בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
9194/99
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט י' אנגלרד
העותרת: מדינת ישראל
נגד
המשיבים: 1.
כב' השופט אהוד רקם
2.
משפחת קקון
עתירה
למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך
הישיבה: טז בטבת תש"ס (25.12.99)
בשם
העותרת: עו"ד נ' בן-אור
בשם המשיבה 2: עו"ד
ת' אולמן; עו"ד מ' זילברשמידט
פסק-דין
העתירה שלפנינו היא עתירת המדינה, ומכוונת היא
עצמה כנגד החלטתו של סגן נשיא בית משפט השלום בחיפה - השופט אהוד רקם - בשיבתו
כשופט חוקר סיבות מוות כסמכותו על פי חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח1958- (להלן
נכנה חוק זה - החוק). השופט רקם הורה כי תבוצע נתיחה שלאחר המוות בגופתו של המנוח
מוריס קקון ז"ל, בהוסיפו - על פי בקשת משפחת המנוח - כי במעשה הנתיחה תהא
נוכחת באת כוח המשפחה, עו"ד אולמן, ורופא פתולוג שמטעם המשפחה. המדינה אינה
מתנגדת לנוכחותו של רופא פתולוג מטעם המשפחה - היא הרופאה הד"ר דניאלס פיליפס
- ואולם מתנגדת היא לנוכחותה של עו"ד אולמן, באת כוח המשפחה.
סגן הנשיא רקם קיבל את בקשת המשפחה ודחה את
התנגדות המדינה לעניין נוכחותה של עו"ד אולמן במהלך הנתיחה. עיקר טעמיו היה
זה - אם ירדתי לחקר דעתו - שבנסיבות העניין יחול עקרון פומביות הדיון וכי ראוי
שהצדק ייראה; והצדק ייראה אם עו"ד אולמן תהא נוכחת בעת הנתיחה.
על החלטה זו, כאמור, עותרת המדינה בפנינו
ובקשתה היא כי נהפוך את החלטתו של השופט רקם על פיה.
ואלה עיקר העובדות שלענין: היה זה ביום
20.12.99, שהמנוח מוריס קקון נעצר כחשוד בעבירות הקשורות בהתפרעות שהיתה בבית
החולים רמב"ם. המנוח הועבר לבית המעצר קישון, אך בשעות הלילה הוחזר לבית
החולים רמב"ם - זו הפעם כחולה - על פי בקשת באת כוחו אשר טענה כי בלע כדורים
וכי אינו חש בטוב. המנוח שהה בבית החולים, הוחזר לאחר מכן לבית המעצר, וביום
22.12.99, בשעות אחרי הצהרים, נמצא כי מת בתא הבידוד בו שכן בבית המעצר. בעקבות
מותו זה של המנוח, פנתה המשטרה לבית משפט השלום כדי שיורה על חקירת סיבת המוות,
וביום 23.12.99 החליט סגן הנשיא רקם כי גוויית המנוח תנותח.
המשפחה ביקשה כי במהלך הנתיחה תהיינה נוכחות -
מטעמה - הפתולוגית ד"ר דניאלס פיליפס וכן עו"ד אולמן. נציגת המשטרה לא
הביעה התנגדות למבוקש על ידי המשפחה, וסגן הנשיא רקם החליט כי במהלך הנתיחה תהיינה
נוכחות גם ד"ר פיליפס גם עו"ד אולמן. אכן, הובא לידיעת בית המשפט כי
פרופ' היס מתנגד לנוכחותה של עו"ד אולמן, אך סגן הנשיא רקם החליט כי
(בלשונו):
"לא
שוכנעתי כי יש בסיס להתנגדות ד"ר היס, אם אכן קיימת, ואין כל סיבה למנוע מבאת
כוח המשפחה להיות נוכחת בנתיחה".
באותו יום עצמו, 23.12.99, כתב פרופ' היס אל בית משפט
השלום, והביע את התנגדותו לנוכחותה של עו"ד אולמן בעת הנתיחה. במכתבו כותב
פרופ' היס שאין זה מקובל כי יהיה נוכח בנתיחה אדם שאינו רופא, וכי במשך 25 שנות
עיסוקו ברפואה משפטית לא השתתף מעולם במעשה נתיחה - בארץ או בחו"ל - אדם שאינו
איש-רפואה מטעם המשפחה; למעט, כך כתב פרופ' היס, אנשי דת, וגם זאת במקרים חריגים.
סגן הנשיא דן בבקשתו של פרופ' היס, ובו ביום החליט לדחותה. טעמו העיקרי
לדבר:"כדי שמראית פני הצדק לא תיפגע". השופט רקם חזר על נימוקו בהחלטתו
הקודמת, ולפיה לא מצא בסיס משפטי להתנגדותו של פרופ' היס.
למחרת היום, ביום 24.12.99, הגישה המדינה בקשה
לבית משפט השלום כי יואיל לקיים דיון מחדש בהחלטתו על נוכחותה של עו"ד אולמן
בעת הנתיחה. בית המשפט שמע בקשה זו, אך גם זו הפעם דחה את בקשת המדינה.
על החלטה אחרונה זו ועל ההחלטות האחרות של סגן
הנשיא רקם העתירה שבפנינו.
בראשית הדיון שאלנו את עו"ד אולמן אם
מסכימה היא כי נראה את העתירה כעתירה שהוצא בה צו על תנאי, ומשהשיבה לשאלתנו
בשלילה, החלטנו על-אתר להוציא צו על תנאי. הוספנו ושאלנו את גב' אולמן אם מבקשת
היא שהות להגשת תצהיר תשובה, ותשובתה לשאלה זו אף היא היתה בשלילה. אחר הדברים
האלה שמענו את טיעוני בעלי הדין כסדר.
הטענה הראשונה שעלתה לדיון היתה טענת סמכותנו
להידרש לעתירה. עו"ד אולמן טענה, כי לא קנינו סמכות לדון בעתירה, וכי הסמכות
נתונה לבית המשפט המחוזי בחיפה בשיבתו לערעור על החלטתו של השופט רקם. לענין זה
ביקשה עו"ד אולמן להסתמך על דברים שנאמרו ברע"פ 3542/93 אזוב נ'
מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 705. אין בכוונתו להרחיב בטענה זו ולו משום
שמצויים אנו עתה במוצאי שבת, והשעה היא קרובה במאוד לחצות. נאמר אך זאת, כי לא
נמצא לנו שבפרשת דליה אזוב נקבעה הלכה מחייבת כטענתה של עו"ד אולמן, ומכל
מקום, מן המפורסמות הוא שבית המשפט הגבוה לצדק מוסמך להידרש - במקרים מיוחדים
ובנסיבות מיוחדות - גם לנושאים המצויים בסמכותם של בתי משפט או של גופים אחרים, אם
הוא רואה צורך להעניק סעד מן הצדק. ענייננו הוא אחד מאלה.
הטענה העיקרית שעלתה לדיון היתה שאלת
הפומביות. לטענת עו"ד אולמן חלה על עניינו הוראת סעיף 24 לחוק, ולפיה:
"השופט
החוקר יחקור בסיבת המוות, ורשאי הוא לערוך חקירה זו בפומבי או בדלתיים סגורות, או
חלקה בפומבי וחלקה בדלתיים סגורות".
סעיף 26 לחוק מוסיף ומורה אותנו, כי שופט חוקר
מחזיק בסמכות:
"לצוות
על בדיקתה או ניתוחה של הגווייה על ידי רופא או מומחה אחר...".
עו"ד אולמן מצרפת שתי הוראות חוק אלו זו-אל-זו, וכך
היא אומרת: עיקרון פומביות הדיון הוא עקרון-על בשיטת המשפט בישראל. על רקע עיקרון
זה, יש לפרש את הוראת סעיף 24 לחוק ולפיה תיערך חקירת סיבות מוות - על דרך העיקרון
- בפומבי, אלא אם בנסיבות מיוחדות וחריגות יורה השופט החוקר אחרת. מוסיפה
עו"ד אולמן וטוענת, כי בדיקתה או ניתוחה של גופת המת הינה חלק אינטגרלי
בחקירת סיבות מוות, ומכאן שניתוחה של הגופה בא אף-הוא בגידרי עיקרון הפומביות.
טענה זו אינה מקובלת עלינו. אין ספק קל
בדעתנו, כי הוראת סעיף 24 לחוק עניינה בהליכים הנערכים לפני השופט החוקר, באולם
בית המשפט או בכל מקום אחר בו יושב הוא בסמכותו כשופט חוקר. כך בדיונים - לא כך
בבדיקתה של גופת המת. כל השומע יחרד משישמע כי נתיחת גופתו של נפטר אמורה להיערך
בפומבי, אלא אם כן יורה השופט החוקר אחרת. טענה זו אינה מתקבלת על הדעת, ואנו
דוחים אותה מעיקרה.
אולם, בכך טרם תם הדיון. גם אם נתיחת הגופה
אינה נערכת בפומבי, אלא - כראוי לנתיחתה של גופה - בחדר הניתוחים, גם אז יכולה
ותתעורר שאלה מיהו-זה ואיזה-הוא שרשאי להיות נוכח בעת הנתיחה. לענין זה סבורים
אנו, כי המאטריה בה מדובר היא האמורה להכתיב - בראש ובראשונה - בשאלה מי יהא נוכח
לעת נתיחת גוויתו של נפטר, או בעריכתה של כל בדיקה אחרת בגוויה. אם זה פירוש החוק
- ואנו סבורים כי אכן זה פירושו - כי-אז במהלכה של נתיחת גוויה אמורים להיות
נוכחים המנתחים וכוחות עזר לענין הנתיחה; דהיינו: אנשים שעניינם הוא ענין-מישרין
בנתיחה מבחינה מקצועית. לענין זה לא נמצא לנו הבדל בין נתיחת המת לבין ניתוח החי,
ומן המפורסמות הוא, כי בניתוח אדם מסרבים המנתחים להתיר לבן-משפחה או למי שאינו
איש-מקצוע להיות נוכח בעת הניתוח (למעט, אפשר, במקרים יוצאי דופן במיוחד). אכן,
נתיחת המת הינה פעולה של איש-מקצוע, ואין כל טעם טוב כי בעת ביצועה יהיה נוכח מי
שאינו איש-מקצוע. בענייננו, כזכור, הסכימה המדינה כי בעת הניתוח תהא נוכחת מטעם
המשפחה ד"ר דניאלס פיליפס, ולא עוד אלא שפרופ' היס הודיע כי נכון הוא שמהלך
הנתיחה לכל אורכו יצולם במצלמת וידיאו.
תחנת המוצא הינה איפוא זו, שבמהלך הנתיחה יהיו
נוכחים רק אנשי מקצוע ולא אחרים זולתם. על רקע זה, הנטל מוטל הוא על המבקש לחרוג
מן הכלל והעותר לנוכחותו של מי שאינו איש מקצוע בעת הנתיחה. בענייננו-שלנו, המדובר
הוא, כאמור, בבקשת המשפחה כי עו"ד אולמן תהא נוכחת בעת הנתיחה.
באי-כוח בעלי הדין התכתשו לפנינו ארוכות בשאלה
אם ראוי הדבר - ואם אין הוא ראוי - כי עו"ד אולמן תהא נוכחת בעת הנתיחה.
פרופ' היס, כאמור לעיל, התנגד בכל תוקף לנוכחותה של עו"ד אולמן, ולתמיכה
בהתנגדותו מעלה הוא כמה וכמה נימוקים, ביניהם הנימוק כי מעולם לא שמע כי איש שאינו
איש-מקצוע יהא נוכח במהלך נתיחת גווייה. עוד אומר פרופ' היס, כי נוכחותו של מי
שאינו איש-מקצוע בעת הנתיחה מפריעה ומגבילה את עבודת הצוות הרפואי; כי נוכחות אדם
זר - במובן של זר-לא-יביננו - תמנע החלפת דעות חופשית בין אנשי הצוות הרפואי; כי
במדינות אחדות במערב אין מאשרים אף לרופא זר להיות נוכח בעת הנתיחה; כי נוכחות אדם
זר פוגעת בכבוד המת, ועוד. עו"ד אולמן עמדה על נימוקים אלה אחד לאחד וניסתה
להפריכם. לטענתה של עו"ד אולמן בקשתה של המשפחה להיות נוכחת במקום באמצעותה
הינה בקשה צודקת, נכונה וראוייה שתתקבל.
שאלנו, וחזרנו ושאלנו, את עו"ד אולמן -
שוב ושוב, עוד ועוד - מה תוסיף נוכחותה לעת נתיחת הגופה של המנוח, והרי אין היא
אשת-מקצוע ואין לה מושג קל בנתיחת גוויות. יתר על כן: מה רבותא בנוכחותה בעת
הנתיחה, והרי פתולוגית מקצועית מטעם המשפחה תהא נוכחת במקום, וחזקה עליה על אותה
פתולוגית כי תדע לבחון את הנתיחה ואת כל אשר ייעשה בחדר הנתיחה. שאלנו וחזרנו
ושאלנו - ולתשובה לא זכינו. אכן, אין בפיה של עו"ד אולמן כל תשובה משביעת-רצון
לצורך בנוכחותה במקום; לא-כל-שכן, בתיתנו דעתנו לנוכחותה של הפתולוגית הד"ר
פיליפס ולכך שמהלך הנתיחה כולו יצולם במצלמת וידיאו.
בעיקרם של דברים, ענין לנו בהחלטתו של סגן
הנשיא רקם, בהחלטה ובטעם שנתן השופט להחלטתו. כאמור, הנימוק העיקרי של השופט רקם
להחלטתו היה זה ש"נוכחות באת כוח המשפחה בעת הנתיחה תסכל כל חשש או טענה
לפגיעה במראית פני הצדק", וזאת על רקע עקרון הפומביות. עוד הוסיף השופט רקם
באותו הקשר, כי: "לשיקול כזה, יש חשיבות יתרה בנסיבות בהן נפטר המנוח, כאשר
קיימת תמימות דעים באשר לצורך להגיע לממצאים האובייקטיביים הנכונים". אנו
מבקשים להסתייג מפורשות ובאורח נחרץ מהנמקה זו.
ראשית לכל, הצורך להגיע לממצאים אובייקטיביים
נכונים קיים בכל מקרה, לא רק במקרה שלפנינו. שנית, כפי שאמרנו, עקרון הפומביות -
באשר הוא - אינו חל על הליך נתיחת גופה. שלישית, הטענה כי נוכחותה של עו"ד
אולמן "תסכל כל חשש או טענה לפגיעה במראית פני הצדק", בוודאי אין בה כדי
להצדיק חריגה מן המהלך הרגיל של ביצוע נתיחה שלאחר המוות. נזכור, כי נתיחה שלאחר
המוות יכולה שתתבצע במקום שמת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר ויש יסוד סביר לחשש שסיבת
מותו אינה טבעית (סעיף 19 לחוק). מכאן, שבכל מקרה - או כמעט בכל מקרה - יכולה
משפחתו של המנוח לטעון שחוששת היא "לפגיעה במראית פני הצדק", ועל דרך זה
נגיע לכך שנציגי המשפחה יהיו נוכחים בכל נתיחה, או כמעט בכל נתיחה. תוצאה זו
בוודאי אינה סבירה. בין כך ובין אחרת, נציגה מקצועית של המשפחה - הד"ר דניאלס
פיליפס - תהיה נוכחת בעת הנתיחה; הנתיחה תצולם כולה במצלמת וידיאו; ומראית פני
הצדק (תרתי משמע) תתגלה לעין כל.
כדי להסיר ספק נוסיף ונאמר עוד זאת: מבינים
אנו לליבם של בני המשפחה בבקשם כי יהיו "מיוצגים" בעת הנתיחה. עו"ד
אולמן אף טענה לפנינו כי בני המשפחה "איבדו את אמונם במערכת" וכי מכאן
בקשתם. ואולם, חששם של בני המשפחה יבוא על סיפוקו המלא בנוכחותה של נציגתם,
הד"ר דניאלס פיליפס, ובצילום הוידיאו כאמור.
סוף דבר: לא מצאנו הצדק להחלטתו של סגן הנשיא
רקם כי בעת נתיחת גופתו של המנוח מוריס קקון תהא נוכחת גם עו"ד אולמן, בנוסף
לד"ר דניאלס פיליפס, הרופאה הפתולוגית מטעם המשפחה. אנו מחליטים, איפוא,
לעשות מוחלט את הצו על תנאי ולבטל את החלטתו של השופט רקם מן הימים 23.12.99
ו24.12.99- בתיק חס"מ 58/99 (שלום, חיפה), ולפיה אמורה נתיחת גופתו של המנוח
מוריס קקון להיערך בנוכחות עו"ד תמי אולמן. נתיחת גופתו של המנוח תבוצע בהקדם
האפשרי, ככל שיתאפשר הדבר מבחינה מקצועית.
ניתן היום, ט"ז בטבת תש"ס
(25.12.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99091940.N01
חכ/