איוון וולף ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 920/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן העותרים: 1. מיכאל איוון וולף 2. יהודה חיים נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ 3. נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק הסתדרות בע"מ 4. קרן ביטוח ופנסיה לפועליםחקלאיים ובלתי מקצועיים ביש 5. קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריו 6. ק.ג.א קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ 7. קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד נדב חיים בשם משיבות 7-2: עו"ד צחי לב פסק-דין השופט ח' כבוב: במוקד העתירה שלפנינו פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ר' פוליאק וח' אופק גנדלר; ונציגי הציבור ר' בנזימן וד' רם) בבר"ע 11387-07-22 ובעת"צ 25049-08-22 מיום 05.01.2023. בגדרו התקבלה, בעיקרה, בקשת רשות ערעור שהגישו משיבות 7-2 (להלן: המשיבות) ונדחה ערעור העותרים – שהוגשו על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בת"צ 61063-02-20 מיום 26.06.2022. בהחלטתו, קיבל בית הדין האזורי את בקשת העותרים לנהל את תביעתם נגד המשיבות כתובענה ייצוגית, בכפוף להחלה של הוראות התיישנות וצמצום הקבוצה המבוקשת. עיקרי העובדות הצריכות לעניין העותרים, גמלאי התעשייה האווירית לישראל ומבוטחים של משיבה 2, מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, הגישו לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבות – קרנות פנסיה שנסגרו למצטרפים חדשים בשנת 1995, ולפיכך מהוות "קרן ותיקה בהסדר". בבקשת האישור, טענו העותרים כי הדרך בה מפורשת הוראה מהוראות התקנון האחיד של קרנות הפנסיה הוותיקות (להלן: התקנון האחיד), אשר חל על העותרים כמבוטחים של משיבה 2, היא שגויה. מדובר בהוראה שעניינה תקרת עליית השכר המבוטח שמשמשת לחישוב השכר הקובע לפנסיה, כאשר לגרסת העותרים, פרשנות המשיבות להוראה זו גרמה להפחתת הקצבה המשולמת להם כיום בכ-18 ש"ח. בהחלטתו מיום 26.06.2022 אישר בית הדין האזורי לעבודה לנהל את תביעת העותרים כתובענה ייצוגית – וזאת, בנימוק כי קיימת אפשרות סבירה שעמדתם הפרשנית תתקבל. יחד עם זאת, בית הדין האזורי תחם את הקבוצה לגמלאים שקצבתם חושבה במערכת התפעול הייעודית שנבנתה לקרנות "מפנה"; וסייג את הסעד להפרשי קצבה עד שבע שנים לפני מועד הגשת בקשת האישור. כאמור, לשני הצדדים היו השגות על החלטת בית הדין האזורי, ומשכך הגישו העותרים ערעורם והמשיבות הגישו בקשתן לרשות ערעור, כמפורט בפסקה 1 לעיל. בפסק דינו מיום 05.01.2023, בית הדין הארצי לעבודה דן בבקשת רשות הערעור שהגישו המשיבות כבערעור. זאת ועוד, בתום הדיון בבית הדין הארצי לעבודה, הציע בית הדין מתווה דיוני, לפיו "החלטת בית הדין האזורי תעמוד על כנה בכלל היבטיה מבלי שבית דין זה מביע עמדה במכלול השאלות לרבות פרשנותו של סעיף 46 לתקנון [התקנון האחיד – ח.כ.], אך התובענה הייצוגית תצומצם באופן שתתנהל כנגד [משיבה 2 – ח.כ.] בלבד". העותרים דחו מתווה דיוני זה, אך המשיבות הסכימו לו – ונוכח זאת, נמחקה בקשת רשות הערעור בכל הקשור למשיבה 2, מבלי שבית הדין הארצי נזקק לכלל השאלות בהליך, לרבות פרשנותו של סעיף 46 לתקנון האחיד. כאמור, ולגופו של עניין, בית הדין הארצי דחה את ערעור העותרים, שעניינו בקביעה כי הפרשי קצבה ישולמו לזכאים בעד תקופה של עד 7 שנים לפני מועד הגשת הבקשה לאישור והתובענה, ובקביעה כי בקבוצה הייצוגית ייכללו רק גמלאים שקצבתם חושבה במערכת מפנה. בית הדין הארצי קיבל, מנגד, את בקשת רשות הערעור של המשיבות, בקבעו כי בהיעדר עילת תביעה אישית לעותרים נגד משיבות 7-3, ובהיעדר יריבות בין העותרים וביניהן – לא היה מקום לאשר את ניהול התובענה נגד משיבות 7-3. העותרים לא השלימו עם פסק דין זה ומכאן העתירה דנן. העותרים מבקשים בעתירתם כי נורה למשיבות ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הארצי – על חלקו הנוגע לקבלת הבקשה לרשות ערעור, וחלקו הנוגע לדחיית ערעור העותרים; מדוע לא נקבע כי תובענה ייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת" לבירור תביעותיהם של עמיתי המשיבות שפרשו לפני יום 01.02.2012; ומדוע לא תבוטל החלטת 'ההתיישנות' של בית הדין האזורי, אשר הגבילה את הסעד הנתבע לחברי קבוצת התובעים להפרשי גמלה שהגיעו החל מיום 23.02.2013. בעתירה הועלו טענות רבות כלפי פסק דינו של בית הדין הארצי, אך בעיקרו של דבר נטען כי בית הדין הארצי שגה בקבלת בקשת רשות הערעור – שהרי אין צורך בעילה אישית של תובעים ייצוגיים נגד כל אחד מהנתבעים. עוד נטען, כי בית הדין התעלם מטענות שהועלו בדבר נסיבות ספציפיות וייחודיות המתקיימות בעניינם, המצדיקות ניהול התובענה במאוחד; וכי התוצאה שהתקבלה בפסק הדין בלתי מידתית. לשיטת העותרים, קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי מכיוון שהשגיאות בפסק הדין, אשר לוקה בהנמקתו, הינן שגיאות משמעותיות אשר עלולות להשפיע ממשית על זכויות העמיתים. כמו כן נטען, כי פסק דינו של בית הדין הארצי אינו עוסק בתחום יחסי העבודה, בו לבית הדין מומחיות מיוחדות – אלא מדובר בסדרי דין כלליים של תובענה ייצוגית. בהתאם להחלטתי מיום 14.02.2023 והארכות שניתנו, הגישו המשיבות תגובה מפורטת ומנומקת לעתירה. בגדרה היטיבו לטעון, בין היתר, כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה, שכן לא נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין; ואין בנמצא נסיבות המחייבות התערבות שיפוטית מטעמי צדק. זאת משום שטענות העתירה הינן טענות ערעוריות במהותן ונטועות בנסיבות המקרה הפרטני. עוד נטען, כי דין העתירה להידחות לגופו של עניין, נוכח הקביעה הנכונה של בית הדין הארצי לפיה לא ניתן לאשר תובענה ייצוגית נגד נתבע שאין כלפיו עילת תביעה אישית, ואין הנסיבות הפרטניות מצדיקות סטייה מכלל זה. לאחר עיון בעתירה על נספחיה, ובתגובת המשיבות לה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות, בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה; והתערבותו בהחלטות כגון דא מצומצמת למקרים חריגים, בהתקיים שני תנאים מצטברים: טעות משפטית מהותית שנפלה בהחלטה, וקיומם של שיקולי צדק המחייבים זאת (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694 (1986); וכן ראו מיני רבים: בג"ץ 1431/23 קביליו נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 7 (20.02.2023); בג"ץ 2921/23 המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (18.04.2023)). המקרה שלפנינו לא בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. טענות העותרים אשר לקביעת בית הדין האזורי לפיה הפרשי הקצבה ישולמו בעד תקופה של 7 שנים לפני מועד הגשת התביעה; ובדבר הרכב חברי הקבוצה – נשמעו בהרחבה על-ידי בתי הדין, וקיבלו ביטוי בפסק הדין מושא העתירה. הטענות המועלות בעתירה הינן טענות ערעוריות במהותן, ולא מצאתי בקביעות בית הדין הארצי טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה, או כי הן מעלות סוגיה עקרונית הראויה לדיון (השוו: בג"ץ 472/23 מ.ו השקעות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 6 (19.01.2023)). אשר על כן, משלא סיפקו העותרים כל טעם מבורר המצביע על טעות של ממש בפסק הדין, ומשנחה דעתי כי לא חלה כל פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, לא נותר אלה לדחות את העתירה. העתירה נדחית בזאת. בנסיבות העניין, העותרים יִישאו בהוצאות המשיבות בסך של 7,500 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ג באייר התשפ"ג (‏4.5.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23009200_C05.docx עק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il