מדינת ישראל נ. אושר ("אושרי") כהן

פסק-דין בתיק ע"פ 9184/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9184/06 ע"פ 9340/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות המערערת בע"פ 9184/06 (המשיבה בע"פ 9340/06): מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 9184/06 (המערער בע"פ 9340/06): אושר ("אושרי") כהן ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בנצרת בת.פ. 1107/05 ביום 13.7.2006 על ידי כבוד השופט ה' חטיב תאריך הישיבה: כ"א סיוון תשס"ז (7.6.2007) בשם המערערת בע"פ 9184 (המשיבה בע"פ 9340/06): עו"ד עמית אופק בשם המשיב בע"פ 9184/06 (המערער בע"פ 9340/06): עו"ד איאד חליחל פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ה' ח'טיב) שהרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין, בגינן נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לשלוש שנים והופעל עונש מאסר מותנה בן שמונה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו לריצוי באופן חופף. כן חוייב המערער בתשלום פיצוי לשתי המתלוננות אשר כלפיהן בוצעו העבירות. המערער משיג בפנינו כנגד הרשעתו (ע"פ 9340/06), והמדינה מנגד מערערת על קולת העונש (ע"פ 9184/06). כתב האישום וגרסת המערער 1. המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. העובדות כפי שפורטו בכתב האישום הן אלה: בלילה שבין ה-29.7.2005 ל-30.7.2005 בילו המערער, שהיה אז כבן תשע-עשרה שנים, ודודו מאיר כהן (להלן: מאיר) במועדון "הסירקל" בקרית שמונה (להלן: המועדון). בסמוך לשעה 03:00 לאחר חצות ניגש מאיר אל ס' פ' (להלן: ס') ויוליה קומיסרצ'וק (להלן: יוליה), אשר חגגו ביחד עם חברתן קטיה חרמצ'וב (להלן: קטיה) את החלמתה ממחלת הסרטן, ודרש לדבר עימן ביחידות. קטיה, אשר הבחינה כי מעשיו מטרידים את חברותיה, הרחיקה אותו מהן לכיוון פתח היציאה של המועדון כשהיא אוחזת בחולצתו, והוא עזב את המועדון שרוט בצווארו. כעבור זמן קצר התקרב המערער אל ס' ויוליה (להלן: המתלוננות), החל לרקוד בסמוך אליהן ולפתע שלף מכיס מכנסיו סכין "פרפר" ונעץ אותה שוב ושוב בפלג גופה העליון של ס', עד שהתמוטטה ונפלה ארצה מדממת. לאחר מכן פנה המערער לעבר יוליה ודקר גם אותה וכאשר נפלה גם היא ארצה מדממת השליך את הסכין מידו ונמלט מהמועדון. המערער הסתתר במשך למעלה משבוע ימים עד אשר נתפס בידי כוחות המשטרה. כתוצאה מהמעשים המתוארים נגרמו ליוליה פצעי חתך בכתף ימין, בבטן, בזרוע וכן קרע בכבד ונקב בריאה. היא אושפזה בבית החולים למשך כשבועיים במסגרתם בוצע ניתוח בבטנה והוכנס נקז לריאותיה. לס' נגרמו כתוצאה מן הדקירות פצעי חתך בבטן ובחזה וכן פגיעה בכליה השמאלית, ואף היא נזקקה לטיפול כירורגי ואושפזה בבית החולים משך למעלה משבוע, חלק מן הזמן במחלקה לטיפול נמרץ. 2. המערער כפר בעובדות כתב האישום, למעט העובדה כי ביום האירוע בילה במועדון. גרסתו בתמצית הייתה כי בעת ששהה במועדון פגש את יוליה וס', אותן הוא מכיר מקודם, הם התחבקו והתנשקו ורקדו ביחד כשעה עד שהשתיים פנו לקנות לעצמן שתיה חריפה, ואילו הוא סירב להצעתה של קטיה לשתות. לאחר מכן המשיכו לרקוד והוא סיפר ליוליה ולס' שהוא נוסע הלילה לאילת. אז יצא מהמועדון, לקח מביתו תיק שהכין מראש ונסע בטרמפים לאילת, שם ישן על החוף. המערער טען כי עזב את המועדון קודם לאירוע הדקירה וכלל לא נכח במקום בעת שהתרחש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ובעבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה בקובעו כי השאלה המרכזית שיש להידרש אליה היא שאלת זהות הדוקר משום שהעובדה שהמתלוננות נדקרו וכן העובדה שכתוצאה מהדקירה נגרמו להן חבלות חמורות לא היו שנויות במחלוקת. לצורך כך סקר בית המשפט את הראיות הישירות והנסיבתיות שהונחו בפניו ובהן העדויות שמסרו שתי המתלוננות בפרשה. על פי הגרסה שמסרה ס' בבית החולים למחרת אירוע הדקירה וכן בבית המשפט, היא זיהתה את המערער בוודאות כמי שדקר אותה ואת יוליה. בית המשפט בחר להאמין לגרסה זו אף שסמוך לאחר הדקירה ובעודה במועדון אמרה ס' לחוקר המשטרה לוי אשכול שהיה במקום כי מאיר הוא שדקר אותה ושעות ספורות לאחר האירוע אמרה לחוקר המשטרה רוני יפה בבית החולים כי אינה יכולה לומר בוודאות מי דקר אותה, מאיר או המערער. בית המשפט קבע בהקשר זה כי נוכח מצבה הגופני הקשה ונוכח הטראומה שבה היתה ס' נתונה אין לייחס משקל לאמרות הראשונות שלה, ולעומת זאת יש ליתן את מלוא המשקל להודעה שמסרה למחרת הארוע לאחר שמצבה הרפואי התייצב ולאחר שהיה ביכולתה לחשוב ולהיזכר בהשתלשלות האירועים. בית המשפט הוסיף וקבע כי עדותה של יוליה, אשר העידה כי כאשר הרגישה את כאב הדקירה ראתה את המערער עומד לידה ומכה אותה, היא "עדות מהימנה וראויה לאימון", בציינו כי לא מצא בעדותה דברי גוזמה. עדותה זו אף תאמה את ההודעה שנגבתה ממנה בבית החולים למחרת האירוע, בה סיפרה יוליה כי המערער הוא שדקר אותה, אם כי ציינה שלא ראתה את הסכין והוסיפה ואמרה כי לדעתה המערער נשלח על ידי מאיר בעקבות התקרית שאירעה ביניהם קודם לכן. בית המשפט היה ער לכך שמיד לאחר אירוע הדקירה ובעודה במועדון שאל חוקר המשטרה לוי אשכול את יוליה האם נדקרה על ידי מאיר והיא הנהנה בראשה, אך קבע כי באותה עת היתה יוליה במצב של הלם ועל סף עילפון ועל כן אין לייחס לאותו הינהון כל משקל. תמיכה ראייתית לזיהויו של המערער כמבצע הדקירה מצא בית המשפט בהודעה שמסרה במשטרה מאיה לוגסי (להלן: מאיה). מאיה נכחה במועדון סמוך למקום האירוע וסיפרה כי ראתה את המערער, עימו היתה לה היכרות מוקדמת, תוקף את המתלוננות לאחר שהכניס את ידיו לכיס מכנסיו והוציא אותן. עם זאת ציינה מאיה כי לא ראתה מה החזיק המערער בידיו. בית המשפט קבע כי הגם שבעדותה בבית המשפט מיתנה מאיה חלק מן הדברים שאמרה בהודעתה במשטרה ואף ציינה כי היתה מטושטשת כיוון שהיתה תחת השפעת אלכוהול, הרי שאין בכך כדי לפגוע בגרסתה הראשונית והוא ייחס זאת למבוכה בה היתה נתונה בעקבות העובדה שנאלצה להעיד נגד המערער שבינו לבינה יש קירבה משפחתית. תמיכה ראייתית נוספת לזיהויו של המערער כמבצע הדקירה מצא בית המשפט גם בעדותם של שניים מן המאבטחים במועדון. המאבטח איליה גבריאל מסר בהודעתו במשטרה כי ראה בחור מכה בחורה בכתפה באמצעות בקבוק וכי לאחר שהבקבוק נשבר הוא דקר באמצעותו בחורה נוספת. לאחר מכן זיהה גבריאל את המערער בתמונה כבעל דמיון לבחור הדוקר. בית המשפט קמא ציין כי לעד זה לא היה כל אינטרס להפליל את המערער, וכי בעדותו בבית המשפט אף ניכר בו חוסר הרצון להעיד נגדו. מאבטח נוסף אשר בעדותו מצא בית המשפט חיזוק לזיהויו של המערער כמבצע הדקירה הוא מחמד אמין, אשר זיהה במסדר זיהוי תמונות את המערער כבחור הדומה לבחור שמשך את תשומת ליבו באותו לילה במועדון משום שהתנהג לא יפה ורקד תוך השתוללות ותנועות לא טבעיות. העד הוסיף וסיפר כי אף תפס את הבחור בידו אך לאחר שנאמר לו שיש בחורה פצועה עזב אותו ופנה אליה. גם בעדות זו מצא בית המשפט חיזוק לזיהויו של המערער כתוקף אף שציין כי אמין חזר והדגיש בעדותו שלא ראה סכין בידיו של המערער ולא ראה אותו מכה את מי מהמתלוננות. ראיות מחזקות נוספות מצא בית המשפט בהתנהגותו המפלילה של המערער, אשר לפי עדותן של מאיה וקטיה נראה בורח מהמועדון מיד לאחר האירוע. עוד קבע בית המשפט כי טענת המערער שכלל לא היה במועדון בעת האירוע הרחיבה את חזית המחלוקת והיא נסתרה על ידי עדי התביעה כולם. בית המשפט הוסיף וקבע כי עדות המערער הותירה רושם שלילי וכי הגרסה שמסר נעדרת הגיון וניכר בה שהוכנה על ידו מראש. בית המשפט הדגיש כי בניגוד למערער הותירו יוליה וס' רושם מהימן בעדותן וטענת המערער כי התחבק והתנשק איתן נסתרה על ידן. כמו כן ציין בית המשפט כי היעלמותו של המערער מקרית שמונה בליל האירוע לפרק זמן של כעשרה ימים מהווה בנסיבות העניין התנהגות מפלילה, בייחוד נוכח העובדה שהמערער בחר שלא להעיד את אימו אף שלגרסתו ידעה כי תכנן עוד קודם לכן לנסוע לאילת ללא קשר לאירוע. עוד קבע בית המשפט כי בחקירתו במשטרה סירב המערער להשיב לשאלות החוקר והסתפק במסירת גרסתו. בית המשפט דחה כבלתי משכנע את ההסבר שסיפק המערער בהקשר זה כי החוקר איים וצחק עליו, וקבע כי יש לזקוף לחובת גרסתו את אי שיתוף הפעולה מצידו בחקירה. עדותו של עד ההגנה משה יפרח, אשר העיד כי ראה את מאיר יוצא מן המועדון לאחר אירוע הדקירות, לא זכתה אף היא לאמון בית המשפט, בציינו כי ניכר בה שבאה לעולם אך ורק כדי לסייע למערער ולעורר ספק שמא מאיר הוא שדקר את המתלוננות. בית המשפט הוסיף וציין כי עדות זו עומדת בסתירה לעדותו של יניב אמסלם, אחד מבעלי המועדון, לה האמין בית המשפט אשר העיד כי ראה שהמאבטחים הוציאו את מאיר מן המועדון לפני האירוע וכי האפשרות שחזר למועדון לאחר מכן היא אפסית. עוד ציין בית המשפט כי אפילו היה מגיע למסקנה שמאיר אכן חזר למועדון לאחר שסולק ממנו, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתו באשר לזהות הדוקר נוכח הראיות שהוצגו בפניו. לבסוף ציין בית המשפט כי לאף אחד מן העדים לא היה כל אינטרס להעליל על המערער עלילת שווא, בהדגישו כי בינו לבין המתלוננות לא היה כל סכסוך קודם וכי נוכח עדותן של יוליה וס' שמאיר איים עליהן ניתן להסיק כי "[א]ילו היה מדובר בעדויות שבאו להעליל, הרי שקל להם יותר היה להעיד שמאיר כהן [ד]קר אותן". 4. ביסוס לקביעה כי הדקירות בוצעו באמצעות סכין מצא בית המשפט בעדותה של ס' אשר סיפרה כי הדוקר השתמש בסכין, וכן בעדותו של אולג זוכרקין אשר רקד עם המתלוננות סמוך לפני שנדקרו והעיד כי ראה לפתע את יוליה מתמוטטת עם "סכין פרפר" בכתפה. הסכין עצמה ועליה דם (מוצג 28) נמצאה על ידי אחד מבעלי המועדון בזירה מיד לאחר אירוע הדקירות והוא נטל אותה ומסר אותה לחוקר המשטרה לוי אשכול שהיה במקום. על הסכין לא נמצאו טביעות אצבע כלשהן. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוכח קיומו של יסוד נפשי מסוג "כוונה מיוחדת", במובן זה שמבצע העבירה התכוון לגרום לקורבנות חבלה חמורה ואף חפץ בכך. וכדבריו: [המערער] דקר כ"א מהמתלוננות יותר מאשר דקירה אחת, גם באיזורים רגישים כמו בטן תחתונה, חזה, בדקירות חודרות. המסקנה היחידה המתבקשת ממעשיו כי הוא לא רק היה מודע למעשים שהוא מבצע אלא גם היה מודע לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשים אלה, קרי חבלה חמורה, ולא רק זאת, אלא גם חפץ באותה תוצאה, שהרי אם לא כן מדוע דקר בצורה אכזרית כ"א משתי המתלוננות יותר מדקירה אחת, ובמקומות שונים ורגישים של גופן, מבלי שתקדם לכך התגרות כלשהי מצידן. עוד קבע בית המשפט כי הוכח שהמערער אשר דקר את המתלוננות בסכין "החזיק באותה סכין למטרה בלתי כשרה, מטרה אשר התממשה הלכה למעשה ע"י שימוש שה[מערער] עשה בסכין". בהתבסס על כל הממצאים המפורטים לעיל הרשיע, כאמור, בית משפט קמא את המערער בביצוע שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ובהחזקת סכין שלא כדין. לעומת זאת זיכה בית המשפט את המערער מן העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בקובעו כי לצורך התקיימותה אין די בהסתלקותו של נאשם מזירת העבירה, אלא יש להוכיח מעשה פוזיטיבי שנועד לכתחילה לגרום להפרעה. 5. בגין המעשים בהם הורשע גזר בית המשפט על המערער ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לשלוש שנים, הפעיל מאסר על תנאי של שמונה חודשים שנגזרו עליו בת.פ. 162/03 (בית משפט השלום לנוער בקרית שמונה) לריצוי באופן חופף וכן חייב אותו בתשלום פיצוי בסך של 15,000 ש"ח לכל אחת מן המתלוננות. בגזר הדין הדגיש בית המשפט את חומרתן של עבירות האלימות ובמיוחד את אלו שבהן נעשה שימוש בסכין או בכלי פוגעני אחר. עוד הדגיש בית המשפט כי מעשי אלימות ותופעת ה"סכינאות" הפכו ל"מכת מדינה" כמעט ועל כן מצווים בתי המשפט להירתם למלחמה בהם באמצעות הטלת ענישה מחמירה גם על צעירים דוגמת המערער, תוך מתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי שבהרתעת הכלל מזה שיש ליתן לנסיבות אישיות של נאשם ספציפי העומד לדין, וכלשונו: בענייננו דקר ה[מערער] את שתי המתלוננות (אשר הגיעו למועדון כדי לבלות ולחגוג את החלמת חברתן ממחלת הסרטן) באכזריות, מספר רב של דקירות ומבלי שקדמה לכך כל התגרות מצידן, וללא סיבה הנראית לעין. ... תוצא[ו]ת מעשיו של ה[מערער] היו חמורות מאוד, ורק במזל לא גרמו לתוצאה קטלנית. ... התנהגותו האלימה של ה[מערער] בוצעה למרות שמעל ראשו מונפת היתה חרב של מאסר מותנה מכוח גזר הדין בת.פ 162/03 הנ"ל, ואעפ"כ הדבר לא הרתיע את ה[מערער] מלשוב ולבצע מעשה אלימות חמור ביותר. יחד עם זאת ציין בית המשפט כי נתן דעתו גם לנסיבות האישיות של המערער כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן ובייחוד לגילו הצעיר ולצורך להשאיר בפניו "פתח ותקווה לשינוי דרכו ושיקום חייו". הערעור על הכרעת הדין (ע"פ 9340/06) טענות הצדדים 6. המערער לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעור שבפנינו. המערער טוען כי התביעה לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה וכי יש לזכותו מן העבירות בהן הורשע. לטענתו, נפלו סתירות מהותיות בעדויות שהוצגו מטעם התביעה וזאת הן בהשוואת העדויות אלו מול אלו והן בהשוואת הגרסאות שמסרו אותם עדים עצמם ובעיקר המתלוננות במשטרה ובבית המשפט. בעניין זה מדגיש המערער כי המתלוננת ס' שינתה את גרסתה שלוש פעמים. סמוך למועד הדקירה הצביעה על מאיר כדוקר, כשעתיים לאחר האירוע אמרה כי לא ידוע לה מי הדוקר - המערער או מאיר - ואילו בהודעתה למחרת האירוע כמו גם בעדותה בבית המשפט הצביעה עליו כעל הדוקר. טוען המערער כי קביעתו של בית המשפט לפיה הודעתה השניה של ס' (שנמסרה בבית החולים כשעתיים לאחר האירוע) מהימנה בכל הנושאים למעט לגבי זהות הדוקר, בתרצו זאת במצבה הגופני אותה עת אינה יכולה לעמוד. המערער מוסיף ומדגיש כי גם יוליה שינתה את גרסתה באשר לזהות הדוקר בציינו כי חוקר המשטרה לוי אשכול שאל אותה בזירה עצמה, סמוך לאחר הדקירה, האם מאיר הוא זה שדקר אותה והיא הנהנה בראשה ורק בבית החולים שינתה את טעמה והצביעה עליו כעל מי שביצע את הדקירות. המערער מדגיש בעניין זה כי מכל מקום וגם לפי גרסתה המאוחרת לא העידה יוליה שראתה אותו דוקר. כל שאמרה הוא שראתה אותו עומד לידה לאחר הדקירה, והוא אף מוסיף ומציין את חוסר העקביות שבעדותה לגבי המיקום בו נדקרה לראשונה (בכתף או בבטן). טוען המערער כי בניגוד לגישה שאימץ בית משפט קמא, יש לבכר את הגרסאות הראשוניות והספונטניות שמסרו המתלוננות על פני גרסאותיהן המאוחרות והכבושות. המערער מוסיף וטוען כי בהחלט ייתכן שביסוד שינוי הגרסה עומד חששן של המתלוננות ממאיר, משום שאיים עליהן בעבר. אשר לזיהויו בידי המאבטח איליה גבריאל, מדגיש המערער כי זה העיד שראה בוודאות שהדקירה התבצעה באמצעות בקבוק זכוכית, ולכן לא ניתן למצוא בעדות זו חיזוק לזיהויו כמבצע העבירה. עוד מציין המערער כי לא ניתן לסמוך על זיהויו על ידי גבריאל, שכן בהליך הזיהוי שבוצע במשטרה הוכוון גבריאל לתמונתו ונשאל האם זה הבחור שדקר. המערער מוסיף וטוען כי יש להתעלם גם מעדותה של קטיה נוכח העובדה שהיא העידה כי לא ראתה את מבצע הדקירה וכן יש להתעלם מן התוספת שהוסיפה לראשונה בעדותה בבית המשפט לפיה לאחר אירוע הדקירה ראתה את המערער רץ ודוחף אנשים, בהיותה עדות כבושה. גם את עדותה של מאיה אשר העידה כי ראתה את המערער מכה את המתלוננות ובורח יש לדחות לשיטת המערער וזאת משום שהיא עצמה העידה כי היא "מספרת במטושטש" וכי היתה תחת השפעת אלכוהול וכן משום שהעידה שלא ראתה את הסכין והוסיפה בעדותה בבית המשפט פרטים חדשים. כך סיפרה בבית המשפט בניגוד לגרסתה הראשונית, כי ראתה את המערער בורח ונתפס בידי המאבטחים בעוד שדווקא מאיר הוא זה שנתפס על ידי מאבטחים לפני האירוע. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט בכך שהעדיף את ההודעות שמסרו מאיה והמאבטח איליה גבריאל בחקירתם במשטרה על פני עדויותיהם בפניו, בקובעו כי העידו בחוסר רצון בולט נגד המערער. לא ניתן, כך טוען המערער, לפרש כל סתירה בגרסה כחוסר רצון להעיד, ויש בכך משום עיקור התועלת שבחקירה הנגדית, מה גם שהמשיבה לא ביקשה להכריז על עדים אלו כעדים עויינים. עוד טוען המערער כי עדות המאבטח מחמד אמין, שהעיד כי תפס אותו, אינה קושרת אותו לאירוע שכן המאבטח לא העיד שתפס אותו בצמוד למקום הדקירה ובנוסף לא העיד שראה אותו מכה את המתלוננות. מנגד, כך טוען המערער, גרסתו שלו מפורטת, סדורה ונטולת סתירות והיא נתמכת בעדותו של יפרח משה, עד ראיה ניטרלי ונטול אינטרסים אשר ציין כי מיד לאחר האירוע הבחין במאיר יוצא מן המועדון. גם מאיר, כך מוסיף וטוען המערער, אישר בעדותו כי היה במועדון בעת התרחשות האירוע וזאת בניגוד לגרסת התביעה לפיה המאבטחים מנעו ממנו לשוב ולהיכנס למועדון. גרסה זו נתמכת לדעת המערער גם בעדות בעל המועדון אשר העיד כי לא ניתן לשלול באופן מוחלט את האפשרות שמאיר חזר למועדון בציינו כי "כל גדר ניתנת לפריצה". לעניין הנסיעה לאילת שב המערער וטוען כי זו היתה מתוכננת מזה זמן רב ועל כן אין ללמוד ממנה דבר. עוד הוא טוען כי לא הביא את אימו להעיד בעניין זה משום שסבר שעדותה אינה מעלה ואינה מורידה וכי מכל מקום לא עליו מוטל הנטל להוכיח שלא ביצע את המעשה. המערער סבור כי יש בראיות שהוצגו כדי להצביע על מאיר כמי שדקר את המתלוננות ולמצער יש בהן כדי לעורר ספק סביר בדבר ביצוע הדקירות על ידו. לפיכך סבור המערער כי המקרה שבפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים אשר בהם ראוי כי ערכאת הערעור תתערב בממצאי העובדה של בית משפט קמא, אף שבדרך כלל אין זה מדרכה לעשות כן. 7. המשיבה, מצידה, טוענת כי הרשעתו של המערער בדין יסודה וכי אין להתערב בממצאי העובדה ובקביעות המהימנות של בית משפט קמא. המשיבה מדגישה כי בית המשפט המחוזי היה ער לקשיים הלכאוריים שעלו בעדויות מטעמה אך הוא נתן להם מענה מספק בהכרעת הדין. המשיבה מדגישה כי אין חולק שלא היה סכסוך מוקדם כלשהו בין המערער לבין המתלוננות, וכי הוא עצמו העיד שהיה מיודד איתן. על כן לא ניתן לייחס למתלוננות מניע לטפול עליו האשמות שווא. עוד טוענת המשיבה כי דווקא העובדה שגרסת המתלוננות אינה שלמה ומפורטת, למשל עדות יוליה שלא ראתה את הסכין, מוכיחה כי אין מדובר בעלילה או בגרסת בדים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ביצוע הדקירה על ידי המערער נתמך בעדותו של המאבטח מחמד אמין, אשר העיד כי את תשומת ליבו משך "בחור שלא מתנהג יפה" והוא תפס אותו בידו אך עזב אותו לאחר שנאמר לו שיש בחורה פצועה, ולאחר מכן זיהה במסדר תמונות את המערער בציינו כי הוא דומה לבחור שאותו תפס. עדות זו משתלבת לטענת המשיבה בעדותה של מאיה שהעידה כי המערער נתפס על ידי אחד מהמאבטחים לאחר אירוע הדקירה. עוד סבורה המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקובעו שמדובר במקום המוני וחשוך ועל כן אין לייחס משקל מהותי לעובדה שמאבטח נוסף, איליה גבריאל, העיד שראה את הבחורות נדקרות באמצעות בקבוק ולא באמצעות סכין. כמו כן סבורה המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקובעו שאין לייחס משקל רב לגרסאות אותן מסרו המתלוננות סמוך לאחר אירוע הדקירות וזאת נוכח מצבן הגופני והנפשי אותה עת. מדו"ח חוקר המשטרה לוי אשכול שהיה בזירה עולה בהקשר זה כי ס' נאנקה ובכתה ויוליה היתה על סף עילפון, וההודעה שנגבתה מס' כשעתיים לאחר האירוע בבית החולים נמסרה על ידה תחת השפעה של כדורי הרגעה ובדיעבד לא זכרה כלל שאמרה לחוקר המשטרה כי ייתכן שמאיר דקר אותה. לבסוף טוענת המשיבה כי העובדה שגם שמו של מאיר עלה על ידי מי מהעדים לאירוע אינה מפתיעה נוכח העובדה שהמפגש המוקדם עימו הוא שעמד ברקע אירוע הדקירה. אולם, נוכח הראיות המשכנעות שהוצגו צדק בית משפט קמא לטענת המשיבה בקובעו כי זהותו של המערער כמי שביצע את הדקירות הוכחה מעבר לכל ספק סביר. דיון 8. המשוכה הניצבת בפני המערער במקרה דנן אינה פשוטה נוכח העובדה כי מסקנותיו של בית משפט קמא נסמכות על ממצאי עובדה ועל קביעות מהימנות אשר בהן כידוע לא בנקל תתערב ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פיסקה 14 (לא פורסם, 16.1.06); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, פיסקה ו(1) (לא פורסם, 18.5.06)). האם אכן, כטענת המערער, נמנה המקרה שבפנינו עם אותם מקרים נדירים וחריגים אשר בהם אין ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא יכולים לעמוד בשל טעות ברורה וגלויה שנפלה בהם? אינני סבורה כך. הכרעת הדין המרשיעה נשענת על מארג ראייתי שלם המבוסס כדבעי על העדויות שנשמעו בפניו, ובראשן עדות המתלוננות עצמן. כפי שציינה המשיבה בצדק לא התעלם בית המשפט מקשיים כאלו ואחרים שעלו מן הראיות אך הוא התמודד עמם וסיפק להם מענה הולם. אכן, נסיון החיים מלמד כי בתאור של אירוע מסויים עשויות להתקבל מפי העדים להתרחשותו או אף מן המעורבים בו עדויות שאינן תואמות בהכרח זו את זו בכל תג ותו, בייחוד כאשר האירוע מתרחש כהרף עין. לעיתים קורה הדבר משום שכל אחד מאותם עדים היה נתון בעת האירוע לענייניו שלו וקלט רק חלקים מן ההתרחשות בחושיו, או משום שזווית מבטו היתה שונה מזו של חברו. חוסר התאמה כזה, העשוי להתגלות בהשוואה בין עדותם של עדי ראיה או מעורבים שונים, אין בו בהכרח כדי להוביל אל המסקנה כי לא ניתן לסמוך עליהן או על אחת מהן, אם שוכנע בית המשפט כי מדובר בעדים מהימנים ובעדות שאינה מוטה ובמקרה כזה רשאי בית המשפט לנסות ולדלות מתוך אותן העדויות תשתית עובדתית אשר תשתלב לכדי מארג ראייתי כולל ותהא מוצקה דיה לשמש בסיס לממצאים ולמסקנות בהכרעת הדין, על אף חוסר ההתאמה או אי הדיוק בפרט כזה או אחר. במקרה שלפנינו, בהחלט ייתכן כי במועדון לילה רועש והומה אדם שהאורות בו מעומעמים, תדמה ממרחק הסכין ביד הדוקר לשבר זכוכית (עדות המאבטח איליה גבריאל), כי אחר לא יראה כלל את הסכין ממקום עומדו אלא רק את תנועות הדקירה עצמן שידמו בעיניו כתקיפה גרידא (עדותה של מאיה) ושלישי שלא יראה את אירוע הדקירות עצמו אך ישים ליבו להתנהגות חריגה של אחד מבאי המועדון אותו זיהה לאחר מכן כמי שדומה למערער, ואף יתפוס אותו בידו אך יניח לו בשומעו כי יש במקום בחורה שנפצעה ויחוש אליה (עדות המאבטח מחמד אמין). בנסיבות אלה ומשסבר בית המשפט כי מדובר בעדים אשר לא זו בלבד שאין להם עניין להעליל על המערער מעשה שלא עשה, אלא שניכר בהם כי אין הם חשים נוח להעיד נגדו, נראה כי אין למצוא טעות בגישתו של בית המשפט אשר מצא באותן עדויות חיזוק למסקנותיו המרשיעות, ככל שהשתלבו במארג הראיות הכולל, למרות אי הדיוקים ואי ההתאמות כאמור. דברים דומים אמר בית המשפט בע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 57, (1984), בציינו: מדובר על שחזור אירועים, שנמשכו זמן קצר ביותר כאשר אלו המתבקשים לשחזר את מה שאירע נמצאים אותה שעה בהתרגשות ובלחץ נפשי מקסימאליים ... כאשר פלוני השודד צועד קדימה ואקדח בידיו ויורה מיד בתחילת האירועים, ומי שעומד מאחור ליד הדלת מחזיק בידיו משהו מתכתי, ייתכן שבחלקיק השניה של העפת מבט לעבר השודד השני לא תתקבל תמונה מדויקת, והסכין תיחשב בטעות לאקדח. דבר דומה גם אפשרי לגבי הלבוש של המשתתפים בשוד או לגבי שאלת הפנים המגולחות (שם, 74). 9. קושי אחר עימו היה על בית המשפט להתמודד הוא הקושי הנובע מסתירות שנגלו בגרסאות השונות שמסרו המתלוננות עצמן לעניין זהותו של הדוקר. כפי שכבר צוין, מסרה ס' בתחקור הראשוני שערך החוקר לוי אשכול בזירת האירוע כי הדוקר הוא מאיר. כשעתיים לאחר מכן משהגיעה לבית החולים נסוגה ס' מזיהויו של מאיר כדוקר וציינה בפני החוקר רוני יפה כי אינה בטוחה מי מבין השניים, מאיר או המערער, דקר אותה. למחרת היום ובעודה בבית החולים מסרה ס' גרסה נוספת לפיה הדוקר הוא המערער ועל גרסה זו חזרה גם בעת עדותה בבית המשפט, אם כי מבחינת תיאור האירוע לפרטיו אין זהות מוחלטת בין מה שנמסר על ידה בבית החולים ובין התאור והפרטים שאותם מסרה בבית המשפט. יוליה מצידה חזרה בעדותה בפני בית המשפט על אותם הדברים שמסרה למשטרה בהודעה מפורטת בעת אישפוזה בבית החולים, וזאת הן באשר לפרטי האירוע כפי שנחרתו בזכרונה והן באשר לזהותו של המערער כמי שתקף אותה. דא עקא, המערער מדגיש בטיעוניו בערעור את העובדה כי בניגוד לדבריה בהודעה ובעדות אישרה יוליה בהינהון ראש בעת שהיתה עדיין בזירת האירוע כי מאיר הוא התוקף וזאת בתשובה לשאלה ישירה שהפנה אליה בעניין זה החוקר לוי אשכול. אכן, חוסר העקביות בגרסה שמסרה ס' בכל הנוגע לזהות הדוקר וכן הנהון הראש של יוליה בזירת האירוע באשרה שמאיר הוא שתקף אותה, מעוררים לכאורה קושי מסויים, אך לאחר שבחנתי את כל הראיות כולן בהקשר זה אני סבורה כי צדק בית המשפט בסוברו כי למרות אותו הקושי יש בעדותן של ס' ויוליה כדי לבסס מעבר לכל ספק סביר את הממצא כי המערער הוא שביצע את הדקירות. 10. ס' ויוליה הכירו את מאיר ואת המערער מקודם. מדו"ח הפעולה שערך החוקר לוי אשכול על הפרטים שהצליח ללקט בזירת האירוע מפי אנשים שונים שנכחו במקום ושאת זהותם לא בירר וכן מפי המתלוננות עולה כי כבר שם ציינו בפניו חלק מן האנשים כי הדוקר הוא המערער ואילו אחרים ציינו כי מאיר הוא שדקר, וכלשון הדו"ח: "ניגשו אלי מספר אנשים כ-3 או 4 שאיני מכיר או זוכר חוץ מיניב אמסלם שהוא בעל המועדון ומסרו כי הדוקר הוא אושר כהן והוא נמלט מהמקום. ... בהמשך ניגש אלי אדם שהזדהה כבעל או אחראי על המאבטחים ומסר לי שהדוקר הוא מאיר כהן". באותו שלב פנה החוקר לוי אל הנדקרות שעדיין היו בזירה וניסה לחלץ מפיהן אך ורק את שם הדוקר. ס' אמרה לו באותו שלב כי מאיר כהן הוא שדקר אותה תוך שהיא נאנקת מכאבים ובוכה ואילו יוליה שהיתה על סף עילפון לא הצליחה לדבר, אישוניה התרחבו והכרתה התערפלה. על כן ביקש ממנה החוקר כי תסמן בראשה כן או לא באשר לשם החשוד שאמר באוזנה - מאיר כהן, והיא הנהנה לאות "כן". לכאורה, עדויות טריות אלה שנגבו מן המתלוננות בזירה ממש כשהן מדממות וכואבות סמוך לאחר אירוע הדקירות, יש להן משקל לא מבוטל כעדויות אותנטיות וייתכן כי אילו חלילה היו המתלוננות הולכות לעולמן בעקבות הדקירות היו אלה העדויות היחידות שאותן יכול היה בית המשפט לבחון. אולם, למרבה המזל פונו המתלוננות לטיפול רפואי ולאחר אישפוז והתערבות כירורגית ניצלו חייהן. משכך, יש בפנינו עדויות נוספות ומפורטות שנגבו מפיהן בשלב מאוחר יותר, כאשר התאוששו קמעה מן ההלם הראשון וכאשר תמונת ההתרחשות כולה, לרבות מה שקדם לה, הלכה והתבהרה להן. מתוך עדויות אלה, שנגבו אף הן זמן לא רב לאחר האירוע, עולה כי זיהויו של מאיר בזירה כמי שדקר אותן היה בעצם הסקת מסקנה שהסיקו ס' וגם יוליה נוכח העימות בינו ובינן שקדם לאירוע הדקירות. ס' עמדה על כך כשעתיים בלבד לאחר האירוע, בעדות שנגבתה ממנה בבית החולים בעודה מחוברת למכשירים וכבר אז נסוגה מזיהויו של מאיר כדוקר וציינה כי הוא ניסה להתחיל איתה ואף איים עליה מספר פעמים כי יפגע בה משום שסירבה. עוד ציינה כי באותו ערב במועדון מאיר התקרב ליוליה וקטיה דאגה להרחיק אותו מהן והוא עזב "ואחרי זה פתאום באו דקירות. אני באמת לא יכולה לומר אבל אני לא יודעת, אני ראיתי את אושרי במועדון ואושרי כל הזמן מושפע ממנו...". מדבריה אלה של ס' עולה כי נוכח המתיחות בינה ובין מאיר ונוכח הרחקתו מן המועדון, הסיקה כי הוא זה שביקש לפגוע בה, אך בה במידה העלתה אפשרות כי המערער שהיה אף הוא במועדון והושפע ממנו עשה את המעשה. בהבדל מן הגרסה המתלבטת שמסרה ס' באותו שלב, הציגה יוליה כבר שעות ספורות לאחר האירוע ובעודה בבית החולים גרסה ברורה המזהה את המערער כמי שביצע את הדקירות באומרה: היום במועדון הסירקל דקר אותי אושר הוא בהתחלה דחף אותי והביא לי דקירה חזקה בבטן ופשוט נפלתי על הרצפה והתחלתי להתקפל על הרצפה אני בהתחלה חשבתי שהוא מביא לי מכות לא ראיתי אצלו סכין, אני רוצה להגיד שזה הגיע ממאיר עכבר הוא שלח אותו כי לפני זה הוא בא לאיים עלינו לפני זה אני ביקשתי שיקחו אותו מאיתנו ... אני מכירה את אושר מק. שמונה, אני מכירה אותו הרבה שנים הוא בן 19 בערך. אני לא הספקתי לראות את אושר דוקר את ס' אבל ראיתי אותה גם כן שוכבת על הרצפה עם דם. על אותה גרסה עצמה חזרה יוליה בבית החולים גם למחרת היום בהודעה נוספת שמסרה ובה הרחיבה ותיארה בפרוטרוט את מה שהתרחש קודם לאירוע הדקירות וכן את האירוע עצמו. בעדותה בבית המשפט חזרה יוליה על אותם דברים עצמם ובית המשפט התרשם ממנה לחיוב והאמין לגרסתה. בית המשפט סבר ובצדק כי ההנהון בראשה בעודה בזירת האירוע כאשר נשאלה על ידי החוקר האם מאיר חשוד על ידה במעשה, אין בו כדי לשלול אמון זה והדגיש כי יוליה עוררה אמון בעדותה משום שדייקה ולא הפריזה בדבריה, בציינה למשל כי לא ראתה את הסכין וכי לא ראתה את דקירתה של ס'. אף לטעמי ניתן בהחלט ליישב את אותו הנהון ראש עם הגרסה המאוחרת - הוורבלית שמסרה יוליה בה תיארה בפירוט את ההתרחשויות וציינה כי ראתה וזיהתה את המערער כמי שתקף אותה אך הוסיפה והדגישה "אני רוצה להגיד שזה הגיע ממאיר עכבר הוא שלח אותו". במילים אחרות, בראייתה שלה היה מאיר מעורב באירוע כמי ששלח את המערער לבצע את הדקירות בשל העימות עימו שקדם לכך ועל כן לא מן הנמנע כי בהיותה בזירה במצב של הכרה מעורפלת ואישונים מורחבים, בלא יכולת להוציא הגה מפיה הנהנה בראשה כאשר החוקר לחש באוזנה את השם מאיר מן הטעם הפשוט שקשרה אותו אז וגם אחר כך לאירוע. 11. אשר לעדותה של ס'. גם בעניין זה אין לקבל את עמדת המערער כאילו מסרה עדה זו שלוש גרסאות שונות לעניין זהות הדוקר. אכן, בתחקור הראשוני שנערך לה בזירה עצמה ציינה ס' את שמו של מאיר כמי שדקר אך, כאמור, היא עצמה נסוגה מכך כשעתיים בלבד לאחר מכן ואין כל טענה כי במהלך שעות אלה היה לה מגע עם גורם כלשהו שיכול היה להשפיע על דעתה. עיון בהודעה שמסרה מלמד כי היא כמו יוליה ייחסה למאיר מעורבות באירוע בשל העימות ביניהם קודם לכן וכבר עם הגיעה לבית החולים החלה מתלבטת שמא היה זה המערער ולא מאיר שדקר אותה, בהדגישה כי ראתה אותו במועדון וכי "אושרי [המערער] כל הזמן מושפע ממנו [ממאיר]". התלבטות זו שעלתה מדבריה של ס' באותו שלב אין לראותה כסתירה הפוגמת במהימנותה אלא כהיסוס מצידה באשר לזהותו של הדוקר בפועל - המערער או מאיר -אך היא כמו יוליה המשיכה לקשור את מאיר לאירוע גם באותו שלב כמי שהיה לו מניע לפגוע בה. למחרת היום ולאחר שנותחה מסרה ס' גרסה מפורטת יותר הן באשר לעימות עם מאיר שקדם לאירוע הדקירות והן באשר לאירוע הדקירות עצמו. היא שבה וציינה כי ראתה את המערער במועדון באותו שלב וכי אינה זוכרת אם גם מאיר היה שם אז. כמו כן ציינה ס' לראשונה באותה הודעה כי הדוקר היה המערער באומרה: "ראיתי את אושר מוציא סכין מתוך הבטן שלי אחרי שהרגשתי שהוא דקר אותי עם הסכין ואחרי זה ראיתי אותו עובר ליוליה שגם אותה הוא דקר או ביד או מאחורה אני לא זוכרת". בעדותה בבית המשפט שבה ס' וייחסה את הדקירות למערער, אם כי ציינה "לא ממש ראיתי את הדקירה, אבל הרגשתי שדוחפים אותי... ראיתי את אושרי". הנה כי כן, ס' העידה אף היא כי זיהתה את המערער כמי שדקר אותה אף שתחילה סברה אחרת. בית המשפט שראה ושמע את עדותה שוכנע כי היא דוברת אמת תוך שהתייחס להודעותיה כולן וציין כי בנסיבות העניין יש ליתן את מלוא המשקל להודעה שמסרה ס' למחרת האירוע. מסקנתו זו של בית משפט קמא אינה מצדיקה התערבות בייחוד אם מביאים בחשבון את העובדה שדקירתן של ס' ויוליה בוצעה על ידי אותו אדם ובצמידות מבחינת הזמן והמקום. משכך, מחזקות העדויות של יוליה וס' האחת את רעותה ועדותן כעדות ראיה ישירה היא היוצרת את הציר הראייתי המרכזי המפליל את המערער בביצוע הדקירות. 12. לכך מתווספים דבריהם של עדים שהיו במועדון אותה עת, בהם מצא בית המשפט חיזוק לגרסת המתלוננות. כך עדותו של מחמד אמין, מאבטח במועדון, אשר זיהה את המערער כמי שדומה לבחור אותו תפס בסמוך למקום הדקירה מיד לאחר התרחשותה. המערער טען כי אין לייחס משקל לעדותו של אמין משום שהוא לא ראה את ביצוע הדקירה עצמה וטענה דומה העלה המערער גם לגבי עדותה של קטיה, אשר העידה כי ראתה את ס' מדממת על הרצפה ואת המערער רץ מן המקום כשהוא דוחף אנשים. עמדתו של המערער לעניין עדותם של אמין וקטיה דינה להידחות. אכן השניים העידו כי לא ראו את המערער דוקר את המתלוננות. אולם, עדותם כי המערער היה במועדון בעת האירוע, בניגוד גמור לגרסה שמסר, וכן עדותו של אמין כי המערער התנהג באופן לא טבעי עד כי נאלץ לתופסו ועזבו רק כשהתברר לו כי יש פצועה במקום ועדותה של קטיה כי ראתה את המערער נמלט מן המועדון לאחר האירוע, כל אלה תומכים בברור בגרסת המתלוננות כי המערער הוא שדקר אותן. אכן, הימלטות ממקום העבירה מהווה התנהגות מפלילה אותה יש לזקוף לחובת המערער (ראו והשוו ע"פ 677/84, 679/84 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, 49-50), בייחוד כשהיא מצטרפת לעובדה שהמערער מסר גרסה שהופרכה ולפיה לא היה כלל במועדון אותה עת. ודוק: דברי כזב המועלים על ידי נאשם כדי להרחיק עצמו מאירוע פלילי אין בהם בדרך כלל כדי להוות כשלעצמם ראיה פוזיטיבית להוכחת איזה מיסודות העבירה (ראו ע"פ 565/77 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 692, 695-697). אולם משנשמט הבסיס להכחשה זו יש לדבר "תוצאות לוואי ראייתיות", במובן זה שהמערער יתקשה להעלות טענה חלופית הסותרת את הכחשתו הרחבה ולטעון עתה כי אמנם היה במועדון בעת הדקירה אך לא ביצע אותה (ראו והשוו: ע"פ 417/83 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 670, 671 (1984); ע"פ 3644/91, 3398/91, 3124/91 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 406, 415-416 (1993); ע"פ 149/86 רבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 371, 373 (1986)). זאת ועוד. לאחר שנעצר מסר המערער גרסה מטעמו אך סירב לענות לשאלות שהפנה אליו חוקר המשטרה, למשל באשר לפרטי הלבוש שלו ולחפצים אותם נשא בליל האירוע. טענת המערער כי כך נהג משום שחוקר המשטרה העליבו נדחתה על ידי בית המשפט ובצדק נדחתה, וכבר נפסק כי "סירוב נאשם לשתף פעולה בהליכי חקירה שבכוחם לתרום להוכחת חפותו עשוי לשקף התנהגות מפלילה. בהעדר הסבר תמים לסירוב, עשוי חוסר שיתוף פעולה כאמור לחזק את הראיות הקיימות נגדו ואף להיות בעל כוח ראייתי עצמאי, בבחינת ראיה נסיבתית לחובת הנאשם" (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 1.9.2003)). הנה כי כן, התנהלותו של המערער במהלך החקירה אף היא מחזקת את הראיות נגדו. 13. עדות מרכזית נוספת התומכת בגרסת המתלוננות היא עדותה של מאיה, אשר סיפרה כי ראתה את המערער, שאותו היא מכירה, תוקף את המתלוננות ועוד העידה כי לאחר התקיפה ראתה מאבטח התופס את המערער וכי "הוא נעלם מהמקום כשהוא דוחף ומדחיפה זו אני נפלתי סמוך אל [ס']". עדותה זו של מאיה משתלבת היטב בעדותו של אמין המאבטח שסיפר כי תפס את המערער בידו וכן היא משתלבת בעדותה של קטיה אשר העידה, כאמור, שהמערער נמלט מהמקום לאחר האירוע כשהוא דוחף אנשים. המערער טען כי יש להתעלם מעדותה של מאיה משום שציינה כי היתה מטושטשת מאלכוהול באותו הלילה. בית המשפט המחוזי לא קיבל טענה זו בקובעו: היה ניכר בעדה זו המבוכה בה היא נתונה שהיא מעידה כנגד ה[מערער], שבינו לבינה קירבה משפחתית רחוקה כהגדרתה ... ראוי לציין כי העדה ציינה בבית המשפט מיוזמתה כי מה שהיא מספרת זה "מטושטש" היות ובאותו לילה היא היתה תחת השפעת אלכוהול, דבר שלא נזכר בהודעתה במשטרה שם הדגישה כי ראתה את האירוע, מאחר והוא היה ממש בסמוך אליה ואת ה[מערער] היא זיהתה בוודאות היות והיא מכירה אותו. לאור כל האמור, אני רואה לבכר את דברי העדה בהודעתה (נ/2), על דבריה בבית המשפט שנאמרו מתוך רצון לעזור ל[מערער], שהינו כאמור קרוב משפחתה. קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי אשר ראה ושמע את העדה נראות לי סבירות והגיוניות ולא מצאתי בנסיבות העניין טעם מבורר המצדיק התערבות בהן. 14. המארג הראייתי אשר עליו נסמך בית משפט קמא כמפורט לעיל די בו בעיני כדי לבסס מעבר לכל ספק סביר את המסקנה כי המערער הוא שביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. למעלה מן הדרוש ונוכח העובדה כי בית משפט קמא נסמך לצורך ההרשעה גם על עדותו של המאבטח איליה גבריאל, אומר כי ההשגות שהעלה המערער לעניין תקינותו של הליך הזיהוי שנערך לעד גבריאל יש בהן לכאורה טעם. גבריאל העיד בבית המשפט כי הוצגה בפניו תמונתו של המערער וכי הוא נתבקש לומר האם זה הבחור שראה במועדון דוקר את המתלוננות. על עדות זו נסמך המערער בטענה כי יש לפסול את זיהויו על ידי העד בשל אי תקינותו של הליך הזיהוי. אילו היה בית המשפט קובע כממצא כי כך אכן התנהל אותו הליך היה, כאמור, טעם בטענה (ראו והשוו: ע"פ 2365/05, 2756/05 מדינת ישראל נ' שתיאווי, פסקה 6 (לא פורסם, 22.2.2007); ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 2.3.2006)). אלא שבית המשפט בחר שלא להכריע בין עדותו של גבריאל בסוגיה זו לעדותו של טכנאי הזיהוי במרחב הגליל של המשטרה, בועז בן-שאנן, אשר סתר אותה. הטכנאי העיד כי התקשה למצוא שבע תמונות של אנשים הדומים למערער ועל כן לא ערך לגבריאל מסדר זיהוי תמונות כלל, אלא בחר להציג בפניו תצלומים במחשב כתחליף לעיון באלבום תמונות. הטכנאי הוסיף והעיד כי במחשב היו למעלה ממאה תמונות וכי גבריאל עבר על חלק מן התמונות ועצר כשהגיע לתמונתו של המערער. בית המשפט התעלם מן הקושי האמור שעלה מעדות גבריאל לגבי הליך זיהויו של המערער על ידו והסתמך על עדותו בציינו כי על פי התרשמותו העיד גבריאל באי רצון בולט נגד המערער. בנסיבות אלה ולמען הזהירות אני סבורה כי מוטב שלא להסתמך על עדותו של גבריאל כראיה המפלילה את המערער, אך כפי שכבר צוין די בכל יתר הראיות שפורטו על מנת לבסס את התוצאה המרשיעה. לפיכך, הערעור שהגיש המערער על הרשעתו דינו להידחות. ערעור המדינה על קולת העונש (ע"פ 9184/06) טענות הצדדים 15. המדינה טוענת כי העונש אותו גזר בית המשפט על המערער אינו הולם את חומרת מעשיו ואינו משקף במידה הראויה את טיב המעשים ואת תוצאותיהם וכן את המשמעות החברתית הכרוכה בהם. המדינה מדגישה בטיעוניה כי מדובר בשתי בחורות צעירות שהגיעו למועדון לחגוג עם חברתן והמערער תקף אותן שם בשל סכסוך של מה בכך שהתעורר בינן ובין דודו, מאיר. עוד מדגישה המדינה כי המערער דקר את המתלוננות ללא רחם, פצע אותן פצעים קשים וברח ממקום האירוע כשהוא מותיר אותן מתבוססות בדמן. אכזריות התקיפה בנסיבות שבהן אירעה מצביעה, כך נטען, על אדישות מוחלטת מצד המערער לחיי אדם והדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהמערער פגע בשני קורבנות. המדינה מוסיפה וטוענת כי כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלוננות פגיעות קשות ביותר שהותירו בגופן צלקות מכוערות ויש להניח כי נגרמה להן גם פגיעה נפשית. תוצאות אלה, כך נטען, צריכות לקבל ביטוי הולם וממשי בענישתו של המערער. כמו כן טוענת המדינה כי בנסיבות העניין לא היה מקום להפעיל באופן חופף את המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער בגין מעשה דקירה קודם שביצע ואשר בגינו גזר עליו בית המשפט לנוער שישה חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי. לטענת המדינה, לא השכיל המערער לנצל את ההזדמנות שניתנה לו על ידי בית המשפט לנוער לתקן את דרכיו ועל כן ראוי היה להפעיל את המאסר המותנה באופן מצטבר לעונש שנגזר עליו בגין האירוע שבפנינו. לבסוף מציינת המדינה כי נוכח עברו הפלילי ונוכח תסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו של המערער שאינם חיוביים, אין מקום במקרה דנן ליתן משקל לנסיבותיו האישיות. 16. המערער מצידו טוען כי העונש שהוטל עליו הוא סביר ואינו חורג מן הענישה המקובלת במקרים דומים בהם הורשעו צעירים דוגמתו במעשי דקירה. עוד טוען המערער כי העונש שנגזר עליו מאזן בין הצורך בהרתעה מפני ביצוע מעשי אלימות לבין האינטרס להותיר לנאשם, ובייחוד לנאשם צעיר, פתח לשיקום. עונש מאסר כבד יותר, כך נטען, לא תהא בו תועלת ממשית והוא אך יפגע בסיכוייו להשתקם. לבסוף טוען המערער כי צדק בית המשפט קמא משהתחשב בנסיבות חייו הקשות והוא שב ומציין בהקשר זה, בין היתר, כי בתקופת ילדותו היה אביו מאחורי סורג ובריח והוא גדל בבית ללא דמות אב וללא הכוונה וכי בתסקיר המשלים שהוגש לבית משפט זה צויין כי הוא בעל מוטיבציה לשנות את דרכיו. דיון 17. ערעור המדינה על קולת העונש בדין יסודו. למרבה הצער אנו עדים למקרים ההולכים ומתרבים של צעירים המגיעים למקומות בילוי מצויידים בסכין הנשלפת וננעצת בגופם של צעירים או צעירות אחרים בשל ויכוחים של מה בכך. תופעה נלוזה זו שהפכה שכיחה מדי במקומותינו והקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש פוגעני ולעיתים קטלני בסכין, מחייב תגובה עונשית הולמת שבמרכזה יעמדו שיקולים של הרתעה וגמול. בית משפט קמא הדריך עצמו בהתאם למדיניות ענישה זו אשר חזרה ונשנתה בפסקי הדין של בית משפט זה (ראו: ע"פ 2115/05 גינזבורג נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (לא פורסם, 5.12.2005); ע"פ 4471/03 מדינת ישראל נ' קריספין, פ"ד נח(3) 277, 287 (2004)), אך העונש שהוטל על ידו לבסוף אינו משקף אותה כראוי. המערער, ככל הנראה בשל דין ודברים בין דודו למתלוננות שקדם לאירוע הדקירות, התנפל עליהן בעודן רוקדות במועדון להנאתן ובלא כל התגרות מצידן דקר כל אחת מהן באכזריות דקירות מספר תוך פגיעה באיברים פנימיים שרק בנס לא הסתיימה בתוצאה קטלנית. הנסיבות החמורות של האירוע כמתואר לעיל, הפגיעות הקשות שנגרמו למתלוננות כתוצאה מן הדקירות והעובדה שמדובר בשני קורבנות למעשיו האלימים של המערער, כל אלה לא קיבלו ביטוי מספיק בגזר דינו של בית משפט קמא. לכך יש להוסיף את העובדה כי המערער, על אף גילו הצעיר, כבר הורשע בעבר בבית משפט לנוער בשל דקירתו של אדם בסכין וכן את העובדה כי הוא ביצע את המעשים במקרה דכאן בעת שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו בגין אותה הרשעה קודמת. עובדות אלה מוסיפות נופך של חומרה למעשיו של המערער במקרה שלפנינו. העובדה שהמערער היה בעת ביצוע העבירות כבן 19 שנים בלבד (כיום הוא כבן 21 שנים) מהווה אמנם נימוק לקולא אך אין היא יכולה להטות את הכף לענישה מקלה מדי במקרה דנן בהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא וכבר נפסק בהקשר זה כי "גילם הצעיר של העבריינים הדוקרים בסכינים אינו יכול לשמש נימוק מספיק להקלה בעונש, נוכח העובדה שעבריינות זו נפוצה דווקא בקרב הצעירים" (ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' חמזה (לא פורסם, 18.7.99)). גישה מחמירה זו מיושמת גם כאשר מבצעי העבירה הם קטינים (ראו: ע"פ 10851/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.10.2006); ע"פ 6513/94 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 15.2.1995)). 18. בהתחשב בכל האמור לעיל אציע לחבריי להחמיר בעונשו של המערער, אך משום שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין אני מציעה כי נעמיד את עונש המאסר בפועל שיוטל על המערער על חמש שנים, וכן נורה כי שישה חודשים מתוך עונש המאסר המותנה שהוטל עליו בת.פ. 162/03 (בית משפט השלום לנוער בקרית שמונה), יופעל במצטבר לעונש המאסר שנגזר עליו בתיק זה ואילו יתר התקופה תופעל בחופף. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. סיכומו של דבר - אציע לדחות את הערעור שהגיש המערער על הכרעת הדין (ע"פ 9340/06) ולקבל את ערעור המדינה על גזר הדין (ע"פ 9184/06) באופן שעונשו של המערער יוחמר כמפורט לעיל. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לפסק דינה של חברתי השופטת חיות. אבקש להוסיף שני אלה: (1) ראשית, באשר להערת חברתי כי אילו חלילה היו המתלוננות הולכות לעולמן בעקבות הדקירות, וכל שהיה נותר היו ההודעות שנגבו מהן בזירה בעודן מדממות וכואבות לאחר הדקירות, שיש להן משקל לא מבוטל כעדויות אותנטיות - היו אלה הראיות היחידות שיכול היה בית המשפט לבחון; ואולם במקרה דנן, לאחר טיפול רפואי, ניצלו למרבה המזל חייהן של המתלוננות, ונגבו מהן בהמשך עדויות נוספות ומפורטות, המכריעות את הכף. דומני כי סיטואציה זו מצביעה על הזהירות המופלגת שיש לנקוט בשימוש באמרת שכיב מרע לפי סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, שהרי אילו במקרה דנן היה מתרחש התסריט הקשה שנמנע, עלול היה אדם אחר (מאיר) להיות מורשע. תדיר מצווה התביעה, וכמובן מצוּוה בית המשפט, לא להניח אבן לא הפוכה בחיפוש אחר האמת, אך ראיות מסוג זה מצדיקות ומחייבות במיוחד משנה זהירות. (2) שנית, באשר להחמרה בענישה בעבירות הסכינאות, הרווחות במקומותינו עד להבהיל. חברתי ציינה, כי גישה זו של בתי המשפט מיושמת אף בקטינים. בע"פ 2949/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) נזדמן לי לומר את זאת, "אכן מצויים אנו, לדאבון הלב, בעידן בו הקול הדומיננטי, כמגמה שיפוטית, בעבירות מעין אלה בהן עסקינן, מה שקרוי פעמים "תת תרבות הסכין", נאלץ להיות הקול המחמיר, כדי להגן על החברה וכדי להרתיע את העבריינים. שיקולי שיקום אינם נשכחים ויש וגם יהיו מקרים שבהם תהא ידם על העליונה. אך אין לכחד, כפי שכבר נזדמן לי לומר בתיקים אחרים, כי גם מי שגישתו הבסיסית, בהתאם לתפיסת המחוקק בחקקו את חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, היא של שילוב שיקום וטיפול בענישה - מוצא עצמו אנוס, על פי התקופה והמצב בישראל, להחמיר בענישה. אין בכך כדי לרפות את ידי שירות המבחן לנוער בדרכו המקצועית, אף שעליו להיות מודע לרוחות התקופה ולצרכיה. בסופו של יום יוכרע כל תיק באיזון שבין הנסיבות האינדיבידואליות למדיניות השיפוטית הרלבנטית". המערער דנא אמנם היה בן 19, כלומר, מעט מעבר לסף הקטינות. התובנה שעליה הצביעה חברתי למרבה הצער אין הימנה מנוס. באותו עניין ציינתי כי "להכרעות השיפוטיות בתיקים מעין אלא ראוי שייצא קול ברבים, שהרי מטרתן הרתעת הרבים, וכי יובאו לידיעת מנהלי בתי ספר בארץ וגורמים אחרים הבאים במגע עם בני נוער שבסיכון עבירה". יתכן שאחת המסקנות מריבוי מקרים כאלה היא פעילות מניעתית, ראשית, במערכת החינוך, שיש לקוות כי היא ערה לתופעה ופועלת להרחקת סכינים, אולרים וכדומה מבתי הספר. שנית, יש לקוות כי המשטרה באה בשערי מועדונים ומקומות כינוס אחרים ואוכפת ככל הניתן עבירות לפי סעיף 186 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והתוספת השניה לחוק, כך שתינקט פעולה נגד בעלי סכין או אולר עוד בטרם יישלפו. הארץ הזאת סובלת דיה מנפגעים בקרב ועקב פעולות טרור וגם בתאונות דרכים, ואינה זקוקה לתוספת שפיכות דמים על-ידי חמומי מוח שברשותם נשק קר קל להשגה, אשר פגיעתו רעה. ראשית שנת לימודים וראשית שנה חדשה הם מועד טוב להזכיר זאת. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן ביום, ז' תשרי, תשס"ח (19.9.07). תוקן היום, ח' שבט, תשע"ב (1.2.12). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06091840_V01.doc לב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il