פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9187/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9187/03 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.9.03 בתפ"ח 1134/02 שניתן על-ידי כבוד השופטים ש' סירוטה, א' טל וע' בנימיני תאריך הישיבה: כ"ו בניסן התשס"ה (5.5.05) בשם המערער: עו"ד אבי חימי; עו"ד נס בן-נתן בשם המשיב: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ש' סירוטה, א' טל וע' בנימיני) בעבירות של מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנה – עבירות לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); אינוס קטינה בת משפחה שגילה פחות מ- 14 שנה – עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק; בעילת נערה בת משפחה שמלאו לה 14 שנה – עבירה לפי סעיף 351(ב) לחוק; אינוס ומעשה סדום בקטינה בת משפחה – עבירות לפי סעיף 351(ב) לחוק; מעשים מגונים בקטינה בת משפחה – עבירות לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק. בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש של 8 שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. המערער מלין על הרשעתו, ולחילופין – על חומרת העונש שהוטל עליו. כתב האישום 2. המערער, יליד שנת 1961, גרוש ואב לשלושה ילדים, עבר להתגורר בשנת 1998 בדירה שמעל לדירתה של אם המתלוננת. קשריה של המתלוננת, ילידת 27.8.85, עם המערער החלו בשנת 1999. האישום הראשון מתייחס לאירוע, שעל-פי כתב האישום התרחש בחודשי הקיץ של שנת 1998, אך במהלך המשפט תוקן המועד ליוני 1999. באותו אירוע, שכבה המתלוננת במיטתה, בביתה, והנאשם נשכב לצידה, הכניס את ידו מתחת לחולצתה וחזייתה, ליטף את חזה ולאחר מכן נגע באיבר מינה מעל לתחתוניה. המערער ביצע במתלוננת מעשים דומים בהזדמנויות שונות ורבות במהלך מספר חודשים. האישום השני מתמקד במעשי המערער במתלוננת במהלך שנת 1999, בעודה קטינה שטרם מלאו לה ארבע-עשרה שנים, לאחר שהמערער עבר להתגורר בדירתה של אם המתלוננת כבן זוגה. המערער נהג "להחדיר אצבעותיו לתוך איבר מינה של המתלוננת, הן כששכבה במיטתה והן במקרים בהם הייתה ישנה בסלון או ביחד איתו ועם אמם במיטתם המשותפת". בתאריך 12.8.99 נסעה המתלוננת ביחד עם אחיה, אמה והמערער לחופשה בכפר הנופש "אכזיב". במהלך הלילה הראשון להגעתם למקום, החדיר הנאשם את אצבעותיו לתוך איבר מינה של המתלוננת, שהתעוררה עקב כך משנתה. בליל היום שלמחרת, הציע המערער למתלוננת לטייל עמו על חוף הים. משהגיעו אל החוף, הפשיל המערער את מכנסיו ואת מכנסיה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה, תוך שהוא מסב לה כאב. לאחר שחדל המערער ממעשיו, הבחינה המתלוננת בכתמי דם על בגדיה, והמערער הסביר לה כי זהו דם הבתולין שלה. בבוקר שלמחרת, כשאמה ואחיה של המתלוננת נעדרו, ניגש המערער אל המתלוננת ששכבה ערה במיטתה, והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה עד שבא על סיפוקו. המערער שאל את המתלוננת אם הכאיב לה, והיא השיבה בחיוב. בהמשך שהותם בכפר הנופש, בהיותם בבריכה, החדיר המערער את איבר מינו לתוך איבר מינה של המתלוננת, על אף מחאותיה. האישום השלישי מתייחס לאירועים שונים במהלך השנים 1999 – 2000, בהם בעל המערער את המתלוננת, באותה עת קטינה שמלאו לה 14 שנים, בביתה. המעשים נעשו בהזדמנויות שונות ורבות, ובתדירות של שלוש-ארבע פעמים בשבוע, כשבחלקם הביעה המתלוננת את אי-הסכמתה למעשי המערער, ובחלקם החרישה. במסגרת אירועים אלה, אילץ המערער את המתלוננת לבצע בו מין אוראלי וביצע בה מין אוראלי הוא עצמו, חרף בקשותיה שיחדל ממעשיו. האישום הרביעי התייחס לאירוע שהתרחש במחצית השנייה של שנת 2001, במסגרתו תקף המערער את חברתה של המתלוננת, בעל את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום. פסק דינו של בית המשפט קמא 3. בפסק דינו סקר בית המשפט קמא באריכות את המסכת העובדתית עליה נשען כתב האישום והתמקד בבירור שלושת הנושאים העיקריים שבמחלוקת: הראשון – כפירתו של המערער בעובדות של כתב האישום, חרף ההודאה המלאה שמסר במשטרה. השני – שאלת היותו של המערער בן-זוגה של אם המתלוננת; והשלישי – טענתו של המערער בדבר טעות בעובדה לגבי גילה של המתלוננת. המערער הודה הלכה למעשה במעשים המיוחסים לו עוד בחקירתו במשטרה, אם כי טען כי המעשים נעשו בהסכמתה המלאה של המתלוננת, "לבקשתה", ולאחר שמלאו לה 14 שנה. לדבריו, המעשים לא הגיעו לכדי בעילה, הוא לא היה בן זוגה של אם המתלוננת בתקופה הרלבנטית, ולכן הוא אף לא ראה במעשיו דבר עבירה. המעשים כולם תועדו בהרחבה ובזמן אמת ביומניה של המתלוננת, בשפת הסתרים שבחרה לעצמה בעקבות בקשתו של המערער שלא תחשוף את קשרם. בית המשפט לא הטיל ספק במהימנות היומנים בכל הנוגע לאישומים הראשון, השני והשלישי, ושם אותם נר לרגליו בגיבוש הכרעת הדין וגזר הדין. בית המשפט קמא קיבל אמנם את טענתו של המערער לפיה שגתה המתלוננת בעדותה במשטרה לגבי המועד בו החלו יחסיה עם המערער והלה עבר להתגורר בדירת אמה. בעקבות סברתה השגויה, טעתה המתלוננת גם בעדותה בדבר אורך התקופה שבמהלכה ביצע בה המערער מעשים מגונים בטרם היותה בת 14. עם זאת, קבע בית המשפט כי ברור מהודאתו של המערער במשטרה כי הוא אכן החל לבצע את המעשים המגונים במתלוננת עוד לפני הנסיעה לכפר הנופש, לאמור – בטרם מלאו לה 14 שנים. טעותה של המתלוננת בדבר הגיל בו החלו יחסיה המיניים עם המערער עוררו אצל בית המשפט תמיהה. נמצא, כי לא מן הנמנע שהמתלוננת ציינה גיל צעיר יותר כדי לעורר רגשי סלידה כלפי המערער. בית המשפט הביא בחשבון שיקוליו את העובדה כי המתלוננת רצתה להיפרע מן הנאשם והגזימה בפרטים מסוימים. עם זאת, עדותה לגבי קורותיה באישומים הראשון, השני והשלישי נמצאה מהימנה, ובית המשפט קבע כי עובדות האישומים הללו הוכחו מעל לכל ספק סביר. מן האישום הרביעי זיכה בית-המשפט קמא את המערער, מחמת היעדר חיזוק או סיוע לדברי המתלוננת. המערער טען כי לא היה בן-זוגה של אם המתלוננת כל עוד לא חלק עמה קורת גג אחת והתגורר בדירה שמעל דירתה. מטענה זו ניסה המערער להיבנות כדי לא להיחשב ל"בן-משפחה" של המתלוננת לצורך העבירה על סעיף 351 לחוק העונשין. בית המשפט קבע כי לעניין התיבה "בן משפחה" בסעיף 351(ה), אין דרישה למגורים משותפים על מנת להחיל את הסעיף על חבר או מאהב של האם שפוגע בבתה הקטינה. בית המשפט דחה גם את טענתו של המערער בדבר טעותו בעובדה לגבי גילה של המתלוננת, וקבע כי אם אכן לא ידע המערער את גילה של המתלוננת בעת שהחלו היחסים עמה, הרי שהיו בכך, למצער, פזיזות ועצימת עיניים: "הנאשם לא נתן הסבר כלשהו על סמך מה חשב שהמתלוננת בת 14.5. מאז שהתוודע אל אם המתלוננת, ישן בביתם, אכל מפיתם, [ו]לא ידע בת כמה המתלוננת, תלמידת בית ספר וצנומה במיוחד, היכן הטעות והיכן הכנות?". כנגד ההכרעה בדינו משיג המערער. טיעוני המערער 4. המערער מציג עצמו כקורבן, שהתפתה למתלוננת מתוחכמת וערמומית, שאספה חשבוניות, פתקים ו"ראיות" אחרות בכדי להפלילו לאחר שתם הקשר בינם. המערער כופר בהיותו בן זוגה של אם המתלוננת וטוען כי הקשר הרומנטי בינו לבין המתלוננת לא היה קשור כלל ועיקר לקשר הזוגי בינו לבין אמה של המתלוננת. הקשר עם האם, לדבריו, היה מזדמן ולא מחייב, וכלל לא התגבש לכלל זוגיות. על כן, סבור המערער, כי לא ניתן לראותו כבן משפחה של המתלוננת. עוד מצביע המערער על שקריה של המתלוננת בנוגע לאישום הרביעי, ממנו זוכה המערער לבסוף, ומדגיש את הסתירות בעדותה לגבי מועדי תחילת היחסים וקרות האירועים. המערער מציין עוד כי המערערת השתהתה במסירת העדויות – וכל זאת על מנת להשחיר את פניו. בכל הנוגע לפרטי האישום הראשון טוען המערער כי לא נגע במתלוננת לפני החופשה באכזיב, וכי אם המתלוננת היא שניסתה לפתותו באמצעות הבת. לטענתו, לא ניתן להסיק מיומנה אף לא רמז למעשים מגונים שביצע בה לפי פרטי האישום הראשון, ואין סיבה לכך שהמתלוננת, שנהגה לרשום ביומנה את קורותיה הטריוויאליות והכמוסות ביותר, לא תרשום בו רשמים מיחסיה עם המערער. בכל הנוגע לאישום השני, חוזר המערער ומעלה את הטיעון לפיו טעה טעות כנה וסבירה, וסבר כי המתלוננת היא מעל גיל 14. עוד טוען המערער כי לא קיים עם המתלוננת יחסי מין מלאים בעודם בחופשה באכזיב וכי מעולם לא הודה כי עשה כן. באשר לאישום השלישי, טוען המערער כי הקשר הרומנטי עם המתלוננת היה מתוך הסכמתה המלאה, וכי מרביתו התרחשה בעת שהמערער כלל לא היה בן זוגה של אמה של המתלוננת. המערער מכחיש כי קיים עם המתלוננת יחסי מין מלאים בתדירות של שלוש-ארבע פעמים בשבוע. את תלונתה של המתלוננת מייחס המערער לרצונה לנקום באמה, עמה נהגה לריב באופן תדיר, ובמערער, על כך שבמריבותיה עם אמה נקט בעמדת האם ולא תמך בבת. המשיבה, מצידה, מצדדת בפסק דינו של בית המשפט קמא. 5. דין הערעור להדחות. הערעור מופנה, רובו ככולו, כנגד ממצאיו העובדתיים וממצאים שבמהימנות של בית המשפט קמא. מן המפורסמות הוא כי ערכאה זו לא נוטה להתערב בממצאים אלה, ומדרך זו אין לסטות גם בענייננו. את הדיון בערעורו של המערער ניתן לחלק לשלושה פרקים המקבילים במהותם לאישומים הראשון, השני והשלישי. הפרק הראשון, נוגע לתקופה שקדמה לנסיעה המשותפת לכפר הנופש, במסגרתה יוחסו למערער עבירות של מעשים מגונים במתלוננת בטרם מלאו לה 14 שנה. הפרק השני נוגע לחופשה המשפחתית בכפר הנופש אכזיב, חופשה שבמהלכה ביצע המערער, לפי המיוחס לו בכתב האישום, מעשי אינוס במתלוננת, וגם זאת בטרם מלאו לה 14 שנה. הפרק השלישי יתמקד בפרק הזמן של כשנתיים, בהם התגורר המערער בבית אמה של המתלוננת, בעל את המתלוננת וביצע בה מעשי סדום. הדיון ייחתם בבחינת העונש שנגזר על המערער. התקופה הראשונה: המגורים בנפרד והמעשים המגונים 6. בית המשפט קמא דן בפירוט רב במסכת יחסיו של המערער עם המתלוננת, וממצאיו נטועים בקרקע ראייתית מוצקה. בעדותה, מתארת המתלוננת את המעשים שביצע בה המערער באופן מהימן ואמין, תוך מתן דגש לכך שמעשים אלה נמשכו בעודה לומדת בכיתות ז' – ט', בתדירות של שלוש-ארבע פעמים בשבוע. המתלוננת מתארת מסכת ארוכה של יחסי מין שיזם עמה המערער; עתים היא סירבה ועתים קיבלה את מעשיו בשתיקה, שאותה היא מתקשה להסביר בדיעבד. דבריה, לפיהם בפעם הראשונה בה קיימה יחסים עם המערער היא סבלה מכאבים, אך לאחר מכן, במשך שנה תמימה, נענתה לו מתוך אהבתה כלפיו, כנים הם. רישומי היומן של המתלוננת היו נר לרגליו של בית המשפט קמא בהרשיעו את המערער באישומים הנ"ל: "בנוסף לרמזים על מעשים מיניים שעשה הנאשם במתלוננת לפני הנסיעה לאכזיב ולאחריה משמשים הרישומים ביומן הוכחה אוטנטית למערכת היחסים בין הנאשם לאם המתלוננת, יש בהם אזכורים אין ספור לכך שהאם עלתה לדירת הנאשם ושהנאשם יורד לדירתם. הנאשם עצמו הודה כי הקשר הרומנטי עם האם החל עוד כשהתגורר בדירתו." בית המשפט השתכנע ממהימנותם של רישומים אלה בכל הנוגע לאישומים הראשון, השני והשלישי, ולא מצאתי טעם להתערב בהתרשמותו. המתלוננת אמנם אינה מציינת ביומנה מפורשות את המעשים שביצע בה המערער, אך הסברהּ לכך, לפיו נהגה לרשום את הדברים בשפת רמזים שמובנת אך לה עצמה (לדוגמה, הרישום "יגאל העיר אותי", מורה על כך שהמערער קיים עמה יחסי מין) בעקבות בקשתו של המערער, משכנע אף הוא. 7. באשר לאישום הראשון, שוכנע בית המשפט קמא כי במועדים שבין 24.5.99 ועד לנסיעה לחופשה באכזיב נרקמו בין אמה של המתלוננת למערער יחסים רומנטיים והם היו לבני זוג. כתב האישום המקורי אמנם נקב במועד מוקדם יותר, קיץ שנת 1998, כמועד בו החלו היחסים הרומנטיים בין המערער למתלוננת, אך הטעות במועדים תוקנה, ובית המשפט אף התחשב במשך התקופה כשיקול לקולא בעונש שהושת על המערער. בחקירתו במשטרה הודה המערער מפורשות בנכונות דבריה של המתלוננת באשר למעשים המגונים שביצע בה, באומרו כי "הילדה ... כנראה ראתה אותי ואת אמא שלה מקיימים יחסי מין ואז במהלך הימים הילדה גם התחילה להתעסק איתי היא הייתה נוגעת בי בגוף, מלטפת אותי, ואז יצא לי לדבר ... [איתה] על הדברים המסוימים האלה של ליטופים ושליחת ידיים הדדי...". על שאלתו של חוקר המשטרה האם נגע בחזה ובאיבר מינה של המתלוננת בעודם שוכבים במיטה שם אם המתלוננת, ענה המערער: "יכול להיות שזה קרה, זה בא מצידה. שאני ו[המתלוננת] התעסקנו, אמא שלה הייתה ישנה במיטה." עוד ציין המערער בחקירתו כי הוא היה "מלטף את איבר מינה" של המתלוננת, כי היא "הייתה מגיעה לסיפוקה מרצונה החופשי", וכי היו "מספר מקרים, אני לא זוכר במדויק". על כן, לא נותר ספק בדבר מהימנות עדותה של המתלוננת בדבר קרות המעשים, שעמדו ביסוד הרשעתו של המערער בעבירות הנוגעות לתקופה הראשונה. החופשה בכפר הנופש 8. האישום השני עוסק בחופשה שבילו אם המתלוננת, המתלוננת, אחיה הקטן והמערער בכפר הנופש אכזיב. החופשה המשותפת נועדה בין השאר לגבש את יחסי הזוגיות בין אם המתלוננת למערער. כל אשר אירע בכפר הנופש מתואר בפרוטרוט בכתב האישום והוכח מעל לכל ספק סביר בפני בית המשפט קמא; המערער אף הודה למעשה במעשים המיוחסים לו בחקירתו במשטרה. נותר אך לברר את השאלה האם המערער ביצע מעשים אלה בהיותו בן זוגה של אם המתלוננת, והאם שגה לגבי גילה של המתלוננת בעת המעשה. 9. מיומניה של המתלוננת עולה כי עוד בטרם עבר המערער להתגורר בדירתם, הוא התחבר עם אמה, השניים לנו ביחד, והמערער עצמו לא הכחיש כי יחסיו הרומנטיים עם אם המתלוננת החלו בקיץ 1999. לעניין זה נתן בית המשפט קמא אמון בדבריה של האם, אשר העידה מפורשות על כך שכבר בתקופה בה התגורר המתלונן מעל לדירתה, בראשית שנת 1999, נתקיימו בין השניים יחסים רומנטיים. האם העידה כי את מרבית זמנם נהגו השניים לבלות בדירתה, ומשביקשו לעצמם פרטיות, היו עולים לדירתו של המערער. המערער החזיק בדירה שמעל לדירתה של המתלוננת עד שאיבד את מקום עבודתו, ונאלץ לעבור לדירתה של אם המתלוננת. בנסיבות אלה, אין בעובדת המגורים בנפרד כדי להעיד כשלעצמה על כך שאם המתלוננת והמערער לא היו בני זוג בתקופה שלפני נסיעתם לכפר הנופש. המערער גר בדירה נפרדת מטעמי נוחות; לא היה לו כל צורך לעבור להתגורר יחד עם אם המתלוננת על מנת להמשיך את מערכת היחסים הזוגית שלהם, נוכח הקרבה הרבה בין שתי הדירות והנוחות הכרוכה בכך. בעדותו אישר כאמור המערער כי קיים עם אם המתלוננת יחסי מין כבר בתקופה שבה התגורר בדירתו והוא אף העביר מחפציו לדירתה, החזיק במפתח והיה מעורב באופן פעיל במערכת היחסים שבין המתלוננת לאמה. גם העובדה שהמערער נסע עם אם המתלוננת וילדיה לחופשה משותפת מעידה על טיבה של מערכת היחסים ביניהם. בהתחשב בכל אלה, השתכנע בית המשפט קמא כי המערער נופל לגדר ההגדרה של "בן זוג" לצורך סעיף 351(ה) לחוק העונשין. 10. אמנם, ההגדרה של סעיף 351(ה) לחוק, לפיה "בן משפחה" הוא "הורה, בן זוגו של הורה אף אם אינו נשוי לו; סב או סבתא" אינה מפרשת את טיב היחסים שבין בני זוג המביאים אותם בגדר בני משפחה זה לילדיה של זו. עם זאת, ברור הדבר כי מגורים תחת קורת גג אחת – אף שהם עשויים להוות אינדיקציה חשובה לקיומה של זוגיות, אינם בבחינת תנאי הכרחי שבלעדיו, תמיד, אין. אכן, סעיף 351(ה) נועד להגן על קטינים מפני פגיעתם של מאהביהן וחבריהן של האמהות, גם אם אלו אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת. תכלית זו נלמדת, בין היתר, מן ההבדל שבין נוסחו של סעיף 351 בהצעה לתיקון חוק העונשין משנת תש"ן, שכללה את המילים "בן זוגו של [ההורה] המתגורר עמו אף אם אינו נשוי לו", לבין נוסחו הסופי של הסעיף שהובא לעיל, בו נזנחה הדרישה למגורים משותפים. ואכן, השאלה המכרעת אינה האם מתקיימים ניהול משק בית משותף או מגורים משותפים, אלא שיש לבחון את מהות היחסים בין בני הזוג, ובמקרה בו מעידה מהות זו על קיומה של מערכת זוגית וקשר בלתי אמצעי ויום-יומי בין בן הזוג לילדיה של בת הזוג, די בכך כדי לקיים את היסוד של "בן זוג" לצורך הוראת הסעיף. טיבו ואיכותו של הקשר בין הקטין לבין "בן זוגו של ההורה" הם אשר עומדים למבחן, ולא מעמדו הפורמאלי של אותו בן זוג. בקביעה זו יש כדי להשליך, בשינויים המחויבים, גם על ההגדרות האחרות שבסעיף 351(ה) לחוק. בנסיבות אלה, ולנוכח העובדה כי גם בתקופה בה המערער לא התגורר במחיצתה של אם המתלוננת היו השניים בני זוג ובני בית, שכנים לבניין המגורים שבילו תכופות זה בדירתו של זו. נוצרה תשתית נוחה לצמיחתם של יחסיו של המערער עם המתלוננת. משכך, אין להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה המערער היה לבן זוגה של אם המתלוננת, עוד לפני נסיעתם המשותפת לכפר הנופש. 10. באשר לטענת המערער לפיה טעה בעובדה לגבי גילה של המתלוננת בעת שקיים עמה יחסי מין באכזיב וסבר כי המתלוננת הייתה אז בת 14.5 שנים, קבע בית המשפט קמא כי המערער לא הניח תשתית עובדתית מספקת להוכחת טענתו, וכי לכל הפחות עצם את עיניו ולא טרח לברר את גילה האמיתי של המתלוננת. הגנת הטעות הקבועה בסעיף 34יח לחוק העונשין, דורשת לשם קיומה אמונה סובייקטיבית במצב דברים שאינו קיים או טעות כנה (ראו ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 307 – 311). מצב זה אינו יכול להתקיים בד-בבד עם "עצימת עיניים", שניתן לייחסה למערער במקרה זה. על היחס בין "עצימת עיניים" לטעות כנה עמד השופט א' גולדברג בעניין ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302: "אין 'עצימת עיניים' (או: 'עוורון מכוון') יכולה לדור בכפיפה אחת עם טעות כנה. שהרי 'עצימת עיניים' פירושה כי 'הנאשם חשד בנוכחותה של העובדה הנדונה אך נמנע מלחקור בדבר, הואיל ו'לא רצה לדעת', פן תתאשר העובדה ואז לא יוכל להכחיש, לאחר מעשה, שידע עליה' ... ולא זו בלבד, אלא שיש ש"עצימת עיניים" מתבטאת ב'התממות'"... (שם, בע' 385). (וכן ראו ר' קנאי "האומנם תמיד דין אחד לחושד וליודע?" מחקרי משפט יב (תשנ"ו) 433, 437). עוד נפסק בעניין בארי הנ"ל, כי הן במצב של תקווה שהעובדה אינה מתקיימת, והן במצב של "חלל תודעתי" של ואי-אכפתיות, "נעדר הטעם האתי-מוסרי לעקרון הטעות, ה'טמון בהנחה שאילו היה יודע הנאשם, בשעת המעשה, את פני הדברים לאשורם, היה נמנע מלבצע את המעשה הנדון'.... בכל אחד מהמקרים הייתה החלטתו של הנאשם נחושה לבצע את מעשהו בכל מחיר, תוך התעלמות מכוונת מהעובדות לאמיתן, ותוך הליכה לקראת הסכנה מדעת" (שם, בעמ' 386). דברים אלה יפים אף לענייננו. גם אם לא ידע המתלונן את גילה של המתלוננת לאשורו, הרי שהדבר לא נבע מטעותו הכנה, כי אם מהיעדר רצון לדעת או לברר את העניין, בירור שאין פשוט ממנו נוכח יחסי הזוגיות שניהל עם אם המתלוננת, ועם המתלוננת עצמה עוד לפני הנסיעה לכפר הנופש. משכך, גם הגנת הטעות לא יכולה לעמוד לו למערער. התקופה השנייה: המגורים במשותף ויחסי המין 11. הוכחתו של האישום השלישי אינה מעוררת קושי רב. המערער עצמו הודה, הן בחקירתו במשטרה, והן בדיונים בפני בית המשפט קמא, כי קיים עם המתלוננת יחסי מין. את עדות המתלוננת ואת הרישומים שביומנה חיזקו אמרותיו של המערער עצמו בחקירתו במשטרה ביום 4.7.02, עת מסר גרסה כללית לפיה ביצע במתלוננת מעשים מיניים משמלאו לה 14 שנים. כך, למשל, אמר המערער כי "היו מספר מקרים שקיימתי יחסי מין לא מלאים עם [המתלוננת], לא הייתי מכניס את איבר המין שלי לאיבר מינה מלא כי לא הצלחתי להכניס הכל כי איבר המין שלה היה קטן...", ובתגובה לאמרתו של החוקר לפיה המערער קיים יחסי מין עם המתלוננת בתדירות של שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ענה המערער: "יכול להיות, אני לא ספרתי". בית המשפט קמא סמך את ידיו על דבריו של המערער בחקירתו, ואין להתערב במסקנותיו. בערעורו, פוסל המערער את עצם האפשרויות לקיום יחסי מין בתדירות שיוחסה לו בכתב האישום, נוכח העובדה כי חוות דעת רפואית שהוגשה לבית המשפט קמא הוכיחה כי המתלוננת נותרה בתולה בתום יחסיה עם המערער בשל האלסטיות של קרום בתוליה. לטענת המערער, גם בהתחשב בממצא זה, לא היה הקרום נותר שלם אם היה מקיים עם המתלוננת יחסי מין בתדירות שיוחסה לו בכתב האישום. טענה זו של המערער נדחתה בבית המשפט קמא, ואין עילה להתערב בממצאיו גם בעניין זה. 12. אכן אין מחלוקת על כך שלמתלוננת היו הזדמנויות קודמות להגיש את תלונתה. אחת ההזדמנויות הבולטות בהן יכולה הייתה לעשות כן הייתה בספטמבר 1999, זמן קצר לאחר החופשה בכפר הנופש אכזיב, לאחר ששכנתה ראתה אותה ואת המערער מתחת לשמיכה וכתבה מכתב אנונימי בעניין ליועצת בית הספר. משנקראה המתלוננת לשיחה, לא בלבד שלא התלוננה, כי אם הכחישה את האמור במכתב. כבישת העדות הוסברה על-ידה בכך שבתחילה הדרך הייתה מאוהבת במערער, ואילו לאחר מכן לא אזרה כוחות נפש ואומץ להתלונן למשטרה, ופחדה כי לה ולאמה יבולע מן המערער אם ייצא דבר יחסיהם. המתלוננת חלקה את סודה עם חברה קרובה, ובשלבים מאוחרים יותר אף עם אמה ואביה, שבאופן תמוה בחרו שלא להתערב בפרשה. נסיבות אלו הובילו את בית המשפט קמא למסקנה לפיה אין בכבישת עדותה של המתלוננת משום פגם במהימנותה. סיכומו של דבר, דין הערעור על ההרשעה להידחות. גזר הדין 13. בגזר הדין הדגיש בית המשפט קמא את החומרה הרבה הטמונה בעבירות שבהן הורשע המערער. המערער ניצל קטינה שבבית אמה התגורר. כדברי בית המשפט קמא, המערער "קטף את פרח הנשיות המנץ של המתלוננת בטרם הגיע לשיא פריחתו. הוא גזל ממנה את ההתפעמות והראשוניות של אהבת אמת. לא התעלמנו מהעובדה שהמתלוננת התאהבה בו, ... אך כאדם מבוגר, אב לבנות גילה של המתלוננת – שומה היה עליו להתרחק ממנה ולא לטפח אהבת בוסר זו". בית המשפט התחשב לחומרה בעובדה שהמערער ניצל לרעה את מערכת יחסיו עם אמה של המתלוננת, שזימנה לו את האפשרות לקיים מערכת יחסים באין מפריע עם המתלוננת, את פער הגילים בין המערער והמתלוננת, את משך הזמן בו נתבצעו העבירו ואת ריבוי המעשים שחזרו ונשנו. עם זאת, שקל בית המשפט גם את הנסיבות לקולא, ובכלל זה, ציין כי משבקשה המתלוננת להפסיק את הקשר עם המערער, הוא נענה לה. עוד הוסיף בית המשפט כי כתב האישום לקה בטעויות לגבי מועדי האירועים, היה מוגזם, והמתלוננת הסכימה למעשיו של המערער. בית המשפט התחשב גם בעובדה כי לפחות בחלק מן התקופה שבמהלכה בוצעו המעשים, התגורר המערער בדירה נפרדת ולא נוצרו הלכה למעשה יחסי מרות בינו לבין המתלוננת. בית המשפט נתן את דעתו אף לעברו הנקי של המערער, לכך שעד למעצרו הוא עבד לפרנסתו שלו ושל שלושת ילדיו, וכן לחלוף הזמן מאז ביצוע המעשים ועד להגשת התלונה. בית המשפט גזר על המערער עשר שנות מאסר, מתוכן שמונה לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי. המערער מלין בפנינו על חומרת העונש. הוא טוען כי גזר הדין חורג ממסגרת הענישה המקובלת, כי בית המשפט החמיר עמו יתר על המידה, וכי אין בהיסחפותו של אדם ללא עבר פלילי ואב לשלושה ילדים לרומן אסור עם המתלוננת, כדי לגרור תקופת מאסר כה ארוכה. 14. בהתחשב בכל אלה, בדברים שציין בית-המשפט המחוזי ובדברים שטען להם המערער, החלטנו להקל במידת מה בעונשו של המערער. עונשו של המערער יועמד על תשע שנות מאסר מתוכן שש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, ושנתיים וחצי שנות מאסר לריצוי על תנאי, שיופעל אם יעבור המערער על עבירה מן העבירות המנויות בפרק י' סימן ה' לחוק. סוף דבר, החלטנו לדחות את הערעור על ההרשעה, אך להקל במקצת את גזר הדין. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, כ"ב באלול התשס"ה (26.9.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03091870_P04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il