פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק ע"א 9179/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9179/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערת: פלונית נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (השופט ג' אמוראי) מיום 26.10.2006 שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 7996/03 בשם המערערת: עו"ד אריה אחישר בשם המשיב: עו"ד יוספי יואל פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (השופט ג' אמוראי) מיום 26.10.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 7996/03. 1. בין הצדדים, בני זוג גרושים, מתנהלת תובענה שהגישה המערערת למתן צו הגנה כנגד המשיב, לטובת בתם הקטינה של בני הזוג (להלן: הילדה), בשל חשש כי המשיב ביצע בילדה מעשים מגונים. ביום 28.9.2006 ניתן צו ארעי לפיו נאסר על המשיב להיכנס לבית בו מתגוררת הילדה וליצור איתה כל קשר. ביום 9.10.2006 התקיים דיון בבקשה לצו הגנה במעמד הצדדים. בסיומו של הדיון הורה בית המשפט על הגשת סיכומים. בהחלטה שניתנה צוין, כי כבר בשלב זה, לאחר עיון בראיות ושמיעת העדויות, יכול בית המשפט לקבוע בביטחון כי מדובר במקרה קשה של ניכור הורי. בית המשפט המליץ לצדדים להתחיל מיד בטיפול משפחתי אצל פסיכולוג, שיכלול גם טיפול בילדה. עוד צוין בהחלטה כי על פי חוקרת הילדים מועברים לילדה מסרים מצד האם ויש מקום להתערבות טיפולית דחופה. הובהר כי זהו הרושם שיש לבית המשפט לאחר הדיון. יחד עם זאת, נקבע כי יש לאפשר את המשך הבדיקה ומיצוי החקירה. על כן, נקבע כי עד למתן החלטה סופית, לאחר סיכומי באי-כוח הצדדים, יתקיימו הסדרי ראייה זמניים בין המשיב לילדה, כאשר בכל זמן בו הילדה שוהה יחד עם המשיב, תהא צמודה אליהם ותפקח על המפגש, אימו של המשיב. כשביקשה המערערת לעכב ביצוע הסדרי הראיה, קבע בית המשפט, כי "הגם שהצדדים טרם הגישו את סיכומיהם, כבר בשלב זה בית המשפט סבור כי אין מקום למתן צו ההגנה המבוקש וכי אין כל חשש לשלומה של הקטינה מצידו של האב". בקשת המערערת לעיכוב ביצוע ההחלטה נדחתה. על ההחלטה בדבר הסדרי הראייה הזמניים הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, ובהסכמת הצדדים, נקבע כי בנוסף לאימו של המשיב יהיה נוכח בפגישות בין המשיב לילדה אדם ניטרלי. 2. ביום 15.10.2006 הגישה המערערת את בקשת הפסלות. בבקשתה טענה המערערת כי בקביעת הסדרי הראיה הזמניים, ובדברי בית המשפט בתגובה לבקשה לעכב ביצועה של ההחלטה, גילה בית המשפט דעה קדומה וקם חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. המערערת סברה כי די בכך כדי לבסס את בקשת הפסלות, אך הוסיפה גורמים נוספים, אשר גרמו לה לאבד את האמון ביכולתו של בית המשפט להכריע בעניין באובייקטיביות הדרושה: נטען כי החל מהדיון הראשון התייחס אליה בית המשפט בצורה בוטה, מעליבה ומזלזלת. כמו כן, בפתח הדיון הראשון בבקשה לצו הגנה מיום 4.10.2006, בטרם שמיעת הראיות, נשאל בא-כוח המערערת האם הוא עומד על הבקשה, ומשהשיב בחיוב, הבהיר בית המשפט כי בכוונתו לדחות את התובענה. צוין כי דברים אלה לא נרשמו בפרוטוקול. על עמדה זו חזר בית המשפט, לטענת המערערת, גם בתחילת הדיון ביום 9.10.2006, עוד בטרם נשמעו ראיות כלשהן, כאשר הפעם מצאו הדברים ביטוי בדברי בא-כוח המערערת בפרוטוקול. בנוסף, טענה המערערת, כי בדיון כינה אותה בית המשפט "שקרנית", וכי גם התבטאות זו לא באה לידי ביטוי בפרוטוקול. המערערת הלינה גם על כך שבית המשפט זימן אותה לחקירה נוספת באמצע עדות הגננת של הילדה, החליט שלא לעכב ביצוע החלטתו בדבר קיום הסדרי ראיה זמניים, וקבע כי אין צורך בתסקיר פקידת הסעד, כל זאת בניגוד לדין, וטענה כי יש בהתנהלות זו כדי להוכיח כי בית המשפט עוין כלפיה. עוד סברה המערערת כי יש מקום לפסול את בית המשפט נוכח התעלמותו מחוות דעת פוליגרף שהציגה המערערת, מתמליל שיחה שנערכה בנוכחות המערערת בינה לבין הילדה, ודברי הילדה בפני חוקרת הנוער, מהם עולה כי המשיב ביצע מעשים מגונים בילדה. בנוסף, טענה המערערת כי בית המשפט לא אפשר לבא-כוחה ואף לבא-כוח המשיב לחקור נגדית ואף חוזרת את המצהירים על תצהיריהם. בנסיבות אלה, סברה המערערת כי אין טעם להגיש סיכומים, שכן מדובר ב"משחק מכור". לחילופין, טענה המערערת כי לו למראית פני הצדק, יש להעביר את הדיון בפני מותב אחר. המשיב התנגד לבקשה בהעדר עילת פסלות. 3. בית המשפט, בהחלטה מיום 26.10.2006, דחה את בקשת הפסלות. בהחלטה הובהר, כי החלטת הביניים לעניין הסדרי הראייה הזמניים ניתנה לאחר עיון בראיות ושמיעת העדויות, מהם התרשם בית המשפט כי מדובר במקרה קשה של "ניכור הורי". נקבע כי הטענה לפיה גיבש בית המשפט דעה קדומה אינה נכונה, שכן בשלב מתן החלטת הביניים, לאחר שמיעת הראיות, ולאחר קיום הליך הבירור באופן מלא בבית המשפט, אמור בית המשפט לגבש דעה בתובענה. צוין, כי אכן טרם הוגשו סיכומי הצדדים בתובענה, ואולם נוכח התרשמות בית המשפט כי מדובר במצב של "ניכור הורי", מצא בית המשפט לנכון, לצורך שמירת טובתה של הילדה ומניעת נזק נוסף, להורות על הסדרי ראיה זמניים בפיקוח בין המשיב לבין הילדה. הובהר כי בית המשפט לא כינה את המערערת "שקרנית", לא נהג בה בצורה בוטה או מעליבה או מזלזלת, והדברים שנטענו בהקשר זה אינם נכונים. צוין כי לאחר שעימת את המערערת עם הסתירה בין עדותה לבין עדות הגננת, נקבע כי: "לכל הפחות המבקשת לא דייקה בדבריה ולא סיפרה את כל האמת בעניין זה ורק לאחר עדות הגננת נחשפה האמת". בית המשפט הבהיר בהחלטתו, כי הוא מודע לרגישות התובענה, ורואה לנגד עיניו את טובתה של הילדה, אשר לצורך הגנה עליה הגישה המערערת את הבקשה למתן צו הגנה, וזאת על רקע היחסים המתוחים והעוינים בין הצדדים. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת הפסלות, ומוסיפה כי בהחלטה מיום 9.10.2006 הכריע בית המשפט בכל העניינים הנתונים במחלוקת בתובענה שבפניו. נטען כי אין מדובר בהחלטת ביניים, היות והסעד העיקרי שהתבקש על ידי המערערת הוא צו הגנה, ולאור החלטת בית המשפט לא ברור לצורך מה יש להגיש סיכומים. נטען כי התרשמות זו בדבר גיבוש עמדתו של בית המשפט עולה באופן ברור מדברי בית המשפט בהחלטה הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, ומתחזקת לאור ביטויים נוספים של בית המשפט בהחלטה בה נקבעו הסדרי הראיה. בדברים אלה כיוונה המערערת להתבטאויות: "כבר בשלב זה בית המשפט יכול לקבוע בביטחון כי מדובר במקרה קשה של ניכור הורים"; "על פי חוקרת הילדים מועברים מסרים לילדה מצד האם ויש מקום להתערבות טיפולית דחופה"; "זה גם הרושם שיש לבית המשפט לאחר הדיון היום". המערערת דוחה בערעורה את קביעת בית המשפט לפיה הוא לא נהג כלפיה בצורה בוטה ומעליבה. המשיב סבור כי יש לדחות את הערעור מהטעמים בגינם התנגד לבקשת הפסילה. 5. בבקשה מיום 11.3.2007 מבקשת המערערת לצרף לערעור חוות דעת פסיכולוג מטעמה, אשר התקבלה אצלה סמוך להגשת הבקשה. המשיב מתנגד לבקשה. דין הבקשה להידחות בהעדר רלוונטיות להליך שבפניי. ככל שהמערערת מעוניינת לצרף חוות דעת, עליה לעשות זאת בפנייה לערכאה המתאימה, על פי סדרי הדין. 6. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. טענת המערערת, לפיה כבר בדיון מיום 4.10.2006, הבהיר בית המשפט כי בכוונתו לדחות את התובענה, דינה להידחות על הסף בשל השיהוי בהעלאתה, ובהעדר תשתית עובדתית: הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם)). אשר לתשתית העובדתית, כבר נקבע, כי מעצם היות הבקשה לפסלות שופט בקשה המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, מתחייבות ראיות משמעותיות לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות. היעדר ביסוס ותיעוד בפרוטוקול של טענות הטוען לפסילה, עלול לפעול לרעתו, במובן זה שבקשתו, ובמיוחד ערעורו, יהיו חסרי תשתית עובדתית מספקת (ע"פ 2174/90 ארליכסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 11702/05 ארביב נ' לוציניצר (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 85). ההתבטאות האמורה אינה מופיעה בפרוטוקול מיום 4.10.2006. גם מדברי בא-כוח המערערת בתחילת הדיון מיום 9.10.2006 לא עולה כי בית המשפט אמר את הדברים המיוחסים לו. המערערת לא הגישה בקשה לתיקון הפרוטוקולים, על מנת שתופענה בהם התבטאויות אלו. בקשת הפסלות בהקשר זה מתבססת אך על טענות המערערת ובא-כוחה, ובכך אין די כדי להקים עילת פסלות (ע"א 7462/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)). 7. גם בהתבטאויות המופיעות בהחלטות בית המשפט מיום 9.10.2006, לא מצאתי עילת פסלות. לא פעם מביע שופט דעה באשר לסיכויי ההליך שבפניו. אם דעה זו היא "לכאורית" בלבד, תוך שהשופט פתוח לאימוצה של דעה שונה, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול את השופט מלשבת בדין. לא די בכך שיש לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3)573; מרזל, בעמ' 192). ההליך השיפוטי מחייב הנחות כלשהן בדבר סבירותן של טענות משפטיות. על הנחות אלה לשוב ולהיבחן במהלך הדיון המשפטי עד אשר הן הופכות למסקנות מגובשות היטב. מקצועיותו של בית המשפט היא המאפשרת לבית המשפט להעמיד את הנחותיו המקדמיות תחת הביקורת הראויה. רק בנסיבות בהן ברור כי בית המשפט מנוע מלשנות את הנחותיו המוקדמות, וכי דעתו "נעולה", יש מקום להורות על פסילתו (ע"א 9191/00 ונטורה תקשורת פרויקט אינטרנט ישראל בע"מ נ' סרטי הים האדום בע"מ (לא פורסם)). במקרה הנוכחי, ההתבטאויות בהחלטה הקובעת את הסדרי הראיה הזמניים אינן חורצות את גורל הבקשה לצו הגנה, וככל שיש בהן קביעה נחרצת הרי שזו נוגעת להתרשמות בדבר קיומו של ניכור הורי וצורך בטיפול משפחתי אצל פסיכולוג. ההתבטאות בעניין העברת מסרים לילדה המצדיקים התערבות טיפולית דחופה הינה ציטוט מדברי חוקרת הילדים, ולא ניתן להסיק מהם, בשלב הנוכחי, גיבוש דעה סופית בנוגע לצורך בצו הגנה, אשר אמור להגן על הילדה מפני המשיב. מסקנה זו, לפיה בשלב זה טרם גיבש בית המשפט את דעתו בעניין צו ההגנה, מתחזקת מהתבטאות בית המשפט במסגרת אותה החלטה, לפיה מדובר ברושם של בית המשפט לאחר הדיון, ואולם יש לאפשר את המשך הבדיקה ומיצוי החקירה בעניין הצורך בצו ההגנה. גם התבטאות בית המשפט בהחלטה בבקשה לעכב את ההחלטה בעניין הסדרי הראיה הזמניים עדיין אינה חורצת את גורל הבקשה לצו הגנה, נוכח סמיכותה להתבטאות בית המשפט בדבר הצורך בהמשך הבדיקה ומיצוי החקירה. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בראיות סביר כי בית המשפט מגבש דעה בנוגע להליך שבפניו. ואולם, העובדה שבית המשפט קבע הסדרי ראייה זמניים, בפיקוח, והורה על הגשת סיכומים, מעידה כי עדיין לא גיבש באופן סופי דעתו בשאלת הסכנה הנשקפת לילדה מהמשיב. בנסיבות אלה, שוכנעתי כי דעתו של בית המשפט נותרה פתוחה וכי הוא נכון לשנות הערכתו בדיון, ככל שיש בידי המערערת לבסס טענותיה בדבר הצורך בצו הגנה לטובת הילדה. 8. טענת המערערת לפיה החל מהדיון הראשון התייחס אליה בית המשפט בצורה בוטה, מעליבה ומזלזלת נגועה גם היא בשיהוי, ועל כן דינה להידחות. יתרה מכך, בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות, קבע כי לא נהג במערערת כפי שנטען, וכן, כי לא כינה אותה "שקרנית" בדיון מיום 9.10.2006. הלכה היא כי כאשר בית המשפט אינו מקבל את גרסתו של המערער באשר לעובדות העומדות ביסוד בקשת הפסילה, על המערער מוטל נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2)599). המערערת, במקרה הנוכחי, לא עמדה בנטל זה. אם סברה המערערת כי הפרוטוקול אינו משקף את מכלול האירועים והאמירות בדיונים היא היתה רשאית להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול (ע"א 9658/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); מרזל, בעמ' 348). משלא עשתה זאת, וכאשר בית המשפט שלל טענותיה בעניין זה, ההנחה היא שהדברים לא נאמרו ונעשו כפי שהיא טוענת. 9. זאת ועוד, ההתבטאויות שמופיעות בהחלטות בית המשפט, לעניין הניכור ההורי, והקביעה כי המערערת לא סיפרה את כל האמת, הינן לכל היותר הערות ביקורתיות, שאינן חריפות במידה כזו המקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות' נ' הרב רבינוביץ (לא פורסם); ע"א 5692/04 מוסך המרכבה (חולון 1992) בע"מ נ' אלינובק (לא פורסם)). ההתבטאות בדבר הניכור ההורי כוונה כלפי שני הצדדים, ולכן אין בה כדי להעיד על עוינות כלפי מי מהצדדים. אשר להערה בעניין חוסר הדיוק בדברי המערערת, כבר נקבע כי הזכות לביקורת כלפי בעל דין או פרקליטו גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לבעל דין המופיע בפניו על תוכן דבריו, צריך השופט לפסול את עצמו. הערת ביקורת איננה סימן למשוא פנים בהכרעה לגוף העניין שנמסר לידיו של שופט מקצועי. הבחינה תהא, בכל מקרה לגופו, אם יש בהתבטאות משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2)637; מרזל, בעמ' 195). על כן, רשאי היה בית המשפט במקרה הנוכחי למתוח ביקורת על מה שנראה בעיניו כהצגה לא מדויקת של המציאות על ידי המערערת. בכך, כמו גם בהתבטאויות לעניין הניכור ההורי, לא הביע בית המשפט דעה לגבי הבקשה לצו הגנה לגופה, ואין בדברים כדי למנוע מבית המשפט להעריך את טיעוניה של המערערת בתיק לגופם. משכך, לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק פסילת השופט. 10. ככל שהמערערת אינה שבעת רצון מהחלטות בית המשפט, ומאופן ניהול הדיון על ידו, הרי שגם אם אתעלם מן השיהוי המונע העלאת חלק מן הטענות כיום, כבר נפסק לא פעם כי השגות על החלטות בית המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין ההחלטות דיוניות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); מרזל, בעמ' 178-174. לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא מצאתי יסוד לטענת המערערת, כי ההחלטות שקיבל בית המשפט, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ואיני נדרשת לשאלה זו, וכן החלטות הנוגעות לאופן ניהול הדיון, מקימות עילת פסלות, ומעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערת. 11. לבסוף, יש לדחות את טענת המערערת בדבר פסילה מכוח מראית פני הצדק. לא אחת נפסק, כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענת מראית פני הצדק, אם וככל שיש לה מקום, לכל מקרה בו נטענת טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה (ע"פ 28/98 אסרף נ' בן דורי (לא פורסם)). אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש, כי התבטאויות בית המשפט בדיון מיום 9.10.2006, החלטותיו, ואופן ניהול הדיון על ידו מצביעים על קיום משוא פנים כלפיה. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 115). אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות שכר טרחת עורך דין המשיב, בסכום של 3,000 ₪. ניתן היום, כ"ז באייר התשס"ז (15.5.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06091790_N03.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il