אברהם רוקח, עו"ד נ. פרטנר תקשורת בע"מ

16 1 בבית המשפט העליון רע"א 9181/18 רע"א 3668/19 רע"א 3676/19 רע"א 3687/19 רע"א 3794/19 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקש 1 ב-רע"א 9181/18 והמשיב ב-רע"א 3794/19: אברהם רוקח המבקשת 2 ב-רע"א 9181/18 והמשיבה ב-רע"א 3676/19: בי אפקטיב, ייעוץ לניהול אפקטיבי ענת אדלר בע"מ המבקש 3 ב-רע"א 9181/18 והמשיב ב-רע"א 3668/19: רענן בשן ושות', משרד עורכי דין המבקשת 4 ב-רע"א 9181/18 והמשיבה ב-רע"א 3687/19: בינה – ניהול ותפעול מערכות גבייה בע"מ נ ג ד המשיבה 1 ברע"א 9181/18 והמבקשת ב-רע"א 3794/19: פרטנר תקשורת בע"מ המשיבה 2 ברע"א 9181/18 והמבקשת ב-רע"א 3676/19: פלאפון תקשורת בע"מ המשיבה 3 ברע"א 9181/18 והמבקשת ב-רע"א 3668/19: סלקום ישראל בע"מ המשיבה 4 ברע"א 9181/18 והמבקשת ב-רע"א 3687/19: הוט מובייל בע"מ בקשות רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מימים 29.11.2018 ו-11.4.2019 (כבוד השופטת א' שטמר) ב-ת"צ 8425-09-17, ת"צ 32321-09-17, ת"צ 56823-09-17, ו-ת"צ 56844-09-17 בשם המבקשים 1 ו-3 ב-רע"א 9181/18 והמשיבים ב-רע"א 3668/19 ו-רע"א 3794/19: עו"ד רענן בשן; עו"ד לאה נמס-קהתי בשם המבקשות 2 ו-4 ב-רע"א 9181/18 והמשיבים ב-רע"א 3676/19 ו-רע"א 3687/19: עו"ד אברהם רוקח בשם המשיבה 1 ב-רע"א 9181/18 והמבקשת ב-רע"א 3794/19: עו"ד דרור סברנסקי; עו"ד גילי ברוקס ורון; עו"ד אבינדב פרויס בשם המשיבה 2 ב-רע"א 9181/18 והמבקשת ב-רע"א 3676/19: עו"ד רון ברקמן; עו"ד גילעד פורת; עו"ד יפעת מרום בשם המשיבה 3 ב-רע"א 9181/18 והמבקשת ב-רע"א 3668/19: עו"ד הלה פלג; עו"ד מיכאל צחי בשם המשיבה 4 ב-רע"א 9181/18 והמבקשת ב-רע"א 3687/19: עו"ד אורית מלכא; עו"ד לירון קופרשטיין לביא פסק-דין 1. בספטמבר 2017, הגישו המבקשים 4-1 (להלן ביחד: המבקשים) ארבע בקשות לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבות 4-1, ארבע ספקיות תקשורת. כל בקשת אישור הוגשה על ידי מבקש אחד והופנתה כלפי ספקית תקשורת אחת, כאשר הייצוג של המבקשים מנוהל על ידי שני משרדי עורכי דין שפועלים בשיתוף פעולה כזה או אחר ביניהם. ת"צ 8425-09-17 הוגשה כלפי המשיבה 1, פרטנר תקשורת בע"מ; ת"צ 32321-09-17 הוגשה כלפי המשיבה 2, פלאפון תקשורת בע"מ; ת"צ 56823-09-17 הוגשה כלפי המשיבה 3, סלקום ישראל בע"מ; ו-ת"צ 56844-09-17 הוגשה כלפי המשיבה 4, הוט מובייל בע"מ (להלן בנפרד ובהתאמה: פרטנר, פלאפון, סלקום ו-הוט מובייל; וביחד: בקשות האישור ו-המשיבות). במוקד בקשות האישור הטענה כי המשיבות מפרות את החובות המוטלות עליהן בנוגע למוקד השירות הטלפוני שהן מפעילות, בין היתר לנוכח זמני המתנה "ארוכים ובלתי סבירים" לקבלת מענה אנושי במוקדים אלה. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי בנובמבר 2017 הוגשה בקשה דומה לאישור תובענה כייצוגית נגד גולן טלקום בע"מ (ת"צ 26221-11-17; עניין גולן טלקום). למרות הדמיון בין השאלות המשפטיות שביסוד בקשות האישור, הדיון בכל אחת מהן מתנהל בנפרד; ובקשה שהגישו המשיבות לאיחוד הדיון בבקשות האישור (לרבות בעניין גולן טלקום) נדחתה בהחלטה מיום 7.2.2018 (השופטת א' שטמר). עם זאת, ישנן בקשות מסוימות שהוגשו בכל בקשות האישור שבית המשפט המחוזי הכריע בהן במאוחד – וכאלה הן שתי ההחלטות נושא בקשות רשות הערעור שבכותרת. 2. לפניי חמש בקשות רשות ערעור בעניין שתי החלטות שהתקבלו בבית המשפט המחוזי במסגרת דיון בבקשות האישור. רע"א 9181/18 הוגשה על ידי המבקשים ועניינה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.11.2018 לדחות את בקשתם להוסיף ראיות; בעוד רע"א 3668/19, רע"א 3676/19, רע"א 3687/19 ו-רע"א 3794/19 הוגשו על ידי כל אחת מהמשיבות בנפרד והן סבות על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.4.2019 שקיבלה באופן חלקי בקשות מטעם המבקשים למתן צו לגילוי ועיון במסמכים ולמענה על שאלון, ודחתה בקשה לסילוק על הסף של בקשת האישור כלפי פרטנר. אף ששתי ההחלטות אינן נוגעות האחת לשנייה, הרקע להן הוא משותף, ועל כן מטעמי יעילות אדון בבקשות רשות ערעור יחדיו. תמצית הרקע העובדתי הצריך לעניין 3. כפי שצוין, בספטמבר 2017 הגישו המבקשים (כל אחד בנפרד) ארבע בקשות לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבות (כל אחת בנפרד). במסגרת בקשות האישור נטען כי המשיבות הפרו חובות המוטלות עליהן בתור ספקיות תקשורת בקשר לניהול מוקדי השירות הטלפוני שלהן ובפרט בדבר זמני ההמתנה עד לקבלת מענה אנושי בהם (להלן: המוקד הטלפוני ו-זמני ההמתנה, בהתאמה). בתוך כך, נטען כי זמני ההמתנה חורגים מהוראות רישיונות ההפעלה שהוענקו למשיבות המורות כי "המענה במוקד הפניות הטלפוני ייעשה תוך זמן סביר"; ולחלופין עולים כדי הפרה של החובות הקבועות בתקנות הגנת הצרכן (מתן שירות טלפוני), התשע"ב-2012, שלפיהן על המשיבות ליתן מענה אנושי בתוך 3 דקות (להלן: הרישיונות ו-תקנות השירות הטלפוני, בהתאמה). נוסף על כך, נטען כי במשך זמן ההמתנה למענה המשיבות כופות על הלקוחות להאזין לפרסומים שיווקיים, הכוללים הצעות לשירותים נוספים המוצעים על ידן, וכי יש בכך משום הפרה של סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק הספאם); ועוד הועלו טענות ביחס לאיכות השירות שמסופק על ידי חלק מהמשיבות במסגרת המוקד הטלפוני, ולהפרה של חובות המוטלות עליהן בהקשר זה. בהתאם, העילות שבגינן הוגשו בקשות האישור הן עוולת הפרת חובה חקוקה, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, והפרת חובות חוזיות ובהן חוסר תום לב; והנזק המצטבר שנטען כי נגרם לחברי הקבוצה מכל משיבה בנפרד הוערך בעשרות מיליוני שקלים (בין 30 מיליון ש"ח ל-75 מיליון ש"ח). לתמיכה בטענות צירף כל אחד מהמבקשים רשימה שתיעדה עשרות שיחות שביצע למוקד הטלפוני מספר שבועות קודם שהגיש את בקשת האישור, יחד עם פירוט זמני המתנה שברובם עלו על 3 דקות; כאשר חלק מהמבקשים אף ערכו השוואה בין זמני ההמתנה הקצרים לקבלת מענה במוקד המכירות לעומת זמני ההמתנה הארוכים למענה במוקד הטלפוני כהגדרתו לעיל. בהכללה יצוין כי בתשובה לבקשות האישור טענו המשיבות כי הוראות הרישיונות ותקנות השירות הטלפוני אינן קובעות מדד כמותי בנוגע לזמני ההמתנה, והדגש הוא על כך שהמענה הטלפוני יינתן בתוך "זמן סביר" ועל מתן אפשרות ל"שיחה חוזרת" במקרה שזמן ההמתנה צפוי לעלות על שלוש דקות. לטענת המשיבות מאחר שהן עומדות בחובות אלה יש לדחות את בקשות האישור, זאת בפרט בהינתן שזמני ההמתנה הממוצעים שלהם טובים בהרבה מ"זמן סביר" – ועל מנת לתמוך בטענה זו צורפו נתונים על אודות זמני ההמתנה הממוצעים, ואף הועלו טענות ביחס לאמיתות הנתונים שסופקו על ידי המבקשים. כן נטען כי חוק הספאם אינו חל על הפרסום המושמע ללקוחות בזמן ההמתנה במוקד הטלפוני, ועוד נטען כי יש לדחות את הטענות הנוספות שהופנו כלפי חלק מהמשיבות בעניין איכות השירות. החלטות בית המשפט המחוזי (1) ההחלטה בבקשות להוספת ראיות 4. כשנה לאחר המועד שבו הוגשו בקשות האישור, ולאחר שהוגשו התשובות לבקשות האישור והתגובות להן, במהלך חודש אוקטובר 2018 הגיש כל אחד מהמבקשים בקשה להוספת ראיות – מחקרים שנערכו עבור משרד התקשורת, הכוללים סקרים שניטרו את זמני ההמתנה במוקדים הטלפוניים של ספקיות תקשורת שונות, בהן המשיבות (להלן: בקשות הצירוף ו-הסקרים, בהתאמה). המבקשים טענו כי הסקרים תומכים בכך שבשנים 2015 ו-2017 זמני ההמתנה במוקדים הטלפוניים עבור חלק לא מבוטל מהלקוחות היו בלתי סבירים, ומשכך הוספתם נחוצה לצורך ניהול הדיון בבקשות האישור – בפרט בהינתן שהמשיבות ניסו לצייר תמונת מצב שונה לחלוטין בתשובות לבקשות האישור. כן נטען כי הסקרים הועברו לידי המבקשים רק בסמוך להגשת בקשות הצירוף, בעקבות עתירת חופש מידע שהפנו כלפי משרד התקשורת על מנת לקבלם (עת"מ 22487-03-18). המשיבות התנגדו בתוקף לבקשות הצירוף, מטעמים שונים שעיקרם השיהוי שדבק בבקשות הצירוף, אי-מהימנות הסקרים והתנהלות המבקשים בכל הנוגע לבקשות הצירוף. 5. בהחלטה מיום 29.11.2018 ערך בית המשפט המחוזי דיון מעמיק בבקשות הצירוף, בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה, ובסופו של דבר מצא לדחותן (כבוד השופטת א' שטמר; להלן: החלטת הצירוף). תחילה נקבע, כנקודת מוצא לדיון, כי המבקשים הניחו תשתית ראייתית לכאורית ראויה לביסוס הטענה הנוגעת לזמני ההמתנה. בהקשר זה נאמר כי המשיבות אמנם הציגו נתונים שעשויים לסתור את טענות המבקשים ברמה הכללית (לעניין ממוצע זמני ההמתנה), אולם אין בהם כדי לסתור בשלב זה את הממצאים הפרטניים שהובאו בתמיכה לבקשות האישור. כן נקבע כי נראה שהסקרים רלוונטיים לדיון בבקשות האישור; וכי מאחר שהדיון בבקשות האישור מצוי בשלב מוקדם, טרם שנשמעו ראיות, צירוף הסקרים לא יכביד על ניהול ההליך או על המשיבות. לצד זאת נקבע כי הבקשות לצירוף הוגשו בשיהוי מסוים, שכן ככל שנודעת לסקרים חשיבות לבקשות האישור הזמן הראוי להשיגם היה לפני שבקשות האישור הוגשו; ועוד קבע בית המשפט כי יש להצר על כך שהמבקשים בחרו לצרף לבקשות הצירוף את הסקרים עצמם ואף ציטטו חלקים נרחבים מהם בגוף הבקשות – כאשר קביעה זו הסתמכה על הנחיה 7(ב)(1) להנחיות נשיאת בית המשפט העליון מיום 1.11.2010 שלפיה בקשת להגשת ראיה נוספת תציין את עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה, תוך שנקבע כי "ההיגיון בה (בהנחיה-ע'ב') שריר ותקף גם בענייננו" (להלן: הנחיית הנשיאה). בסופו של דבר השיהוי שדבק בבקשות הצירוף והאופן שבו הן הוגשו, הכריעו את הכף לעבר דחיית בקשות הצירוף. בהקשר זה נאמר כי יש ליתן משקל לעובדה כי אין מדובר בבקשה לצרף מידע שהיה אצל המשיבות, שעל פניו המבקשים לא יכלו להשיג בשום דרך אחרת – אלא במידע שהיה מצוי אצל המאסדר; וכשם שהמבקשים פנו לקבל את הסקרים לאחר הגשת בקשות האישור, היה בידם לעשות כן מראש. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי אין בהחלטתו בעניין גולן טלקום מיום 17.9.2018 (שניתנה טרם שבקשות הצירוף הוגשו) – שם אושר לצרף את הסקרים – כדי להשליך על ענייננו, שכן בעניין גולן טלקום כלל לא הועלתה טענת שיהוי. המבקשים מסרבים להשלים עם החלטת הצירוף, ומכאן רע"א 9181/18. (2) ההחלטה בבקשה לגילוי ועיון במסמכים, מענה על שאלון וסילוק בקשת האישור כלפי פרטנר על הסף 6. קודם שהגישו את בקשות הצירוף, הגיש כל אחד מהמבקשים בקשה לגילוי ועיון במסמכים ומתן תשובות לשאלון (להלן: בקשות הגילוי); ואף שכל אחת מהן שונה מרעותה, ההכרעה בהן ניתנה במאוחד – לאחר החלטת הצירוף. בתמצית ייאמר שבכל בקשות הגילוי נתבקש מידע מהמשיבות בדבר זמני המתנה ממוצעים וכן מענה על שאלות בנושא זה, על מנת להתמודד עם הנתונים הממוצעים שהציגו המשיבות בתשובותיהן לבקשות האישור. בהחלטתו מיום 11.4.2019 (כבוד השופטת א' שטמר), קיבל בית המשפט המחוזי את בקשות הגילוי באופן חלקי (להלן: החלטת הגילוי). נקבע כי המבקשים העמידו תשתית ראייתית ראשונית "מסוימת" לקיומם של התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 לעניין אישור ניהול תובענה כייצוגית (להלן: חוק תובענות ייצוגיות); ובהקשר זה צוין כי "הרף להוכחת 'התשתית הראייתית הראשונית' הנדרש לצורך בקשה לגילוי מסמכים גבוה מזה שנבחן לצורך בקשה להוספת ראיות. מובן ששניהם נמוכים מזה שנדרש לצורך אישור תובענה ייצוגית". עם זאת נקבע כי מאחר שהנתונים בעניין זמני ההמתנה שסופקו על ידי המבקשים מתוחמים לפרקי זמן קצרים למדי – אין מקום לחייב את המשיבות לגלות מידע הנוגע לכל שנות התביעה, ויש הצדקה להורות על מסירת מידע לתקופה קצרה יותר. בתוך כך נדחתה טענת המשיבות כי אין די במספר השיחות שהציגו המבקשים בכל אחת מבקשות האישור על מנת לעמוד בדרישת "התשתית הראייתית הראשונית", תוך שהמשיבות מפנות להחלטתי ב-רע"א 8649/17 פרטנר תקשורת בע"מ נ' תגר (16.4.2018) (להלן: עניין תגר); ונקבע כי בשונה מעניין תגר, שם ההפרה הנטענת התייחסה לשיעור התקלות ברמה כלל ארצית, בענייננו הטענה היא להפרת החובות המוטלות על המשיבות ברמה הפרטנית – ועל כן הנתונים שסופקו מלמדים על ראשית הראיה הדרושה. 7. בהתאם לאמור, נקבע כי על כל אחת מהמשיבות לגלות ולמסור מידע בדבר ממוצע חודשי של זמני ההמתנה – כאשר ביחס לכל משיבה נקבעה תקופת גילוי משתנה, בין השנים 2017-2016. נוסף על כך נקבע שהמשיבות, למעט פלאפון, נדרשות להשיב גם על שאלות הרלוונטיות למידע זה; וסלקום אף חויבה להציג התכתבויות שלה עם משרד התקשורת בנושא במהלך שנת 2017. ייאמר כי המבקשים ביקשו נתונים חודשיים, שבועיים ויומיים ביחס לתקופות משתנות, ואף מיקדו את בקשתם כך שזמני ההמתנה יכללו נתונים מסוימים ולא אחרים – ואולם בית המשפט המחוזי נעתר אך לגילוי הממוצע החודשי של זמני ההמתנה, ולא צוינו בהחלטת הגילוי הוראות נוספות לעניין הנתונים שעל המשיבות לכלול בחישוב ממוצע זמני ההמתנה. יצוין בנקודה זו כי מעיון בכתבי הטענות, נראה כי פרטנר ופלאפון הציגו נתונים בדבר זמני המתנה ממוצעים חודשיים בתקופה הרלוונטית (או לפחות ברובה) כבר בתשובותיהן לבקשות האישור, תוך שהובהר כי אלה אינם כוללים את זמני ההמתנה למוקד המכירות; ולכן על פניו לא ברורה תרומתו של הגילוי שעליו הורה בית המשפט המחוזי ביחס אליהן. אולם, בהינתן שהן מצאו להגיש בקשות רשות ערעור על הגילוי האמור, אצא מנקודת הנחה שמדובר בגילוי של נתונים שונים מאלה שכבר פורטו בתשובותיהן לבקשות האישור. במסגרת החלטת הגילוי, נדחתה גם בקשה מטעם פרטנר לסילוק על הסף של בקשת האישור שהוגשה כלפיה, בטענה של חוסר תום לב מצידו של המבקש, אברהם רוקח (להלן: רוקח ו-בקשת הסילוק, בהתאמה). לפי הנטען, רוקח לא הציג בבקשת האישור את כל השיחות שביצע למוקד הטלפוני, אלא רק את אלה שמשרתות את טענותיו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הסילוק בקובעו כי אין בטענתה של פרטנר משום הצדקה לסילוק בקשת האישור על הסף, זאת בפרט משום שיש לבררה מבחינה עובדתית. רע"א 3668/19, רע"א 3676/19, רע"א 3687/19 ו-רע"א 3794/19 סבות כולן על ההחלטה להתיר את הגילוי והעיון בנתונים לעניין זמני המתנה ממוצעים וליתן מענה על שאלות בנושא; כאשר רע"א 3794/19 נוגעת גם להחלטה לדחות את בקשת הסילוק, כהגדרתה לעיל. בקשות רשות הערעור (1) רע"א 9181/18 – הטענות לעניין החלטת הצירוף 8. המבקשים עומדים על ביטול החלטת הצירוף, וטוענים כי יש להתיר להם לצרף את הסקרים לבקשות האישור. לטענתם, בקשות הצירוף אינן לוקות בשיהוי – מאחר שהפנייה למשרד התקשורת נעשתה על מנת להתמודד עם טענות שהועלו בתשובות לבקשות האישור ולא לצורך ביסוסן לכתחילה, ומשכך מדובר בראיות המהוות מענה לטענות הגנה שעל פניו ניתן היה לצרף לתגובות לתשובות בלא קבלת רשות. נוסף על כך, נטען כי בכל מקרה עצם קיומם של הסקרים לא היה ידוע למבקשים לפני הגשת בקשות האישור, ונודע להם על קיומם רק בעקבות פנייה שערכו למשרד התקשורת בינואר 2018. לחלופין נטען כי בהחלטת הצירוף הוצב רף בלתי סביר לדרישת "השקידה הראויה", שלפיו טרם הגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית יש לפנות לכל גורם שייתכן שבידו מידע רלוונטי, אף במצב דברים שבו קיימת תשתית ראייתית מספקת להגשתה; ולדברי המבקשים קביעה זו עלולה להרתיע או לעכב הגשה של בקשות אישור ראויות, לעיתים תוך סיכון כי העילות שביסודן יתיישנו. לצד דברים אלה, נטען כי ממילא אין לייחס לסקר משנת 2017 שיהוי כלשהו, שכן מדובר בראיה שלא הייתה בידי משרד התקשורת במועד הגשת בקשות האישור – מכיוון שהיא עוד הייתה בתהליך הכנה. כן נטען כי משעה שבקשות הצירוף עמדו ביתר המבחנים לצירוף ראיה (תשתית ראייתית לכאורית לבקשות האישור, נחיצות הסקרים לדיון והיעדר הכבדה בצירופם), היה על בית המשפט המחוזי לקבלן – בפרט לנוכח ההלכה כי יש לנקוט בגישה ליברלית ביחס לבקשות מעין אלה המוגשות בשלב מוקדם של ההליך הייצוגי. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי בהחלטת הצירוף לאינטרס הציבורי שבצירוף הסקרים, למורכבות ההליך הייצוגי, לפערי המידע השוררים בין הצדדים להליך ולכך שמדובר בראיות שמקורן בגורם אובייקטיבי שהוספתן תתרום ליעילות הדיונית. כמו כן נטען כי הנחיית הנשיאה אינה חלה על בקשות לצירוף ראיה שמוגשות לערכאה הדיונית, בשונה מבקשות כאלה שמוגשת במסגרת הערעור; ועובדה היא שגם בעניין גולן טלקום, שם בקשת הצירוף התקבלה, הסקרים צורפו לבקשה עצמה. 9. המשיבות עומדות על דחיית בקשת רשות הערעור, ובתשובותיהן הן חוזרות על הטענות שהעלו בתשובות לבקשות הצירוף; ויוער כי כל משיבה בחרה להגיש תשובה נפרדת מטעמה, שמחזיקה עשרות עמודים, ואולם בהינתן שעיקר הטענות משותפות אציגן יחד. המשיבות טוענות, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור בראש ובראשונה מאחר שהחלטת הצירוף היא החלטת ביניים הנוגעת לסדרי דין – ומדובר בנושאים שלגביהם מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהם. לגופם של דברים, נטען כי החלטת הצירוף מוצדקת ואין עילה להתערב בה. לטענת המשיבות, הסקרים נוגעים לטענה המרכזית שביסוד בקשות האישור ולכן מדובר בראיות שעל פי "טיבן ומהותן" נדרש היה לצרף לבקשות האישור; ומשכך, ברי כי בקשות הצירוף לוקות בשיהוי ניכר, וכל תכליתן לערוך מקצה שיפורים בבקשות האישור. כן נטען כי המבקשים ידעו על פועלו של משרד התקשורת בעניין זמני ההמתנה עובר להגשת בקשות האישור, ועל כן היה בידם להסיק כי בידי משרד התקשורת מסמכים רלוונטיים לבקשת האישור; ובכל מקרה יש לדחות את הטענה כי הסקרים צורפו רק על מנת להתמודד עם טענות הגנה, שכן מדובר בטענה חדשה שכלל לא הושמעה לפני בית המשפט המחוזי, שאף סותרת טענות קודמות שהעלו המבקשים להצדקת השיהוי. בתגובה לכך, טוענים המבקשים כי עוד בתגובות לתשובות לבקשות האישור הם ציינו את פנייתם למשרד התקשורת והבהירו כי הם שומרים לעצמם את הזכות להגיש בקשה מתאימה להוספת ראיות לאחר שהמידע יתקבל; ועוד נטען כי בבקשות הצירוף נאמר שצירוף הסקרים מתבקש על מנת להתמודד עם הנתונים שהציגו המשיבות בתשובותיהם לבקשות האישור. המשיבות מוסיפות כי פנייה מוקדמת למשרד התקשורת בתור המאסדר של תחום התקשורת היא צעד מתבקש, ועל כן אין בסיס לטענת המבקשים כי החלטת הצירוף מטילה על מבקש מייצג נטל בלתי סביר. נוסף על כך, נטען כי הסקרים אינם רלוונטיים או נחוצים לבקשות האישור וכי הם ממילא אינם קבילים – ומשכך הוספתם תכביד במידה ניכרת על הדיון בבקשות האישור; ובתגובה לכך, טוענים המבקשים כי מקומן של טענות אלה להתברר בהמשך, בשלב הדיון בבקשות האישור. זאת ועוד. נטען על ידי המשיבות כי בדין נדחו בקשות הצירוף לנוכח חוסר תום הלב שדבק בהתנהלות המבקשים – והכוונה לכך שהם ביקשו לצרף רק שני סקרים מתוך שלושה באופן שנועד לייצר תמונת מצב חלקית, ואף צירפו לבקשות הצירוף את הסקרים שצירופם נתבקש וציטטו מתוכם. לבסוף, נטען כי יש לדחות את טענת המבקשים שלפיה צירוף הסקר משנת 2017 אינו לוקה בשיהוי, וזאת כבר משום שהועלתה לראשונה רק בפני ערכאת הערעור. (2) רע"א 3668/19, רע"א 3676/19, רע"א 3687/19 ו-רע"א 3794/19 – הטענות לעניין החלטת הגילוי 10. כפי שצוין, כל אחת מהמשיבות הגישה בקשת רשות ערעור מטעמה על החלטת הגילוי – אולם טענותיהן בכל הבקשות דומות למדי, ומשכך אציגן יחד. לטענת המשיבות, התשתית הראייתית שהונחה ביסוד כל בקשות האישור היא דלה ומועטה, ולכן שגה בית המשפט המחוזי בקביעה כי המבקשים הציגו תשתית ראייתית "מסוימת". במילים אחרות, נטען כי אין במספר השיחות שתועדו על ידי המבקשים כדי להעיד על שיטה או תופעה, בפרט בהינתן שבכל יום מתקבלות אלפי שיחות במוקדים הטלפוניים; והשיחות שתועדו מעידות לכל היותר על תקלות בודדות. בנקודה זו מפנות המשיבות לעניין תגר – וטוענות שכשם שבעניין תגר נקבע שאין בתקלות הספורדיות שפורטו כדי ללמד על תופעה מתמשכת של הפרת הוראות הדין, כך נדרש היה לקבוע בענייננו. בהתבסס על האמור, נטען כי לא התקיים תנאי "התשתית הראייתית הראשונית" לצורך גילוי ועיון במסמכים בשלב הדיון בבקשת האישור; ועל כן נדרש היה לדחות את בקשות הגילוי, ובוודאי שלא היה מקום להורות על גילוי בהיקף נרחב כפי שנקבע. לצד זאת, נטען כי המידע שעל גילויו הורה בית המשפט המחוזי איננו רלוונטי, שכן המשיבות חויבו למסור נתונים בדבר זמני המתנה ממוצעים חודשיים במוקדים הטלפוניים – בעוד שבקשות האישור כלל אינן עוסקות בזמן המתנה ממוצע אלא בטענה כי בשיחות רבות זמני ההמתנה היו בלתי סבירים. המשיבות מוסיפות כי החלטת הגילוי לוקה אף במישור ההנמקה וזהו טעם נוסף לקבלת בקשות רשות הערעור. כך למשל, נטען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לטענה כי גילוי המידע לא יוביל לפישוט או ייעול ההליך, וכי יש בו משום הכבדה בלתי סבירה. בנקודה זו מוסיפה סלקום כי אין בהחלטה נימוק כלשהו לרלוונטיות של ההתכתבויות שלה עם משרד התקשורת בעניין זמני ההמתנה. פרטנר מצידה מוסיפה כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את בקשת הסילוק, ולדבריה יש לראות בחומרה רבה את העובדה שרוקח הציג נתונים סלקטיביים וחסרים ביחס לשיחות שביצע למוקד הטלפוני ואף הצהיר הצהרות שקריות בהקשר זה. בהתאם נטען כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור גם ביחס לבקשת הסילוק ולקבוע כי אין מקום להוסיף ולנהל את בקשת האישור נגד פרטנר לנוכח חוסר תום הלב הקיצוני שדבק ברוקח. בהקשר זה טוענת פרטנר כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, לא נדרש כל בירור עובדתי לצורך בירור הטענות שביסוד בקשת הסילוק, מאחר שרוקח לא הכחיש את הטענות העובדתיות שנטענו במסגרתה. 11. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי בד בבד עם בקשות רשות הערעור בעניין החלטת הגילוי, הגישו המשיבות בקשה לעיכוב ביצועה; ובהמשך הודיעו הצדדים כי הם הגיעו להסכמה דיונית שלפיה ההליכים בבית המשפט המחוזי יעוכבו עד שתינתן הכרעה בכל בקשות רשות הערעור שבכותרת (הן בעניין החלטת הצירוף הן בעניין החלטת הגילוי). הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה ביום 12.6.2019. דיון והכרעה 12. לאחר עיון בבקשות רשות הערעור ובתשובות להן, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור ב-רע"א 9181/18 שסבה על החלטת הצירוף, לדון בה כבערעור על פי הרשות שניתנה (חרף התנגדותה של פרטנר); ולקבלה. מנגד סבורתני כי יש לדחות את בקשות רשות הערעור ב-רע"א 3668/19, רע"א 3676/19, רע"א 3687/19, ו-רע"א 3794/19, בעניין החלטת הגילוי, אף מבלי להידרש לתשובה מאת המבקשים. טרם שאפנה לבקשות רשות ערעור לגופן, יוער כי נקודת המוצא לדיון היא שלערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב באשר לאופן ניהול ההליך – בהינתן הניסיון, המומחיות וההיכרות המעמיקה שלה עם ההליך ויכולתה להתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהלות הצדדים. בהתאם, הלכה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות ביניים שעניינן אופן ניהול ההליך, אלא במקרים חריגים שבהם ההחלטה מנוגדת לדין או גורמת לעיוות דין (רע"א 4841/18 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי, פסקה 12 (12.8.2019); רע"א 9989/17 ניו ספורט אנד מרקטינג בע"מ נ' זילברג, פסקה 14 (22.11.2018)). החלטת הצירוף, חוסה בגדרי אותם מקרים חריגים ועל כן יש הצדקה להתערב בה; ושונים פני הדברים ככל שהם נוגעים להחלטת הגילוי. ואבאר. רע"א 9181/18 – החלטת הצירוף 13. המבחנים לתיקון בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בין היתר על דרך הוספת ראיות, פורטו בהרחבה ב-בר"ם 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר, פסקאות 20-12 (22.11.2012) (להלן: עניין אינסלר)). ברמה העקרונית נקבע כי יש לנקוט בגישה ליברלית כלפי בקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה כייצוגית המוגשת בשלבים מוקדמים של ההליך הייצוגי – בדומה לגישה הנוהגת בהליכים אזרחיים "רגילים" ובמיוחד לנוכח האינטרס הציבורי שמגולם בניהול תובענות ייצוגיות ראויות; זאת כל עוד בקשת האישור איננה בקשת סרק שאינה מגלה עילה ויש יסוד סביר להניח שהתיקון המבוקש יתרום להכרעה במחלוקת שבין הצדדים. משכך, נקבע כי יש ליתן משקל לאופי התיקון ואם הוא דרוש לבירור השאלות האמיתיות שבמחלוקת; לשיהוי בהעלאת הטענה או בהוספת הראיה והעיתוי שבו הוגשה בקשת התיקון; מידת הפגיעה שהתיקון טומן בחובו לבעל הדין שכנגד; ושאלת תום ליבו של מבקש התיקון (ראו גם: רע"א 1200/15 יוניון מוטורס בע"מ נ' ברליצהיימר, פסקה 9 (30.3.2015)). בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע שבקשת הצירוף עומדת במרבית אמות המידה שנקבעו בעניין אינסלר – כי בקשות האישור נתמכות בתשתית ראייתית לכאורית; כי הסקרים רלוונטיים לסוגיות שבמחלוקת; וכי אין בצירופם משום הכבדה ניכרת על המשיבות. אולם לנוכח השיהוי שדבק בבקשות הצירוף, וכך גם העובדה שהמבקשים צירפו לבקשת הצירוף את הסקרים ואף ציטטו מתוכם – נקבע בסופו של דבר כי לא ניתן להיעתר להן. סבורתני כי בנסיבות העניין, בחינה של השיהוי מנקודת מבט רחבה יותר – בין היתר בהתחשב בתשתית הראייתית שהונחה ביסוד בקשות האישור – מובילה למסקנה כי היה מקום לקבל את בקשות הצירוף; זאת אף בהתחשב בליקויים הטכניים שנפלו בבקשות הצירוף. 14. השאלה אם בקשה לתיקון בקשת אישור הוגשה בשיהוי נועדה למנוע הגשת בקשות לאישור תובענה כייצוגית המושתתות על תשתית עובדתית רעועה ובלתי מבוססת (רע"א 8562/06‏ ‏פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ, פסקה 8 (15.4.2007) (להלן: עניין פופיק)); והיא נגזרת הן של החובה לפרוש את התשתית העובדתית והראייתית המלאה כבר בשלב בקשת האישור (עניין אינסלר, פסקה 15; עניין פופיק, פסקה 8); הן של דרישת תום הלב שמוטלת על התובע המייצג ובא כוחו, שלפיה עליהם לערוך את בקשת האישור והתובענה הייצוגית ביסודיות ובכובד ראש (עניין פופיק, פסקה 19; רע"א 2444/08 שופרסל בע"מ נ' כהן, פסקה 9(א) (21.12.2008)). בהתאם לכך, מקום שמדובר בטענה או ראיה שניתן היה להשיג ב"שקידה ראויה" טרם הגשת בקשת האישור, הנטייה תהא לדחות את התיקון המבוקש; ואולם אין מדובר בקביעה קטגורית, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו – בפרט בראי התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לכתחילה ביסוד בקשת האישור. איזון זה נותן ביטוי לפערי הכוחות והמידע שבין התובע לנתבע בהליכים ייצוגיים ולאינטרס של הקבוצה והציבור בניהול בקשות אישור ראויות מחד גיסא, וחותר מאידך גיסא למניעת הגשת בקשות סרק לאישור תובענות כייצוגיות או כאלה שהוגשו כלאחר יד (עניין אינסלר, פסקה 17). מן הכלל אל הפרט. כל אחד מהמבקשים צירף לבקשת האישור שהגיש תיעוד של עשרות שיחות שביצע למוקד הטלפוני בשבועות שקדמו להגשת ההליך הייצוגי; כאשר לצד כל שיחה מופיע פירוט של זמן ההמתנה עד למענה אנושי. מרבית השיחות שפורטו מעידות על כך שזמני ההמתנה עלו על 3 דקות, פרק הזמן שלשיטת המבקשים הוא המדד ל"זמן סביר". בנסיבות אלה, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי כי די בצירוף תיעוד השיחות שערכו המבקשים לבקשות האישור על מנת להקים ראשית ראיה לכך שישנם לקוחות של המשיבות שנאלצים להמתין פרק זמן ממושך עד לקבלת מענה במוקד הטלפוני; ויובהר כי אין באמור משום הבעת עמדה בשאלה אם יש בכך משום הפרה של הוראות הדין בנושא אם לאו. יוער בנקודה זו, כי אמנם המשיבות מבקשות לכפור באמיתות הנתונים האמורים, כמו גם במהימנות הסקרים שצירופם נתבקש – ולדבריהם הדבר משליך גם על נחיצות הסקרים ומידת ההכבדה שטמונה בצירופם לבקשות האישור – אולם טענותיהם בנדון יתבררו בהמשך הדרך, ואין מקום להפוך את הדיון בבקשות ביניים להליכי הוכחות "משניים", ולהאריך ולסרבל את הדיון בבקשות האישור שלא לצורך (ראו והשוו: רע"א 125/19 קליין נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (בז"ן), פסקה 7 (3.7.2019); רע"א 9505/17 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' כהן, פסקה 9 (2.8.2018)). לנוכח התיעוד שערכו המבקשים, אינני סבורה כי הם היו צריכים לבצע פעולות לאיתור ראיות נוספות הנוגעות לזמני ההמתנה במוקדים הטלפוניים של המשיבות – מה גם שפנייה למשרד התקשורת בהקשר זה איננה בהכרח צעד מתבקש, שכן אף שמדובר בגורם המאסדר של תחום התקשורת לא מובן מאליו כי יהיו בידיו נתונים עובדתיים בנושא. מרבית התחומים שמוגשים בגינם הליכים ייצוגיים מצויים תחת אסדרה של גורם כזה או אחר – ואין כלל המחייב תובעים מייצגים לפנות בכל מקרה לגורם המאסדר טרם נקיטה בהליך ייצוגי. מדובר בדרישה בלתי סבירה שלא זו בלבד שמטשטשת את האבחנה בין אכיפה מנהלית לאכיפה אזרחית, אלא יש בה גם כדי להטיל עומס משמעותי על רשויות המדינה ולערער שלא לצורך על היחסים המקצועיים בין הרגולטור לגופים שעליהם הוא מפקח (ראו והשוו: ע"א 6187/15 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ במעמדה כנאמן לעמיתי "קרן הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית בע"מ" נ' צולר, פסקה 37 (28.5.2018)). ייתכנו כמובן מקרים שבהם הפנייה לרגולטור לקבלת מידע טרם נקיטה בהליך ייצוגי היא מתבקשת וחיונית, אולם מקרה זה אינו נמנה עימם; ועל כן, אין לראות בפנייה המאוחרת של המבקשים למשרד התקשורת ובסקרים שהגיעו לידיהם כתוצאה מכך, משום מסמכים שניתן היה להשיג ב"שקידה ראויה" עוד קודם להגשת בקשות האישור. 15. בהינתן האמור, אין לייחס משמעות יתרה ל"הצדקה" שבגינה פנו המבקשים למשרד התקשורת לאחר הגשת בקשת האישור. הרושם הוא שהפנייה נעשתה בניסיון לאתר מידע בעניין זמני המתנה ממוצעים ועל מנת להתמודד עם הנתונים הממוצעים שפורטו בתשובות לבקשת האישור. בנסיבות אלה, אין לזקוף לחובת המבקשים את העובדה שניסיונם לאתר ראיות נוספות צלח, רק משום שהניסיון נערך לאחר שבקשת האישור הוגשה – והדגש בנסיבות המקרה הוא על כך שבקשות האישור הוגשו על יסוד תשתית עובדתית לכאורית מספקת. יצוין בנקודה זו כי נראה שהסקרים נוגעים לטענה העיקרית שביסוד בקשות האישור בעניין זמני ההמתנה ולכן על פניו מקומם הטבעי הוא בבקשות האישור ולא בתגובות לתשובות; ועם זאת יוער כי יש ממש בטענה שהצורך בצירוף הסקרים גבר לאחר שהמשיבות הציגו נתונים ממוצעים בעניין זמני ההמתנה (ראו והשוו: עניין אינסלר, פסקה 21). מכל מקום, משהסקרים לא צורפו לתגובות לתשובות וכל שנטען על ידי המבקשים הוא שהם היו רשאים לעשות כן, אין צורך להעמיק בשאלה אם הסקרים מהווים מענה לטענות הגנה ומשכך ניתן היה לצרפם אף בלא לבקש את רשות בית המשפט (ראו והשוו: רע"א 8857/17 ‏צור נ' א.מ. יוסף תבל מרכז אירועים בע"מ, פסקה 5 (27.12.2018)). אף בטענות בעניין חוסר תום ליבם של המבקשים אין כדי להטות את הכף אל עבר דחיית בקשת רשות הערעור. העובדה שהמבקשים צירפו את הסקרים לבקשות הצירוף, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על חוסר תום לב מצדם; וזאת בלא להביע עמדה ביחס לשאלה אם הנחיית הנשיאה חלה על בקשות להוספת ראיה המוגשות לערכאה הדיונית. אלה הם פני הדברים אף בהתייחס לעובדה שהמבקשים לא ביקשו לצרף את כל הסקרים שהועברו אליהם, מה גם שבידי המשיבות לבקש לצרף את הסקר "החסר" ככל שהן מעוניינות בכך. 16. סופו של דבר, המסקנה היא כי יש לקבל את רע"א 9181/17 ולאפשר למבקשים לצרף את הסקרים לבקשות האישור. משזו התוצאה, אין צורך להידרש לטענה החלופית של המבקשים – כי יש לכל הפחות לאשר את צירוף הסקר משנת 2017 מאחר שהוא לא היה קיים במועד הגשת בקשות האישור. רע"א 3668/19, רע"א 3676/19, רע"א 3687/19, ו-רע"א 3794/19 – החלטת הגילוי 17. מכאן לטענות המשיבות בעניין החלטת הגילוי. אמנם הזכות לגילוי ועיון במסמכים בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית מצומצמת יחסית בהשוואה להיקפה בהליכים אזרחיים אחרים – לנוכח החשש פן ייהפכו הליכי הגילוי ל"מסע דיג" שכל תכליתו לעבות בקשת אישור חסרה (עניין תגר, פסקה 16 והאסמכתאות שם). אולם אין חולק כי לנוכח פערי הכוחות והמידע שבין הצדדים להליך הייצוגי, לזכות זו חשיבות ראשונה במעלה. נקודת האיזון בין חשיבותה של זכות הגילוי והעיון במסמכים לבין החשש מניצולה לרעה מעוגנת בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: תקנות תובענות ייצוגיות). לפי תקנה זו, תובע מייצג המבקש גילוי ועיון במסמכים נדרש להראות כי הם רלוונטיים למחלוקת שבין הצדדים להליך, וכן כי העמיד תשתית ראייתית ראשונית להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית בהתאם לסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות. לצד זאת, בקשה לגילוי נדרשת לעמוד גם בתנאים ובמגבלות שחלים באופן כללי על הליכי גילוי ועיון במסמכים – ובכלל זה נדרש להראות כי המסמכים נמצאים בידי בעל הדין שכלפיו מופנית הבקשה; כי מתן הצו יוביל לפישוט ולייעול ההליכים; וכי לא יהיה בכך משום הטלת עול בלתי סביר על הנתבע (רע"א 9519/17 מיקרוסופט ישראל בע"מ נ' גורודיש, פסקה 12 (7.7.2019); רע"א 1361/18 אסם השקעות בע"מ נ' סורוקר, פסקה 7 (26.6.2018)). ויצוין כי אף שהנושא של מענה על שאלונים לא זכה להסדרה פרטנית בתקנות תובענות ייצוגיות, נקבע כי יש טעם ממשי להחלת התנאים המנויים בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות גם כאשר עסקינן בבקשה למתן צו המורה על מתן מענה לשאלון בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית (רע"א 4632/18Volkswagen AG נ' גולן, פסקה 9 (26.12.2018)). 18. בארבע בקשות רשות הערעור שהוגשו על החלטת הגילוי, מעלות המשיבות שורה של טענות כלפי החלטת הגילוי; ולטענתן, אף לא אחד מהתנאים למתן צו לגילוי ועיון במסמכים מתקיים בענייננו. ייאמר כבר כעת כי אינני סבורה שיש בטענות שהועלו כדי להצדיק התערבות בהחלטת הגילוי, ודין בקשות רשות הערעור להידחות. בשונה מאופן הצגת הדברים בבקשות רשות הערעור, המבקשים ביססו תשתית ראייתית ראשונית להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית. כפי שצוין, הטענה העיקרית בבקשות האישור היא שזמני ההמתנה במוקדים הטלפוניים של המשיבות אינם עומדים בסטנדרט של "זמן סביר" שלדברי המבקשים מסתכם ב-3 דקות. לתמיכה בטענה זו, כל מבקש פירט שורה של שיחות שביצע למוקדים הטלפוניים, במספר הזדמנויות שונות, שלכאורה מעידות על כך שהסטנדרט האמור מופר. די בכך על מנת לבסס ראשית ראיה לנטען בבקשות האישור. אמנם היקף השיחות שפורטו בכל בקשת אישור איננו בהכרח מייצג, ואולם מדובר במספר לא מבוטל של שיחות, עשרות פניות מצד כל אחד מהמבקשים, ונראה כי אלה נתונים מספיקים לביסוס הטענה שזמני ההמתנה הארוכים לכאורה אינם חד-פעמיים; ומשכך, בצדק נקבע שהיקף השיחות (קרי, היקף התשתית הראייתית הראשונית) ישפיע על היקף הגילוי ולא על עצם קבלת בקשת הגילוי. יצוין בהקשר זה, כי יש לדחות את ניסיון המשיבות להקיש מעניין תגר על המקרה דנן – שכן שם בקשת האישור נשענה על טענה להפרה של סטנדרט שירות ברמה כלל ארצית והתשתית הראייתית שהונחה נגעה לתקלות נקודתיות שלא היה בהן כדי לבסס את ההפרה הנטענת, לא כל שכן להצמיח למבקשים שם עילה (עניין תגר, פסקה 22); בעוד בבקשות האישור שבהן עסקינן נטען להפרות נקודתיות של החובות החלות על המשיבות לעניין המוקדים הטלפוניים, והובאו תימוכין לכך שביחס לכל אחד מהמבקשים ארעה לכאורה הפרה מעין זה ובמספר הזדמנויות שונות. עוד ייאמר כי לא נעלמה מעיניי העובדה שלמשיבות טענות רבות כלפי מהימנות נתוני השיחות שסיפקו המבקשים, אולם כפי שכבר צוין טענות אלה מקומן להתברר בשלב ההוכחות ולא במסגרת הדיון בהליכים מקדמיים – ולעת הזו די בכך שהנתונים מעידים לכאורה על ראשית הראייה הנדרשת. למען הסר ספק יודגש כי אין באמור משום הבעת עמדה בנוגע לשאלה אם הנתונים שצורפו מקימים תשתית ראייתית מספיקה לאישור ניהול התובענה כייצוגית, והדיון במשקלם נעשה רק בהקשר של בקשות הגילוי; וכפי שכבר נקבע לא אחת, הנטל לקיום תנאי "התשתית הראייתית הראשונית" כלשון תקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, נמוך מן הנטל שהמבקש נדרש להרים לצורך אישור התובענה כייצוגית (עניין תגר, פסקה 20 והאסמכתאות שם). נוסף על כך, ואף שבקשות האישור מתייחסות למקרים פרטניים שבהם זמני ההמתנה היו ממושכים מן המותר, משעה שהמשיבות הציגו נתונים ממוצעים בנוגע לזמני ההמתנה – הרלוונטיות של קבלת נתונים ממוצעים חודשיים לגביי זמני ההמתנה היא ברורה, ותכליתה להתמודד עם טענות ההגנה שפורטו בתשובות המשיבות כפי שאף נטען במפורש בבקשות הגילוי. יצוין כי אמנם בהחלטת הגילוי לא הובררה הרלוונטיות של השאלות שנקבע שעל המשיבות (למעט פלאפון) להשיב עליהן, כמו גם הרלוונטיות של ההתכתבויות של סלקום עם משרד התקשורת בנושא – אולם בנסיבות העניין אין בהיעדר ההנמקה כדי להצדיק שינוי מהחלטת הגילוי בהקשר זה, ומכל מקום נראה כי הרלוונטיות של השאלות וההתכתבויות לדיון בבקשות האישור דומה במהותה לרלוונטיות של הנתונים בדבר זמני ההמתנה הממוצעים (רע"א 4841/18 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי, פסקה 13 (12.8.2019); רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, פסקה 12 (8.12.2015)). יוער בנקודה זו, כי בהחלטת הגילוי אף לא הובהר אם פרטנר, סלקום והוט מובייל נדרשות להשיב על כלל השאלות שפורטו בבקשות הגילוי או רק על חלקן; אולם מכיוון שלא הועלו טענות בהקשר זה, לא אדרש לכך. טרם סיום, יצוין עוד כי טענת "ההכבדה" הועלתה על ידי המשיבות באופן כללי בלבד, ועל כן לא נפל פגם בכך שבית המשפט המחוזי לא התייחס לכך בהחלטת הגילוי; ובכל מקרה אין בגילוי זמני המתנה ממוצעים חודשיים, לתקופה של שנה-שנה וחצי, משום עול בלתי סביר. ויוזכר אגב כך, כי בית המשפט המחוזי צימצם את הגילוי שנתבקש באופן משמעותי. בהינתן כלל האמור, יש לדחות את בקשות רשות הערעור בעניין החלטת הגילוי שהורתה על קבלת בקשות הגילוי באופן חלקי. 19. זאת ועוד. אין מקום להתערב בהחלטת הגילוי אף ככל שהיא נוגעת לדחיית בקשת הסילוק. כידוע, הכלל שלפיו ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות שעניינן באופן ניהול ההליך חל ביתר שאת בכל הנוגע להחלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית (רע"א 6683/18 איפקס הנפקות בע"מ נ' מונרוב, פסקה 9 (24.7.2019); רע"א 2094/16 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלנית הוגנת, פסקה 8 (30.3.2016)). זאת משום שסילוק תביעה על הסף שמור למקרים חריגים ביותר, לא כל שכן כאשר מדובר בסילוק של בקשה לאישור תובענה כייצוגית – שהיא כשלעצמה הליך מקדמי, בבחינת "הפרוזדור שמוביל לטרקלין". בענייננו אין בטענותיה של פרטנר בדבר העדר תום ליבו של רוקח כדי לשמוט את הקרקע מתחת לבקשת האישור, אף לא ללמד על כך שאין בבקשת האישור ולא כלום, ולכן בדין נקבע שהדיון בטענות האמורות יתקיים בשלב הדיון בבקשת האישור. זאת, בין היתר, בהינתן שנדרש לקיים בירור עובדתי ומשפטי בדבר ההתנהלות הנטענת של רוקח והשלכותיה על תום ליבו. ויובהר כי אף אם יתברר כי יש ממש בטענותיה של פרטנר, אין זה מתחייב כי יש בכך כדי לערער את היסודות של בקשת האישור; זאת בפרט בשים לב לכך שבידי בית המשפט להורות על החלפת התובע המייצג מקום שנמצא שכל יתר התנאים לקבלת בקשת האישור מתקיימים (סעיף 8(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות). סוף דבר 20. התוצאה היא שבקשת רשות הערעור ב-רע"א 9181/18 מתקבלת והוא הדין לגבי הערעור שנדון לפי הרשות שניתנה, כך שהסקרים יצורפו לבקשות האישור והחלטת הצירוף מבוטלת; בעוד רע"א 3668/19, רע"א 3676/19, רע"א 3687/19, ו-רע"א 3794/19 נדחות. כל אחת מהמשיבות ב-רע"א 9181/18 תישא בהוצאות המבקשים ב-רע"א 9181/18 בסך של 5,000 ₪, ובסך הכל 20,000 ש"ח. משלא נתבקשו תשובות ביתר בקשות רשות הערעור, אין צו להוצאות בבקשות אלה. ניתן היום, ‏י"ח בכסלו התש"ף (‏16.12.2019). ש ו פ ט ת _________________________ 18091810_G05.docx אא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1