מלכה[אמא] ורוני ואח' טווקולי נ. שוטה ,מנהל אגף רו'פ בעת'א וה

פסק-דין בתיק עע"ם 9168/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 9168/05 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערערים: מלכה [אמא] ורוני טווקולי נ ג ד המשיבים: 1. שוטה חובל, מנהל אגף רישוי ופיקוח בעיריית תל-אביב-יפו; הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב 2. ועדת ערר מחוז תל-אביב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים בעת"מ 3012/04 מיום 22.8.05, שניתן על ידי כבוד השופט ע' מודריק תאריך הישיבה: י"ט באדר ב' התשס"ח (26.3.08) בשם המערערים: בעצמם בשם המשיבים 1: עו"ד כרמית פרוסט בשם המשיבה 2: עו"ד איתי רביד פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופט ע' מודריק) בעת"מ 3012/04. רקע 1. המערערים מתגוררים בבית משותף הממוקם ברח' אשרמן 31 – 33 בתל-אביב (גוש 6163, חלקה 38). המערערים פנו למשיבה 1 (הועדה המקומית) בבקשה לקבלת היתר בניה להרחבת דירתם ולבניית גג שטוח במקום גג רעפים. הועדה המקומית קבעה (ביום 25.6.03) כי הבקשה מחייבת נקיטה בהליך של הקלה. המערערים פנו ליושב-ראש הועדה המחוזית בבקשה למתן פטור מהליכי הפרסום הנדרשים בהליך של הקלה, לפי הוראת סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). יושב-ראש הועדה המחוזית החליט (ביום 20.7.03) לפטור את המערערים "מחובת פרסום בעתון ומחובת מסירת הודעות" (להלן: החלטת הפטור הראשונה). כפי העולה מפסק הדין קמא, באותו שלב לא היה ברור – הן לועדה המקומית, הן ליושב-ראש הועדה המחוזית – כי הבקשה כוללת בחובה גם בקשה לבניית גג שטוח, ונראה היה כי מבוקשם של המערערים הוא להרחבת דירתם בלבד. בהמשך הדברים החליטה הועדה המקומית (ביום 8.10.03) לאשר עקרונית את הרחבת הדירה, והוסיפה וקבעה כי "אם הבקשה מתייחסת לגג שטוח יש לפרסם על כך הקלה". המערערים שבו ופנו ליושב-ראש הועדה המחוזית בבקשה נוספת למתן פטור מהליכי הפרסום הנדרשים. יושב-ראש הועדה המחוזית החליט (ביום 5.2.04) לפטור את המערערים מחובת פרסום הודעה בעיתון בלבד. נוסף לאלה, קיבלה הועדה המקומית בישיבתה מיום 8.10.03 החלטה בבקשה להיתר לפתיחת דלת לחצר שהגיש דייר אחר בבניין, מר עופר ענבר (להלן: ענבר). ההתנגדויות שהוגשו לבקשה זו (ובכלל אלה, מטעם המערערים) נדחו, והיא אושרה. על החלטות הועדה המקומית השיגו המערערים לפני המשיבה 2 (ועדת הערר). בהחלטה מיום 14.6.04 קבעה ועדת הערר כי ניתן לאשר את הרחבת הדירה (ועניין זה אינו עומד לדיון לפנינו). ועדת הערר קבעה כי יש לנקוט בהליך של הקלה בעניין הבקשה לבניית גג שטוח. הועדה ציינה כי יושב-ראש הועדה המחוזית העניק למערערים פטור מפרסום דבר הבקשה להקלה בעיתון, אך עליהם לעמוד בדרישות הפרסום הנוספות שבסעיף 149 לחוק התכנון והבניה. בהתייחס לבקשת ענבר לפתיחת דלת לחצר, נקבע כי "אם יתברר כי כל הדיירים האחרים להוציא את העוררים מסכימים ליציאה לחצר ניתן יהיה לאשרה ... במידה וישנם דיירים נוספים המתנגדים לבקשה בעיקר מקרב בנינם של משיב מס' 2 [ענבר] שעשויים אכן להיפגע מן השימוש בחצר שהיא הרכוש המשותף – אנו סבורים כי אין לאשר את הבקשה". בהחלטה נוספת מיום 31.10.04, בהמשך לפניות מטעמו של ענבר ולהחלטות נוספות שנתנה, קבעה יושבת-ראש ועדת הערר כי ניתן לאשר את בקשתו של ענבר; וזאת לאחר שנמסר כי 33 מתוך 36 בעלי הדירות בבית המשותף הסכימו לבקשתו של ענבר, ונמסרה הודעה המפרטת את הנסיבות הנוגעות לשלושת בעלי הדירות שלא נתנו הסכמתם. בין לבין, הדפיסו המערערים בעצמם הודעה בדבר בקשת ההיתר שהגישו, והזמינו את בעלי הזכויות הרלבנטיים לעיין בבקשה ולהגיש התנגדויות כדין. בהמשך לכך, מסר מהנדס העיר תל-אביב למערערים, במכתבים מיום 19.10.04 ומיום 17.11.04, כי ההליכים בהם נקטו אינם עומדים בדרישות החוק ואינם תואמים את החלטת ועדת הערר. הודע למערערים כי עליהם לפעול "עפ"י הנחיות מח' הרישוי ולהשתמש בשירותי קבלן הפרסומים איתו עובדת עיריית ת"א. לאחר שיתבצע הנ"ל, נוכל לדון בבקשתך". למען השלמת התמונה יצוין, כי – כפי שמבהיר בית המשפט לענינים מינהליים – המערערים בנו את הבנייה נושא העתירה, בלא שניתן להם היתר לכך, ובגין כך ננקט נגדם הליך פלילי, אשר עודנו תלוי ועומד. 2. נגד החלטות אלה של מוסדות התכנון, הן בעניינם של המערערים, הן בעניינו של ענבר, הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. ביום 22.8.05 ניתן פסק דין בעתירה. בית המשפט דחה את טענת המערערים לפיה לא היה מקום לנקוט בהליך של הקלה בעניין בקשתם לבניית גג שטוח. כן נדחו טענות המערערים נגד החלטת יושב-ראש הועדה המחוזית לפטור אותם מחובת פרסום בעיתון בלבד, ונדחתה טענתם כי די היה ב"ביצוע עצמאי" של הליכי הפרסום. בית המשפט המשיך ודן בטענות הנוגעות לאישור הבקשה לפתיחת הדלת לחצר. נקבע כי מכיוון שענבר לא צורף כמשיב לעתירה, "ולפי שענבר עלול להיפגע מתוצאות הדיון בעתירה היה עלי למחוק את חלק העתירה הנוגע לו או לא לדון בחלק זה כל עיקר". עם זאת קבע בית המשפט כי אין צורך להורות כן, משום שלגופם של דברים, אין מקום להתערב בהחלטה להעניק לענבר היתר. נוסף על כך, דחה בית המשפט את דרישת המערערים לסעד כספי וקבע כי "בית המשפט לעניינים מנהליים אינו דן, במסגרת עתירה מנהלית בתובענות כספיות ... לשם כך יש להגיש תובענה אזרחית או תובענה מנהלית אם מתקיימת עילת תובענה מנהלית" (בגדרי העתירה נדון גם היתר שניתן לשכן אחר, שלמה בורה, שהוא בעל זכויות בקומת הקרקע באגף 29 בבית המשותף. אין אנו מפרטים את הדיון בעניין זה, שכן הסעדים המבוקשים בכתב הערעור אינם מכוונים אליו). נוכח כל אלה, נדחתה העתירה. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 3. המערערים מבקשים כי נורה לועדה המקומית להעניק להם היתר בניה, ולבטל את ההיתר שניתן לענבר. לטענתם, לא היה מקום לנקוט בהליך של הקלה, שכן מכוח תכנית המתאר החלה הם רשאים לבנות גג שטוח. כן טוענים הם כי היה על יושב-ראש הועדה המחוזית ליתן להם פטור מלא מהליכי הפרסום, כפי שנעשה בהחלטת הפטור הראשונה; וכי הליכי הפרסום שבוצעו על ידם נעשו כדין. המערערים ממשיכים וטוענים כי בהליך מתן ההיתר לענבר נפלו פגמים שונים, וכי לא היה מקום לאשרו, שכן הוא מביא להצמדה של שטח משותף לדירתו של ענבר. נוסף לאלה עותרים המערערים לקבלת פיצוי כספי, בין השאר, בגין השטחים המשותפים עליהם, לטענתם, השתלטו השכנים. הועדה המקומית מתנגדת לערעור. לטענתה, בדין קבע בית המשפט קמא כי היה על המערערים לנקוט בהליך של הקלה בעניין בקשתם להיתר לבניית גג שטוח, וכי "הביצוע העצמי" של הליכי הפרסום אינו עונה על דרישות החוק. בהתייחס להיתר שניתן לענבר מציינת הועדה המקומית כי היא פעלה בהתאם להחלטת ועדת הערר, שנמצאה חוקית וסבירה. עוד נטען כי בדין קבע בית המשפט כי אינו מוסמך לדון בתביעתם הכספית של המערערים. ועדת הערר טוענת כי דין הערעור להידחות על הסף בשל כך שהמערערים עשו דין לעצמם ובנו את המבוקש על ידם ללא היתר. עוד נטען כי דין הערעור בנוגע להיתר לפתיחת הדלת לחצר להידחות על הסף בשל אי צירוף משיבים. לגוף הנטען סבורה ועדת הערר כי ההחלטה שניתנה על ידה היתה סבירה, יסודה בשיקולים תכנוניים ענייניים, וכפי שקבע בית המשפט קמא, לא היה כל מקום להתערב בה. דיון והכרעה ההיתר לפתיחת הדלת לחצר 4. המערערים מלינים על ההיתר שניתן לענבר לפתיחת דלת לחצר. בית המשפט קבע, כאמור, כי דין העתירה בהיבט זה היה להימחק מחמת אי צירופו של ענבר כמשיב לעתירה, אך לא הורה כן, לאחר שמצא כי גם לגופה לא נפל פגם בהחלטה. לטעמנו, די בנימוק הראשון להביא למחיקת העתירה ולדחיית הערעור בראש זה. תקנה 6 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000 (להלן: התקנות) קובעת כך: "משיבים בעתירה (א) המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה. (ב) בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להורות על מחיקת עתירה אם לא צורף משיב ראוי, או להורות על צירופו של עותר או משיב, וכן על מחיקת משיב או עותר שצורף לעתירה". ההוראה שבסיפא לתקנה 6(א) לתקנות מעגנת את הכלל שנקבע בפסיקת בית משפט זה, לפיו יש לצרף כמשיב לעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק את מי שעלול להיפגע מקבלתה. על הכלל, טעמיו והחריגים לו, נאמרו הדברים הבאים מפי השופט י' זמיר, היפים לענייננו: "יש לצרף כמשיבים [לעתירה] גם גופים ואנשים אחרים, שאף כי בית המשפט אינו מתבקש לצוות עליהם דבר, הם עלולים להיפגע באופן ממשי מצו שייצא, אם ייצא, מאת בית המשפט. אלה הם בדרך כלל גופים ואנשים פרטיים ... אכן אין זה כלל של ברזל. בנסיבות מסוימות אפשר שבית המשפט לא יקפיד עם העותר בעניין זה, כגון, אם הפגיעה בצד שלישי מזערית, אם יש יסוד להניח כי אין הוא מעוניין לטעון לפני בית המשפט, או אם ברור כי אחד המשיבים יציג באופן מלא וטוב גם את הטענות הנוגעות לאותו צד ... אך הכלל הוא כלל, ולא פעם דחה בית המשפט עתירות שלא קיימו את הכלל ... וטעמו של דבר ברור מאליו. ראשית, חס וחלילה לבית המשפט לפגוע בזכויותיו של אדם, או להרשות לאחר לפגוע בזכויותיו של אדם, בלי שניתנה לאותו אדם הזדמנות נאותה להציג את עניינו לפני בית המשפט. ושנית, מי שנוגע לעניין ועלול להיפגע מצו של בית המשפט, אין כמוהו להציג את הצד שכנגד, כדי שבית המשפט יוכל לבסס את החלטתו על תמונה שלמה ואמינה של המצב" (בג"צ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415 (1994); כן ראו: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי – עילות הסף 303 – 316 (2008)). 5. במקרה שלפנינו, לא צורף ענבר כמשיב לעתירה, הגם שזו תוקפת את היתר הבניה שניתן לו, והוא בבחינת "מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה". המקרה שלפנינו גם אינו נמנה על המקרים בהם לא יקפיד בית המשפט על קיום הכלל, אלא ההיפך הוא הנכון. אם תתקבל העתירה יהיה ענבר הנפגע העיקרי (שלא לומר הבלעדי) מכך. בנוסף, בראש זה של הערעור, שנסב על מחלוקת בין דיירים בבית משותף, ועל הליכי הטיפול בבקשתו של ענבר, יש חשיבות לצירופו על מנת להבהיר את התשתית העובדתית במלואה. לא למותר לציין עוד, כי במהלך הדיון בעתירה לא ראו המערערים לצרף את ענבר כמשיב לעתירה, הגם שבהחלטתו מיום 27.1.05 ציין בית המשפט – ויפה עשה – כי הודיע למערערים שעליהם לשקול "אם יש מקום לצרף גם צדדים נפגעים אחרים" וניתנה להם הרשות לעשות כן. בנסיבות אלה, די היה באי צירופו של ענבר כמשיב לעתירה כדי להביא למחיקתה. ממילא, גם דין הערעור בעניין ההיתר שניתן לענבר לפתיחת הדלת לחצר (שגם במסגרתו לא התבקש צירופו כמשיב – וראו החלטת השופטת ע' ארבל מיום 27.11.05) להידחות. בנסיבות אלה למותר הוא להידרש לטענות המערערים בהקשר זה, המכוונות לגופה של ההחלטה. הרחבת הגג 6. נמשיך ונבחן את טענות המערערים הנוגעות לבקשתם לבניית גג שטוח. טענה ראשונה שהעלו המערערים הינה כי לא היה מקום להורות להם לנקוט בהליך של הקלה. בית המשפט קמא דחה הטענה, תוך שהוא מתייחס להוראת סעיף 12(ב) לתקנון תכנית המתאר החלה – תכנית המתאר המפורטת מס' 2327 (להלן: תכנית 2327) – עליה ביקשו המערערים להישען: "אין חולק כי במתאר שבו עובר רחוב אשרמן ובו ממוקם, בין היתר, הבית המשותף, חלה תוכנית 2327 שתכליתה להסדיר שיפור תנאי דיור באמצעות תוספת שטחי בניה. לפי תוכנית זו 'כל הגגות בקומה העליונה [של בתים מטיפוס הבית המשותף] יהיו גגות רעפים'. ברור כשמש כי בקשה להיתר החורג מדרישות התב"ע במובן של בניית גג שטוח, היא בקשה ל'הקלה' המצריכה, באורח עקרוני נקיטת הליכי הקלה בהתאם להוראות סעיף 149 לחוק התכנון והבניה. העותרים גורסים כי הליך ההקלה בעניינם מיותר לאור הוראת סעיף 12(ב) של תוכנית 2327 לאמור: 'היתר הבנייה יחייב הקמת אגף שלם של הרחבות לכל גובה הבית בשלב אחד'. הווה אומר, כיון שניתן היתר הרחבה באגף 31 לשתי הקומות התחתונות ממילא ההיתר מקיף גם את הקומה העליונה והליכי ההקלה שננקטו לעניין הקומות התחתונות 'תופסים' גם לעניין הקומה העליונה. יתר על כן, בעלי הזכויות באגף 29 שביקשו להתיר להם הרחבה מנועים מלהתנגד להרחבת הקומה העליונה. הגישה הזאת נכונה וועדת הערר קיבלה אותה. אולם במה דברים אמורים? בהרחבה של הקומה העליונה התואמת להוראות התב"ע. שכן כאשר בעלי הזכויות באגף 29 הגישו בקשה להרחבה נכללה בכך – ולו מכללא – הסכמה להרחבה דומה גם בקומה העליונה. אולם משעה שבקשת ההרחבה בקומה העליונה אינה דומה ואינה הולמת את דרישות התב"ע אין מנוס אלא לראותה כבקשה להקלה המצריכה נקיטת הליכי הקלה (שלא יהוו כפילות משום שהבקשה היא מסוג שונה בפרטיו). כך וכך החליטה ועדת הערר ואין למצוא שמץ של פסול או אי חוקיות בהחלטתה" (עמ' 8 – 9 לפסק הדין, הדגשות במקור). מסקנתו של בית המשפט לפיה אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר כי יש לנקוט בהליך של הקלה, מקובלת עלינו. משמבקשים המערערים לחרוג מהוראות התכנית המחייבות בניית גג רעפים, עליהם לנקוט בהליך של הקלה, כפי שמתחייב במקרה של סטייה מהוראות התכנית (ראו הגדרת המונח "הקלה" שבסעיף 1 לחוק התכנון והבניה; ע"א 6291/95 בן יקר חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה מודיעין, פ"ד נא(2) 825, 850 (1997); ע"א 5927/98 בחוס נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה, פ"ד נז(5) 752, 761 (2003)). מקובלת עלינו גם מסקנתו של בית המשפט, לפיה בהוראת סעיף 12(ב) לתכנית 2327, אליה הפנו המערערים, אין כדי לפטור אותם מן החובה לקיים הליך של הקלה. 7. בערעור מטעמם מפנים המערערים גם להוראת סעיף 12(ד) לתקנון תכנית 2327 הקובעת כי "בבניינים שבהם קיימת כבר הרחבה שאינה תואמת את ההרחבות המוצעות לפי תכנית זו, תהיה רשאית הועדה לקבוע תנאים מיוחדים על מנת לתאם את ההרחבות המוצעות עם הקיימות, לרבות דרישה להרוס בניה לא תואמת". המערערים טוענים כי באגף אחר בבניין נבנה גג שטוח, ולכן היה על הועדה המקומית לאשר את בקשתם לבניית גג שטוח מכוח הוראת סעיף 12(ד) האמורה, ומבלי לקיים הליך של הקלה (טענה זו לא נדונה בפסק דינו של בית המשפט קמא). כאסמכתא לטענתם זו הציגו המערערים היתר בניה שהוצא בשנת 1988 ל"הגדלת 3 דירות בקומות א', ב' ג' באגף אחד, בחזית המזרחית של הבנין" (מוצג נ/12) ובתמונות המעידות כי באותו אגף נבנה גג שטוח (מוצג נ/21). הועדה המקומית מצידה טוענת כי עניינה של ההוראה האמורה בהרחבות שבוצעו עובר לכניסת תכנית 2327 לתוקפה (ביום 9.10.86), ואילו ההרחבה אליה מפנים המערערים בוצעה לאחר מכן. כן טוענת הועדה המקומית כי המצב העובדתי העולה מן המסמך שהוצג (נ/12) אינו מדויק ולוקה בחסר, ומכל מקום לא ניתן ללמוד ממנו על הנעשה. אין לנו צורך להכריע בשאלת נפקותו של המסמך נ/12, שכן מסמך זה, כעולה ממנו, מתייחס להרחבה שבוצעה לאחר כניסת תכנית 2327 לתוקפה. מקובלת עלינו הפרשנות בה נקטה הועדה המקומית, לפיה הוראת סעיף 12(ד) לתקנון התכנית מתייחסת להרחבות שבוצעו קודם לכניסת התכנית לתוקף ולא לאחריה. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשונה של הוראת הסעיף שעניינה ב"בניינים שבהם קיימת כבר הרחבה שאינה תואמת את ההרחבות המוצעות לפי תוכנית זו", וכפי שנפסק "נקודת המוצא בפרשנות התכנית, כמו בפרשנות כל דבר חקיקה, היא לשון התכנית, לה יש ליתן את המשמעות המקובלת והרגילה" (ע"א 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ' מייזליק (לא פורסם, 30.1.06) פסקה 6). המערערים לא הציגו כל תשתית שתצדיק התערבות בפרשנות זו הננקטת על ידי הועדה המקומית, אשר יזמה את תכנית 2723 ומופקדת על הליכי הרישוי מכוחה (השוו: עע"מ 9654/06 החברה להגנת הטבע נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה (לא פורסם, 5.5.08) פסקה 13). בשולי הדברים נעיר, כי שאלה היא האם מכוחה של הוראת סעיף 12(ד) לתקנון התכנית ניתן – כשיטת המערערים – לקבוע תנאים החורגים מהוראות התכנית, בלא שיידרש קיום הליך של הקלה. נוכח התוצאה אליה הגענו, בדבר העדר תחולתה של ההוראה, אין לנו צורך להכריע בכך. 8. נמשיך ונבחן את טענת המערערים נגד החלטת יושב-ראש הועדה המחוזית ליתן להם פטור מפרסום הבקשה להקלה בעיתון בלבד, אך לא מ"חובת מסירת הודעות". סעיף 149(א) לחוק התכנון והבניה קובע כי אחד התנאים המוקדמים למתן הקלה על ידי הועדה המקומית הוא פרסום דבר הגשת הבקשה להקלה והמועדים להגשת התנגדויות לה בשלוש דרכים, המנויות בסעיפים 149(א)(1) – (2א) לחוק: האחת, פרסום הודעה בעיתון (להלן: פרסום בעיתון); השנייה, הצגת הודעה ב"מקום בולט בחזית הקרקע או הבנין שעליהם חלה הבקשה" (להלן: הצגת הודעה); והשלישית, מסירת הודעה "לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבנין שלגביהם הוגשה הבקשה ... לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבנין הגובלים בקרקע או בבנין שלגביהם הוגשה הבקשה ... [ו]לכל הבעלים והמחזיקים בקרקע או בבנין, אשר לדעת הועדה ייפגעו או עלולים להיפגע מאישור הבקשה" (להלן: מסירת הודעות אישיות). סעיף 149(ב) לחוק התכנון והבניה ממשיך וקובע כך: "תנאים מוקדמים למתן היתר לשימוש חורג או למתן הקלות יושב ראש הועדה המחוזית רשאי, בכפוף לתקנות שיתקין שר הפנים, לקבוע כי על בקשה מסויימת או על סוגים מסויימים של בקשות לא יחולו הוראות סעיף זה, כולן או מקצתן; הורה יושב ראש הועדה המחוזית כאמור, יקבע את ההוראות שיחולו על התכנית". במקרה שלפנינו פעל יושב-ראש הועדה המחוזית בגדר סמכותו האמורה. בהחלטת הפטור הראשונה, החליט לפטור את המערערים "מחובת פרסום בעיתון ומחובת מסירת הודעות". בהחלטתו השניה, עליה מלינים המערערים, החליט יושב-ראש הועדה לפטור את המערערים "מחובת פרסום ההקלה בעיתון בלבד". יושב-ראש הועדה המחוזית לא צורף כמשיב לעתירה, ועמדתו לא נשמעה, ומשכך, ונוכח הוראת הרישא לתקנה 6(א) לתקנות, שהובאה לעיל, יש קושי של ממש להידרש לטענות הנוגעות להחלטה זו. גם בנפרד מהאמור, לא הונחה בפנינו כל תשתית שיהיה בה להצדיק התערבות בהחלטתו זו של יושב-ראש הועדה המחוזית. גם העובדה כי בהחלטת הפטור הראשונה ראה יושב-ראש הועדה המחוזית ליתן למערערים פטור "מחובת מסירת הודעות", ואילו בהחלטתו השניה לא ראה לעשות כן, אינה מצדיקה התערבות בהחלטתו. יש לזכור את הרציונל בבסיס דרישת הפרסום: "ראשית, היא באה לעשות צדק עם בני-אדם, שהאינטרס שלהם עשוי להיפגע מההחלטה: שנית, היא באה לחדד ולגבש, בדרך של יצירת 'סכסוך' (lis) בין גורמים מעונינים שונים, את עיקר הבעייתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות, ובכך להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת; שלישית, היא באה להבטיח קביעת משטר של הגינות ויושר בפעולותיה של הרשות השלטונית, ובכך אף להבטיח את אמון הציבור בפעולותיה" (ע"פ 768/80 ש. שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 337, 364 (1981); ראו גם בג"צ 362/82 חברת כ.א.ן להנדסה ולבנין ולעבודות מתכת במחצבות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז חיפה, פ"ד לז(1) 57, 64 – 65 (1982)). לפיכך, יש לעשות שימוש בסמכות הפטור באופן מושכל, על מנת שלא לחסום את דרכם של מתנגדים פוטנציאלים מהצגת עמדתם לפני הרשות. האיזון הגלום בהחלטת יושב ראש הועדה המחוזית, בין אינטרס המערערים לבין אינטרס אפשרי של גורמים מעוניינים אחרים, אינו חורג ממתחם הסבירות. 9. נוכח החלטת יושב-ראש הועדה המחוזית (אשר ביטויה גם בהחלטת ועדת הערר מיום 14.6.04), לפיה ניתן למערערים פטור מפרסום בעיתון בלבד, פעלו הם להצגת ההודעה ולמסירת ההודעות האישיות בעצמם. בית המשפט קיבל את עמדת הועדה המקומית (כפי שהוצגה במכתביו של מהנדס העיר) לפיה מהלך זה אינו עומד בדרישות הדין, ולטעמנו, בדין עשה כן. סעיף 149(א)(2) לחוק התכנון והבנייה קובע כי הצגת ההודעה תעשה "בדרך שתיקבע על ידי הועדה המקומית". סעיף 149(א)(2א) קובע כי מסירת ההודעות האישיות תעשה על ידי הועדה המקומית ("הועדה המקומית מסרה על חשבון המבקש הודעה ..."). בפסק דינו עמד בית המשפט על טעמים שונים העומדים בבסיס הוראות אלה וביניהם "הרצון להבטיח ביצוע מדויק ומהימן, נעדר פניות; רצון למנוע מפגשים מעמתים בין בעלי זכויות בנכסים שיש ביניהם סכסוך, עמידה בלוח זמנים וצמצום אפשרויות המחלוקת על נאמנות ומהימנות הביצוע" (הערת שוליים 7). המערערים לא הלכו בדרך הקבועה בדין, אלא פעלו להצגת ההודעה ולמסירת ההודעות האישיות בעצמם. במצב דברים, זה, ועל רקע האמור לעיל, איננו רואים כי קמה עילה להתערב בעמדת הועדה המקומית לפיה ייערך הפרסום על ידה או בהתאם להנחיותיה, כפי שמורה הדין. בשולי עניין זה נעיר, כי בדיון שנערך לפנינו הצהירה באת-כוח הועדה המקומית כי מתוך הבנה למצבם הכלכלי של המערערים, מוכנה האחרונה להקל עליהם באופן שיומלץ כי תידרש מסירת הודעות אישיות לדיירים בבית המשותף בלבד, ובבניינים הגובלים תתלה הודעה בלוח המודעות. הנחתנו כי ככל שיבקשו המערערים להמשיך בהליכי פרסום הבקשה, תעמוד הועדה המקומית בהצהרתה זו, במסגרת הוראות הדין. 10. מן המקובץ עולה, כי דין הערעור בנוגע לבקשת המערערים לבניית גג שטוח להידחות. נדגיש עם זאת, כי הועדה המקומית (כמו גם ועדת הערר) לא דנו בבקשה זו לגופה, נוכח עמדתם כי לא בוצע פרסום של הבקשה כנדרש לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, ואף אנו לא נדרשנו לכך. ממילא טרם נבחנה – בהקשר זה – השלכתה של טענת המערערים לפיה בחלקים אחרים של הפרויקט אכן אושרה בניית גג שטוח. בית המשפט קמא לא התעלם מטענה זו, שמקומה בשלב הדיון בבקשת ההקלה לגופה, וקבע בסיפא לפסק דינו לאמור: "דחיית הטענות של העותרים בענין הרחבת דירתם אין פירושה ההכרחי שהועדה המקומית שתדון בבקשה בהליך של הקלה בהכרח תדחה את הבקשה; או כי היא תדחה אותה רק בגלל שיהיו לה מתנגד או מתנגדים. ראשית מכוח החלטת ועדת הערר בקשת ההרחבה כבר אושרה עקרונית וההשלמה הנדרשת היא רק לעניין הגג השטוח. שנית, הואיל וככל הנראה אושר גג שטוח בעברו האחר של הבניין ובמקומות סמוכים, יהיה מקום לתת לכך משקל בהחלטת הוועדה. הסירוב צריך להיות מעוגן בטעם של ממש". הדברים מדברים בעד עצמם, ומבהירים כי אין בדחיית הערעור בעניין זה משום חיווי דעה לגוף הבקשה להקלה. התביעה הכספית 11. המערערים כללו בעתירתם, כמו גם בערעור לפנינו, בקשה לסעד כספי לתשלום "הוצאות המבקשים ופיצויים בסך 250,000 ש"ח". בית המשפט דחה בקשתם זו וקבע כי אינו מוסמך לדון בה. קביעה זו בדין יסודה. תביעה לסעד כספי אינה בבחינת "עתירה נגד החלטה של רשות" אשר יכולה לשמש נושא לעתירה מנהלית (סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס – 2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים); כן השוו: רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (לא פורסם, 19.9.05) פסקה 3 (להלן: עניין צרפתי); רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (לא פורסם, 12.7.05) פסקה ד); רע"א 3993/05 ש.א.ב חברה להשקעות ופיתוח בע"מ נ' עיריית באר-שבע (לא פורסם, 25.5.06) פסקה ט"ז). אמנם, בית המשפט לענינים מינהליים מוסמך לדון בתביעות לסעד כספי בגדרי הליך של תובענה מנהלית (ראו והשוו: סעיף 5(1) והתוספת השלישית לחוק בתי משפט לענינים מינהליים; עניין צרפתי, פסקה 3; אורי גורן בתי משפט מינהליים 344 – 345 (2008)). אולם, המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים בהם ניתן להגיש תובענה מנהלית המנויים בתוספת השלישית לחוק בתי משפט לענינים מינהליים (וכוללים, לעת הזו, "תובענה לפיצויים שעילתה במכרז" ו"תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006"), וממילא אין זה ההליך בו נקטו המערערים. נוכח אלה, גם דין ראש זה של הערעור להידחות. סיכום 12. על יסוד האמור, דין הערעור להידחות. נוכח הטעמים שנמנו בפסק דינו של בית המשפט קמא, לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, י"ז באייר התשס"ח (22.5.08). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05091680_M25.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il