בבית המשפט העליון
עש"מ
917/99
בפני: כבוד השופט י' זמיר
המערערת: מדינת ישראל
נגד
המשיב: עבדאללה
חמזה
ערר על גזר-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה
בתיק בד"מ 100/98 מתאריך 7.1.99
תאריך
הישיבה: י"ב באייר תשנ"ט (28.4.99)
בשם
המערערת: עו"ד חובב ארצי
בשם
המשיב: עו"ד רונן בנדל
פסק-דין
1. המשיב הורשע על ידי בית הדין למשמעת של עובדי
המדינה בעבירות משמעת לפי חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-. המדינה
מערערת על גזר הדין של בית הדין למשמעת. לטענתה, מן הראוי לנקוט נגד המשיב אמצעי
משמעת חמורים יותר מאלה שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת.
2. המשיב, כיום כבן 59 שנים, הוא איש חינוך, זה
יותר מ29- שנים. במשך שנים, לרבות השנים בהן בוצעה עבירת המשמעת, שימש כמנהל בית
הספר היסודי הממלכתי אל-אמל בעכו. הוא הודה כי במשך השנים 1993 ו1994- רכש, תמורת
10,000 ש"ח, שלוש תעודות מזויפות המעידות, כביכול, על השכלה גבוהה שרכש
באוניברסיטת חיפה: התעודה הראשונה - תעודת בוגר בחינוך (מינהל ופיקוח); התעודה
השניה - תעודת מוסמך בחינוך; והתעודה השלישית - תעודת הוראה בבתי ספר על-תיכוניים.
במשך השנים 1994 ו1995- הציג המשיב את התעודות המזויפות בפני מחלקת כוח אדם במשרד
החינוך והתרבות. על-יסוד תעודות אלה זכה לקבל במשך שנים אחדות תוספת לשכרו.
המשיב הושעה מתפקידו (ביום 22.6.1998) והועמד
לדין בפני בית משפט השלום בחיפה. הוא הודה בעובדות, אך ביקש שלא להרשיעו. הבקשה
הסתמכה בעיקר על התרומה הרבה שהמשיב העלה לחינוך, על החרטה שלו ועל הנזק שנגרם
וייגרם לו. אולם בית המשפט (השופט א' הבר) החליט להרשיע את המשיב, בעבירה של זיוף
מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ובעבירה של שימוש במסמך מזויף, וכך אמר:
"בענייננו עולה חומרתה של העבירה לאין ערוך של
הנזק הצפוי לנאשם מהרשעה, אף שהמדובר באי החזרתו לעבודתו במשרד החינוך בגילו.
חומרתה של העבירה מוצאת ביטויה בעובדה כי הנפגע איננו הפרט לבדו, אלא הציבור כולו
ומקובלים עלי בענין זה דבריה של התובעת. זיוף תעודות על ידי אנשי חינוך פוגע באמון
שרוכש הציבור למערכת החינוך, כאשר מנהל בית ספר שאמור להיות אמון על חינוך לערכי
יושר והגינות, מעורב בפרשה מעין זו ומציג בפני הממונים עליו תעודות מזויפות ורוכש
תפקידים באמצעות השימוש באותן תעודות.
במצב דברים זה המנעות מהרשעה תפגע בשיקולי הענישה
ביניהם הצורך בהרתעת הרבים משימוש בתעודות מזויפות. הוקעת מעשי העבירה ושידורו של
מסר חד משמעי בענין זיוף ככלל וזיוף תעודות אקדמאיות במישרות בכירות בפרט".
עם זאת, בית המשפט ייחס משקל רב, לעניין
העונש, לאישיותו של המשיב, וכן לתרומתו ולהישגיו בתחום החינוך, כפי שבאו לידי
ביטוי במכתבי הערכה ובקשות של אנשי ציבור, והחליט להסתפק בעונש של עבודות שירות
לתועלת הציבור, בהיקף של 300 שעות, בספריה העירונית בעכו. יתירה מזאת. בית המשפט
הוסיף ואמר: "בצעד יוצא דופן, הנני ממליץ, בלב שלם, לשקול אפשרות החזרתו של
הנאשם לתפקידו במערכת החינוך".
לאחר שהמשיב הורשע על ידי בית משפט השלום, הוא
הועמד לדין בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. הוא הודה והורשע על ידי בית
הדין בעבירות משמעת של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה (לפי סעיף
17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת)), התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו (לפי סעיף
17(4) לחוק זה), והרשעה על עבירה שיש עמה קלון (לפי סעיף 17(6) לאותו חוק). המדינה
ביקשה שבית הדין יטיל על המשיב אמצעי משמעת אלה: פיטורין לאלתר משירות המדינה;
הפחתת הגימלה המגיעה לו, במחצית הסכום, עד שיגיע לגיל 65 שנים; שלילה של מענק
הפרישה.
אולם בית הדין התחשב בכך שהמשיב הודה מיד
במעשה והביע חרטה עמוקה, וכן בכך שבית משפט השלום המליץ לשקול אפשרות החזרתו של
הנאשם במערכת החינוך, ולכן החליט להטיל על המשיב אמצעי משמעת לקולה. ואלה אמצעי
המשמעת שנקבעו על ידי בית הדין:
"1. נזיפה חמורה;
2. הורדה בדרגה אחת לשנה אחת;
3. הפקעת משכורת חודשית קובעת
אחת, ב12- ניכויים חדשיים, שווים ורצופים;
4. אם ובמידה שלא החזיר
את מה שהשיג שלא כדין על ידי ה'תעודות' - נושא האישום והתובענה - עליו להחזיר
למעבידו, לפי סעיף 35 לחוק.
5. המלצה בלבד -
להחזירו לתפקידו הקודם".
על גזר דין זה הוגש הערעור. המדינה טוענת
בערעור כי בית הדין שקל אמצעי המשמעת הראויים רק מנקודת המבט של הענישה, ולא
מנקודת המבט של התפקוד והתדמית של השירות הציבורי.
אכן, יש הבדל בין הדין הפלילי, שעיקרו ענישה,
לבין הדין המשמעתי, שעיקרו מניעה. בהבדל זה טמונה גם ההצדקה לעצם הקיום של הליך
משמעתי לאחר שנסתיים ההליך הפלילי. ראו, לדוגמה, בג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית
הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד יא 856. בעש"מ 5282/98 מדינת
ישראל נ' כתב (טרם פורסם) אמרתי כך:
"המשקל הראוי לייחס לנסיבות בהן בוצעה העבירה
הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחת בדין המשמעתי.
בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית
עיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה
או התדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות.
לכן השאלה העיקרית היא, מה ההשלכה שתהיה על שירות המדינה, אם עובד המדינה שהורשע
בעבירת שוחד, יורשה להמשיך את עבודתו בשירות המדינה".
המדינה טוענת בערעור כי אמצעי המשמעת שנגזרו
על המשיב אינם משרתים כנדרש את התכלית של הדין המשמעתי. וכך נאמר בהודעת הערעור:
"המערערת תטען כי מורה ומנהל בית ספר שחטא
במעשים מסוג המעשים שביצע המשיב, אינו ראוי עוד לשמש כאיש חינוך, ומקומו לא יכירנו
במערכת החינוך, וכי המשך שירותו של המשיב במערכת החינוך יפגע קשות בתפקוד המערכת
ובתדמיתה. שכן, העבירות החמורות שביצע ושיש עמן קלון, שוללות מן המשיב את יכולתו
להוות דמות חינוכית ראויה בעיני תלמידיו, עמיתיו המורים והכפופים לו. כמו כן,
השארתו במערכת החינוך תפגע קשות בדמותה של המערכת בעיני הציבור, שידע שאנשים
שנכשלו בעבירות חמורות של זיוף ומרמה בשל בצע כסף, משמשים בה בתפקידי חינוך".
לפיכך ביקשה המדינה כי בית המשפט יחמיר את
אמצעי המשמעת שנגזרו על המשיב. בא-כוח המדינה ציין, בעת הדיון, כי המדינה שקלה
מחדש את עמדתה לעניין אמצעי המשמעת הראויים בנסיבות המקרה. היא הגיעה למסקנה,
בהתחשב בתרומתו של המשיב למערכת החינוך במשך שנים רבות, וכן בהתחשב בגילו, שלא
לבקש הפחתה של הגימלה או שלילה של מענק הפרישה. אולם, היא עומדת על דעתה ועל בקשתה
שהמשיב צריך להיות מפוטר לאלתר משירות המדינה.
השאלה מה הם אמצעי המשמעת הראויים תלוייה,
כמובן, בנסיבות המקרה. בין היתר, יש להתחשב, נוסף לנסיבות האישיות של הנאשם, גם
בחומרת העבירה וגם בתפקיד הנאשם. אלה הם שיקולים שיש להם חשיבות רבה לעניין התפקוד
והתדמית של השירות הציבורי. הם עשויים להוסיף או לגרוע ממידת הקלון הכרוכה בעבירה,
ולהשפיע גם על ההחלטה בשאלה מה הם אמצעי המשמעת הראויים. בהתאם לכך, הרשעה בעבירה
מסויימת, כגון עבירה של זיוף מסמך, כמו במקרה שלפנינו, עשויה להצדיק אמצעי משמעת
שונים במקרים שונים, בין היתר בהתחשב במעמד ובתפקיד של עובד המדינה שנמצא אשם
באותה עבירה. בעש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר (טרם פורסם) אמרתי
(בפיסקה 20 לפסק הדין) כך:
"ההתנהגות ההולמת הנדרשת מעובד המדינה, אם כלפי
עובד אחר ואם כלפי אדם מבחוץ, עשוייה להשתנות על פי התפקיד (ובכלל זה המעמד
והסמכות) שלעובד המדינה. כך עולה גם מסעיף 17(3) לחוק המשמעת, שאינו קובע כי עובד
המדינה אשם בעבירת משמעת אם התנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, אלא אם התנהג
התנהגות שאינה הולמת 'תפקידו כעובד מדינה'. כלומר, סטנדרד ההתנהגות הנדרשת מעובד
המדינה מוכתב על ידי שני נתונים עיקריים: ראשית, על ידי מעמדו כעובד המדינה; שנית,
על ידי תפקידו בשירות המדינה. בהתאם לתפקיד, אפשר שסטנדרד ההתנהגות הנדרשת מעובד
מדינה בתפקיד מסויים יהיה, בשל מהות התפקיד, גבוה יותר מסטנדרד ההתנהגות של עובדי
המדינה בדרך כלל. ראו עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד
מט(5) 184, 191. אפשר, לכן, שהתנהגות של עובד מדינה בתפקיד מסויים, אף שלא תיחשב
התנהגות בלתי הולמת לגבי עובדי המדינה בדרך כלל, תיחשב התנהגות בלתי הולמת לגבי
אותו עובד...
התפקיד של מורה מחייב, מעצם מהותו, סטנדרד התנהגות
גבוה, במיוחד כלפי התלמידים. מורה מוצב בדרך כלל בעמדה של מורה כלפי התלמידים:
ניתנת בידו סמכות לקבוע אם, ובאיזו מידה, יצליח התלמיד בלימודים. מעבר לכך. המורה
מוצב בעמדה של חינוך כלפי התלמידים. היא מקנה לו מעמד וסמכות בעיני התלמידים. אך
היא גם מטילה עליו אחריות מיוחדת כלפי התלמידים. הציבור, המפקיד את התלמידים בידי
המורה, סומך עליו שיעשה כל שביכולתו כדי לקדם אותם. זהו תפקיד שיש בו נאמנות. שכן,
כל עובד ציבור הוא נאמן הציבור. ראו בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי
לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 774. מורה, כלפי התלמידים, על אחת כמה
וכמה".
במשפט בן אשר נאמרו הדברים בהקשר של
הטרדה מינית מצד מורה כלפי תלמידה. אך, כמובן, הדברים אינם מוגבלים להקשר זה. הם
חלים לגבי מורה, בדרך כלל, לגבי עבירה שיש עמה קלון. והם חלים בגדר קל וחומר, לגבי
מנהל בית ספר. מנהל בית ספר אמור להיות, כחלק מתפקידו, גם דמות מחנכת. מכל מקום,
גם אם אין באישיותו משום דוגמה חיובית, שיש בה כדי לשמש מופת להתנהגות ודגם
לחיקוי, אסור לו לשמש דוגמה שלילית. לכן צריך בדרך כלל להימנע מלכתחילה ממינוי אדם
שדבקה בו הרשעה שיש עמה קלון לתפקיד של מנהל בית ספר. ואם דבקה בו הרשעה כזאת תוך
כדי כהונה כמנהל בית ספר, צריך בדרך כלל להעביר אותו מתפקיד זה. שכן מנהל בית ספר
שיש עליו כתם של קלון אינו יכול למלא את תפקידו החינוכי כנדרש. גם אם הוא מנהל את
בית הספר ביעילות, ואפילו אם הוא מצליח להוביל את התלמידים להישגים בלימודים, עצם
הקלון שדבק בו פוסל אותו. האם הוא יוכל לחנך את התלמידים באופן אישי, או להנהיג את
המורים או להנהיג את המורים כדי שיחנכו את התלמידים, לערכים של יושר ומוסר? האם
יהיה בידו להטיף מוסר, לתלמידים או למורים, אם יסטו מדרך הישר? האם תהיה לו סמכות
מוסרית לנקוט אמצעי ענישה נגד תלמדי שסרח? לא זו בלבד. הקלון שדבק במנהל בית ספר
עלול, אם יישאר בתפקידו, לדבוק במערכת החינוך כולה, שתיראה כאילו היא אדישה לערכים
של שמירת החוק וכיבוד המוסר. וכיצד תוכל מערכת זאת, לאחר מכן להקפיד כלפי מנהלים
אחרים, ואפילו כלפי מורים מן השורה, על התנהגות הולמת? קיצורו של דבר, התפקוד
הנדרש ממנהל בית ספר, והתדמית הראויה של מערכת החינוך, אינם מתיישבים עם המשך
הכהונה של מנהל בית ספר שהורשע על ידי בית המשפט בעבירה שיש עמה קלון.
אכן, ייתכנו מקרים חריגים, שאפשר להסביר אותם
ככשלון רגעי וחולף בנסיבות מיוחדות, שאינו מחייב צעד קיצוני של פיטורים. אולם לא
זה המקרה שלפנינו. המשיב אמנם טען שהוא נתפתה, כאשר השתתף בסדנה למנהלים
באוניברסיטת חיפה, להצעה לרכוש את התעודות המזויפות. אך גם כך, לא היה זה כשלון
רגעי. הוא שיתף פעולה במלאכת הזיוף, לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, לאורך זמן. כל פעם
שילם כסף רב עבור התעודה. ולאחר מכן, ככל הנראה על פי תכנון מראש, הגיש את התעודות
למשרד החינוך והתרבות, פעם ועוד פעם, כדי לקבל תוספות לשכר. זוהי דרך התנהגות שיש
בה כדי ללמד על רמת ערכיות. התנהגות כזאת אינה מתיישבת עם התפקיד של מנהל בית ספר.
אכן, המשיב זוקף לזכותו הישגים של ממש כמורה
וכמנהל, ואף זכה להערכה ושבח מצד רבים וטובים, חברים לעבודה ואנשי ציבור. אולם אין
באלה כדי לחסן אותו מפני אמצעי משמעת, ככל שיידרש מן הבחינה של טובת הציבור
והמינהל הציבורי, כאשר כשל בצורה חמורה. יפים לכאן דברים שאמר הנשיא שמגר
בעש"מ 8/83 מדינת ישראל נ' שחאדה, פ"ד לח(1) 305. הנשיא שמגר
החליט להחמיר את אמצעי המשמעת שבית הדין למשמעת גזר על עובד המדינה, לאחר שהורשע
בעבירות של גניבה על ידי עובד ציבור וזיוף על ידי עובד ציבור, וגזר את דינו
לפיטורים משירות המדינה. וכך אמר (בעמ' 308-307):
"אין ספק, כי המשך עבודתו בשירות המדינה חשוב
לפרנסת בני משפחתו של המשיב, ועיקרו של דבר, אין גם ספק כי צבר הרבה זכויות בזמן
שירותו. אולם מסקנתו של בית הדין למשמעת משמעותה אחת והיא, כי זכויות, אותן צובר
אדם, יכולות לפטור אותו מן המסקנה המתבקשת באופן ברור וגלוי מאופי המעשה אותו עשה.
מראיתו ותדמיתו של שירות המדינה נשפטות על-פי התנהגותם של אלה המשרתים בו... האם
האמון בעובדי הציבור יוכל להימשך, אם יהיו ביניהם כאלה שאמנם מעלו בתפקידם ושלחו
יד בכספים אך ממשיכים בשירות, בניגוד לאמת המידה המקובלת, מכיוון שבעבר מילאו את
תפקידם ללא דופי? דומה, כי התשובה מתבקשת מאליה, וכי יש מעשים, שלפי עצם אופיים
מקטינים באופן מהותי ביותר את המשקל, שניתן לייחס להתנהגות בעבר".
מן הבחינה של המשיב, העברתו מתפקידו ופיטוריו
משרות המדינה, כאשר ספק אם יהיה בידו להשיג עכשיו עבודה ראויה, הם מחיר כבד מאד.
יש מקום להצטער שכך הוא מסיים קריירה מוצלחת. אך הוא אכל בוסר, ואם יורשה להישאר
בתפקידו, שיני התלמידים תקהינה. אין לכך הצדקה.
לפיכך אני מחליט לקבל את ערעור המדינה, לבטל
את אמצעי המשמעת שנקבעו על ידי בית הדין למשמעת, ולקבוע כי המשיב יפוטר לאלתר
משירות המדינה.
אין בכך כדי לפגוע בהחלטה של בית הדין למשמעת,
לפי סעיף 35 לחוק שירות המדינה (משמעת), כי על המשיב להחזיר למדינה את סכום הכסף
שהשיג ממנה על ידי מעשה העבירה שלו.
כאמור המדינה לא ביקשה לפגוע בזכותו של המשיב
לגימלה או למענק פרישה, ואיני רואה טעם להחמיר עם המשיב יותר מן המדינה.
ניתן היום, ט"ז באייר תשנ"ט
(2.5.99).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99009170.I04