אברהם הורוביץ נ. אפרים גוטקינד

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9175/18 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. אברהם הורוביץ 2. עינת הורוביץ 3. יחיאל פרנקל נ ג ד המשיבים: 1. אפרים גוטקינד 2. יואב בן דרור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 46975-09-17 מיום 13.11.2018, שניתן על-ידי כב' השופטת ח' פלינר תאריך הישיבה: ט"ז בסיון התש"ף (8.6.2020) בשם המערערים: עו"ד אמיר איבצן; עו"ד חגי נצר בשם המשיב 1: עו"ד צבי בר-נתן; עו"ד אפרת קלש-משען; עו"ד בר טנבאום בשם המשיב 2: עו"ד זאב שרף; עו"ד שרון בן חיים; עו"ד ד"ר בועז בן-אמיתי פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' פלינר) בת"א 46975-09-17 מיום 13.11.2018, בגדרה התקבלה בקשת המשיב 1 (להלן: גוטקינד) לסלק על הסף את תביעת המערערים נגדו ונגד המשיב 2 (להלן: בן דרור). רקע 2. ביום 19.9.2017 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבים, בגדרה נטען כי ביום 11.8.1998 הפקידו המערערים 2-1 סך של 250,000 דולר בחשבון בנק בשוויץ על מנת שגוטקינד ינהל סכום זה עבורם בתיקי השקעות; וכי ביום 14.6.2002 הפקיד המערער 3 סכום של 1,160,000 דולר בחשבון בנק בשוויץ למטרה זהה. בתביעה נטען כי עובר להפקדת סכומי הכסף האמורים, גוטקינד התחייב בעל-פה בפני המערערים לכסות באופן אישי כל הפסד שייגרם להם מעבר ל-20% (להלן: ההתחייבות האישית). בהמשך לכך, נטען כי בשנת 2003 גוטקינד יידע את המערערים שתיקי ההשקעות שלהם החלו לצבור הפסדים וכי בשנת 2004, או במועד הסמוך לכך, הלה הודיע כי תיקי ההשקעות של המערערים נמחקו, כי בחשבון המערערים 2-1 נותר סך של כ-20,000 ש"ח, וכי בחשבון המערער 3 נותר סך של כ-30,000 ש"ח בלבד. בעקבות זאת, כך נטען בכתב התביעה, המערערים דרשו מגוטקינד כי יעמוד בהתחייבותו האישית ואף הודיעו על כוונתם להגיש נגדו תביעה לאכיפת התחייבות זו, ואולם, גוטקינד הודיע להם כי הוא נותר חסר כל, ומשכך לא תצמח להם תועלת מהגשת תביעה נגדו. 3. בהמשך לכך, נטען כי גוטקינד הציע למערערים ליטול הלוואה מחברה בשם Rinat SA, אותה הציג בפניהם כלקוחה שלו, וזאת לשם כיסוי הפסדיהם. בעקבות זאת, ביום 28.6.2005 נחתם הסכם הלוואה בין המערערים לבין החברה האמורה (להלן: הסכם ההלוואה), וכן הסכם נוסף בין המערערים לבין גוטקינד וחברת Eureka Finance S.A (באמצעותה ניהל גוטקינד את כספי המערערים במשך חלק מהתקופה; להלן: יוריקה), בגדרו ויתרו המערערים לגוטקינד וליוריקה על כל זכות, דרישה או טענה הנוגעות לניהול חשבונותיהם בשוויץ (להלן: הסכם הוויתור). לטענת המערערים, גוטקינד הציג בפניהם מצג לפיו החתימה על הסכם הוויתור היא תנאי לכריתת הסכם ההלוואה. עוד יצוין כי הסכמי ההלוואה והוויתור כללו תניות לפיהן כל סכסוך הנובע מהסכמים אלה או קשור אליהם יתנהל בבית משפט בז'נבה ועל-פי הדין השוויצרי (להלן בהתאמה: תניות השיפוט הזר ותניות הדין הזר). המערערים טענו עוד כי לאחר מספר שנים התגלה להם כי Rinat SA כלל אינה קיימת בשם שהוצג בפניהם, אלא בשם Rinat inc – שהיא חברה הרשומה באיי קיימן (להלן: רינת), וכי גוטקינד הוא העומד מאחוריה באמצעות בן דרור כאיש קש מטעמו. 4. נוכח כל האמור, טענו המערערים בכתב התביעה, בין היתר, כי התנהלות המשיבים המתוארת לעיל עולה כדי תרמית והטעיה, וכי אלמלא התנהלות זו היו המערערים מגישים תביעה נגד גוטקינד לאכיפת ההתחייבות האישית כבר לפני מספר שנים. משכך, התבקשו בכתב התביעה מספר סעדים, וביניהם הצהרה כי הסכם הוויתור בטל וכן אכיפת ההתחייבות האישית (להלן: התביעה). 5. למען שלמות התמונה יצוין כי מהתביעה עולה שביני לביני, הגישה רינת תביעה נגד המערערים בשוויץ לאכיפת הסכם ההלוואה, וכי תביעה זו מתנהלת מזה מספר שנים. אף המערערים הגישו בשוויץ תלונה פלילית לשם חקירת טענותיהם לתרמית שבוצעה כאמור. 6. גוטקינד הגיש לבית המשפט המחוזי כתב הגנה, בו הודיע על כוונתו להגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מטעמים שונים, וביניהם טענת התיישנות. אף בן דרור העלה בכתב הגנתו טענות בדבר עילות סף שונות המצדיקות את סילוקה של התביעה על הסף. בד בבד עם הגשת כתב הגנתו, הגיש גוטקינד לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק התביעה על הסף, וזאת, בין היתר, נוכח תניות השיפוט הזר, וכן בטענה כי הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לדון בתביעה. לחלופין, התבקש בית המשפט המחוזי להורות על עיכוב הליכים בתביעה בשל קיומם של הליכים תלויים ועומדים בשוויץ, בגדרם נדונות טענות הזהות בעיקרו של דבר לטענות המועלות בתביעה (להלן: בקשת הסילוק). 7. בכתב תשובתם ובתשובה לבקשת הסילוק טענו המערערים, בין היתר, כי עילת התביעה נגד גוטקינד מבוססת רק על הפרת ההתחייבות האישית, ומשכך תניות השיפוט הזר שבהסכמי ההלוואה והוויתור אינן חלות על תביעה זו. כן נטען כי יש לדחות את טענת גוטקינד לפיה הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לדון בתביעה; וכי התביעה לא התיישנה, נוכח הוראות סעיפים 8-7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ולאור התרמית הנטענת אשר התגלתה למערערים, לכל המוקדם, בחודש ינואר 2011. עוד טענו המערערים כי יש לדחות את בקשתו החלופית של גוטקינד להורות על עיכוב הליכים, משום שהחקירה הפלילית המתנהלת נגדו אינה משום "הליך תלוי ועומד" המצדיק את עיכוב הדיון בתביעה, וכן מאחר שתביעתה של רינת בשוויץ כלל אינה עוסקת בסוגיות דומות לאלה הנדונות בתביעה. בין היתר, נטען כי גוטקינד טוען שאינו קשור לרינת ולכן אין זהות בין הצדדים לתביעות האמורות; כי תביעתה של רינת עוסקת בהסכם ההלוואה בעוד שהתביעה דנן נסבה בעיקרה על אכיפת ההתחייבות האישית; כי הסכם ההלוואה כלל אינו נמנה עם הסוגיות הטעונות הוכחה בתביעת רינת; כי מבקשתו של גוטקינד עולה שהתרמית הנטענת נדונה רק במסגרת החקירה הפלילית המתנהלת בשוויץ; וכי קיימת שונות אף בין הפורומים הנאותים לבירורן של שתי התביעות המתוארות. המערערים הוסיפו וטענו כי ככלל, אין מקום להורות על עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד המתנהל מחוץ לישראל, אלא במקרים בהם התביעה שעיכובה מתבקש נועדה להציק ולהטריד בלבד – מה שאין כן בענייננו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 8. בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. תחילה, נקבע כי יש לבחון את תביעת המערערים בראי האמור בכתב התביעה, בגדרו הם ביססו את טענתם לתרמית בחתימה על הסכמי ההלוואה והוויתור, ולא בראי טענתם בכתב התשובה ובתשובה לבקשת הסילוק, לפיה עילת תביעתם נסבה על אכיפת ההתחייבות האישית גרידא. נקבע כי מדובר בעילות תביעה שונות, המבססות זכות לקבלת סעדים שונים, ואף הצדדים הרלוונטיים לבירורם אינם זהים. בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, כי אם רצו המערערים לשנות את החזית בתביעתם, היה עליהם להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה – מה שלא נעשה בענייננו. לכן נקבע כי די בכך שלגרסת המערערים עצמם, הלכה למעשה, כתב התביעה במתכונתו הנוכחית איננו רלוונטי, כדי להביא למחיקת התביעה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הוויתור מציב מחסום בפני תביעת המערערים לאכיפת ההתחייבות האישית, וכי לא ניתן לאיינו באמצעות הודעת ביטול ונוכח טענה לתרמית גרידא. צוין עוד כי סוגיית תוקפו של הסכם הוויתור מתבררת בפני הערכאה המוסמכת בשוויץ, וכי רק אם ייקבע שהסכם זה אינו תקף, אזי ניתן יהיה לברר את טענות המערערים ביחס להתחייבות האישית. 9. על כל פנים, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לסלק את תביעת המערערים על הסף בין אם היא נסבה על בטלות הסכם הוויתור מחמת התרמית הנטענת, ובין אם היא נסבה על אכיפת ההתחייבות האישית. 10. בתוך כך, נקבע כי ככל שהתביעה מתייחסת לבטלות הסכם הוויתור, הרי שיש לכבד את תניות השיפוט הזר, אשר מקנות במפורש סמכות שיפוט ייחודית לבית המשפט בשוויץ ביחס לתביעות מעין אלה. עוד נקבע כי אין די בכך שהמערערים העלו טענת תרמית ביחס להסכם הוויתור כדי לשמוט את הבסיס תחת ההסכם כולו, לרבות תניית השיפוט הזר שבו, החלה אף על סכסוכים הנוגעים לתוקפו של ההסכם. זאת ועוד, נקבע כי הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לבירור טענות המערערים בדבר התרמית הנטענת ובטלות הסכם הוויתור. בין היתר, צוין כי כל הפעילות הכספית בחשבונות המערערים התנהלה בשוויץ, כי כל המסמכים הנוגעים לניהול החשבונות כללו הוראות המחילות את הדין השוויצרי, כי גוטקינד עצמו מתגורר ופועל בשוויץ שנים רבות, וכי רינת היא חברה זרה. הלכה למעשה, קבע בית המשפט המחוזי כי נדמה ש"למעט מקום מגוריהם של התובעים [המערערים, י.ו.] (ושרבובו של בן דרור לתביעה), אין לתביעה כל קשר לישראל" (פסקה 43 לפסק הדין). נוכח המקובץ, ממילא לא ראה בית המשפט המחוזי להידרש לבקשתו החלופית של גוטקינד לעיכוב הליכים. בתוך כך, צוין כי אין ספק בדבר זהות הנושאים המתעוררים בתביעה ובהליכים המתנהלים בשוויץ, וכי מכל מקום, ניתן להותיר לעת מצוא את ההכרעה באשר לאפשרות לעכב הליכים בשל הליך תלוי ועומד המתנהל מחוץ לישראל. 11. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי יש לסלק את תביעת המערערים אף אם היא מתייחסת לאכיפת ההתחייבות האישית, וזאת מחמת התיישנות (אם כי אקדים ואציין כי בסופו של דבר בית המשפט המחוזי בחר שלא להכריע בסוגיה זו, כפי שיבואר בהמשך פסקה זו ובפסקה 25 להלן). בהקשר זה, צוין כי המערערים 2-1 טוענים שההתחייבות האישית ניתנה להם בשנת 1998 וכי המערער 3 טוען שזו ניתנה לו בשנת 2002. נקבע, אפוא, כי בחלוף שבע שנים ממועד מתן ההתחייבות האישית, התיישנה התביעה לאכיפתה. עוד צוין כי המערערים מודים בכתבי טענותיהם שעוד בטרם חלוף תקופת ההתיישנות הם ידעו על ההפסדים בתיקי השקעותיהם ואף איימו לתבוע את גוטקינד; וכי מכך עולה שהעובדות הנחוצות לשם הגשת תביעת אכיפה כאמור היו ידועות למערערים לפני תום תקופת ההתיישנות, אך הם בחרו שלא להגיש תביעה אלא לחתום על הסכם הוויתור. אשר לטענת המערערים להשהיית מרוץ ההתיישנות מחמת תרמית, נקבע כי כאמור לעיל, יש לברר תחילה את טענת התרמית ואת תוקפו של הסכם הוויתור בפני הערכאה המוסמכת בשוויץ, וכי רק אם תתקבלנה טענות המערערים בנדון, ניתן יהיה לבחון האם פרק הזמן שחלף ממועד חתימת הסכם הוויתור ועד להצהרה בדבר בטלותו עוצר את מרוץ ההתיישנות (בית המשפט המחוזי ציין כי איננו מביע עמדה בנדון). עוד נקבע כי בבחינת הטענה להשהיית מרוץ ההתיישנות, יש לבחון מתי היה באפשרות המערערים לגלות את דבר התרמית הנטענת (תוך החלת אמת מידה אובייקטיבית); וכי מכתב התביעה נדמה שהעובדות המבססות את טענת התרמית התגלו או היו יכולות להתגלות למערערים עוד לפני שנת 2011. מכל מקום, קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם התרמית הנטענת התגלתה למערערים רק בתחילת שנת 2011, כטענתם, הרי שתביעתם נגועה בשיהוי ניכר, ואף משכך יש לדחותה על הסף. על פסק דין זה נסב הערעור שלפנינו. הערעור דנן 12. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הם שינו חזית בתביעתם במסגרת כתב התשובה והתשובה לבקשת הסילוק, שכן מלכתחילה נסב כתב התביעה על אכיפת ההתחייבות האישית ולא על בטלות הסכם הוויתור. מכל מקום, נטען כי היה על בית המשפט המחוזי להורות על תיקון כתב התביעה ולא על סעד קיצוני כמחיקת התביעה. עוד נטען כי עילת התביעה של המערערים נגד גוטקינד מתייחסת להתחייבות האישית, בעוד שהסכם ההלוואה כלל אינו רלוונטי לתביעה זו, והסעד שהתבקש ביחס להסכם הוויתור מהווה אך סעד נגרר לאכיפת ההתחייבות האישית – בבחינת הקדמת תרופה לטענת הגנה צפויה. כן נטען כי לא היה מקום לתבוע את בטלות הסכם הוויתור במובחן מאכיפת ההתחייבות האישית, וזאת על מנת למנוע כפל התדיינויות ונוכח הפסיקה האוסרת על תביעת סעד הצהרתי כבסיס לסעד אופרטיבי שידרוש התדיינות נוספת. משכך, נטען כי אין מקום לסלק את תביעת המערערים מחמת תניות השיפוט הזר ובשל פורום לא נאות – עילות סף הרלוונטיות להסכמי ההלוואה והוויתור גרידא. המערערים מוסיפים וטוענים, בין היתר, כי אף אם היה מקום לבחון את הסעד המתייחס להסכם הוויתור כסעד העומד בפני עצמו, הרי ששגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לסלק את התביעה על הסף בשל תניית השיפוט הזר, שכן המערערים טענו לתרמית היורדת לשורש הסכם הוויתור ואשר יש בה כדי להביא לבטלות ההסכם כולו. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לבירור התביעה, שכן המערערים הם ישראלים, גוטקינד הוא ישראלי לשעבר המבקר תכופות בישראל, ההתחייבות האישית ניתנה בישראל ואינה כוללת תניית שיפוט זר, ואף לא תידרש העדתם של עדים שוויצרים במסגרת בירור התביעה. כן נטען כי הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לבירור טענות המערערים כלפי בן דרור – אשר צירופו לתביעה היה ענייני ומחויב, בהיותו שותף לתרמית שביצע גוטקינד; כי במסגרת תביעה אחרת שהוגשה נגד גוטקינד בנסיבות זהות נדחתה טענתו לפורום לא נאות (ת"א (מחוזי חי') 1101/07 אלקרא נ' גוטקינד (26.9.2009)); וכי הזיקות שפירט בית המשפט המחוזי בהחלטתו אינן רלוונטיות לקביעת הפורום הנאות כאמור, שכן התביעה מתייחסת רק לאכיפת ההתחייבות האישית, ולא לניהול כספי המערערים או השקעתם. נטען עוד כי אין רלוונטיות בנדון לעובדה שרינת היא חברה זרה, שכן חברה זו לא היתה צד להתחייבות האישית ולא התבקש כל סעד כלפיה; וכי גוטקינד אינו יכול להיבנות מהיותה של רינת חברה זרה כאמור, שהרי הוא מכחיש את טענות המערערים לקשר בינו ובין רינת. המערערים טוענים עוד כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו בדבר התיישנות הטענות הנוגעות לאכיפת ההתחייבות האישית ובדבר שיהוי שחל בהעלאת טענות אלה. כן נטען כי התביעה נגד בן דרור סולקה ללא הנמקה, וכי בית המשפט המחוזי אף התעלם מכך שבקשת הסילוק לא נתמכה בתצהיר ערוך כדין. 13. מנגד, גוטקינד סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומוסיף, בין היתר, שיש לדחות את טענת המערערים כי הסכם הוויתור רלוונטי אך כטענת הגנה, וכי משכך אין בתניית השיפוט הזר שבו כדי להכתיב את גורל התביעה כולה. זאת, כך נטען, מאחר שהסכם הוויתור מהווה חלק בלתי נפרד מן התביעה ומן הטענות המועלות בגדרה ביחס לתרמית ולאכיפת ההתחייבות האישית, ואף הבקשה לבטלו מהווה אחד מן הסעדים המבוקשים בתביעה. כן נטען כי התביעה הוגשה גם נגד בן דרור, אשר ברי כי הטענות נגדו רלוונטיות אך לתרמית הנטענת, ואף משכך יש לדחות את טענת המערערים לפיה תביעתם נסבה אך על אכיפת ההתחייבות האישית; וכי טענת המערערים לתרמית בהסכם הוויתור אינה מובילה לבטלות אוטומטית של הסכם זה. גוטקינד מוסיף וטוען כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שהפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לבירור טענות המערערים ביחס להסכם הוויתור ולתרמית הלכאורית שהובילה לכריתתו, שכן בין הצדדים מתנהלים מזה מספר שנים הליכים משפטיים בשוויץ, העוסקים בטענות הזהות לטענות המועלות בתביעה, ואף יש ליתן משקל בהקשר זה לתועלת שתצמח מריכוז כלל ההליכים המשפטיים בנושא תחת פורום אחד. כמו כן, נטען כי המערערים עצמם יזמו הליכים משפטיים נגד גוטקינד בשוויץ; כי הסכמי ההלוואה והוויתור נערכו מול רינת – חברה זרה, ובנוגע לניהול חשבונות השקעה בשוויץ; כי התגוננות מפני טענות המערערים תחייב זימון עדים שוויצריים; וכי אף המערערים ביקשו לזמן עדים שוויצרים רבים במסגרת ההליך המתנהל נגדם בשוויץ. כן נטען כי הסתמכות המערערים על הקביעות בעניין אלקרא אינן ממין העניין. כמו כן, גוטקינד שב על טענתו החלופית לפיה יש להורות על עיכוב הליכים נוכח קיומם של הליכים תלויים ועומדים בשוויץ העוסקים בסוגיות זהות לאלה המועלות בתביעה. נטען עוד כי המערערים ביקשו בכתב תביעתם ליתן צו חוסם אשר ימנע את המשך ניהול התביעה שרינת הגישה נגדם בשוויץ, וכי יש בכך משום הודאת בעל דין בדבר זהות הטענות המועלות בשתי התביעות. 14. בן דרור סומך אף הוא את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובין היתר, טוען כי תניות השיפוט והדין הזר היו מובנות מאליהן עבור הצדדים שכן הן נובעות מכך שהסכמי ההלוואה והוויתור מהווים נדבך נוסף במערכת היחסים שהתנהלה בין הצדדים מזה מספר שנים, וכללה שירותים פיננסיים אשר ניתנו למערערים בשווויץ על-ידי גוטקינד – תושב שוויצרי, ושבמהלכם נחתמו מספר הסכמים הכוללים תניות שיפוט ודין זר מעין אלה הנדונות בענייננו. עוד נטען כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה טענתם לבטלות הסכם הוויתור היא אך טענה אגבית הטפלה לאכיפת ההתחייבות האישית, שכן היעתרות לסעד האכיפה האמור מחייבת להקדים ולברר את הטענה לבטלות הסכם הוויתור, אשר לא ניתן לבטלו בהודעת ביטול מטעם המערערים גרידא. טענת הבטלות האמורה, כך נטען, ניתנת להתברר רק בבית משפט בשוויץ ולפי הדין השוויצרי, נוכח תניות השיפוט והדין הזר, וכן מאחר שהפורום הישראלי איננו הפורום הנאות לבירורה. נטען, אפוא, כי היה על המערערים להקדים ולפנות לבית המשפט בשוויץ לשם קבלת סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם הוויתור, ורק לאחר מכן להגיש תביעה לאכיפת ההתחייבות האישית. בן דרור מוסיף וטוען כי הכרעת בית המשפט המחוזי בדבר הפורום הנאות לבירור התביעה נעשתה ביחס לטענות המערערים לגבי תרמית בכריתת הסכם הוויתור, ובהקשר זה הזיקה היחידה של הסכסוך לישראל היא אכן רק אזרחותם הישראלית של המערערים ושל בן דרור – זיקה אשר אין בה כדי להצדיק את בירור הסכסוך בישראל בשעה שיתר הזיקות הן לפורום השוויצרי. נטען כי טענות המערערים נגד קביעת בית המשפט המחוזי בנדון מתייחסות רק לזיקות הרלוונטיות לטענת אכיפת ההתחייבות האישית, ומשכך מחטיאות את המטרה, ואף מתעלמות מכך שלא ניתן לדון בטענת האכיפה מבלי להקדים ולבחון את תוקפו של הסכם הוויתור – בחינה אשר יש לעשותה בשוויץ כאמור. נטען עוד כי בבחינת הזיקות של הסכסוך לישראל או לשוויץ יש ליתן משקל אף לתניות הדין הזר; וכי הקביעות בעניין אלקרא אינן רלוונטיות לענייננו. כמו כן, בן דרור מצטרף לבקשתו החלופית של גוטקינד לעיכוב הליכים, וזאת, לטענתו, אף שהצדדים לתביעה ולהליכים המתנהלים בשוויץ אינם זהים, וכן חרף היעדר חפיפה מוחלטת בין הסוגיות הנדונות בהליכים האמורים. עוד נטען, בין היתר, כי כעניין שבשגרה מורים בתי המשפט על עיכוב הליכים בשל הליכים תלויים ועומדים המתנהלים מחוץ לישראל. דיון והכרעה 15. לאחר שנדרשנו לטענות הצדדים לפנינו – בכתב ובעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כפי שיבואר להלן. תחילה, יצוין כי לא מצאתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערערים שינו חזית בתביעתם במסגרת כתב התשובה והתשובה לבקשת הסילוק. עיון בכתב התביעה מעלה כי עיקרו נסב על תיאור התרמית הלכאורית אשר הביאה, לטענת המערערים, לכריתת הסכמי ההלוואה והוויתור. על רקע תיאור זה, הסעד המרכזי שהתבקש על-ידי המערערים בכתב תביעתם היה הצהרה על בטלות הסכם הוויתור. אמנם נכון, כי המערערים העלו בכתב התביעה אף טענות בדבר ההתחייבות האישית וביקשו את אכיפתה, אך כאמור לעיל, עיקר התביעה נסב על התרמית שנפלה, לטענת המערערים, בהסכמי ההלוואה והוויתור. משכך אין בסיס לטענת המערערים כי הסעד שעניינו בבטלות הסכם הוויתור הוא אך סעד "אגבי" או "טפל" לאכיפת ההתחייבות האישית. 16. לא זו אף זו, אני סבורה כי לא בכדי הרחיבו המערערים בטענותיהם בכתב התביעה בדבר התרמית אשר לטענתם יש בה כדי להביא לבטלות הסכם הוויתור. זאת, מאחר שבחינת הסעד שעניינו באכיפת ההתחייבות האישית יכולה להיעשות אך ורק לאחר דיון והכרעה בסוגיית תוקפו של הסכם הוויתור, אשר בגדרו, כאמור, ויתרו המערערים על זכויותיהם להעלות כל טענה הנוגעת לניהול חשבונותיהם בשווייץ (ראו והשוו: ע"א 7379/18 יצחקי נ' יצחקי, פסקה 15 (18.12.2019)). הלכה למעשה, ככל שתדחנה טענות המערערים לבטלות הסכם הוויתור מחמת תרמית, הרי שהסכם זה יעמוד בתוקפו, והם יהיו מנועים מלהעלות טענותיהם בעניין ההתחייבות האישית בפני כל פורום שיפוטי שהוא. 17. הנה כי כן, הסעד העוסק בתוקפו של הסכם הוויתור הוא סעד מהותי וחיוני בתביעה, העומד בפני עצמו, ומשכך שומה עלינו לבחון תחילה האם יש מקום שבית המשפט המחוזי ידון בסעד זה, וזאת עובר לבחינת טענות הצדדים באשר לאכיפת ההתחייבות האישית. 18. אקדים ואציין כי הצדדים הרחיבו בטענותיהם בדבר סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה – אם נוכח תניית השיפוט הזר שבהסכם הוויתור, ואם לאור דוקטרינת הפורום הנאות. ואולם, כפי שיבואר להלן, לא ראיתי להכריע בסוגיות אלה, שכן אני סבורה כי על כל פנים, יש להורות על עיכוב הליכים בתביעה עד להכרעה בדבר תוקפו של הסכם ההלוואה במסגרת התביעה שהגישה רינת נגד המערערים בשוויץ. עיכוב הליכים מחמת הליך תלוי ועומד 19. כידוע, בית המשפט מוסמך להורות על עיכוב הליך הנדון לפניו בשל קיומו של הליך תלוי ועומד הנסב על סוגיות דומות. סמכות זו נועדה לשמור על יעילות דיונית, לחסוך בעלויות הכרוכות בכפל הליכים – הן לבעלי הדין והן למערכת המשפט, וכן למנוע הכרעות סותרות. עוד נקבע כי בבחינתה של בקשה לעיכוב הליכים ייתן בית המשפט דעתו על זהות הצדדים להליכים המקבילים, זהות הסוגיות הנדונות בגדרם, מאזן הנוחות, ושיקולי המדיניות המתוארים לעיל. כמו כן, נקבע לא אחת כי ניתן להורות על עיכוב הליכים גם אם אין זהות מלאה בין בעלי הדין בהליכים התלויים ועומדים, ואף כאשר אין חפיפה מלאה בין הסוגיות הנדונות בהליכים אלה. די, אפוא, כי ההליכים עוסקים בסוגיה מהותית משותפת, אשר ההכרעה בה במסגרת אחד מהם עשויה להשליך על הדיון במשנהו (ראו: רע"א 538/19 אילוז נ' חברת א.ד.ר בנין ופיתוח (2010) בע"מ, פסקה 10 (11.3.2019); רע"א 353/20 קוגיטו קפיטל אס.אמ.אי. שותפות מוגבלת נ' ויצמן, פסקה 21 (18.5.2020)). 20. בענייננו, כפי שתואר לעיל, רינת הגישה בשוויץ תביעה נגד המערערים לאכיפת הסכם ההלוואה, ואף המערערים טענו בתשובתם לבקשת הסילוק כי הדיון בתביעה זו נסב, בין היתר, על תוקפו של הסכם זה. אמנם נכון כי הסכם ההלוואה איננו עומד בלב המחלוקת הנדונה בתביעה, ברם, הסכם זה והסכם הוויתור נחתמו באותו היום, במסגרת אותה מערכת הסכמית שלגביה טוענים המערערים לתרמית, ואף בהסכם הוויתור צוינה הזיקה בין ההסכמים כדלקמן: "The Client accepts to give full release and discharge to Eureka Finance SA and to Mr. Efraim Gutkind for their management activity under the sole condition that Rinat SA accepts to sign simultaneously a credit facility and management agreement". (וראו גם סעיף 7 להסכם ההלוואה). אשר על כן, קיומו של הליך תלוי ועומד בנוגע לתוקפו של הסכם ההלוואה משליך מיניה וביה על הדיון בתוקפו של הסכם הוויתור. במסגרת ההליך דנן טענו המערערים, כאמור, לתרמית שנפלה בהסכמי ההלוואה והוויתור, ומכאן עולה כי הדיון לגבי תוקפו של הסכם ההלוואה בשוויץ משיק לדיון בתביעה דנן ועשוי להשליך על היקפו ותוצאותיו. 21. עוד יצוין כי בתשובתם לבקשת הסילוק טענו המערערים, בעיקרו של דבר, כי אין מקום לעיכוב הליכים במקרה דנן מאחר שהתביעה עוסקת באכיפת ההתחייבות האישית, בעוד שתביעתה של רינת נסבה על אכיפת הסכם ההלוואה. ואולם, כמבואר לעיל, בטרם יידרש בית המשפט המחוזי להתחייבות האישית, עליו להקדים ולדון בתוקפו של הסכם הוויתור, והסכם זה כרוך, כאמור לעיל, בהסכם ההלוואה אשר תוקפו נדון בהליך התלוי ועומד בשוויץ. לא למותר להוסיף ולציין כי בכתב תביעתם ביקשו המערערים שבית המשפט המחוזי יוציא צו חוסם המונע את המשך בירור תביעתה של רינת בשוויץ, ואף שהללו חזרו בהם מבקשה זו, הרי שיש בה כדי להצביע על אומד דעתם לגבי זהות הסוגיות הנדונות בתביעות המקבילות. נוכח האמור, אני סבורה כי שיקולי מדיניות ויעילות אינם תומכים בקיומם של דיונים מקבילים ביחס לטענה המרכזית של המערערים בתביעה בדבר תרמית שנפלה בהסכמי ההלוואה והוויתור. 22. על רקע האמור, יצוין כי בנסיבות העניין מצאתי כי שיקולי יעילות תומכים בעיכוב הדיון דווקא בתביעה דנן, שכן זו הוגשה לאחר תביעתה של רינת (ראו והשוו: רע"א 1514/13 נאות בית וגן בע"מ נ' מועדון הכדורגל א.נ בית"ר ירושלים (2001) בע"מ, פסקה 10 (6.11.2013); עניין ויצמן, בפסקה 21), וכן מן הטעם שהפורום השוויצרי מתאים יותר לבירור הטענות הנוגעות לתרמית שנפלה לכאורה בהסכמי ההלוואה והוויתור (ראו והשוו: ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5) 817, 834 (1998)). זאת, בין היתר, מאחר שענייננו בהסכמים אשר נחתמו בין המערערים – אזרחי ישראל ותושביה, לבין רינת – חברה זרה, יוריקה – חברת שוויצרית, וגוטקינד – אזרח ישראל המתגורר שנים רבות בשוויץ, אשר לטענת המערערים, הוצג בפניהם כמנהל כספים הפועל בשוויץ. כריתתם של הסכמי ההלוואה והוויתור נועדה, בעיקרו של דבר, לאפשר למערערים "לשקם" את חשבונותיהם אשר נוהלו בבנק שוויצרי, וכן נקבע בהסכם ההלוואה כי: "Place of performance and debt collection for the Client domiciled or residing outside of Switzerland… is in Geneva, Switzerland". כמו כן, לא למותר להתייחס בהקשר זה לתניות השיפוט והדין הזר שבהסכמי ההלוואה והוויתור, אשר אף אם אין בהן כשלעצמן כדי לחייב את העברת התביעה לדיון בפני בית משפט בשוויץ (וכאמור לעיל, איני נדרשת להכרעה בנדון), הרי שהן בוודאי מעידות על ציפיות הצדדים בנוגע לפורום שבפניו ראוי להתברר סכסוך אפשרי ביניהם – בכלל, ובנוגע להסכמים האמורים בפרט. 23. כן אציין כי אמנם יש לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע לעיכוב הליכים מחמת הליך תלוי ועומד המתנהל בארץ זרה, וזאת נוכח חשיבותה של זכות הגישה לערכאות המקומיות, ולאור השוני בין העילות והסעדים העומדים לצדדים בשיטות המשפט השונות (ראו: ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477, 486 (1975); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 107-106 (1991)). ואולם, בית משפט זה הכיר באפשרות עקרונית להורות על עיכוב הליכים אף כאשר ההליך המקביל מתנהל מחוץ לישראל (ראו: רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' cent or s.a.r.l, פ"ד מב(3) 201, 205 (1988); רע"א 851/99 T. Van Doosselaere נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800, 809 (2003); סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי 423 (2013); והשוו: עניין ורבר, בעמוד 833). מן הטעמים המתוארים לעיל, ובייחוד בשל זיקתו המיוחדת של הפורום השוויצרי לטענות הנוגעות להסכמי ההלוואה והוויתור, אני סבורה כי יש לעכב את הדיון בתביעה עד להכרעה בטענות אלה במסגרת התביעה המתנהלת בשוויץ. 24. בנוסף, יצוין כי לא מצאתי שלמערערים ייגרם נזק ניכר מעיכוב ההליכים בתביעה כאמור, בעוד שכמבואר לעיל, המשך הדיון בתביעה במקביל לבירור התביעה השוויצרית עלול להביא לניהול הליכים מיותרים ולפגיעה ביעילות הדיונית. 25. לאור המקובץ, אני סבורה כי יש לעכב את הדיון בתביעה עד להכרעת בית המשפט המוסמך בשוויץ בטענות המערערים לתרמית שנפלה בהסכם ההלוואה. או אז, יוכלו המערערים לשוב ולברר את תביעתם בפני בית המשפט המחוזי, וכל טענותיהם שמורות להם בנדון. בתוך כך, שמורות לצדדים אף טענותיהם בנוגע להתיישנות התביעה. בעניין זה אעיר כי אף שעל פני הדברים הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת התביעה לאכיפת ההתחייבות האישית מחמת התיישנותה, הרי שהלכה למעשה, בפסק הדין לא נקבעו מסמרות בכל הנוגע לטענת המערערים להשהיית מירוץ ההתיישנות מחמת תרמית או התיישנות שלא מדעת, וכן צוין כי "אם אכן יקבע שכתב הויתור אינו תקף, ניתן יהא, אם בכלל, לבחון האם ניתן להסתמך על אותה התחייבות אישית נטענת" (ראו בפסקה 51 לפסק הדין). לפיכך, כאמור, אף שאלת ההתיישנות תיבחן על-ידי בית המשפט המחוזי עם חידוש הדיון בתביעה. 26. בהקשר זה, אוסיף ואציין כי אני סבורה שיש לבטל את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לדחות את התביעה לאכיפת ההתחייבות האישית בשל שיהוי בהגשתה. זאת, מאחר שסילוק תביעה על הסף בשל שיהוי מהווה סעד קיצוני, אשר יינקט רק במקרים בהם יש לראות בשיהוי משום ויתור התובע על זכותו וכאשר שיהוי זה הביא להרעת מצבו של הנתבע (ראו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקאות 19-18 (21.2.2007)). בענייננו, בית המשפט המחוזי לא קבע כי השתהות המערערים בהגשת תביעתם עומדת בתנאים האמורים לסילוקה על הסף, ומשכך אינני סבורה כי היה מקום לסעד כה קיצוני של דחיית התביעה מחמת שיהוי. 27. בטרם סיום אציין כי משבאתי לכלל מסקנה שיש לעכב את הדיון בתביעה בשל קיומו של הליך תלוי ועומד הנוגע לתוקפו של הסכם ההלוואה ולתרמית הלכאורית שנפלה בהסכמי ההלוואה והוויתור, הרי שיש בכך בוודאי כדי להביא לעיכוב הדיון אף בטענות המערערים נגד בן דרור. זאת, מאחר שהטענות נגד בן דרור נסבות אף הן על התרמית אשר נפלה לכאורה בהסכמי ההלוואה והוויתור, ומשכך אין מקום להמשיך ולבררן בטרם יכריע בית המשפט בשוויץ בנדון. 28. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, כמבואר לעיל. נוכח התוצאה, יישא כל צד בהוצאותיו. ש ו פ ט ת הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏י"ג בתשרי התשפ"א (‏1.10.2020). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18091750_R08.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1