שמעון בשירי נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 9182/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9182/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עדיאל העותר: שמעון בשירי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד משה דנוך פסק-דין השופט י' עדיאל: עניינה של העתירה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 316/03, בו נדחה ערעורו של העותר על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו. העותר הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה בגין שתי פגיעות שנגרמו לו, לטענתו, עקב עבודתו. הפגיעה הראשונה, בידו הימנית, נגרמה ביום 2.2.96. פגיעה זו הוכרה כתאונת עבודה ובשלה נקבעו לעותר 10% נכות. התגמול בגין נכות זו שולם לעותר, בהיותו עצמאי, על יסוד הכנסתו המדווחת לשנת 1994, שעל יסודה הוא שילם מקדמות למוסד לביטוח לאומי גם בשנת 1996. הפגיעה השנייה, היא פגיעה בשמיעה שהוכרה כמחלת מקצוע, על-פי תביעה שהגיש העותר ביום 15.12.99. פגיעה זו הוכרה כמחלת מקצוע, באופן רטרואקטיבי, החל ביום 9.3.97. ביום 31.12.97 הגיש העותר בקשה להגדלת המקדמות אותן הוא משלם לביטוח לאומי. בקשה זו בוססה על הטענה, כי מאז שנת 1994 גדלה הכנסתו. בעקבות בקשה זו, הוגדלו המקדמות ששילם העותר החל בשנת 1998. על אף הגדלת המקדמות ולמרות שהתביעה בגין מחלת המקצוע הוגשה על-ידי העותר רק בשנת 1999, קבע המוסד לביטוח לאומי, שתשלום דמי הפגיעה בגין מחלת המקצוע יחושב על בסיס ההכנסה המדווחת לשנת 1994, ולא לפי ההכנסה המוגדלת שדווחה על-ידי העותר ביום 31.12.97. זאת, מהטעם שמחלת המקצוע של העותר הוכרה באופן רטרואקטיבי, החל ביום 9.3.97, מועד שקדם להגשת הבקשה להגדלת המקדמות. בהקשר זה יש לציין, שכרגיל ההכנסה המהווה בסיס לחישוב דמי הפגיעה והגמלאות המשתלמים בגין פגיעה בעבודה, היא ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה (סעיף 98(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995). על-פי סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, הכנסה זו, שלפיה משתלמים דמי הביטוח, תקבע על-פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה. בהתייחס למקרה כמו המקרה שלפנינו, שבו הפגיעה אירעה בשנה פלונית, בגינה טרם הוצאה שומה סופית לאותה שנה, קובעת תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984 (להלן - תקנה 11): "11. הכנסה שיראו בה הכנסה לפי שומה סופית (א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תחשב ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו". העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בה ביקש להגדיל את בסיס ההכנסה לחישוב דמי הפגיעה בגין שתי הפגיעות, בהתאם למקדמות המוגדלות ששילם החל בשנת 1998 על-פי הכנסתו המדווחת מיום 31.12.97. בית הדין האזורי קבע, כי לאור תקנה 11, אין מקום להגדיל רטרואקטיבית את בסיס ההכנסה לצורך חישוב הגמלה (או המענק) בגין הפגיעה הראשונה. זאת משום שבמועד התאונה העותר שילם מקדמות על-פי ההכנסה המדווחת לשנת 1994. לעניין מחלת המקצוע נקבע, כי התביעה להכרה בפגיעה בשמיעה כבמחלת מקצוע הוגשה כשנתיים לאחר הבקשה להגדלת המקדמות וללא קשר לתביעה זו. על כן נקבע, שאת הגמלה בגין מחלת המקצוע יש לחשב על-פי בסיס ההכנסה המדווחת בבקשה להגדלת המקדמות (מיום 31.12.97). על החלטת בית הדין האזורי לעבודה ערערו לבית הדין הארצי לעבודה הן העותר והן המוסד לביטוח לאומי. העותר ביקש להגדיל את בסיס ההכנסה לצורך חישוב דמי הפגיעה גם לגבי הגמלה בגין התאונה בעבודה. המוסד לביטוח לאומי ביקש לבטל את הגדלת בסיס ההכנסה לצורך חישוב דמי הפגיעה בגין מחלת המקצוע. בית הדין הארצי לעבודה דחה את ערעורו של העותר וקיבל את ערעור המוסד לביטוח לאומי. בפסק הדין נקבע, שלגבי התביעה בגין התאונה בעבודה, בית הדין האזורי יישם נכונה את הוראת תקנה 11 בהתאם להלכה הפסוקה. מאידך, בית הדין הארצי לעבודה קיבל את ערעורו של המוסד לביטוח לאומי בעניין בסיס ההכנסה לצורך חישוב דמי הפגיעה בגין מחלת המקצוע. פסק הדין ניתן פה אחד, אך הנמקות השופטים שונות במקצת. סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין, קבעה בפסק דינה, כי העותר התלונן על ליקוי בשמיעה כבר בשנת 1997 ועוד לפני שביקש להגדיל את המקדמות בסוף אותה שנה. משכך פני הדברים, קבעה השופטת ברק, מדובר בהגדלה רטרואקטיבית של שיעור הכנסה, "מתוך ידיעה מסתברת מראש בנוגע להשלכתה על שיעור גימלת הנכות". השופט י' פליטמן תמך בהנמקה זו. השופט י' פליטמן אף דחה את טענתו של העותר כי היה מודע לליקוי השמיעה שלו רק לאחר שחלה החמרה במצב השמיעה שלו משנת 1999, וקבע, כי "העותר היה מודע לליקוי השמיעה שלו, בעת שהגדיל את המקדמות לאחר הפגיעה". השופט ע' רבינוביץ' קבע בפסק דינו כי מחד, יש להניח, שהעותר ידע בעת שהגיש את הבקשה להגדלת המקדמות כי הוא סובל מירידה בשמיעה, שהרי בדיקת השמיעה עליה סמך את תביעתו בוצעה עוד בשנת 1997. מאידך, סבר השופט רבינוביץ', לא ברור, אם באותה עת כבר גיבש העותר את דעתו להגיש תביעה למוסד בקשר לליקוי זה. על כן, סבר השופט רבינוביץ', שאלה היא, האם קיימת "זיקה בין הגדלת המקדמות לתביעה שטרם נולדה". אשר לאפשרות לסטות מתקנה 11 בנסיבות אלו, סבר השופט רבינוביץ', כי התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. זאת, משום שמחד לשון התקנה ברורה, אך מאידך, אפשר שבעת הגשת הבקשה להגדלת המקדמות משנת 1997 טרם התגבשה אצל העותר ההחלטה על הגשת התביעה בעניין ליקוי השמיעה למוסד. על כן, ייתכן שהכרה בתביעה לא תסכל את תכלית התקנה, שנועדה, בין היתר, למנוע ניסיון להגדיל את הגמלה לאחר התאונה בדרך של הגדלת המקדמות. חרף לבטים אלה, הצטרף השופט רבינוביץ' לפסק הדין של שני חבריו, "כדי לא לחטוא בפרשנות שתביא בסופו של דבר לגריעה מהיקף תחולתה ותכליתה של תקנה 11, וכדי לשמור על יציבות ההלכה שהיא בעיקרה נכונה". השופט רבינוביץ' הוסיף, כי "אין באמור לעיל, כדי לקבוע שבמקרים אחרים, בהם לא מתעורר ספק כבמקרה זה - לא תהא המסקנה שונה". שופטי בית הדין הארצי לעבודה נחלקו בדעותיהם גם באשר לתכלית החקיקה שביסוד התקנה. בעוד שהשופטת ברק והשופט פליטמן סברו שתכלית התקנה היא לחייב עובדים עצמאיים לשלם את דמי הביטוח בזמן אמת על-פי הכנסתם האמיתית, השופט רבינוביץ' ציין בחוות דעתו, "בשולי הדברים", כי אינו משוכנע שתקנה 11 נועדה להבטיח דווח אמת של עצמאי, על אף שהפועל היוצא מה"סנקציה" המוטלת על מי שאינו מדווח דווח אמת - עשויה להשיג מטרה זו. על רקע פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, מנסה בא-כוח העותר לבסס את העתירה על נושא התכלית החקיקתית שביסוד תקנה 11. לטענתו אין זה מתפקידה של התקנה, לשמש אמצעי "מחנך" או אמצעי אכיפה שנועד לחייב עובדים עצמאיים לשלם דמי ביטוח בזמן אמת על-פי הכנסתם האמיתית. תכלית התקנה, לדעתו, היא להעניק ביטוח סוציאלי הולם למבוטח על בסיס הכנסתו האמיתית של הנפגע בתאונה. מטרה נוספת שביסוד התקנה, טוען העותר, בהסתמך על פסק הדין בעב"ל 20/99 סדיק נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם), היא לחסום דיווח לא נכון של מבוטחים, אשר ינסו להעלות את גובה הכנסתם לאחר התאונה כדי להגדיל את שיעור הגמלה שתשולם להם. לטענת העותר, התכלית האחרונה אינה נפגעת במקרה הנוכחי, שכן אין להעלות על הדעת, כלשונו, כי העותר דיווח באופן פיקטיבי על הגדלת הכנסותיו בסוף שנת 1997, תוך שצפה כבר אז את התביעה שהוא עתיד להגיש בשנת 1999. לטענתו, אין ספק כי העותר פעל בתום לב ודיווח על הגדלה בהכנסותיו ללא קשר לתאונה, כפי שקבע, לשיטתו, השופט ע' רבינוביץ'. המסקנה המתבקשת היא, טוען העותר, כי יש לצמצם את תחולתה של התקנה, ולהתיר סטייה ממנה, באופן שניתן יהיה לבסס את מענק הנכות בגין מחלת מקצוע של עובד עצמאי שהוכרה כתאונת עבודה על בסיס דו"ח שומה סופי שהוגש בתום לב, אף אם תאריך תחילת הנכות נקבע על-ידי ועדה רפואית רטרואקטיבית למועד שלפני מסירת הדו"ח למוסד לביטוח לאומי ולמס הכנסה, ובלבד שהתביעה לקביעת דרגת הנכות הוגשה לאחר הגשת הדו"ח. דין העתירה להידחות על הסף. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בפסיקותיו רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בהכרעת בית הדין הארצי וכשהצדק מחייב את התערבותו (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673; וכן בג"ץ 7331/03 כנעאני נ' בית הדין הארצי לעבודה, (טרם פורסם)). במקרה שלפנינו לא מצאנו בטענות העותר עילה להתערבותו של בית משפט זה. אשר לפרשנות התקנה, אינני רואה סתירה בין תכלית התקנה שהזכירו בחוות דעתם השופטים ברק ופליטמן, שהיא לחייב עובדים עצמאיים לשלם דמי ביטוח בזמן אמת על-פי הכנסתם האמיתית, לבין התכלית שעליה מצביע העותר, שעניינה מניעת האפשרות של העלאת גובה ההכנסה לאחר התאונה, באמצעות הגשת דיווחים לא נכונים, כדי להגדיל את שיעור הגמלה. מכל מקום, הכרעתו של בית הדין הארצי לעבודה במקרה זה לא נפלה על שאלת פרשנותה של התקנה, גם לא על השאלה האם ראוי היה לחרוג מהנוסח המילולי של התקנה ולהרחיבה כפי שמציע העותר בעתירתו. ההכרעה נפלה, למעשה, בשאלה עובדתית, והיא האם העותר היה מודע, בעת שהגיש בקשתו להגדלת המקדמות, להשלכה של בקשה זו על שיעור גמלת הנכות שהוא עשוי לקבל בגין הפגיעה בשמיעה. בעניין זה ציינו בחוות דעתם, הן השופטת ברק והן השופט פליטמן, כי מדובר "בהגדלה רטרואקטיבית של שיעור הכנסה מתוך ידיעה מסתברת מראש בנוגע להשלכתה על שיעור גמלת הנכות", כשהשופט פליטמן הוסיף, ש"העותר היה מודע לליקוי השמיעה שלו, בעת שהגדיל את המקדמות לאחר הפגיעה". העותר אומנם טוען בעתירתו כי לא יעלה על הדעת כי דיווח באופן פיקטיבי על הגדלת הכנסותיו וכי הוא פעל בעניין זה בתום לב. אולם, השופטים ברק ופליטמן לא היו מוכנים לקבל טענה זו וסברו, כי חרף העובדה שהתביעה בגין מחלת המקצוע הוגשה שנתיים אחר כך, קיים חשש שהדבר השפיע על העותר בעת הגדלת המקדמות. גם השופט רבינוביץ', שלטענת העותר הגיע למסקנה כי "אין ספק כי העותר פעל בתום לב ודיווח על הגדלה בהכנסותיו ללא קשר לתאונה" (סעיף 39 לעתירה), ציין בחוות דעתו, שבעניין זה קיים ספק וכי אין להוציא את האפשרות שבעת הגשת הבקשה להגדלת המקדמות, כבר התגבשה אצל העותר ההחלטה להגיש תביעה בעניין ליקויי השמיעה למוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלו, משמדובר בשאלה עובדתית, ודאי שאין מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק הדין של בית הדין הארצי. העתירה נדחית. ניתן היום, ב' באדר ב' תשס"ה (13.3.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04091820_I01.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il