בבית המשפט העליון בירושלים
ער"מ
9182/99
בפני: כבוד
השופט י' זמיר
המערער: זינגר
ברטהולד
נגד
המשיבים: 1.
עיריית תל-אביב-יפו
2.
פרקליטות המדינה
ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת של עובדי
עיריית תל-אביב-יפו בתיק השעייה 3/99 מיום 23.11.99 שניתן על ידי כבוד הנשיא נ'
קונשטוק
תאריך
הישיבה: י"ב בשבט התש"ס (19.1.00)
בשם
המערער: עו"ד גיל אוריון; עו"ד עופר
ברוך
בשם
המשיבים: עו"ד ברכה סמו
פסק-דין
1. המערער, עובד עיריית תל-אביב-יפו, נחשד בביצוע
עבירה פלילית. הוא הושעה מעבודתו בעיריה. אב בית הדין למשמעת של עובדי העיריה
החליטה להקטין את משכורת המערער בתקופת ההשעיה. המערער הגיש ערעור על ההחלטה לבית
משפט זה. בפתח הערעור ניצבת שאלה מקדמית: האם ערעור לבית משפט זה הוא הדרך הנכונה
לתקוף את ההחלטה של אב בית הדין למשמעת?
2. עובדות המקרה הדרושות לעניין הן, ביתר פירוט,
אלה. המערער עובד בעיריה מאז שנת 1989. בתפקידו האחרון כיהן כמנהל האגף לעבודות
ציבוריות. בשנת 1998 נפתחה חקירה משטרתית נגד המערער בחשד לקבלת שוחד. על פי הסכם
בין המערער לבין העיריה יצא המערער, עם תחילת החקירה, לחופשה מעבודתו בעיריה. לאחר
שהמערער מיצה את זכותו לחופשה, החליט ראש העיריה, ביום 15.3.99, להשעותו מן העבודה
עד שתסתיים החקירה. החלטת ראש העיריה נתקבלה מכוח סמכותו, לפי סעיף 47(ג) לחוק
שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-, כפי שהוחל והותאם לעובדי הרשויות
המקומיות בסעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח1978-, ובתקנות
הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), התשל"ט1979-. חוק שירות המדינה
(משמעת), לאחר התאמתו לעובדי הרשויות המקומיות (להלן - החוק המותאם), מסדיר גם את
שאלת השכר המשולם לעובד הרשות המקומית בתקופת השעיה. לעניין זה קובע סעיף 49 לחוק
המותאם כך:
"(א) עובד שהשעהו ראש הרשות המקומית או שופט
לפי סעיף 24(ב) לחוק הרשויות המקומיות, תשולם לו במשך ששת חדשי ההשעיה הראשונים,
לרבות תקופת השעייתו הקודמת לפי סעיף 48, מחצית ממשכורתו הקובעת, וממועד זה ואילך
תשולם לו משכורתו הקובעת המלאה; ואולם אב בית הדין [למשמעת של עובדי הרשות
המקומית], ממלא-מקומו, או חבר בית הדין הכשיר להתמנות שופט בית-משפט שלום שאב בית
הדין הסמיך לכך, רשאי, לפי בקשת התובע או העובד, לפי הענין, להקטין או להפסיק את
התשלום לתקופת ההשעיה, כולה או מקצתה, ובתקופה של ששת חודשי ההשעיה הראשונים - גם
להגדיל את התשלום, הכל בתנאים שייראו לו.
(ב) התשלום על פי סעיף זה יהיה תשלום זמני וכפוף
להחלטה הסופית של בית הדין למשמעת או ראש הרשות המקומית, לפי הענין; היה התשלום
חלק ממשכורתו הקובעת של העובד, תעוכב היתרה בקופת הרשות המקומית לכל תקופת השעייתו.
...".
בהתאם לסעיף זה שילמה העיריה למערער בששת
החודשים הראשונים של ההשעיה, כלומר עד יום 14.9.99, מחצית ממשכורתו הקובעת. כיוון
שעד אותו יום לא החליטה פרקליטות המחוז אם להגיש נגד המערער כתב אישום, ואילו
העיריה מצאה לנכון להמשיך ולשלם למערער מחצית המשכורת בלבד, פנה התובע העירוני
(ביום 22.8.99) אל אב בית הדין למשמעת של עובדי העיריה (עורכת-הדין נ' קונשטוק)
בבקשה להורות, לפי סעיף 49(א) לחוק המותאם, על תשלום מחצית המשכורת של המערער למשך
כל תקופת ההשעיה. אב בית הדין קיימה דיון, והחליטה (ביום 23.11.99) להענות לבקשה.
כעבור חודשיים לערך החליטה פרקליטות המחוז להגיש כתב אישום נגד המערער. כפי שקובע
סעיף 47(ג)(1) לחוק המותאם, החלטה זאת האריכה מאליה את תקופת ההשעיה של המערער עד
לאחר גמר ההליכים הפליליים. לפיכך, בהתחשב בהחלטה של אב בית הדין למשמעת, עד למועד
זה אין המערער זכאי אלא למחצית משכורתו הקובעת.
המערער הגיש (ביום 23.12.99) ערעור לבית משפט
זה על ההחלטה של אב בית הדין למשמעת. הוא מציין בהודעת הערעור כי הגיש אותה
"בהתאם לסעיף 24(א) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח1978-".
לגוף העניין, המערער שוטח בהודעת הערעור טענות שונות נגד החלטת אב בית הדין
למשמעת, ומבקש מבית המשפט לבטל את ההחלטה ולהורות על תשלום משכורתו המלאה החל מיום
15.9.99, הוא היום בו מלאו שישה חודשים להשעייתו.
3. ביום 19.1.2000 קיימתי דיון בערעור ושמעתי
טענות, לגוף הערעור, מטעם המערער מזה ומטעם העיריה מזה. במהלך הדיון לא העלתה
העיריה כל טענה בעניין הסמכות של בית המשפט לדון בערעור. עניין זה נתעורר, רק לאחר
הדיון, ביוזמת בית המשפט. בהחלטה שנתתי ביום 19.3.2000 הצגתי בפני המערער והעיריה
שלוש שאלות בעניין זה, ביקשתי לקבל מהם תשובות לשאלות, והוספתי ואמרתי כך:
"התשובות לשאלות אלה עשויות להשליך לא רק על
הליכים בענין קביעת משכורת לתקופת השעיה המתנהלים בפני אב בית הדין למשמעת של
עובדי רשות מקומית, אלא גם על הליכים המתנהלים בענין כזה בפני אב בית הדין למשמעת
של עובדי המדינה. בהתחשב בכך, אני מורה על העברת העתק מהחלטה זאת לעיונו של היועץ
המשפטי לממשלה, כדי שישקול האם יש מקום להתייצבות מטעמו בערעור זה".
בתגובה להחלטה, ולאחר שנתן את דעתו לתשובות
שהמערער והעיריה נתנו לשאלות שהצגתי, הודיע היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט על
התייצבותו בערעור זה. היועץ המשפטי הוסיף והציג בפני בית המשפט את עמדתו העקרונית
באותן שאלות. מסקנתו היא כי בית המשפט צריך לדחות את הערעור בשל חוסר סמכות.
במסקנה זאת תומכת גם העיריה. המערער, לעומת זאת, טוען כי הערעור מצוי בגדר הסמכות
של בית משפט זה, וכי אין לבית המשפט כל עילה לדחותו.
לאחר ששקלתי את הטענות בעד ונגד, אני סבור כי
היועץ המשפטי לממשלה והעיריה צודקים באומרם כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון
בערעור. וזו הדרך המובילה אותי למסקנה זאת.
4. כאמור, המערער טוען בהודעת הערעור כי הסמכות
של בית משפט זה לדון בערעור נובעת מסעיף 24(א) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת). גם
בטיעון המשלים מטעם המערער בעניין הסמכות, בתשובה לשאלות בית המשפט, אין המערער
טוען לקיומו של מקור אחר, חוץ מסעיף 24(א), המקנה לבית המשפט סמכות לדון בערעור.
לכן, הסמכות קמה ונופלת על סעיף זה. וזו לשונו:
"פסק דין של בית דין ניתן לערעור של העובד ושל
התובע, לפני שופט של בית המשפט העליון, לא יאוחר מהיום השלושים לאחר שניתן פסק
הדין, אם ניתן בפני המערער, או לאחר שהומצא לו העתק ממנו, אם ניתן שלא
בפניו".
סעיף זה מקנה לעובד ולתובע זכות ערעור בפני
שופט של בית המשפט העליון על "פסק דין של בית דין" למשמעת של עובדי רשות
מקומית. האם הביטוי "פסק דין של בית דין" תופס גם החלטה המתקבלת על ידי
אב בית דין למשמעת של רשות מקומית (או חבר בית הדין הבא תחתיו) בעניין גובה
המשכורת של עובד הנתון בהשעיה? שאלה זאת מתפצלת לשתי שאלות: ראשית, האם החלטת אב
בית הדין בעניין זה הינה "פסק דין"? שנית, האם ההחלטה נחשבת להחלטה של
בית הדין, למרות שנתקבלה על ידי אב בית הדין כדן יחיד? בעלי הדין חלוקים ביניהם
בתשובות לשאלות אלה.
המערער משיב על שתי השאלות בחיוב. לדעתו,
ההחלטה על הקטנה או הגדלה של המשכורת בתקופת ההשעיה מתקבלת על ידי אב בית הדין
במסגרת תפקידו השיפוטי בבית הדין, והיא מהווה סוף פסוק בעניין שכרו של המושעה למשך
כל תקופת ההשעיה. לכן, טוען המערער, ההחלטה הינה פסק דין של בית הדין למשמעת. לא
כך סבורה העיריה. היא מסתמכת על סעיף 24(ו) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), האומר
כי "לענין הערעור, הכרעת הדין וגזר הדין מהווים יחד את פסק הדין",
ומסיקה ממנו כי זכות הערעור על "פסק דין", המוענקת בסעיף 24(א) לחוק,
חלה אך ורק על הפסיקה הסופית של בית הדין בתובענה המוגשת נגד עובד רשות מקומית בשל
עבירת משמעת. נגד המערער לא הוגשה עדיין כל תובענה בשל עבירת משמעת, וההחלטה עליה
הוגש הערעור לא מצאה אותו אשם בביצוע עבירת משמעת. לפיכך, היא טוענת, ההחלטה אינה
"פסק דין" לצורך סעיף 24(א). זאת ועוד. לטענתה, ההחלטה אינה נחשבת
ל"פסק דין" גם בשל כך שאין היא חותכת באופן סופי את זכותו של המערער למשכורת
בתקופת ההשעיה, אלא היא רק מאפשרת בתקופה זאת, כפי שנקבע במפורש בסעיף 49(ב) לחוק
המותאם (לעיל פיסקה 2), "תשלום זמני וכפוף להחלטה הסופית של בית הדין למשמעת
או ראש הרשות המקומית, לפי הענין".
היועץ המשפטי לממשלה מצטרף למסקנתה של העיריה,
אולם הוא מסתמך על נימוק אחר. הוא מצביע על כך שסעיף 49(ב) לחוק המותאם מכפיף את
החלטתו של אב בית הדין לפי סעיף 49(א) לא רק להחלטה הסופית של בית הדין אלא,
בנסיבות מסויימות, גם להחלטה הסופית של ראש הרשות המקומית. עובדה זאת מלמדת, לטענת
היועץ המשפטי לממשלה, כי ההחלטה הזמנית של אב בית הדין בשאלת גובה המשכורת בתקופת
ההשעיה אינה נובעת מתפקידו השיפוטי של אב בית הדין, אלא היא החלטה מינהלית גרידא,
ודי בכך כדי לשלול זכות ערעור עליה לפי סעיף 24(א).
5. מבין הנימוקים המועלים על ידי העיריה והיועץ
המשפטי לממשלה, נראה לי כי ניתן במקרה הנדון להסתפק בנימוק הרואה בהחלטה של אב בית
הדין החלטת ביניים שאינה ניתנת, לפחות בשלב הנוכחי, לערעור בפני בית המשפט העליון.
לפיכך אני מעדיף לבסס את התוצאה בדבר חוסר הסמכות של בית המשפט על נימוק זה, ואיני
רואה צורך לנקוט עמדה לגבי נימוקים נוספים שיש גם בהם, אולי, לבסס תוצאה זאת.
6. נקודת המוצא היא כי זכות הערעור בפני שופט של
בית המשפט העליון, לפי סעיף 24(א) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), חלה רק על פסקי
דין סופיים של בית דין למשמעת, ואין היא מתפרסת על החלטות ביניים של בית הדין,
המתקבלות במהלך הדיון עד שלא ניתן פסק הדין. תוצאה זאת מתבקשת, בראש ובראשונה,
מלשון הסעיף, המאפשר ערעור לבית המשפט העליון על "פסק דין של בית דין".
לפי ההגדרה המקובלת, הביטוי "פסק דין" מוגבל להחלטה סופית, המסיימת את
בירור המחלוקת, ואין הוא כולל החלטת ביניים, המותירה את המחלוקת פתוחה. ראו י' זוסמן
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 756-755; בג"ץ 4689/94 אבי
יצחק נ' השופט צמח, פ"ד מח(5) 70, 82-81; רע"פ 8274/99 חילף נ'
מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 433, 436. פרשנות זאת מתחזקת לאור סעיף 43(א)
לחוק שירות המדינה (משמעת), שהינו הסעיף המקביל, לגבי שירות המדינה, לסעיף 24(א) לחוק
הרשויות המקומיות (משמעת). סעיף זה, הקובע זכות ערעור לבית המשפט העליון על פסקי
הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, נוקט גם הוא בביטוי "פסק
דין", מתוך כוונה ברורה להגביל את הערעור רק לגבי "החלטה של בית הדין
המסיימת את הדיון" (דברי ההסבר להצעת חוק שירות המדינה (משמעת) (תיקון מס'
5), התשל"ו1975-; ה"ח 1219, התשל"ו, 108, 116. ראו גם דברי-הכנסת,
כרך 77, עמ' 3486, ישיבה מיום 12.7.76). הגבלה כזאת אינה חזיון בלתי-שגרתי. כידוע,
רוב רובן של החלטות הביניים בהליכים פליליים אינן ניתנות לערעור בנפרד מפסק הדין
הסופי. גם בהליכים אחרים, ובכלל זה הליכים משמעתיים, דבר רגיל הוא שהחוק מתיר
ערעור רק על פסקי דין סופיים. ראו, לדוגמה, בג"ץ 4/83 הוועד המחוזי של
לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' גרוס, פדי"ם ג' 187; ע"א 4843/91 אסם
תעשיות מזון בע"מ נ' עלית תעשיות מזון ישראליות בע"מ, פ"ד
מו(1) 876; רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ, פ"ד מח(3)
177. אכן, גם המערער אינו טוען כי החוק מתיר ערעור לבית המשפט העליון על החלטת
ביניים המתקבלת בבית דין למשמעת של עובדי המדינה או עובדי רשות מקומית. אך טענתו
היא כי ההחלטה, שאב בית הדין למשמעת קיבלה בעניינו לפי סעיף 49(א) לחוק המותאם,
נחשבת לצורך הערעור לפסק דין, בהיותה "מסיימת את הדיון בעניינו של המושעה,
ככל שהדברים אמורים בתקופת ההשעיה". לפיכך, השאלה היחידה הטעונה בירור היא,
מהו טיבה של החלטת אב בית הדין מבחינה זאת.
7. התשובה ברורה: סעיף 49 לחוק המותאם, ועמו
סעיפים אחרים בחוק זה, מלמדים שהחלטת אב בית הדין למשמעת (או חבר בית הדין הבא
תחתיו), לפי סעיף 49(א), אינה מסיימת את הדיון בעניין שכרו של המושעה בתקופת
ההשעיה. הנה, מיד לאחר סעיף 49(א), המקנה לאב בית הדין את הסמכות לשנות את גובה
המשכורת בתקופת ההשעיה, בא סעיף 49(ב) ומבהיר לאמור:
"התשלום על פי סעיף זה יהיה תשלום זמני וכפוף
להחלטה הסופית של בית הדין למשמעת או ראש הרשות המקומית, לפי הענין".
סעיף זה, המבוסס על סעיף 49(ב) לחוק שירות
המדינה (משמעת), לא הופיע בנוסח המקורי, משנת התשכ"ג1963-, של חוק שירות
המדינה (משמעת). הוא נוסף לחוק זה רק בשנת התשל"ז1977-, על מנת להסיר ספקות
באשר לאופיה הזמני של החלטת אב בית הדין. כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת תיקון החוק
(ה"ח 1219, התשל"ו, 108, 118):
"תיקון נוסף בא להבהיר שההסדר בדבר תשלום
המשכורת הוא זמני בלבד, וכי על גורל המשכורת בתקופת ההשעיה יחליטו בית הדין, בגמר
ההליכים המשמעתיים, או נציב השירות, מקום שמוענקת לו סמכות לפי יתר סעיפי
החוק".
אכן, התמונה המתקבלת מסעיפים שונים בפרק
הרביעי לחוק שירות המדינה (משמעת) ("השעיה") הינה, כי המשכורת המשולמת
לעובד המושעה במהלך תקופת ההשעיה, בשיעור הקבוע מראש בסעיף 49(א) רישא או בשיעור
אחר הנקבע על ידי אב בית הדין, אינה בהכרח המשכורת אותה יקבל העובד בסופו של דבר
בעד תקופת ההשעיה. המילה האחרונה בעניין זה עשויה להיות של מותב בית הדין או של
הגורם האחראי על העסקת העובד, דהיינו נציב שירות המדינה או ראש הרשות המקומית. כך,
לדוגמה, קביעה של משכורת חלקית לתקופת ההשעיה מכוח סעיף 49(א), אפילו היא נעשית על
ידי אב בית הדין, מתבטלת למפרע במקרה של זיכוי העובד בבית המשפט או בבית הדין בגין
המעשה שהוביל להשעייתו. במקרה כזה זכאי העובד, כאמור בסעיף 53 לחוק, לתשלום השכר
המלא לתקופת ההשעיה בניכוי הכנסתו ממקורות אחרים. גם הרשעת העובד עשויה לחולל
שינוי במשכורת שנקבעה לו מכוח סעיף 49(א): סעיף 52 לחוק קובע כי עובד מושעה,
שהורשע בבית המשפט בביצוע עבירה ופרש מן השירות מבלי שפוטר ומבלי שהועמד לדין
משמעתי, זכאי לכך שמשכורתו בתקופת ההשעיה תיקבע באופן סופי על ידי נציב שירות
המדינה או ראש הרשות המקומית, לפי העניין, וקביעה זאת מתגברת על קביעה זמנית מכוח
סעיף 49(א). ראו גם סעיף 54 וסעיף 55 לחוק זה. בכל אותם מקרים, תוקפה של החלטת אב
בית הדין על גובה המשכורת בתקופת ההשעיה מוגבל בזמן, עד למתן החלטה סופית של בית
הדין למשמעת, נציב שירות המדינה או ראש הרשות המקומית.
אמור מעתה, המערער שוגה בהציגו את ההחלטה של
אב בית הדין לפי סעיף 49(א) כהחלטה המסיימת את הדיון בשאלת משכורתו של העובד
המושעה בתקופת ההשעיה.
8. האם מסקנה זאת מונעת ביקורת שיפוטית על ההחלטה
של אב בית הדין? היועץ המשפטי לממשלה והעיריה, הניצבים באותה חזית בסוגיית הערעור
לבית המשפט העליון, נחלקים הפעם בדעותיהם. חילוקי הדעות נובעים מתפיסה שונה של
מהות ההחלטה של אב בית הדין. היועץ המשפטי לממשלה, הרואה בהחלטה זאת החלטה מינהלית
המנותקת מן ההליך המשמעתי שבפני בית הדין, מוכן לאפשר ביקורת על ההחלטה עוד לפני
סיום ההליך המשמעתי. לעומת זאת, העיריה, הרואה בהחלטה של אב בית הדין החלטת ביניים
במסגרת ההליך המשמעתי, טוענת כי גם החלטה זאת, כמו כל החלטת ביניים בהליך שיפוטי,
ניתנת לתקיפה רק במסגרת הערעור המוגש לבית המשפט העליון על פסק הדין הסופי. המערער
מצטרף אל היועץ המשפטי לממשלה, וטוען גם הוא כי נעילת שערי הערעור אינה חוסמת
דרכים אחרות לתקיפה מיידית של החלטת אב בית הדין.
9. אני נוטה לדעה, שהיא גם דעתו של היועץ המשפטי
לממשלה, כי החלטה של אב בית הדין למשמעת, להקטין או להגדיל את שכר העובד לפי סעיף
49(א) לחוק המותאם, היא החלטה מינהלית ולא החלטה שיפוטית. אם כך, אין מניעה לכך
שהחלטה זאת, כמו כל החלטה מינהלית, תהיה נתונה לביקורת מיידית של בית המשפט.
עם זאת, אני מוכן להניח, לצורך הדיון, כי
החלטתו של אב בית הדין למשמעת לפי סעיף 49(א) לחוק המותאם היא, כפי שטוענת העיריה,
החלטה שיפוטית ולא החלטה מינהלית. אולם, גם בהנחה זאת, אין מקום לטענת העיריה כי
קיימת מניעה לתקוף את החלטת אב בית הדין קודם לסיום ההליך המשמעתי. שלושה טעמים
לדבר:
ראשית, העיריה מתעלמת מכך שלא כל השעיה
מסתיימת בפסק דין משמעתי. לדוגמה, עובד שהורשע בבית המשפט בעבירה פלילית שיש עמה
קלון עשוי להיות מפוטר בהליך מינהלי מכוח סעיף 68 לחוק. עובד מושעה שפוטר בדרך
כזאת, מבלי שהוגשה נגדו תובענה משמעתית, אינו מקבל בעד תקופת ההשעיה אלא את
המשכורת ששולמה לו מכוח סעיף 49. ראו סעיף 51. לשיטתה של העיריה, עובד כזה לא יוכל
לעולם לתקוף החלטה של אב בית הדין למשמעת שנתקבלה במסגרת סעיף 49, שהרי אין הוא
צפוי לעמוד אי פעם לדין משמעתי.
שנית, הלכה למעשה, הצעת העיריה להמתין עד למתן
פסק הדין בהליך המשמעתי מייתרת ברוב המקרים את הערעור על החלטת אב בית הדין.
הכיצד? אם ההליך המשמעתי מסתיים בהרשעת העובד, אין העובד נזקק יותר לערער על החלטת
אב בית הדין, אלא בידיו לבקש, על פי סעיף 54, שמותב בית הדין יקבע את משכורתו
לתקופת ההשעיה בלי להתחשב בהחלטת אב בית הדין. אם, לעומת זאת, ההליך המשמעתי
מסתיים בזיכוי העובד, פשיטא שאז אין צורך מבחינת העובד בערעור על החלטת אב בית
הדין, שהרי הזיכוי גורר, כאמור בסעיף 53, זכות למשכורת מלאה לתקופת ההשעיה. ראו
לעיל פיסקה 7.
שלישית, המשמעות המעשית של ההמתנה למתן פסק
הדין בתובענה המשמעתית תהיה, במקרים רבים, אילוץ העובד המושעה להסתפק, לא פעם למשך
תקופה ארוכה, במשכורת שנקבעה לו על ידי אב בית הדין למשמעת, בלי יכולת להעביר
קביעה זאת תחת שבט הביקורת של גוף חיצוני. כך יהיה כאשר השעיית העובד באה בעקבות
פתיחת הליכים משמעתיים נגדו, שכידוע עשויים להימשך זמן ניכר. כך יהיה, אף ביתר
שאת, כאשר ההשעיה באה בעקבות פתיחת הליכים פליליים נגד העובד, שהרי במקרה כזה
החלטת אב בית הדין עשויה לעמוד בתוקף לא רק עד סיום ההליכים הפליליים, אלא עד סיום
הליכים המשמעתיים הננקטים בעקבות ההליכים הפליליים. תוצאה כזאת, המונעת ביקורת על
החלטת אב בית הדין במשך תקופה ארוכה, אינה ראויה. היא תביא לידי כך, שטעות בהחלטה
של אב בית הדין לגבי המשכורת המגיעה לעובד המושעה לא תהיה ניתנת לתיקון בזמן אמת,
במהלך התקופה בעדה משולמת המשכורת, אלא רק בדיעבד, זמן ניכר לאחר שתקופת המשכורת
חלפה והעובד נאלץ להשתכר פחות מן המגיע לו. תיקון הטעות בדיעבד אינו עולה בקנה אחד
עם התכלית העומדת ביסוד הזכות למשכורת בתקופת ההשעיה, שהיא הבטחת הקיום השוטף של
העובד ובני משפחתו בתקופת ההשעיה. ראו בג"ץ 45/70 פלוני נ' אב בית הדין
למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד כד(1) 393, 395. כדי למנוע פגיעה
בלתי-מוצדקת בעובד המושעה ובבני משפחתו, כתוצאה מהחלטה מוטעית של אב בית הדין על
הקטנת המשכורת בתקופת ההשעיה, ראוי לאפשר ביקורת על החלטה זאת סמוך לנתינתה, ולא
להסתפק בביקורת מאוחרת של בית המשפט העליון הדן בערעור על פסק הדין המשמעתי. אכן,
הכלל האומר כי בהעדר הוראת חוק מיוחדת אין השגה על החלטת ביניים בהליך שיפוטי אלא
במסגרת הערעור על פסק הדין, כפוף לחריגים. אפשר שהוא לא יחול במצב בו ההמתנה למתן
פסק דין סופי עלולה לגרום עוול מהותי או נזק חמור. במצבים כאלה, בית המשפט עשוי
להפעיל ביקורת שיפוטית מיידית על החלטת ביניים אף בהעדר הוראת חוק מיוחדת הקובעת
ביקורת כזאת. ראו בג"ץ 541/81 בוז'ו נ' השופט דבורין, פ"ד לה(4)
807, 810; בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים,
פ"ד מא(4) 683.
הנה כי כן, גם אם מסווגים את ההחלטה של אב בית
הדין כהחלטה שיפוטית, אין מקום למנוע ביקורת שיפוטית על ההחלטה קודם לסיום ההליכים
המשמעתיים.
10. אולם איזוהי הערכאה הנכונה להפעלת הביקורת
השיפוטית? לכאורה קיימות שתי ערכאות כאלה: האחת, בית המשפט הגבוה לצדק, שהוסמך לכך
בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה; השניה, בית הדין האזורי לעבודה, שהוסמך בסעיף 24(1)
לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט1969-, לדון בתובענות בין עובד לבין מעביד
"שעילתן ביחסי עובד ומעביד", ובכלל זה תובענות נגד החלטות מינהליות
בתחום יחסי העבודה. בפועל, על אף קיומן של שתי הערכאות, בעל דין המבקש לתקוף את ההחלטה
של אב בית הדין למשמעת אינו חופשי לבחור מתוכן בערכאה הנראית לו. הבחירה מוכתבת על
ידי המדיניות המקובלת על בית המשפט הגבוה לצדק שלא לדון בעניין בו ניתן לקבל סעד
בערכאה אחרת. בהתאם למדיניות זו, בית המשפט הגבוה לצדק נוהג לדחות מעל פניו עותרים
המבקשים שדווקא הוא ידון בעתירות המצויות בסמכותו של בית הדין לעבודה. ראו
בג"ץ 2513/92 חדד נ' המועצה המקומית רמת השרון, פ"ד מז(2) 293;
בג"ץ 3991/92 אבו סנאן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מז(3) 234.
בהתחשב בכך שהשאלות המתעוררות במסגרת דיון על גובה משכורת של עובד בתקופת השעיה
משתייכות, מבחינת מהות העניין ואופי הדיון, לתחום העיסוק הרגיל של בית הדין
לעבודה, אין כל הצדקה לסטות מן הנוהג ולברר שאלות אלה בבית המשפט הגבוה לצדק. אכן,
כל בעלי הדין בערעור זה, ובכללם היועץ המשפטי לממשלה, תמימי דעים כי בית הדין
לעבודה עדיף על בית המשפט הגבוה לצדק לצורך הפעלת הביקורת השיפוטית על החלטת אב
בית הדין למשמעת.
11. לסיכום, החוק לא הסמיך את בית המשפט העליון
לדון בערעור שהמערער הגיש על ההחלטה הזמנית של אב בית הדין למשמעת לפי סעיף 49(א)
לחוק המותאם. לפיכך דין הערעור להידחות.
המערער ביקש שבית המשפט, אם יגיע למסקנה כזאת,
יורה על העברת העניין לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב על פי סעיף 79 לחוק בתי
המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. איני רואה מקום להיעתר לבקשה. העברת עניין
מבית משפט על פי סעיף 79 מסורה לשיקול הדעת של בית המשפט. בין היתר, בית המשפט
עשוי להימנע מהעברה אם היא עלולה להקשות על ניהול ההליך או להכביד באופן אחר. ראו
ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 703. על יסוד שיקול
זה, לא ראוי להעביר ערעור זה כפי שהוא אל בית הדין לעבודה. מצד אחד, בית הדין
לעבודה אמור לדון בעניין במתכונת של תובענה ולא במתכונת של ערעור; מצד שני, המערער
אינו צפוי לכל קושי בבואו להגיש תובענה בעניין לבית הדין לעבודה.
לפיכך, כאמור, הערעור נדחה.
ניתן היום, ט' בתמוז התש"ס (12.7.00).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99091820.I08