פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 9189/02
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 9189/02
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
אחסאן אבו זלאם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי
בחיפה, מיום 13.9.2002, בת.א. 441/01, שניתנה
על ידי השופטים: י' גריל, א' רזי, א' שיף
תאריך הישיבה:
כ"א באלול תשס"ג
(18.9.2003)
בשם המערער:
עו"ד חנא בולוס
בשם המשיבה:
עו"ד ענת חולתא
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע בחודש אב תשס"ב (יולי 2002) את המערער בביצוען של מספר עבירות – עבירות בנשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, היזק בחומר נפיץ לפי סעיף 454, וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(3) לחוק. העובדות אשר עמדו ברקע ההרשעה היו אלו:
א) בשעות הבוקר של יום 12.9.01 הגיע המערער, תושב הכפר מכר, לכפר יאסיף כשהוא נוהג בטרקטורון.
ב) המערער עצר ליד מעדנייה שם שהו סאמר אחמד (להלן - "המתלונן") ואחרים, ואז שלף רימון-יד והשליכו. כתוצאה מכך פגעו רסיסי הרימון בקירות המעדנייה, וכן נגרם נזק לשתי מכוניות חונות.
ג) לאחר שהשלים את זממו נמלט המערער מהמקום כשהוא רכוב על הטרקטורון.
2. הגנת המערער בבית משפט קמא התבססה על כפירה מוחלטת במעשים שיוחסו לו, והוא אף טען כי בעת האירוע שהה הרחק מכפר יאסיף, ולמען הדיוק באילת, שם הועסק על ידי אחד, דורון בליטי.
מנגד, הציעה התביעה לבית המשפט שורה ארוכה של ראיות, וביניהן בדיקת דנ"א שנערכה בעקבות תפיסתו בזירה של כובע מצחייה שהיה מוכתם בדם. אותן ראיות הובילו את בית המשפט למסקנה כי אשמתו של המערער כמבצען של העבירות הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ובעקבות כך הוכרע דינו לכף חובה, ובית המשפט גזר לו 4 שנות מאסר, ו-18 חודשי מאסר על-תנאי בהם ישא אם יעבור תוך שלוש שנים עבירות בנשק או עבירות אלימות מסוג פשע.
את הערעור בפנינו הפנה המערער כנגד הרשעתו בלבד, והשתית אותו, בין היתר, על אלה:
א) ממצאיה של בדיקת הדנ"א לבדם אינם יכולים לבסס הרשעה, הואיל ולא הוכח כי הכובע נשמט מראשו של העבריין. כן נטען, כי גם אם נמצאו כתמים מדמו של המערער על הכובע, לא נקבע "גילם" של הכתמים ועל כן אפשר שאלה נגרמו זמן רב לפני האירוע, ואפשר גם שבעת האירוע עצמו חבש את הכובע אדם אחר.
ב) המערער לא זוהה על ידי איש כמי שהשליך את הרימון, וגם מי שטען כך, סאמר אחמד, נתפס לזיהוי שגוי כפי שהדבר מצא את ביטויו בספקות שעלו מעדותו בבית המשפט. לעניין הזיהוי נטען עוד, כי סימנים שנתנו עדים במשליך הרימון, אינם זהים למראהו של המערער, ולאותה מסקנה מוביל גם חוסר הדמיון בין הקלסתרון שהורכב במהלך החקירה למראהו של המערער.
ג) בפני בית המשפט הוצגה גרסה נוספת אותה לא היה מקום לדחות, ולפיה נמצא הכובע במרחק מאות מטרים מהזירה.
ד) אמנם התגלו צלקות על גופו של המערער (בפניו ובכתפיו), אך אלו נגרמו זמן רב לפני האירוע בו עוסק כתב האישום.
ה) לא היה מקום לדחות את טענת המערער לפיה שהה בעת האירוע באילת.
המשיבה סבורה כי הרשעתו של המערער בדין יסודה, ומכאן עתירתה לדחות את הערעור.
3. ערעור זה עוסק רובו ככולו בהשגות על ממצאים שבעובדה אשר נקבעו בערכאה הראשונה בעקבות התרשמותה מהעדים שהופיעו בפניה, ומטבע הדברים ניצבת בפני המערער משוכה גבוהה שמקורה בהלכה הפסוקה לפיה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מסוג זה. אך לא אותה הלכה בלבד עומדת לרועץ בניסיונו לבסס את טענת חפותו, אלא גם העובדה שבתיק הנוכחי נתמכות מסקנותיה של הערכאה הראשונה בראיה בעלת משקל מכריע, היא תוצאתה של בדיקת הדנ"א. להלן נפרט את הדברים על פי סדרם:
א) עניין אחד שוב אינו נתון במחלוקת, והכוונה לממצאו של בית המשפט לפיו בבדיקת דנ"א נמצא שכתמי דם אשר אובחנו על הכובע נשאו את הפרופיל הגנטי של המערער. מעיון בחוות הדעת ת/71 עולה, כי שכיחותו של אותו פרופיל בקרב האוכלוסיה בישראל, ערבית ויהודית כאחת, הינה נמוכה ביותר ואף זניחה.
ב) מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה חבש משליך הרימון כובע אשר נשמט ממנו בעת מנוסתו, נתמכת בעדותם של עדי ראיה שלא היה מקום לפקפק במהימנותם. יותר מכך, גם הממצא לפיו נפצע התוקף מרסיסי הרימון, הוא ממצא מבוסס היטב שאינני רואה מקום או עילה להתערב בו. מכאן שאפשר כי המערער היה זה שהשליך את הרימון, וזהו ההסבר להימצאם של כתמים מדמו על הכובע, אך אפשר גם שאותם כתמים הוטבעו על הכובע לפני האירוע, בעוד שבעת האירוע עצמו חבש את הכובע אדם אחר. דא עקא, שבעת חקירתו במשטרה וגם בבית המשפט לא היה בפיו של המערער הסבר לעובדה שכובע מוכתם בדמו נמצא בזירה. יותר מכך, המערער אף הכחיש שביקר אי-פעם במעדנייה בכפר יאסיף, אך גם טענה זו הופרכה בעדותם של עדי התביעה אחמד סאמר ועבד אלסאלם חטיב. הראשון מסר כי כשבוע או שבועיים לפני התקיפה ביקר המערער במעדנייה והעד אף נתן לו שאריות של אוכל לכלבו. ואם תאמר כי לאחמד סאמר היה עניין להפליל את המערער, קשה לומר, זאת על העד האחר, עבד אלסאלם חטיב, שנכח באותו ביקור של המערער במעדנייה, ואשר הוגדר על ידי בית משפט קמא כמי שיש לו "קשר של חברות ואף קירבת משפחה" עם המערער.
ד) המערער טען כי הפציעה בפניו נגרמה לפני זמן רב, ובית המשפט אימץ גרסה זו. מאידך, ביחס לפציעתו בכתף שמאל נשמעו מפיו גרסאות שונות, שלעתים סתרו האחת את רעותה.
ה) החלטתה של הערכאה הראשונה לדחות את טענת האליבי בה התגונן המערער, אף היא מבוססת היטב, ושני טעמים לכך. ראשית, משום שבמהלך עדותו בבית המשפט הוא התקשה לנקוב בתאריכים בהם שהה באילת, ואם את העניין הזה ניתן לייחס לחלוף הזמן, קשה להסביר בכך את העובדה שהמערער לא ידע לומר את שמו של מעבידו באילת והוא עשה זאת רק במהלך חקירתו הנגדית כאשר באת-כוח המשיבה הזכירה לו את השם. שנית, המשיבה טענה כי לאחר האירוע במעדנייה נמלט המערער על נפשו, ומאז נדד ממקום למקום עד שנעצר בסוף חודש נובמבר 2001. אישור לטענה זו ומנגד הפרכת גרסתו על המערער לפיה שהה כל אותה עת באילת, מצוי באירוע עליו העיד אחד השוטרים (רס"ל רמי מוסא). עד זה מסר כי בעקבות מידע שהתקבל ביום 17.11.01 במשטרה ולפיו נראה המערער בכפר מכר, הוא יצא עם שוטרים נוספים כדי לעצור אותו. העד הוסיף כי בבואו לכפר הבחין במערער ניצב שם, אולם הוא פתח במנוסה כשראה את אנשי החוק, וכל המאמצים שנעשו כדי לאתרו ולעצור אותו לא נשאו פרי.
4. לא הבאנו את כל הראיות אשר עמדו בבסיס הרשעת המערער, אולם גם באלו שבהן עסקנו די כדי להוביל למסקנה כי הרשעת המערער ניצבת על בסיס איתן. וכאן המקום להדגיש, כי לא במקרה לא דנו עד כה בטענתו של העד אחמד סאמר לפיה זיהה את המערער כמבצען של העבירות. אף אנו סבורים כי לו עמד זיהוי זה לבדו, נכון היה להכריע את הכף לזכות המערער. אולם, עתה כאשר מערכת הראיות פרושה בפנינו, נדמה שאינך יכול לקבוע כי הזיהוי של המערער על ידי אחמד סאמר, חרף הספק שהוא עורר, משתלב היטב במארג הראיות האחרות שבתיק זה, ואשר כולן יחד מצביעות על המערער כמבצען של העבירות.
משהגענו למסקנה זו דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים.
ניתנה היום, כ"א באלול תשס"ג (18.9.2003).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02091890_O04.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il