחצי, והקטין בו מדובר בפרט, יכול עדיין להסתגל לקשיי ההגירה. הוא מצוי במצוקה ובקונפליקט וזקוק יותר מכל להכרעה לכאן או לכאן. הוריו מעמידים אותו במצב בלתי אפשרי, כפי שעולה מחוות הדעת. למצב זה יש לשים קץ. לאם ישנה מסוגלות הורית טובה יותר וגם לדעתי יש להשאיר את התוצאה שבערעור על כנה. ש ו פ ט ת הנשיאה ד' ביניש: קראתי את חוות הדעת של חבריי, השופטים א' גרוניס, א' ריבלין, י' דנציגר ומ' נאור, ואף אני סבורה שהשאלה העומדת להכרעה בדיון הנוסף שלפנינו, היא מן הקשות והכבדות בשאלות שעל בית המשפט להתמודד עימן; גורלו של ילד קטן מונח על כף המאזניים, כמו גם דרך חייו של כל אחד מהוריו. אלה הן תמיד שאלות שאין להן שיעור ואין להן פתרונות אופטימאליים. לאחר שבחנתי את פסקי הדין הקודמים, את טענות הצדדים ואת חוות הדעת שהוגשו על ידי המומחית, ד"ר שפרה דיאור, איני רואה להצטרף לעמדת חבריי ולאשר את הגירת הקטין לגרמניה עם אמו. 1. עקרון היסוד המנחה אותנו בבואנו להכריע בשאלה הניצבת בפנינו הוא העקרון של טובת הילד, תוך קביעת האיזון הראוי בנושאים הרגישים ביותר הנוגעים לנפשו של הילד, לנפשם של הוריו ולמרקם היחסים שביניהם. דומה, כי אין צורך להטעים ולהדגיש כי עקרון טובת הילד הוא עקרון העל בכל הנוגע לשאלות משפטיות מהסוג שלפנינו, הנוגעות ליחסי הורים וילדיהם; אולם, כבר נאמר בפסיקתנו כי המושג "טובת הילד" הוא רחב ועמום והוא בוודאי מושג מורכב. העקרון מחייב התחשבות ובחינה רגישה של טובתו של הילד במובן האובייקטיבי, הוא מחייב, בין היתר, שקילה של רצונותיו ושאיפותיו של הילד בהיבט הסובייקטיבי, שקילת זכויות הילד ובחינת היחס בין אלה לבין כל אחד מהוריו, למשפחתו ולסביבתו. על בית המשפט ליתן ביטוי לעקרון זה של טובת הילד ולמלאו בתוכן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה (ראו: בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 2.5.05), פסקה 10 לפסק הדין; פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך ב', 1989), 221-220)). בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, חל העקרון גם על-פי דין בעת בחינת בקשתו של הורה לשנות את מקום מגורי הקטין שהוא המשמורן שלו (ראו: בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 1.5.06) (להלן: פרשת פלוני), פסקה 11 לפסק הדין). לפיכך, ההלכה שקבע בית משפט זה היא כי "בקשת הגירה של הורה עם ילדיו תיבחן לאור עקרון טובת הילדים בלבד" (בע"מ 4575/00 פלונית נ' אלמוני, פ"ד נה(2) 321, 333 (2001) (להלן: פרשת פלונית)). כאשר עקרון טובת הילד מתעורר בהקשר של בקשה לאשר את הגירתו של קטין למדינה אחרת, מועצם הקושי הניצב בפני בית המשפט בבואו למלא את העקרון בתוכן ממשי. ההגירה כשלעצמה עלולה להביא לפגיעה בקשר שבין הקטין להורה שאינו משמורן. ההגירה אף גורמת לניתוק הקטין מחלק מבני משפחתו ומהמסגרות החברתיות והחינוכיות המוכרות לו ועלולה להביא לערעור היציבות הנדרשת בחייו של הקטין. מנגד, בבוא בית המשפט לבחון את טובתו של הקטין בהקשר של הגירה עליו לבחון אף את השפעת ההגירה על הורי הקטין, שכן טובתו של הקטין אכן קשורה פעמים רבות, כפי שציין חברי השופט א' גרוניס, למצבם הנפשי של הוריו. על הקושי העומד בפני בית המשפט שנדרש להכריע בשאלות של הגירת קטינים עמדה חברתי השופטת ע' ארבל בפסק דינה בפרשת פלוני הנ"ל בזו הלשון: "הקושי הגלום בהכרעה בבקשה להתיר הגירתו של קטין אין לו שיעור וזאת בעיקר מאחר שבית המשפט נדרש להעריך מהי טובתו הקונקרטית של הילד. הערכה זו מבקשת להתחקות אחר מרקם יחסים משפחתי עדין, רגיש ומורכב, אחר חפצם, יכולותיהם, רצונותיהם ועניינים שבנפשם של הקטין ושל הוריו. היא מבקשת לרדת לעומק היחסים שבין אב ליוצא חלציו, שבין אם לפרי בטנה, ולהעריך את עצמת הקשר ביניהם, את חוסנם הנפשי והרגשי להתמודד עם כל אחד מן התרחישים השונים שעשויים להיווצר. בית המשפט המתבקש לאשר הגירת הקטין נדרש להעריך על בסיס אירועי העבר וחוות הדעת של מומחים מקצועיים מהי ההחלטה התואמת טובתו של הקטין. מדובר אפוא בהכרעה המפנה פניה אל העתיד, אל הבלתי נודע, ואשר מבקשת את בית המשפט לקבוע היכן ייטב לקטין. מיומנויות 'נבואיות' מעין אלה אינן ממיומנויותיו הטבעיות של בית המשפט אשר מכריע בדרך כלל בסכסוכים שבמוקדם אירועים שבעבר. קושי זה, והעובדה שרישומה של ההכרעה יוותר חקוק בגורלו של הקטין ויתווה במידה רבה את מהלך חייו, כמו-גם ההשפעה העצומה שיש לה על חייו של כל אחד מן ההורים, מחייבים כי הכרעה תתקבל רק לאחר שנעשו כל הבדיקות הנדרשות לקבלת ההחלטה." (ראו פרשת פלוני, פיסקה 13 לפסק הדין). 2. בד בבד עם ההכרה בקושי המתואר בהערכת "טובת הילד", כאשר נבחנת בקשה להתיר את הגירתו מישראל מתקיים הליך שיש בו יסוד של ניבוי העתיד, שהבלתי-נודע בו הוא רב ונבחן בכלים שונים – מקצועיים, ערכיים ושיפוטיים. בפסיקתו של בית משפט זה נקבעו מספר קריטריונים שבהם על בית המשפט להתחשב בבואו להכריע בסוג זה של בקשות. בהקשר זה נקבע כי על בית המשפט להתחשב, בין היתר, בדעת הילד, באיכות הקשר שלו עם כל אחד מההורים, ביכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירת הקשר בין ההורה שאינו משמורן לבין הילד, בנכונות ההורה המשמורן לסייע בקיומו של הקשר עם ההורה שאינו משמורן ובמסוגלות הילד להיקלט בסביבה אליה מתבקשת ההגירה (ראו פרשת פלונית, בעמ' 333). על מנת לבחון את הקריטריונים ולנסות להעריך את טובת הילד במקרה הקונקרטי הנדון בפניו נזקק בית המשפט הדן בבקשת ההגירה לתשתית עובדתית רחבה ועדכנית ככל הניתן. במסגרת תשתית עובדתית זו ניתן משקל רב לחוות דעת מומחים, אף כי ההכרעה היא לעולם בידי בית המשפט. חוות דעת המומחים, המבוססות על הידע והניסיון המקצועי והמספקות מידע אובייקטיבי - ככל הניתן - הן נדבך משמעותי ביותר במסכת הראיות שעליה מבסס בית המשפט את הכרעתו בשאלת טובת הילד. חוות הדעת המקצועיות מהוות, אפוא, את האמצעי המרכזי שבו נעזר בית המשפט בבואו להכריע בבקשה להתיר את הגירתו של קטין ו"הן ההופכות את המושג 'טובת הילד' ממושג ערטילאי ואמורפי, לבעל ממשות ותוכן קונקרטי" (ראו פרשת פלוני, פיסקה 14 לפסק הדין)). עם זאת, כאמור ועל אף חשיבותן של חוות הדעת המוגשות לבית המשפט צודק חברי השופט א' גרוניס בקביעתו כי בית המשפט אינו משמש כ"חותמת גומי" להמלצות הגורמים המקצועיים. ההחלטה הסופית היא אכן של בית המשפט ולא של המומחה ובית המשפט מחויב להפעיל את שיקול דעתו באופן עצמאי. אף-על-פי כן ההלכה שנקבעה בפסקי דינו של בית משפט זה בנושא של הגירת ילדים היא שככלל בית המשפט יאמץ את המלצת המומחים שמונו על ידו "אלא אם כן קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים סטייה מאותה המלצה" (ראו: בע"מ 9358/04 הנ"ל, פסקה 10 לפסק הדין; פרשת פלונית, בעמ' 331; פרשת פלוני, פסקה 15 לפסק הדין). 3. במקרה שלפנינו, ובהתאם להמלצת המומחית בחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה שאומצה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, נתונה המשמורת על הקטין בידי המשיבה והעותר אינו חולק על הכרעה זו. עם זאת, מכך שלאחד ההורים נתונה המשמורת על קטין אין נובע בהכרח כי יש להתיר לקטין להגר עם ההורה המשמורן למדינה אחרת, כאשר ההורה המשמורן בוחר לעשות כן. פעמים רבות הגירתו של קטין למדינה אחרת כרוכה בעקירתו מהסביבה המשפחתית והחברתית המוכרת לו ובפגיעה בקשר בינו לבין ההורה שאינו משמורן, ועל כן עלולה לגרום לו לקשיים נפשיים משמעותיים. עם זאת, לעיתים, בהתחשב בכך שהתא המשפחתי, שבדרך כלל הקטין מאוד רוצה כי יתקיים, מתפרק ואין יותר אפשרות לקיימו, תהיה הגירתו של הקטין למדינה אחרת בבחינת הרע במיעוטו. בהקשר זה מן הראוי, להשקפתי, ליתן משקל רב למשך הזמן בו הקטין חי בישראל ולזיקה שפיתח אליה, שכן כפי שציינה השופטת ד' דורנר "ככל שהילדים פיתחו זיקה חזקה יותר לסביבתם, תקטן הנטייה לנתקם ממנה" (ראו פרשת פלונית, בעמ' 333). בנוסף יש לבחון, כאמור, את איכות הקשר של הקטין עם כל אחד מהוריו ואת היכולת לשמור על קשר בין הקטין להורה שאינו משמורן היה ותותר ההגירה. מכל מקום, השיקולים לעניין קביעת המשמורת על הקטין והשיקולים לעניין מתן היתר להגירת הקטין קשורים ביניהם, אך אינם זהים. 4. בעניינו של הקטין שלפנינו ביקשנו מהמומחית, ד"ר שפרה דיאור, להגיש חוות דעת נוספת (שלישית במספר) בעניין הגירתו של הקטין. כפי שציין חברי השופט א' גרוניס, ההליכים המשפטיים בפרשה זו נתמשכו זמן רב, ומטבע הדברים כאשר גורלו של קטין רך בשנים טעון הכרעה, הנסיבות ותמונת המצב משתנים מעת לעת. צר לנו על התמשכותם של ההליכים, אך הליכים מסוג זה, הדנים בקרע בתוך התא המשפחתי ובנושאים הקשורים במשמורת ובהגירה הם מורכבים ואף מאוד טעונים ולא פעם מסיבות שהן ענייניות ואף מסיבות שאינן ענייניות עלולים להתמשך. התמשכות כזו עשויה, כמובן, להשפיע על התוצאה ועל נקודת המבט מזוויות שונות; לעיתים אין מנוס מלהביא התפתחויות אלה בגדר השיקולים, במיוחד כאשר שוקלים את משמעות חלוף הזמן על קטינים. השאלה החיונית בעיניי היא מצבו וטובתו של הילד בעת מתן ההכרעה בעניינו. אנו ביקשנו לקבל חוות דעת נוספת, נוכח העובדה שחוות הדעת הקודמת של ד"ר דיאור בעניינו של הקטין ניתנה ביום 11.1.07, ומאז ועד הדיון שנערך בפנינו חלפה תקופה של שנתיים בקירוב. עיון בחוות הדעת העדכנית מעלה שהמלצתה של ד"ר דיאור כנגד ההגירה בחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט המחוזי מקבלת משנה תוקף נוכח חלוף הזמן והיותו של הקטין, שהוא כיום כבן שבע וחצי שנים, בוגר יותר. בהקשר זה מציינת ד"ר דיאור בחוות הדעת כי: "הילד מאושר בארץ, מעורה וקשור עוד יותר לסביבתו, והקשר עם האב אף התהדק יותר. ניתוק הילד מסביבתו הנוכחית עלול להיות בעייתי עוד יותר עבורו, מאשר בעת כתיבת חוות הדעת המשלימה לפני שנתיים, והנזקים הנפשיים שיגרמו לו עלולים להיות קשים יותר". בנוסף סובל הקטין, כפי שמציינת המומחית, מחרדת נטישה שעלולה להתעצם אם יהגר עם אמו כאשר אביו נשאר מאחור. מנגד, המומחית אינה מתעלמת מהסבל שייגרם למשיבה היה ותיאלץ להישאר בארץ בניגוד לרצונה ומההשפעה שעלולה להיות למצבה זה של המשיבה על הקטין. עם זאת, בסופה של דרך מגיעה המומחית למסקנה כי השיקולים של הנזקים הנפשיים העלולים להיגרם לקטין בעקבות ההגירה הם חשובים היום, ונראה כי יש ליתן להם יותר משקל מאשר החשש מפני השפעת מצבה הנפשי של האם אם לא תותר ההגירה. לפיכך, המלצותיה של המומחית הן כי הקטין יישאר בארץ וכי כאשר המשיבה תשוב לעבודתה כדיילת אוויר ישהה הקטין אצל העותר בתקופות הביניים של העדרה מן הארץ. 5. נוכח המלצותיה של המומחית, ובהתחשב בכך שהשיקול שלאורו אנו נדרשים להכריע, הוא העקרון של טובת הילד מתעוררת השאלה האם עלה בידי המשיבה לעמוד בנטל המוטל עליה להציג טעמים בעלי משקל ממשי לסטייה מהמלצות המומחית. התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, אך לאחר בחינת הפרמטרים הרלוונטיים להכרעה נראה לי כי נטל זה לא הורם. טיעוניה של המשיבה הם מובנים והיא מעוררת אהדה רבה, כיוון שהיא אם בעלת מסוגלות הורית טובה לבנה, שנמצאה המשמורנית המתאימה מבין שני ההורים. המומחית לא התעלמה בחוות דעתה מההשפעה האפשרית של מצוקת האם מהישארותה בישראל. אף-על-פי-כן המליצה המומחית, בהתחשב במאזן הכולל של השיקולים, שלא לאפשר את הגירת הקטין לגרמניה. זאת, מתוך הנחה ברורה, שאם יוחלט כי על הילד להישאר בישראל המשיבה תישאר בארץ כמשמורנית. אכן, אין ספק כי מדובר באם מסורה שלבנה קשר טובה עימה. עם זאת, בין שיקולי טובת האם וההשפעה הצפויה על הקטין בשל אי-שביעות רצונה מהצורך להישאר בארץ, לבין היתרון שיש בהשארתו בישראל כששני הוריו נמצאים כאן, נראה כי טובתו באפשרות השנייה. בהקשר זה יש לזכור כי אף שהקטין דובר את השפה הגרמנית, מכיר את בני משפחתו שבגרמניה ואף ביקר בגרמניה מספר פעמים, הרי הוא חי בישראל כמעט מאז לידתו. נוכח חלוף השנים התערה הקטין בחברה ובתרבות בישראל, ישראל היא הבית המוכר לו, ובה הוא נהנה מביטחון ומיציבות. בנוסף, נוכח עבודתה של האם כדיילת אוויר תביא הגירתה לגרמניה יחד עם הקטין למצב שבו הוא ישהה בגרמניה במשך תקופות ניכרות תחת השגחת סבתו, בלא שאף אחד מהוריו יהיה עימו; מצב שהקטין עצמו חרד מפניו. איני רואה להקל ראש בעניין זה, שנראה כי עלול להעצים עוד יותר את הפגיעה, שגם כך תיגרם לקטין כתוצאה מההגירה מהארץ ומהרחקתו מאביו. עוד יצוין, כי מן החומר שבפנינו עולה כי דווקא בשל עבודתה של המשיבה כדיילת אוויר היא תוכל להמשיך בעבודתה ובאורח חייה, הכרוך בטיסות לחוץ לארץ, גם אם תמשיך לחיות בישראל. לפיכך, דומה כי בענייננו מן הראוי היה להחיל את הכלל "ברי ושמא – ברי עדיף"; שכן הנזק הנפשי שייגרם לקטין כתוצאה מן ההגירה הוא בחזקת ברי, בעוד שהנזק הנפשי האפשרי לקטין, שלו טוענת המשיבה היה ותיאלץ להישאר בארץ, הוא בחזקת שמא. 6. זאת ועוד, קשה להתעלם מכך שהמשיבה כבר חטפה בעבר את בנה לגרמניה והחזירה אותו לארץ רק בעקבות ההליכים המשפטיים שהתנהלו בגרמניה בהתאם לאמנת האג. להשקפתי, נתון זה מעורר חשש ניכר באשר למידת מחויבותה של המשיבה להקפיד על קיום הקשר בין הקטין לעותר, שהיא כזכור אחד הקריטריונים העיקריים לבחינת טובתו של הקטין בהקשר של בקשת הגירה; אולם נראה כי לנתון האמור לא ניתן משקל מספיק בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף ובעמדתם של שופטי הרוב בדיון נוסף זה. בהקשר זה יוער, כי חברי השופט י' דנציגר בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף סבר שהמומחית ייחסה משקל רב מדי בחוות הדעת שהגישה לבית המשפט המחוזי, לאמרותיו של בית המשפט לענייני משפחה באשר לנכונות המשיבה לעודד את הקשר בין הקטין לאביו. כשלעצמי, איני שותפה לעמדה זו ואיני סבורה כי נפל פגם כלשהו בחוות הדעת של המומחית שהוגשה לבית המשפט המחוזי. אולם, משהוגשה חוות דעת עדכנית של המומחית המבוססת על פגישות שערכה המומחית בחודשים דצמבר 2008 וינואר 2009 עם הקטין, העותר והמשיבה, איני נדרשת לקבוע מסמרות בעניין. זאת, שכן להשקפתי מן הראוי לבסס את הכרעתנו כיום על חוות הדעת העדכנית העומדת לרשותנו, ולא על פגם כזה או אחר שנפל (אם נפל) בחוות הדעת של המומחית שהוגשה לפני למעלה משנתיים לבית המשפט המחוזי. 7. אכן, בהיותנו שופטים בשר ודם לא נוכל לנבא את העתיד ולדעת בוודאות מהי האפשרות הטובה ביותר (או ליתר דיוק, הרעה פחות) מבחינת הקטין; בנסיבות אלה אין בידינו להימנע מלבסס את הערכתנו באשר לטובתו של הקטין בהווה ובעתיד על הנתונים העומדים לרשותנו כיום. ניצבים בפנינו שני הורים שהקטין קשור אליהם וזקוק לנוכחות של שניהם בחייו. ניצב בפנינו קטין שניתוקו מאביו ומהסביבה המוכרת לו עלול לגרום לו לנזק נפשי קשה. אף אין להקל ראש במצוקה שתיגרם למשיבה, שהיא ההורה המשמורן, אם תיאלץ להמשיך לחיות בארץ בניגוד לרצונה. אולם, נוכח המלצותיה העדכניות של המומחית, שניתנו אך לאחרונה, ובהתחשב בחשש הממשי באשר למידת מחויבותה של המשיבה לשמירה על הקשר בין הקטין לעותר, כפי שעולה מהתנהלותה בעבר, שוכנעתי כי טובת הקטין היא שלא להגר עם המשיבה לגרמניה. בסופו של יום נראה, למרבה הצער, כי ההכרעה האמיתית העומדת בפנינו היא בין טובת האם-המשיבה לבין טובת הקטין. בנסיבות אלה, ועם כל הקושי הכרוך בכך, הדין מחייב אותנו להעדיף את טובת הקטין. לפיכך, לו נשמעה דעתי היינו מקבלים את העתירה ומבטלים את פסק הדין. ביודעי כי דעתי בפרשה זו אינה מקובלת על חבריי, ובידיעה כי דעת הרוב היא שיש להשאיר את פסק הדין של בית המשפט העליון על כנו, רואה אני להוסיף את הדברים הבאים. למרות הצער שבליבי על התוצאה, כיוון שאני סבורה שטובת הקטין נטועה בתנאי חייו כאן בישראל; אין לי אלא להביע תקווה כי יצליח להסתגל ולסלול את מסלול חייו כשהוא עם אימו, אשר תעשה כמוטל עליה שלא לנתקו מאביו ומהארץ בה גדל. נ ש י א ה השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לעמדתה של הנשיאה ד' ביניש, ומטעמיה. כפי שצוין לא אחת בפסיקתנו, משפט הטבע הוא שילד יגדל בבית אביו ואמו. זו זכותם של אב ואם. זו זכותו של הקטין. משהחיים והמציאות הכתיבו אחרת, וההכרעה מובאת לפתחו של בית המשפט, שומה עליו לעשות שימוש בכל הכלים שבידיו למזער את הפגיעה בהם ככל הניתן. כשמוקד המבט מופנה אל טובת הילד, ולאחר בחינה ושקילה תוך עיון ולימוד חוות דעת המומחית, במיוחד זו העדכנית, וחוות הדעת של חבריי, שוכנעתי כי ידם של היתרונות שבהישארותו של הקטין בישראל, הארץ אליה נקשר מאז לידתו, את שפתה הוא דובר, את ספריה הוא קורא ואת תרבותה סופג, על העליונה. כאן אביו, כאן משפחתו, כאן חבריו, כאן התנהלו כל חייו. שוכנעתי כי יתרונות אלה עולים על היתרונות הטמונים בהגירתו יחד עם אמו אל עבר הלא נודע, ובפרט כאשר היא אמורה לחזור לעבודתה המחייבת טיסות תכופות, בעוד הקטין יידרש להסתגל אל עולם חדש, כאשר אמו אינה לצדו בחלק גדול מהזמן. יחד עם זאת, משהתגבשה עמדת הרוב כפי שהתגבשה, מצטרפת גם אני כמובן לתקווה כי הקטין ישתלב בעולמו החדש בעזרתה של אמו. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. בדיון בבקשת רשות הערעור בבית משפט זה (בע"מ 10060/07) פתחתי את חוות דעתי במלים אלה: "לאחר התלבטות קשה החלטתי לצרף דעתי, בשינויים מסוימים, לחוות דעתו המקיפה של חברי השופט דנציגר. אומר כבר כאן, כי השינויים המוצעים על-ידי באים להבטיח, ראשית, את הפיכותה של ההחלטה במובן חינוכו של הקטין. שנית, ואולי לא פחות חשוב מזה, חיוני להבטיח פיקוח ראוי על מימוש ההחלטה, במובן אמינותה של המבקשת, שהוטלה בספק במעשה החטיפה בשעתו, וגם בצורת ההתיחסות למשיב בהקשר לקטין, הכל כעולה מפסקי הדין של שני בתי המשפט". ב. ועוד אמרתי שם: "ההתלבטות היתה מייסרת, בחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (דברי התנא ר' שמעון בן פזי, בבלי ברכות ס"א, א'). אין פתרון "טוב" במקרה דנא, וכך גם ב"תיקי ההגירה" בדרך כלל. תיק זה, ולא רק הוא, מלמדים אותנו כי בסופו של יום ההכרעה בכל נסיבות אנושיות מעין אלה היא אינדיבידואלית עד מאוד, גזורה לנסיבות הקטין והוריו, והעקרונות הכלליים של שיטת המשפט אינם יכולים ליתן את הפתרון, מעבר לכלל המובן מאליו של טובת הילד, שחברי ציין את עמימותו. אכן ניתן לשופטים, לא למומחים, כוח ההכרעה - כיצד יידעו שהכרעתם נכונה? וכיצד יידעו המומחים שהחלטתם נכונה? ושוב באה לתודעתנו מלת המפתח "איזונים": כיצד נאזן? ואכן, זהו אחד המקרים בהם נראה כי מאזני הצדק כמעט מעוינות... אמרתי, שכן המוציא מחברו, ובמקרה זה האם היא המוציאה תרתי משמע, מבקשת להוציא מן המצב המשפטי הקיים ומן הארץ, עליה הראיה - ובמובן "אזרחי" אולי נוטה כף המאזניים מעט לכיוון עמדתה, כפי שיצוין להלן. אך עצם התפתחות התיק הוא ראיה לקושי העצום, וכך גם חוות הדעת השונות של המומחית, אותה מומחית, והשוני בהכרעות בין שני בתי המשפט, כפי שפירט חברי - כל אלה מדברים בעדם. אבל עמוק מזה, מהות המחלוקת - גורל קטין בן שבע שגדל בישראל בחמש השנים האחרונות, ולמעשה למעט שבעה חודשים ב-2003 דר בה כל ימיו, והדעת נותנת כי הוא לומד בבית ספר ישראלי ושפת דיבורו מחוץ לשיח אמו - עברית, גם אם אינו יהודי; וכמובן אביו כאן ואין חולק על הצורך בקשר ביניהם, ואלה שיקולים לכיוון אחד. ברי כי אם יהגר הקטין לגרמניה יקשה הדבר על יחסיו עם אביו וגם יביא אותו לתרבות שונה מזו בה גדל עד הנה, על כל המשתמע. השיקול מנגד הוא, כי אמו של הקטין היא המשמורן העדיף לדעת המומחית ובתי המשפט; ואין חולק כי כיום מצויה האם כאן על כרחה, בלא הזדהות לאומית, רק בגלל בנה. איזו היא הדרך שיבור לו בית המשפט?". ג. ולהלן: "במקרה דנא תיתכן טובת הקטין לכל כיוון, על פי השיקולים האמורים - בית גידולו הישראלי של הקטין (עם שאינו יהודי ואין מדובר לעת הזאת על גיור) אביו בתוכו, מזה, ואמו המגדלתו וקשורה אליו והוא קשור אליה, ושתמשיך להיות המשמורנית, מזה. חוסר המובהקות של המקרה נובע גם מהיעדר בהירות של הסכמה משכבר כי הקטין יגדל במקום א' או במקום ב', כיהודי או כנוצרי, כישראלי או כגרמני, או בכל דרך שיבחר; משא כבד מוטל על כתפיו הצרות, ויהא עליו בעצמו להכריע בכך כאשר ירצה, ביום מן הימים. חברי הציע לאפשר לאם את מבוקשה, בתנאים מגבילים שקבע. אכן, מידת ההגינות מחייבת מתן סיכוי גם למשאלותיה האישיות והחברתיות של האם, המצויה כאן כלביאה בסוגרה ובבדידות משפחתית, כחלק מטובת הקטין". ד. סוף דבר, שהצטרפתי לחברי התומכים באפשרות היציאה לחו"ל, "מתוך הסימביוזה ההכרחית של יחסי הקטין והאם, ומתוך שבעולם גלובלי כדהאידנא מקרים כאלה יכול שיקרו לא אחת, ויש לחפש להם פתרונות יצירתיים ומאוזנים, ומתוך שעולם גלובלי זה גם מאפשר, בטכנולוגיות מתקדמות... קשר תכוף". סייגתי את עמדתי בין השאר באלה: "התקופה עד לצאת הקטין תנוצל כך שייעשו הסידורים המשפטיים בגרמניה באופן שיבטיח לחלוטין, הן את ההסדרים השונים (לרבות שיחות טלפון חזותיות ככל הניתן בין האב לבן) ואת החזרת הקטין לדיון מחדש ב-2010. דבר זה הכרחי נוכח החטיפה בשעתו, ונוכח הספקות לגבי התייחסות האם לאב והקשיים שככל הנראה הוערמו. סבורני כי מן הראוי שפסק דיננו יתורגם ויהא לנגד עיניהם של בתי המשפט בגרמניה. אשר ללימודים, עד ליציאתו גם יירשם הקטין בבית ספר יהודי, ללימודים שיחלו בינואר 2009 לאחר החופשות, וזאת כהתחייבות האם בבית המשפט למשפחה, כך שיוכל להמשיך ברוח לימודיו עד הנה, לרבות השפה העברית, ואם ישוב בשלב כזה או אחר תהא לו הכנה ראויה לכך. מילוי התנאים ייבדק בבית המשפט למשפחה בטרם היציאה, ואין מנוס בנסיבות מאזהרת האם באשר למילוי התנאים גם בהמשך". ה. אחר הדברים האלה באו הדיון הנוסף, וחוות דעתה המשלימה של ד"ר דיאור, שחברי השופט דנציגר ציין לגביה בחוות דעתו עתה - בדומה ללשון שנקטתי כאמור מעלה - "כי למעשה כפות המאזניים הינן מעוינות". ו. בגדרי הדיון הנוסף עיינתי, ככולנו, בחוות הדעת המשלימה, אשר חזרה על המלצתה בבית המשפט המחוזי, שנשתנתה מזו שבבית המשפט למשפחה, ועיקרה הישארות הקטין כאן. מחוות הדעת למדתי בין היתר, מה שכמובן לא הפתיע, שהקטין עצמו קרוע וכפות המאזניים לגביו עצמו, מעוינות, על פי גילו כיום והלחצים המופעלים עליו, וכדברי ד"ר דיאור "... י' קרוע בין הוריו, הוא קשור מאוד לכל אחד מהוריו, מתקשה מאוד להביע עמדה באשר להעדפות שלו... הוא מצוי בקונפליקט נאמנויות קשה ביותר וחש חוסר ודאות באשר לעתידו". ז. בגדרי הדיון הנוסף הכריעו חברי השופטים גרוניס, ריבלין, נאור ודנציגר לשוב לאשר את יציאת הקטין, ואילו הנשיאה ועמה השופטת ארבל נותרו במיעוט. חוות דעתי אין בה כדי לשנות מן התוצאה, אך בסופו של יום החלטתי, באותה התלבטות רבה, לצרף קולי הפעם לזה של חברותי הנשיאה והשופטת ארבל. ח. הטעם קשור בכך, שלטעמי רף השמירה הראוי על זכויות האב, שנדרש בהכרעתנו בערעור - לא רק הכרעתי שלי אלא זו של חברי השופט דנציגר, כותב פסק הדין העיקרי, שאליו הצטרף חברנו המשנה לנשיאה - לא הושג לעת הזאת, ועל כן האיזון שביקשנו להשיג, מתוך תקוה לקיומו, איננו עדיין בנמצא כדבעי. חברי השופט דנציגר קבע בין התנאים בפסק הדין, והיתה זו התניה (ולא כדעת באי כוח האם), השגת "צו מראה" בגרמניה באשר להסדרי הראיה שפירט, ביקורים הדדיים והתחייבות להחזרה לדיון בבית המשפט כאן, ונושאים אלה חלוטים, שכן לא הוגשה בקשה לדיון נוסף מצד האם. הצו אמור היה להיות מוצא עד 31.12.08. ככל שעלה בידי להבין ההתניה לא מומשה, ולוא מטעמים משפטיים בגרמניה (הנושא כנראה עודו בהליכים, כעולה גם מפסק דינו של חברי השופט גרוניס). סברתי - כפי שצוטט כאמור - כי הבטחת הדבר הכרחית. ועוד, לטעמי שלי גם לא קוימה הבטחת האם בבית המשפט למשפחה באשר ללימודים, ודברים הנאמרים בבית משפט אינם מלים בעלמא. מכל מקום עניין מיסודו הראוי של הקשר עם האב הוא מרכזי, בודאי נוכח החטיפה בעבר, ועל פי האמור, נכון לעכשיו - אם גם יתכן שהדבר ישתנה בעתיד - דבר זה אינו מוסדר באופן משביע רצון, ואיני חש ביטחון. אכן, בשעתו נקבעה היציאה למועד שקדם ל- 31.12.08, בו נדרשה הצגת פסק הדין מגרמניה. ואולם, הנה מצויים אנו בסוף מארס 2009, והעניין טרם הוסדר ככל הנראה, והוא אומר דרשני. ובכך היה בעיני כדי להטות את הכף, למצער לעת הזאת. ט. אוסיף, כי מסכים אני שטובת הילד - עקרון העל שקבע המחוקק, והנבחן פרטנית ממקרה למקרה באין מנוס, עשויה לכלול את ההשפעה על ההורים, ככל שזו מוצאת או עתידה למצוא ביטויה בהתנהגותם מול הילד בעתיד. ראו לדיון נרחב בשאלות רלבנטיות ש' אלמוג וא' בנדור "טובת ילדים, זכויות האדם" בתוך ספר יצחק זמיר על משפט, ממשל וחברה (א' דותן וא' בנדור, עורכים - תשס"ה), 93. אך הנכונות שלא לגרום קושי רב לאם המשמורנית, הנמצאת במדינה שהיא זרה לה, צריכה להיות מעוגנת באופן ברור ומובטח בקיום הקשר עם האב ככל משפטו וחוקתו. בבעיות מעין אלה התחבט גם בית המשפט העליון של קליפורניה בפסק הדין Lamusga v. Lamusaga, 2004 Cal. Lexis 3924 . י. נוכח זאת צירפתי עמדתי לזו של הנשיאה והשופטת ארבל. י"א. עתה משאושרה בדיון הנוסף תוצאת הערעור, אביע אף אנוכי את התקוה כי פסק הדין יקוים ככל משפטו וחוקתו, וכי כל הנוגעים בדבר יתנו לכך יד בתום לב; זאת - בהעמידם לנגד עיניהם את טובת הקטין, ותוך מאמץ לדחות מפני טובת הקטין - הכוללת ללא ספק קשר אמיץ עם שני הוריו, שהוא חפץ בו - משקעי עבר ביניהם ורגשות הדדיים כאלה ואחרים. עוד אציע, כי גם פסק דין זה יתורגם ויהא לנגד עיניהן של רשויות המשפט בגרמניה. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"א בניסן התשס"ט (5.4.2009). נ ש י א ה משנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08092010_S10.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il