שרון כדר נ. פרופסור יובל הרישנו

פסק-דין בתיק ע"א 916/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 916/05 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: שרון כדר נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. פרופסור יובל הרישנו 2. קופת חולים הכללית של הסתדרות (שרותי בריאות כללית) ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.12.04 בת"א 632/95 שניתן על-ידי כבוד השופט ש' ברלינר תאריך הישיבה: ל' בסיון התשס"ו (26.6.2006) בשם המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: עו"ד ישראל וינברג בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד חסן דבאח פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר) בת.א 632/95 מיום 13.1.2002, וכן על פסק דינו המשלים מיום 15.12.2004, אשר קבע כי המשיבים לא התרשלו באבחון מחלתה של המערערת ומשכך לא התקיים הקשר הסיבתי בין הטיפול הרפואי שנקטו המשיבים לבין עיוורונה של המערערת. העובדות הצריכות לעניין בתחילת חודש יוני 1990, עת הייתה המערערת בת 25 שנה ובחודש השישי להריונה, החלה לסבול מכאבי ראש במשך כשבוע ימים, אשר להם התווספו מאוחר יותר הפרעות בראיה. ביום 14.6.1990, פנתה המערערת לרופא המשפחה בקופת החולים. ההפרעות בראיה החמירו וביום 15.6.1990, פנתה המערערת לרופא הנשים שטיפל בה והוא הפנה אותה לחדר המיון של בית חולים "סורוקה" בבאר שבע (להלן: בית החולים או משיבה 2). המערערת הגיעה בו ביום לבית החולים, נבדקה, ואושפזה במחלקה הפנימית, שם טופלה. בבדיקת העיניים נמצא, כי האישון השמאלי לא הגיב לאור, ובקרקעית העיניים נמצא חיוורון וטשטוש גבולות הדיסקות. חדות הראיה בעין הימנית הייתה מוגבלת ובעין השמאלית לא הייתה תחושת אור. המערערת הופנתה לבדיקת CT מוח. הבדיקה בוצעה ללא הזרקת חומר ניגודי תוך ורידי. נמצא, כי מערכת החדרים, בריכות הבסיסיות וסולצים תקינים. הקו האמצעי שמור ואין לראות אפקט של מסה. כמו כן, לא הודגם ממצא פוקלי. עם זאת, צוין כי "לא בוצעה תוכנית מכוונת לאזור האוכף הטורקי ולא הוזרק חומר ניגודי לכן הבדיקה אינה שוללת אפשרות של אפופלקסיה של בלוטת הפיטואיטרי. במידה וקיים עדיין חשד קליני רצוי לחזור על הבדיקה" (ראו ת/7). בעקבות החשד כי המערערת לקתה במחלת האפופלקסיה פיטואיטרית, נערכה למערערת בדיקה בה נערך ניקור של עמוד השדרה, במהלכו ניתן לצפות בנוזל חוט השדרה ולמדוד את הלחץ בו שרוי הנוזל. תוצאות הבדיקה היו תקינות (ראו נ/7). עוד נמצא, כי נוזל חוט השדרה היה צלול. המערערת אושפזה במחלקה הנוירולוגית, בניהולו של פרופ' יובל הרישנו (להלן: משיב 1). המערערת טופלה על ידו והלה נעזר בטיפול ובאבחנה גם על ידי ד"ר מירה מרכוס (להלן: ד"ר מרכוס), רופאת עיניים. הן משיב 1 והן ד"ר מרכוס סברו, כי המחלה ממנה סובלת המערערת היא פפליטיס. אי לכך, הוענק למערערת טיפול באמצעות סטרואידים. ד"ר מרכוס בדקה את המערערת מספר פעמים במהלך תקופת אשפוזה. ביום 5.9.1990 בוצעה למערערת בבית החולים תל השומר בדיקת MRI של המוח. מממצאי הבדיקה עלה כי: "הודגם אזור סלה רחב וגדול מהרגיל. בתוכו רקמת בלוטה בעוצמה איזו-אינטנסית לחומר הלבן, עם בליטה קמורה לציסטרנה סופרה-סלרית, המגיעה עד לכיאזמה במרכז ויותר מימין. חדרי המח סימטריים ותקינים. בסידרת ט2 אין עדות לאותות בעוצמה חריגה העשויים להצביע על דמיאליניזציה. בסיכום: הגדלת הבלוטה הפיטואיטרית עם לחץ על הכיאזמה. הורמונלי בלבד? אדנומה? " (ראו נ/1). ביום 6.9.1990, ילדה המערערת בת בניתוח קיסרי. ביום 11.9.1990, שוב נבדקה המערערת בבדיקת MRI. בבדיקה זו הוזרק חומר ניגוד. ואלו הם הממצאים: "הודגמה סלה מורחבת עם בלוטה מוגדלת סלרית וסופרסלרית ללא לחץ על הכיאזמה. הבלוטה קמורה לציסטרנה. לאחר הזרקת גדוליניום הגדלת יתר של הבלוטה...האם מדובר בהגדלה הורמונלית בלבד? האם אדנומה"? ממליצים על המשך בירור" (ראו נ/1). ביום 23.11.1990, נבדקה המערערת על ידי ד"ר גוטמן, מהמרפאה הנוירואופטלמולוגית במכון העיניים בבית החולים בתל השומר וממצאיו נוסחו באופן הבא: "לפני כ 4 ח' איבדה הראיה (תוך 24 ש') בשני העיניים. בבדיקה אז כנראה נתגלתה בצקת בראש עצבי הראיה. בהמשך הבצקת נסוגה ונותרה אטרופיה אופטית. בבדיקת שדה ראיה הודגמה סקוטומה מרכזית דחוסה בעין ימין...טופלה בב"ש בסרואידים במנות גדולות. בוצע MR שהדגים תהליך פיטואיטרי או היפופיזה שגדלה עם הריון, המגיעה עד לכיאזמה ולוחצת עליה מלמטה. ההריון הופסק. MRI חוזר הדגים נסיגה בגודל הבלוטה. עתה ראייתה (בערך) 2/60 פריפרית בעין ימין. עין שמאל.." (ראו נ/2) ביום 7.10.1991, נערכה למערערת בדיקה נוספת ונמצא כי המדובר ב"מיקרו-אדנומה מימין". ביום 31.5.1993, נקבע כי המדובר ב"שארית אדנומה פיטואיטרית ללא לחץ על הכיאזמה". ביום 8.6.1993 נערכה בדיקת MRI נוספת למערערת. שם נקבע: "הודגמה גומה פיטואיטרית ללא לחץ על הכיאזמה" (ראו נ/11). ביום 25.7.1993, נרשמו תוצאות בדיקה נוספת: "בלוטה מוגדלת במקצת..ללא עדות ללחץ על הכיאזמה...לא שינוי בגודל ובצורת ההיפופיזה המוגדלת..סיכום: מקרו-אדנומה אינטרה סלרית בקוטר 15 מ"מ" (ראו נ/11). בבדיקה נוספת שנערכה מספר חודשים מאוחר יותר, בבית חולים בתל השומר, בדיקות ההדמיה הראו כי לא חל שינוי במצבה של המערערת. נבדקו המוח והאוכף התורכי לפני ואחרי הזרקת חומר ניגוד: "הודגמה סלה בגודל תקין..הודגמה מיקרו-אדנומה ידועה מבדיקות קודמות, אשר לאחר הזרקת גדוליניום אינה עוברת האדרה..סיכום: מיקרו-אדנומה סלרית מימין. ללא שינוי מבדיקה קודמת..". פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו החלקי, כי אי ביצוע בדיקת CT עם תוכנית מכוונת לאזור האוכף הטורקי עוד ביום אשפוזה ואף לא למחרת היום, כנדרש לשם שלילת האפשרות לקיום אפופלקסיה פיטואיטרית או הגדלה של ממש בבלוטת יותרת המוח שהיא שהביאה לאובדן הראיה, אבחנה מבדלת אל מול האפשרות שמדובר בפפליטיס – "יש בו משום סטיה מרמת רפואה נדרשת, וחובת הרופאים היתה לבצע בדיקה זו מיד או סמוך מאד לאחר שקיבלו ממפענח תצלומי ה- CT את האיבחון ת/7" (ראו עמ' 7 לפסק הדין מיום 13.1.2002). עוד הוסיף בית המשפט, כי כאשר עולה חשש סביר לקיומן של כמה מחלות, עולה חשיבותה של האבחנה המבדלת, על מנת שהרופאים יגיעו בסוף הליך הבדיקה להחלטה נכונה בדבר הטיפול הרפואי שיש להעניק לחולה. יש ליתן את הדעת לאפשרות קיומה של כל אחת מהאבחנות האפשריות ביחס למה שהחולה סובל ממנו, אלא אם נשללה. בית המשפט קבע, כי לא שוכנע שבמקרה דנן הייתה הצדקה "להימנע מן הבדיקה הנוספת ב- CT ממוקד לבלוטת ההיפופיזה, ולפחות מן ההכרח היה להסביר לתובעת את המצב, להעמידה על הסכנות הכרוכות בכך בהתחשב בהריונה, לתת לה לשקול את הדברים ולהחליט, דבר שלא נעשה. לכאורה נראה כי הסיכון לקיום האפופלקסיה עלה לאין ערוך על הסיכון לעובר בבדיקה הנוספת" (ראו עמ' 8 לפסק הדיון מיום 13.1.2002). בית המשפט קבע, מיניה וביה, כי הייתה רשלנות רפואית בטיפול אותו קיבלה המערערת בבית החולים, והיא התבטאה בהימנעות מביצועה של בדיקת CT מכוונת לאוכף הטורקי על מנת לשלול אפשרות של אפופלקסיה פיטואיטרית, ביום 15.6.1990 או למחרת היום. עם זאת, קבע, כי היות והמשיבים טוענים שהמערערת לא סבלה מאפופלקסיה פיטואיטרית אלא מפפליטיס והיות ועולה חשש שזכותו של אחד מבעלי הדין תקופח אם לא תתאפשר הוכחת טענה זו, וכי מתפקידו של בית המשפט לחקור את האמת על מנת לקבוע את המצב הרפואי על פי עדויות טובות יותר מאלה שהובאו בפניו עד כה על ידי הצדדים מפי רופאיהם הוא שוקל למנות מטעמו מומחה רפואי הבקיא היטב בתחום המיוחד לכלי הדם של המוח, עדות שלא הובאה. בפסק דינו המשלים, התייחס בית המשפט לקביעתו בדבר קיומה של התרשלות בכך שלא בוצעה בדיקת הדמיה ממוקדת כדי לשלול אפופלקסיה פיטואיטרית, וכן להחלטתו למנות מומחה רפואי של בית המשפט על מנת שיקבע אם אכן לקתה המערערת במחלה זו, וקבע כי זו גם זו התבססה על יסוד החומר שהיה מונח בשעתו בפניו, אשר בעיקרו היה מבוסס על חוות דעת רפואיות מטעם רופאי הצדדים. בית המשפט הטעים, כי לקח בחשבון אפשרות שהעדר הבדיקה הרפואית לאיבחון אפופלקסיה פיטואיטרית הוא בגדר "נזק ראייתי", כך שנטל כבד רבץ בנידון על המשיבים. עוד הוסיף, כי בעניין זה סבר כי הנטל הכבד הזה הורם בכך שיכול היה להעדיף את מסקנותיהם של המומחים מטעם המשיבים על פני מסקנותיהם של המומחים מטעם המערערת. על אף זאת, ומתוך זהירות יתר, וכדי לסלק חשש כלשהו, ביקש לקבל חוות דעת של מומחה ניטראלי. המשיבה הגישה כנגד החלטה זו ערעור אשר נדחה על ידי בית משפט זה ביום 12.1.2003. בית המשפט המחוזי מינה את פרופ' משה הדני (להלן: פרופ' הדני). מומחה זה שלל את אפשרות קיום מחלת האפופלקסיה פיטואיטרית במערערת. בית המשפט קיבל את מסקנות המומחה שמונה מטעמו. עוד קבע, כי יש לו "אמון במומחה פרופ' הדני, במקצועיותו ביסודיותו ובמומחיותו בתחום האמור ולא שוכנעתי שיש הצדקה או ביסוס לסטות ממסקנותיו. מכך מתחייבת דחיית התביעה, באשר לא הוכח שההתרשלות גרמה לנזק שנגרם לתובעת, בעיוורונה. אבן הפינה לתביעה היא מחלת האפופלקסיה, אך ניתן לקבוע שהתובעת לא חלתה בה" (ראו עמ' 2 לפסק הדין מיום 15.12.2004). בנסיבות העניין, בית המשפט קבע כי אינו מטיל הוצאות על המערערת. על פסק הדין מיום 15.12.2004 הוגש ערעור לבית משפט זה. בהחלטתו מיום 26.6.06, החזיר בית משפט זה את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שהאחרון ינמק החלטתו מדוע קיבל את מסקנותיו של פרופ' הדני, תוך התייחסות לטענות הצדדים בעניין. לאחר מכן, קבע, יוחזר התיק להרכב זה והצדדים יוסיפו טענות בכתב לסיכומים מטעמם. בהחלטתו מיום 9.11.2006, קבע בית המשפט המחוזי, כי בעת מתן ההחלטה מיום 13.1.2002, סבר כי נדרשת רמת הוכחה גבוהה להראות שהמערערת לא חלתה באפופלקסיה פיטואיטרית, לאחר שהוברר שהייתה רשלנות במחדלה של המשיבה 2 שלא לעשות את צילום הרנטגן הנדרש, לצורך אבחנה מבדלת שתשלול אפשרות זאת. בעניין זה, קבע בית המשפט, כי הוא העדיף את עדותם של המומחים הרפואייים מטעם המשיבים. עם זאת, ומכיוון שנותר ספק מסויים שאינו עולה על אפשרות של אחוזים בודדים לפיו הדין הוא עם המומחים הרפואיים מטעם המערערת, החליט למנות מומחה ניטראלי בר סמכא לשם הערכה רפואית. לאחר שהמומחה של בית המשפט נחקר על חוות דעתו ועמד על מסקנתו שלפיה לא חלתה המערערת במחלה זו, מצא בית המשפט לנכון לאמץ את חוות דעתו. ע"א 916/05 הערעור העיקרי טענות הצדדים בערעור שלפנינו (להלן: הערעור העיקרי) משיגה המערערת כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, כמו גם כנגד אימוץ חוות הדעת של המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט, המבוססת בעיקרה אף היא על קביעות עובדתיות ומנתקת כל קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין התרשלות לכאורה של המשיבים לבין עיוורונה של המערערת. לטענתה, פסק הדין התעלם לחלוטין מהעובדה שהאבחנה של המשיבים לפיה עיוורונה נגרם מפפיליטיס נסתרה לחלוטין בדיעבד כאבחנה אפשרית כגורמת לעיוורונה: סיכויי ההחלמה בפפיליטיס הינם גבוהים, כך שלאור החומר המקצועי שהונח בפני בית המשפט עולה, שאם אין שיפור מהיר יש להסיק שלא מדובר בפפיליטיס; למערערת לא התפתחה טרשת נפוצה, בניגוד לעובדה שברובם המכריע של חולי הפפיליטיס המחלה הייתה קשורה בטרשת נפוצה וכן פפיליטיס דו צדדית בו זמנית שאינה מעיוורון תורשתי ע"ש לבר, אשר נשללה אצל המערערת בבדיקה גנטית, הינה נדירה מלכתחילה. לטענתה, הצוות הרפואי היה "נעול" על אבחנת הפפיליטיס. עוד היא טוענת, כי פסק הדין אינו מתמודד עם "הסדקים" העולים מחוות דעתו של פרופ' הדני, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, שמונה חרף התנגדותה, בדבר האבחנה אם המערערת לקתה במחלת האפופלקסיה פיטואיטרית ואם לאו וכן לא התמודד עם הראיות המבוססות על הספרות הרפואית שלפיה, הסבירות שלמערערת הייתה פפיליטיס הינה אפסית. עוד הוסיפה, כי בהתבסס על חוות דעת המומחים מטעמה, ולאור חקירתם הנגדית של מומחי המשיבים, כמו גם בהתבסס על הספרות הרפואית שהוגשה לבית המשפט כראיה, הוכח בסבירות גבוהה כי המערערת סבלה מאפופלקסיה פיטואיטרית ולא מפפליטיס כגורם לעיוורונה. זאת ועוד. לטענתה, חוות דעתו של פרופ' הדני היא בלתי מבוססת, לא נכונה, אינה מתיישבת עם הנתונים העובדתיים במקרה הנדון וכן אינה מתיישבת עם הספרות הרפואית. אי לכך, שגה בית המשפט עת קיבל ואימץ את חוות הדעת ומסקנותיה. כמו כן, שגה בית המשפט בכך שלא ניתח את הראיות כדבעי וניתן לומר שאף לא ניתח אותן כלל משלא התייחס לספרות הרפואית שהוצגה בפניו כאמור כראיה ולעדויות המומחים מטעמה של המערערת. שגה בית המשפט עת לא קבע כי הובאו ראיות מספיקות שיש בהן כדי להטיל אחריות על המשיבים לנזקי המערערת. עוד הוסיפה, כי מאחר שסביר שהלחץ התוך גולגולתי בזמן קבלת המערערת לבית החולים היה גבוה ופתלוגי ומאחר שזהו אחד המאפיינים לקיומה של מחלת אפופלקסיה פיטואיטרית, הרי שהמסקנה שהיה על בית המשפט להסיק בהעדר אפשרות של המערערת להוכיח בשל נזק ראייתי שגרמו המשיבים מה היה הלחץ של נוזל השדרה במועד הקבלה היא, כי המערערת אכן סבלה מאפופלקסיה פיטואיטרית שגרמה לעיוורונה. שגה בית המשפט עת קבע כי הנטל הכבד הורם על ידי המשיבים. לו היו המשיבים עושים את בדיקת ה- CT או MRI מכוון לאזור האוכף הטורקי במועד, היו רואים את ההגדלה של הבלוטה ואת הלחץ על הכיאזמה-תצלובת עצבי הראיה. בנסיבות אלו, אי קיום ואי ביצוע בדיקת נוזל עמוד השדרה ובדיקת הלחץ התוך גולגולתי, והעובדה שבאי ביצוע הבדיקה נגרם למערערת "נזק ראייתי", יש לקבוע אחריות ולחייב את המשיבים לפצות את המערערת בתשלום הנזקים שנגרמו לה בגין הנזק הראייתי שמנע ממנה את האפשרות להוכיח את תביעתה. מנגד, סומכים המשיבים את ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בכל הקשור לממצאיו העובדתיים בדבר דחיית תביעת המערערת. לטענתם, בוצעה בדיקה נוספת של CT. אכן, בית המשפט קבע כי היה מקום לבצע בדיקה זו כאשר היא מכוונת כלפי האוכף הטורקי. עם זאת, לאור חוות דעתו של פרופ' הדני, האבחנה של הצוות הרפואי בבית החולים הייתה נכונה. הצוות, לרבות משיב 1, ביצע בדיקות על מנת לשלול אפשרות של לחץ תוך גולגולתי. כך, למשל, בוצעה כאמור בדיקת CT, כמו גם בוצעה בדיקה של ניקור מותני. הצוות הרפואי ערך בדיקות על מנת לשלול קיומן של בעיות רפואיות אחרות. לאור מכלול הנתונים שהיו בפניו גיבש הצוות הרפואי מסקנה לפיה המערערת אינה סובלת מאפופלקסיה פיטואיטרית. מסקנה זו לאור האמור בחוות דעתו של פרופ' הדני, הייתה מסקנה נכונה. פרופ' הדני קבע כי המערערת לא סבלה מאפופלקסיה פיטואיטרית, וזאת, גם אם נניח כי בזמן אמת של הטיפול הרפואי לא נעשתה בדיקת CT המכוונת על האוכף הטורקי. אי לכך, לא ניתן לקבוע כי צוות רפואי שהגיע למסקנה רפואית נכונה התרשל. מסקנותיו של בית המשפט ברורות. הוא העדיף את מסקנותיהם של המומחים מטעם המשיבים על פני המומחים מטעם המערערת. בית המשפט שמע את עדויות המומחים והתרשם מהן באופן בלתי אמצעי. משכך, אין מקום להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית בהקשר זה. עוד טענו, כי לא די בקיומו של נזק ראייתי כדי להצדיק את קבלת התביעה. נזק ראייתי מצדיק קבלה של תביעה במקום שבו הוא מונע את האפשרות להוכיח את הסיבה לנזקיו של התובע. במקרה דנן, פרופ' הדני הגיע לכלל מסקנה כי חרף העדרה של בדיקת ה-CT המכוונת אל האוכף הטורקי, אפשר לקבוע בוודאות כי המערערת לא סבלה מאפופלקסיה פיטואיטרית. משכך, אין מקום להטיל אחריות על המשיבים. עוד הוסיפו, כי נכון הדבר שהמערערת התנגדה לעצם מינוי המומחה הרפואי. היא הגישה כנגד החלטה זו ערעור אשר נדחה על ידי בית משפט זה ביום 12.1.2003. שני הצדדים הציעו מומחים. לטענתם, המערערת היא זו שהציעה את פרופ' הדני. היא ציינה כי בכפוף להתנגדותה לעצם מינוי המומחה (שכאמור נדחתה), פרופ' הדני הוא המומחה המתאים ביותר על מנת לתת חוות דעת במקרה זה. בית המשפט קמא קיבל את עמדת המערערת בעניין זה. משכך, אין לה על מי להלין, אלא על עצמה בלבד. הערעור שכנגד המשיבים הגישו ערעור שכנגד בו הם משיגים כנגד החלטתו של בית המשפט, לפיה, בנסיבות העניין הוא אינו מטיל הוצאות על המערערת (היא המשיבה בערעור שכנגד. להלן: המערערת). זאת, חרף דחייתו את תביעתה וקביעתו, כי לא התקיים קשר סיבתי בין נזקיה של המערערת לטיפול הרפואי שניתן לה בידי המשיבים בערעורם שכנגד. לטענתם, נגרמו להם הוצאות נכבדות וברי, כי צד אשר מפסיד בהליך משפטי אזרחי נושא כדבר שבשגרה בהוצאותיו של הצד השני וכן בשכר טרחת עורך דינו של הצד השני. המשיבים אינם גוף פרטי והוצאות הליך זה שולמו על ידי ציבור המבוטחים של קופת חולים כללית. עוד הדגישו, כי מצב רפואי אינו בגדר "רישיון" לגרום לצד השני הוצאות, מבלי לשאת בעלותן, גם אם התביעה נדחית. מנגד, טוענת המערערת, כי היה ויתקבל הערעור מטעמה, הדיון בערעור שכנגד מתייתר. במידה וערעורה ידחה, הרי שאין להשית עליה הוצאות, שכן, רשלנותם של המשיבים לא רק שגרמה לעיוורונה של המערערת אלא גם להתנהלות המשפט. דיון בפתח הדברים יוער, כי בית המשפט היושב כערכאה ראשונה, כמו גם בית המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערערת, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות "לחלוטין". בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא שלא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה. התערבות בממצאי הערכאה הראשונה פסק דינו של בית-משפט קמא מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים. הכרעת הדין מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. טענותיהם של המערערים עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית-המשפט המחוזי ובכלל זה, השגה על מהימנותו של פרופ' הדני. הלכה מקדמת דנא היא, כי בית המשפט שלערעור יתערב בהכרעות עובדתיות של בית משפט קמא בעניינים כגון דא רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה. בית המשפט אינו מתערב בדרך כלל בקביעות עובדתיות הנשענות על חומר הראיות, אלא אם כן מתגלה על פני הדברים שגיאה עקרונית, היורדת לשורש הדברים, בהערכת ראיות ובקביעת העובדות, כשהדברים אינם מבוססים על פניהם והתשתית העובדתית מופרכת או בלתי סבירה בעליל, או מקום בו בולטת בפסק הדין "טעות משפטית שורשית" (ראו ע"א 4744/05 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (טרם פורסם, 9.8.2006). להלן: ע"א 4744/05; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582 (1998); ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט (3) 253 (1985). להלן: ע"א 58/82). תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש אם התביעה הוכחה. תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם "כשר" הוא או "פסול", ואם נפל בו כאמור פגם היורד לשורשו של עניין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו אם היא סבורה, כי התוצאה שאליה היתה מגיעה לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהייתה אחרת. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, ואלה נוסחו בזו הלשון: "אם נגיע [ערכאת הערעור-ס.ג] לכלל מסקנה, כי המימצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו כדרגת ערעור להתערב באלה [בקביעות הערכאה הראשונה-ס.ג]..אל לנו [לערכאת הערעור-ס.ג] להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין" (ראו ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ"ד מה (2) 142, 168 (1991). להלן: ע"א 323/89). כך גם הוא המצב כאשר בשאלות מקצועיות קיימות מחלוקות בין מומחים לדבר והשופט מחליט לאמץ דעה של אסכולה או שיטה אחת ומעדיף אותה על פני אסכולה או שיטה אחרת, שגם לה ישנם מהלכים ואחיזה באותו תחום, כאשר אין הפעלת השיטה האחת במקום האחרת מצביעה על היעדר שיקול מקצועי או רשלנות (ראו ע"א 323/89 דלעיל). מקום שעסקינן בפרקטיקה רפואית מקובלת, הרי שכל עוד הטיפול שהוענק הוא בדרך המקובלת בתחום הנידון, ניכר כי אין מקום להתערב בעצם המומחיות כיצד בדיוק יש לבדוק את המערערת. רוצה לומר, כי כאשר מדובר בקביעות עובדתיות המתבססות על חוות דעת מומחים מקצועיים, התערבות ערכאת הערעור תהא נדירה (ראו לעניין זה גם ע"א 4744/05 דלעיל; ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 7.2.2005); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 625 (2004)). לית מאן דפליג, כי לא כל תגובה של חולה מסוים לטיפול ספציפי ניתנת לצפייה מראש. ישנו גם ישנו השיקול של סיכון מחושב, אם יש בו כדי להצדיק טיפול מסוים על מנת למנוע נזק גדול יותר. כבר נקבע, כי המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של "חכמים לאחר מעשה", אלא של הרופא "הממוצע" בשעת מעשה. לשון אחר; רופא בשר ודם עשוי לטעות וברי, כי לא כל טעות מהווה רשלנות. לא כל שכן, כאשר זהו מצב שלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות שהרפואה יודעת. אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת והכול "בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה" (ראו ע"א 323/89 דלעיל, בעמ' 172). במקרה הנדון, בפסק דינו, התייחס בית המשפט המחוזי אף לאמירות של מומחים מטעם המערערת. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות ומן החומר המקצועי שהונח בפניו. בנסיבות כאלו שבהן הסתום והנסתר מרובים מן הבהיר והגלוי, החליט בית המשפט למנות מטעמו מומחה רפואי ולאחר שהלה ניתח את המסמכים הרפואיים, הנתונים הנוגעים לעניין וחוות דעת המומחים, הן מטעם המערערת והן מטעם המשיבים, הגיע לכלל מסקנה כי הנזק שנגרם למערערת אין מקורו במחלת האפופלקסיה פיטואיטרית. לאחר שנתתי דעתי על טענות המערערת, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כך הוא לגבי קביעותיו העובדתיות וכך הוא לגבי המסקנות שהסיק מהן. סבורני, כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מעוגנות היטב בראיות שהובאו לפניו ועומדות במבחן ההיגיון והסבירות, כמו גם מסקנותיו הדוחות את טענות הרשלנות כנגד המשיבים. במקרה דנן, נחה דעתי כי בית המשפט בחן את התשתית הראייתית לפני ולפנים, שקל והעריך את הראיות שהונחו בפניו, ככל שהיה ראוי לייחס להם חשיבות ומשקל. בחינת הקשר הסיבתי עובדתי הערעור שבפנינו נסב על שאלת האחריות. נחזור למושכלות יסוד. על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות) וגרם נזק. גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ולאחריו, במצטבר, קשר סיבתי משפטי, בין הרשלנות לבין הנזק. שמע מינה, כי אין אנו נדרשים לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, שעה שהקשר הסיבתי העובדתי אינו מתקיים. משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: "הסיבה בלעדיה אין". קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה. קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות הרפואית לנזק מתקיים, כאשר הנזק היה תוצאה צפויה של ההתרשלות. חובת הזהירות לצורך בחינת חובת הזהירות יש לבחון באופן דו שלבי: חובת זהירות מושגית, היינו, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג אנשים שהמשיבים שייכים אליהם לבין סוג האנשים שהמערערת נמנית עימהם, ביחס לסוג הנזק שבו מדובר ואופן התרחשותו. השלב השני, הוא בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, היינו, האם המשיבים הקונקרטיים חבים חובת זהירות כלפי המערערת הקונקרטית ביחס לנזק הקונקרטי שארע והאופן הקונקרטי שבו הוא ארע. במקרה דנן, אין מחלוקת באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית המתקיימת בין רופא לבין מטופל. המחלוקת נסבה על קיומה של חובת זהירות קונקרטית. בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נעשית על ידי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי, היינו, האם ניתן היה לצפות את מה שארע, כעניין טכני-עובדתי וכן, האם צריך היה לצפות כעניין נורמטיבי (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח (3) 45 (1994)). כאשר מייחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיו, תיבחן מידת האשם המיוחסת לרופא, על פי אותם שיקולים ומבחנים המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של בעלי מקצוע המיומנים במלאכתם. הצפיות שעל פיה מוכרעת שאלת חובת הזהירות אינה רק צפיות טכנית אלא גם צפיות מהותית. קרי, הצורך לצפות ולא רק היכולת לצפות. אין בית המשפט שואל את עצמו רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים (ראו ע"א 58/82 דלעיל). הכללים בדבר קביעת חובת הזהירות הקונקרטית בין רופא למטופל מתפתחים ממקרה למקרה. ההתרשלות מבוססת על עיקרון הסבירות, ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין. יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה עימנו. היא חרשה תלמים בפסיקתו של בית משפט זה בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק; חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיוצא באלה. כך גם, פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות. כך גם באשר בעניין שבו ההחלטה הרפואית - מקצועית הנדרשת היא החלטה אם לאשר עקרונית טיפול רפואי או שימוש בתרופה מסוימת (והשוו: ע"א 3139/99 מוקה-פלקוביץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נו (2) 241 (2001)). הווה אומר, כי על מנת לדעת אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות ביחסי רופא-חולה יש להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי. כך או אחרת, רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, אלא עליו לחקור ולברר גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר. לית מאן דפליג, כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא (ראו ע"א 5586/03 ד"ר פרימונט נ' פלוני (טרם פורסם, 29.3.2007). להלן: ע"א 5586/03). ומן הכלל אל הפרט. המערערת טוענת כאמור למחלת האפופלקסיה פיטואיטרית כגורם לעיוורונה. היא משוכנעת שאם הייתה נערכת בדיקת CT מכוונת לאוכף הטורקי עם הזרקת חומר ניגוד או בדיקת MRI היה ניתן לאבחן את המחלה ולנתח בו בזמן, כך שניתן היה למנוע את עיוורונה. היא מצביעה כאמור על קשר סיבתי עובדתי בין מחלה זו לעיוורנה. לטענתה, המשיבים הפרו את חובת הזהירות ואף לא נקטו אמצעי זהירות סבירים לאבחון המחלה. אם כך, עולה אפוא השאלה, כלום החלטת הרופאים שלא לבצע בדיקת MRI או בדיקת CT מכוונת לאוכף הטורקי הייתה החלטה שמן הבחינה המקצועית הינה בהכרח מוטעית? וכלום הטיפול שניתן למערערת היה כשלעצמו רשלני? אין חולק כי החלטת הרופאים ליתן סטרואידים הייתה כשלעצמה החלטה אפשרית. בעניין זה יש לומר, כי המשיבים הפנו את המערערת למומחים נוספים. נוהל מעקב צמוד. כבר בבדיקה הראשונית נכתב שהתוצאה אינה חד משמעית. אך בכך לא סגי. משהטיפול בסטרואידים לא הועיל, הרופאים ביצעו בדיקות מקובלות על מנת לתור ולחקור אחר שורש הבעיה ועדיין לא נתגלה דבר על ידי סגל רפואי רחב ומנוסה שיצביע על הגורם לעיוורונה של המערערת או ליתר דיוק, הגורם להתפרצות מחלת הפיפליטיס אצל המערערת. בבוא בית המשפט המחוזי לבחון את איכות אמצעי הבדיקה והטיפול שננקטו על ידי הרופאים, נזקק בית המשפט לחוות דעת המומחים. עיון בחוות דעתם ובחינת עדויותיהם מובילים למסקנה, שכל אחת מההחלטות הטיפוליות בעניינה של המערערת התבססה על טעמים מקצועיים שרופא סביר רשאי היה לכלכל את מהלכיו על פיהם. כך למשל, ההחלטה שלא להזריק חומר ניגוד נבעה מחשש שביצוע הבדיקה עשוי לפגוע בעובר. ייתכן והיה מקום לביצוע בדיקת MRI. גם על כך אין חולק. בשולי הדברים יוער, כי המערערת לא מתמקדת בטענותיה בחיוניות בדיקת ה- MRI אלא בצורך בבדיקת CT נוספת בסמוך לבדיקה הראשונה, המכוונת לאוכף הטורקי. בית המשפט המחוזי אף קובע בפסק דינו החלקי, מבלי להתייחס לקיומו או לאי קיומו של הקשר הסיבתי בין המחלה עליה מצביעה המערערת לבין עיוורונה, כי היה מן הראוי לקיים בדיקת CT ממוקד לבלוטת ההיפופיזה, מכוונת לאוכף הטורקי על מנת לשלול אפשרות של אפופלקסיה פיטואיטרית. מאידך, בפסק דינו המשלים, עולה כי קביעה זו מתייתרת, שעה שממילא לא ניתן להצביע על קיום קשר סיבתי בין מחלה זו לעיוורונה של המערערת וכפועל יוצא, לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות המשיבים בכך שלא ערכו את הבדיקה לבין אי אבחון מחלת אפופלקסיה פיטואיטרית כגורם לעיוורונה. לשון אחר; גם אם צריך היה לערוך את הבדיקה, הרי שלא מתקיים הקשר הסיבתי שעה שהוברר כי לא במחלה קא עסקינן ומשכך לא היא שגרמה לעיוורונה. שונה המצב אם הסתבר בדיעבד כי המערערת לקתה במחלת אפופלקסיה פיטואיטרית, כאשר האחרונה גרמה לעיוורון והצוות הרפואי לא ערכו בדיקה לגלותה בשל אבחון לקוי, בשל טעות סבירה או בלתי סבירה בשיקול הדעת - יהא הגורם לו אשר יהא. על מנת לבחון שאלת קיומו של הקשר סיבתי עובדתי, מן הראוי להידרש למרקם הראייתי. חומר הראיות מארג הראיות בתיק כולל בחובו מסמכים רפואיים, חוות דעת מומחים רפואיים, כמו גם עדויותיהם ועדויות נוספות שנשמעו בפני בית המשפט המחוזי. היות ועיקר הערעור נסוב על הממצאים שנקבעו בחוות הדעת, תוך השוואה בין מסקנות המומחים מטעם המערערת לבין מסקנות המומחים מטעם המשיבים ומסקנותיו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, שאלה גם אלה נשענים על אותה מערכת עובדתית שנפרשה בפניהם אם במלואה או בחלקה ומהווים בזאת נדבך מרכזי בפרשה, נראה לי, כי ראוי לסקור את חוות הדעת הנוגעות לעניין על פי סדרן. להלן, בתמצית, עיקר קביעותיהם. חוות דעתו של פרופ' עמוס קורצ'ין מיום 3.3.1991: פרופ' עמוס קורצ'ין (להלן: פרופ' קורצ'ין) הינו מומחה מטעם המערערת. הוא מומחה בנאורולוגיה ומשמש מנהל מחלקת עצבים בבית חולים איכילוב. אליבא דפרופ' קורצ'ין, הופעה פתאומית של איבוד הראיה בשתי העיניים המלווה בכאב ראש קשים מחייבת לשקול אפשרות של תהליך תופס מקום הלוחץ על עצבי הראיה או על הצטלבותם. אפשרות של תהליך כזה עולה במיוחד כאשר מדובר בהפרעה המתפתחת בעת הריון, וזאת עקב השינויים ההורמונליים הפיזיולוגיים החלים בבלוטת יתרת המוח הסמוכה להצטלבות עצבי הראייה. מה גם, שהגידולים בבלוטה זו נוטים להתבטא דווקא בעת ההיריון, בצורה דומה לזו שאצל המערערת. ברם, הוא טוען, הבדיקות שבוצעו במערערת לא כוונו לענות על אפשרויות אלו. במקרים מסוג זה היה צריך לבצע בדיקת CT מכוון לאזור הצטלבות עצבי הראיה, בחתכים דקים, ובעיקר עם חתכים קורונליים. לדידו, אילו בוצעה בדיקה זו או אילו נעשתה בדיקת MRI באותו זמן, סביר ביותר שתהליך לוחץ היה מודגם. אילו היה מודגם לחץ על הצטלבות עצבי הראיה היה צורך במתן טיפול נאות. עוד ציין, כי קיימים טיפולים הורמונליים המביאים לנסיגה של גידולים וכן להקטנת ההגדלה הפיזיולוגית של הבלוטה בהריון או ניתן לבצע ניתוח להרחקת הגידול, אשר יש לבצעו במקרים של סכנה לאיבוד הראיה. טיפולים אלה יכולים למנוע איבוד הראיה לצמיתות. מאידך, לחץ ממושך גורם לנזק בלתי הפיך לעצבי הראיה. חוות דעתו של פרופ' קורצ'ין מיום 23.4.1992: בעת כתיבתו חוות דעת זו, הונחה בפני פרופ' קורצ'ין חוות דעתו של פרופ' גדות. בהתייחס לטענת פרופ' גדות, לפיה לא היה לחץ משמעותי על הכיאסמה, טען פרופ' קורצ'ין, כי המושג "לחץ משמעותי" איננו מוגדר. לטענתו, אם מקבלים כי יש לחץ על הכיאסמה על ידי גידול, יש להניח שהלחץ יגרום לביטויים קליניים ומשכך, יש לגרום לסילוק הלחץ. בוודאי ובוודאי אם הסימנים הקליניים כבר קיימים. פפיליטיס של עצבי הראייה פוגעת כמעט תמיד בצד אחד. פגיעה דו-צדדית היא נדירה ביותר. יתרה מזאת. הפגיעה בראיה הקיימת בפפיליטיס כמעט תמיד נסוגה ואף נעלמת לחלוטין. דא עקא, במקרה דנן לא היה כל שיפור. משכך, מהלך זה היה מטיל ספק רב באבחנה של פפיליטיס גם אלמלא היה נמצא גידול. היות ואין מחלוקת כי למערערת היה גידול בבלוטת יתרת המוח, באיזור הסמוך להצטלבות עצבי הראיה, כאשר המהלך של הופעת כאבי ראש ובעקבותיהם פגיעה בראייה אופייניים לאפופלקסיה של הגידול בבלוטה, חשוב היה לאבחן תהליך זה במועד, על ידי בדיקת MRI. חוות דעתו של פרופ' דניאל אילון (ת/5) פרופ' דניאל אילון (להלן: פרופ' אילון) הינו מומחה רפואי מטעם המערערת לילוד וגניקולוגיה וכן מומחה לאנדוקרינולוגיה. הוא משמש מנהל המכון לאנדוקרינולוגיה של הפריון במרכז הרפואי תל אביב. חוות דעתו מיום 18.1.1995: לדידו של פרופ' אילון, לא הייתה כל הצדקה מבחינה קלינית ומעבדתית לאבחנה של פפיליטיס. לטענתו, אי שיפור הראיה שלל אבחנה זו. פרופ' אילון מביע בחוות דעתו תמיהה כיצד צוות המחלקה הנוירולוגית לא העלה כאלטרנטיבה לאבחנה של פפיליטיס אפשרות של אפופלקסיה פיטואיטרית. אפופלקסיה פיטואיטרית מוגדרת כתסמונת הנגרמת על ידי הגדלה פתאומית של אדנומה פיטואיטרית קיימת ומאופיינת בין היתר באיבוד ראיה וכאבי ראש. סימני המחלה האפיונים של התסמונת הינם או פגיעה בראיה עקב נמק בגידול, תפיחות הבלוטה ולחץ על מסילות עצבי הראיה, או שטף דם בגידול הפיטואיטרי העשוי אף הוא לגרום ללחץ על עצבי הראיה. לטענתו, המצב ההריוני עם הפרשה מוגברת של הורמון אסרוגני ממקור שליתי מהווה רקע מצויין הן להגדלת בלוטת יותר המוח הנורמלית והן להגדלת נפחם של גידולים פיטואיטריים קיימים, זאת בעיקר בשליש השני והשלישי של ההיריון. ברם, חרף השילוב של הפרעות בראייה ההולכות ומחמירות במהירות רבה, מלוות בכאבי ראש ואירוע של חום ו"שפעת" זמן קצר לפני כן אצל בחורה צעירה שהייתה בעבר תמיד בריאה ונמצאת בשבוע ה-25 להריונה ולמרות חוסר הממצאים הפתולוגיים ב-CT של המוח שנערך ללא כל חומר ניגוד ושלא היה חייב להדגים כל פתולוגיה במקרה של אפופלקסיה פיטואיטרית וכן חוסר ממצאים בנוזל חוט שדרה שנלקח בניקור תעלת השדרה ביום קבלתה, כאשר ידוע כי בדיקת נוזל חוט שדרה עשויה להיות לגמרי נורמלית במקרה של אפופלקסיה פיטואיטרית - "ננעל", כלשונו, צוות הנוירולוגים על האבחנה של פפיליטיס והחל לטפל בכמויות גבוהות של סטירואידים. כשטיפול זה לא הביא לשיפור והבדיקות המעבדתיות לא אשרו את האבחנה של פפיליטיס, לא ביצעו הנוירולוגים את הצעד האבחנתי שהיה לטעמו לבטח מביא אותם לאבחנה והיא הזמנה דחופה וביצוע בדיקת MRI עם גאדוליניום מכוון לאזור יותרת המוח. לטענתו, בדיקה זו מגלה בדייקנות שטפי דם ונמק ביותרת המוח ואין בה חשיפה של ההיריון לקרינה מיותרת. באם ה-MRI היה מתבצע בזמן, קיים היה סיכוי סביר שניתוח טרנסספינואידלי דחוף והוצאת הגידול היה משחרר את הלחץ על התצלובת האופטית ומונע עיוורון. עוד הוא הוסיף, כי בדיקת ה- MRI הראשונה בוצעה 3 חודשים מאוחר יותר, ונמצאה הגדלת הבלוטה (ייתכן אדנומה) עם לחץ על הכיאזמה. אכן, בבדיקה נוספת לא נמצאה עדות של לחץ על הכיאזמה אך הייתה קיימת עדות להגדלת הבלוטה. לדידו של פרופ' אילון, נתוני בדיקות MRI נוספות שנערכו במערערת מחזקים את ההנחה שהמערערת סבלה בהריונה מהגדלת מיקרואדנומה משולב באפופלקסיה פיטואיטרית. הוא מציין כי מאוחר יותר חזרה האדנומה לגודלה המקורי של מיקרואדנומה ושוב גדלה אם כי ללא סיבוכים בהריונה השני של המערערת. הוא מסכם וקובע, כי אם הייתה נערכת בדיקת MRI מכוונת בזמן המתאים, הייתה בוודאי מונעת את איבוד ראייתה של המערערת. חוות דעתו של פרופ' א. ניימן מיום 7.8.1996: פרופ' א. ניימן (להלן: פרופ' ניימן) הינו מומחה מטעם המשיבים. בתפקידו הוא רופא עיניים ובעברו ניהל את מחלקת העיניים במרכז הרפואי בני ציון, חיפה. בעת כתיבת חוות דעתו, נחשף פרופ' ניימן לחוות דעתו הרפואית של פרופ' קורצ'ין וכן לחוות דעתו של פרופ' אילון. לטענתו, בדיקה נוירולוגית כולל CT של המוח לא תרמו דבר. ניקור מותני הראה לחץ תקין של נוזל חוט השדרה. התמונה הקלינית היתה אופיינית לדלקת בראש עצבי הראיה, פפיליטיס, ומשכך עולה כי המערערת טופלה בסטרואידים במינון גבוה, כמקובל. המערערת פיתחה בסמוך לאשפוזה בצקת של הדיסקות עם שטפי דם שטחיים ברשתית שתי העיניים, ממצאים שבהעדר סימנים של לחץ תוך-גולגלתי מוגבר, שלטענתו הוכח שלא היה, רק אישרו את האבחנה של פפליטיס. הגורם לפפיליטיס נותר בלתי ידוע. בהתייחסותו לחוות הדעת של פרופ' קורצ'ין ופרופ' אילון, טען כי בשתיהן ישנה התעלמות מהממצאים החשובים ביותר של המקרה. שניהם מתעלמים מהעובדה שנצפו בקרקעית העיניים בצורת בצקת הפטמות ושטפי דם ברשתית, אם כי הוא מעיר שפרופ' אילון מזכיר ממצאים אלה, אך כבדרך אגב. עוד הוסיף, כי מאחר והניקור של עמוד השדרה המותני גילה לחץ תוך גולגלתי תקין, לא ניתן להסביר בצקת של הדיסקות ושטפי דם ברשתית בהקשר של לחץ של אדנומה בבלוטת יתרת המוח על הכיאזמה, כטענתם. הבצקת בדיסקה ושטפי הדם מעידים בתנאים אלה על תהליך דלקתי בדיסקה עצמה, היינו: פפיליטיס. הוא מדגיש כי מבחינה אנטומית ופתו-פיזיולוגית העמדה של השניים אינה אפשרית במקרה דנן. עוד ציין, כי ניתן היה לצפות שאירוע של אפופלקסיה שנגרם בדרך כלל מדימום בתוך הבלוטה, שבו קיימת תמיד נקרוזה, יגרום להפרעות ניכרות במערכת ההורמונלית וכן ניתן היה לצפות שה-CT אשר בוצע ביום קבלתה למחלקה הנוירולוגית יראה דימום בתוך הסלה אשר לא נתגלה, ושבנוזל חוט השדרה ימצאו כדוריות דם אדומות וגם אלה לא נמצאו. בהמשך, סדרת תמונות ה- MRI לא מראות שמץ של סימן של אפופלקסיה שכביכול היתה. וכך הוא מסכם: "התמונה הקלינית לא תאמה כלל אירוע של אפופלקסיה, לא מבחינת התסמונת הכללית, לא מבחינת הממצאים בעיניים ולא מבחינת ממצאי ההדמיה. אף אחת מבדיקות ה-MRI לא אשרה את האבחנה של אפופלקסיה, חדשה או ישנה. אין מנוס מהמסקנה שהגברת כדר שרון התעוורה בשתי עיניה תוך 24 שעות שקדמו לקבלתה בבי"ח סורוקה כתוצאה מדלקת בראש עצבי הראיה (Papillitis) שסיבתה המדויקת נשארת בלתי ידועה, כפי שהדבר קורה ברוב המקרים מסוג זה. היא טופלה כהלכה וכמקובל ע"י הרופאים בביה"ח סורוקה אם כי למרבה הצער ללא הצלחה" (ראו עמ' 5 לחוות דעתו). חוות דעתו של פרופ' יוחנן גולדהמר מיום 9.11.1996: פרופ' יוחנן גולדהמר (להלן: פרופ' גולדהמר) הינו מומחה רפואי מטעם המשיבים לנוירולוגיה ולנוירואופתלמולוגיה. הוא משמש כמנהל מחלקה נוירולוגית ומרפאה נוירואופתלמולוגית בבית החולים שיבא, תל השומר. בעת כתיבת חוות דעת זו, הונחו בפני פרופ' גולדהמר חוות דעתו של פרופ' קורצ'ין מיום 3.3.91, חוות דעתו של פרופ' אילון מיום 18.1.95 וכן חוות דעתו של פרופ' ניימן מיום 7.8.96. בחוות דעתו מתייחס פרופ' גולדהמר לחוות דעתו של פרופ' קורצ'יןומציין, כי חוות דעתו של פרופ' קורצ'ין נכתבה בטרם נעשו בדיקות MRI אשר הבהירו שלא הייתה מקרואדנומה אשר יכולה הייתה לגרום לפגיעה בכיאסמה. התמונה הקלינית, עם בצקת של הדיסקות ושטפי דם ברשתית, "לחלוטין אינה אפיינית ללחץ על תצלובת עצבי הראיה מבלוטה היפופיזרית מוגדלת", כדבריו (ראו עמ' 2 לחוות דעתו). הוא דוחה על הסף את התיאוריה של פרופ' אילון, לפיה אם היו עושים בזמן את בדיקות ה- CT וה- MRI המתאימות, סביר שניתן היה להוציא את "הגידול" בניתוח טרנס ספינואידלי ולמנוע את העיוורון וכי המערערת סבלה ממיקרואדינומה שגדלה בזמן ההיריון והייתה משולבת באפופלקסיה פיטואיטרית. הוא מסכים שבבדיקות ה- MRI הראשונות אובחנה הגדלה של בלוטת ההיפופיזה וכי עלתה אפשרות של אדנומה, אך בו בזמן עלתה אפשרות שאולי מדובר בהגדלה הורמונלית בלבד, כפי שרואים באופן פיסיולוגי בזמן הריון. לטענתו, פרופ' אילון מתעלם לחלוטין מאבחנה זו שנכתבה באופן מפורש. בשתי הבדיקות הראשונות לא הודגמה מיקרואדינומה ובבדיקות המאוחרות יותר התברר שאין מקרואדנומה ומכך ניתן להסיק שההגדלה של בלוטת ההיפופיזה אכן היתה הגדלה הורמונלית כפי שנצפה לאחר מכן גם בהריון השני. אף שמאוחר יותר נתגלתה גם מיקרואדינומה, הרי שממצא של מיקרואדנומה הוא שכיח מאוד ואין לו שום תפקיד בגרימת לחץ על הכיאזמה. הוא מסכים כי אפשרות של אפופלקסיה פיטואיטרית צריכה להילקח בחשבון לאור הנתונים במקרה דנן, אולם קרקעיות העיניים במקרה כזה הן תקינות. בצקת של עצבי הראיה ודימומים ברשתית אינם חלק מהתמונה הקלינית של אפופלקסיה. בדיקות MRI שנעשו לאחר מכן לא הראו שום סימן של אפופלקסיה בעבר. תפקוד הבלוטה נמצא תקין. נמצא שהאוכף בגודל תקין. אי לכך, הוא קובע כדלקמן: "מכל הסיבות הללו נראה לי, שאפשר לשלול סופית את האבחנה של אפופלקסיה פיטואיטרית...האבחנה של פפיליטיס היא האבחנה הסבירה ביותר, ולא היה ניתן לתת לה טיפול טוב יותר מזה שזכתה לו. היתה זו פפיליטיס סוערת, שלרוע המזל לא הגיבה לטיפול מסיבי בסטירואידים, כפי שקורה מידי פעם. לדאבון לב ביא נותרה עוורת. אין כל ביסוס לאבחנות האחרות שהעלו" (ראו עמ' 3 לחוות דעתו). יוער, כי פרופ' גולדהמר התייחס לעובדה שהרדיולוג שפירש את ה- CT רשם שהוא אינו יכול לשלול אפופלקסיה פיטואיטרית, כיוון שעקב ההיריון לא הוזרק חומר ניגודי ולא נעשתה בדיקה מכוונת לאוכף. לכן נקבע, כי במידה וקיים עדיין חשד קליני, רצוי לחזור על הבדיקה. יוצא אפוא, לטענתו, שהייתה אבחנה של אפופלקסיה פיטואיטרית עוד בעת אשפוזה הראשון במחלקה הנוירולוגית. עם זאת, המהלך לא התאים לחשד קליני לאפופלקסיה פיטואיטרית. חוות דעתה של ד"ר אורנה גייר מיום 8.10.1997 ד"ר אורנה גייר (להלן: ד"ר גייר) הינה מומחה רפואית מטעם המערערת. היא התמחתה ברפואת עיניים ובגלאוקומה. בתפקידה משמשת סגן מנהל מחלקת עיניים במרכז הרפואי ע"ש סורסקי, תל אביב. בעת כתיבת חוות דעתה, הונחו בפניה חוות הדעת של פרופ' קורצ'ין (מיום 3.3.91, 24.3.92), פרופ' אילון (18.1.95) וכן של פרופ' ניימן (7.8.96). ד"ר גייר קובעת בחוות דעתה, באופן מפורש, כהאי לישנא : "הממצאים הקליניים וההדמיה מצביעים חד משמעית כי התובעת התעוורה מאפופלקסיה פיטואיטרית. אפופלקסיה פיטואיטרית הוא דימם או נמק של גידול בלוטת יותרת המח הגורמים לתפיחות הבלוטה וללחץ על מסילות הראיה. בהריון (בעיקר בשליש השלישי) עולה שכיחות המחלה" (ראו עמ' 2 לחוות דעתה). לטענתה, למערערת היו גם היו המאפיינים הקלינים של אפופלקסיה פיטואיטרית. בדיקת CT מח שבוצעה ביום פניית המערערת לבית החולים הייתה גרועה מבחינת טכנית (הצילום לא בוצע עם חומר ניגוד ולא היה מכוון לאזור האוכף הטורקי) ולכן אינה שוללת אפופלקסיה פיטואיטרית. היא מדגישה כי דבר זה מצויין בפירוש בפיענוח הבדיקה. היא גורסת, כי טיפול מתאים באפופלקסיה פיטואיטרית עד 20 יום מתחילת המחלה, יכול היה להביא לשיפור בראיה. חוות דעתו של פרופ' אילון מיום 18.11.1997 בעת כתיבת חוות דעת זו, היו מונחות בפני פרופ' אילון חוות דעתם של פרופ' ניימן, פרופ' גולדהמר וד"ר גייר. הוא מגיב ואומר, כי מקובל היום שאם אישה צעירה סובלת באופן פתאומי בשליש שני או שלישי של ההיריון מכאבי ראש והפרעות ראייה, כבמקרה דנא, יש לשלול כדבר ראשון נוכחות גידול יותרת מוחי. זאת כאמור ניתן היה לעשות על ידי ביצוע MRI מכוון ליותרת המוח בחתכים קורונליים עם חומר ניגוד וכן מאזן הורמונלי בדם לשלילת אי ספיקת בלוטת יותרת המוח. צילום מכוון של יותרת המוח לא בוצע, חרף המלצת היועץ הרדיולוגי במקום וכן לא בוצע מאזן הורמונלי, חרף "הכישלון האבחנתי והטיפולי המלא של צוות המחלקה הנוירולוגית כפי שהתוצאות מעידות" (ראו עמ' 2 לחוות דעת זו). ה-MRI הראשון שגם גילה לראשונה את האדנומה היותרת מוחית נעשה ביוזמת החולה כשזו כבר הייתה עיוורת לחלוטין 3 חודשים לאחר האירוע החריף בעת אשפוזה בבית החולים. משכך, אין כל סיבה לצפות לגילוי שינויים רדיולוגיים אופייניים של שטף דם באדנומה. לטענתו, ישנם מקרים של אפופלקסיות ללא כל סימנים קליניים פרט להופעה של חסר הורמונלי. במקרה דנן, 3 חודשים אחרי האירוע החריף עדיין נתגלה גידול הלוחץ על התצלובת האופטית וסביר להניח שבזמן האירוע החריף של השבץ היותרת מוחי ההתפשטות הסופרהסלרית הייתה הרבה יותר גדולה והביאה לעלייה משמעותית של הלחץ התוך חדרי ולבצקת פטמות. מה גם, שהגדלה חוזרת של המיקרואדנומה היותרת מוחית בהריון השני בשנת 1992 נותן חיזוק רדיולוגי להנחה זו. עוד הוסיף, בין היתר, כתגובה לחוות דעתו של פרופ' גולדהמר, כי אדנומה היפופיזרית יכולה לתת ביטוי רדיולוגי רב גווני במהלך התפתחותה, דבר המקשה על איבחון והגדרת התהליך התוך בלוטי ואת גודלו. כמו כן, אדנומה יכולה לשנות את מימדיה בצורה ניכרת עקב אירועים וסקולריים המורגיים ולאחר אירועים אלה לסגת במימדיה, כבמקרה דנן, תוך הגדלה מחדש בהיריון השני לאחר האירוע. חוות דעתו של פרופ' ניימן מיום 18.11.97: בחוות דעת זו התייחס פרופ' ניימן לחוות דעתה של ד"ר גייר. בין היתר, הוא דוחה את טענתה לפיה יתכן והלחץ התוך גולגלתי היה גבוה בתחילת המחלה וכבר ירד בעת ביצוע הניקור. לדידו, לטענה זו אין כל ביסוס מאחר והרישומים מפריכים אותה בצורה ברורה. חוות דעתו של פרופ' קורצ'ין מיום 5.4.1998: בחוות דעתו זו נתן פרופ' קורצ'ין את דעתו לחוות הדעת של פרופ' גולדהמר, פרופ' ניימן, פרופ' אילון וד"ר גייר. לטענתו, המסקנה בה דוגל פרופ' ניימן לפיה הסיכון להתפתחות טרשת נפוצה בנשים הסובלות מהתקף ראשון של דלקת בעצבי הראיה הוא מעל 60% מתייחסת לנשים עם פגיעה בעצב ראיה אחד. ברם, כאשר שני עצבי הראיה נפגעים סימולטנית, כבמקרה דנן, הסטטיסטיקה שונה לחלוטין ויש צורך במקרים כאלה לחפש במהירות גורמים נוספים, ובפרט לחץ על הצטלבות עצבי הראיה. לטענתו, בדיקת ה- CT לא בוצעה בצורה הנדרשת והמכוונת לגילוי תהליכים ביתרת המח. התהליך של אפופלקסיה חל כאשר הגידול צומח במהירות ואספקת הדם איננה מספיקה לצרכי הגידול והיא או חלקים ממנו עוברים עקב כך ניוון. אין זה הכרחי שילווה לניוון דימום ולפיכך לא חייבת להיות עדות לדימום בבדיקת ההדמייה. הוא מדגיש, כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שב- MRI שבוצע באותה עת נראתה הגדלה של הבלוטה עם לחץ על הצטלבות עצבי הראיה. אם הלחץ התוך גולגלתי היה נמדד במנומטר כנדרש הייתה צריכה להינתן תוצאה מספרי ועיתים התרשמות של "לחץ תקין", כפי שנמסר במקרה דנן עשויה להינתן על סמך מהירות טפטוף הטיפות מן המחט. הוא מטעים כי זוהי שיטה שגויה בעליל ולכן, בהיעדר נתון מספרי, לא ניתן לייחס משקל כלשהו לקביעה של לחץ תקין. מה גם, שמינונים גבוהים של סטרואידים מפחיתים את הלחץ, ללא קשר לסיבתו. במקרים של אפופלקסיה של בלוטת יתרת המח, הלחץ תמיד יורד בהמשך. בהתייחסותו לטענת פרופ' ניימן ופרופ' גולדהמר באשר לממצאים בדבר קיום סימני לחץ מוגבר ודימום בקרקעיות העיניים אשר יש בכך כדי לשלול את האפשרות של האפופלקסיה של יתרת המח, טוען פרופ' קורצ'ין, כי לחץ על ידי הבלוטה המוגדלת יכול להפריע לניקוז הוורידי מן הרשתית ולגרימת דימומים ברשתית. הצוות הרפואי קיבלו בבדיקת CT מח תשובה שהצביעה במפורש על האפשרות של אפופלכסיה וחרף זאת, לא המשיכו בבירור המתבקש. בדיקת ה- MRI שנעשתה רק 3 חודשים לאחר מכן הדגימה נסיגה ולפיכך ההנחה שגידול זה לחץ על הצטלבות עצבי הראיה וגרם לעיוורון הינה הנחה סבירה ביותר. חוות דעתו של פרופ' קורצ'ין מיום 11.1.1999: עת כתב פרופ' קורצ'ין חוות דעת זו, הונח בפניו פרוטוקול העדות של פרופ' אילון. בחוות דעת זו מחזק פרופ' קורצ'ין את דברי פרופ' אילון. הוא מדגיש כי דלקת של שני עצבי הראיה בו זמנית כפי שאובחנה על ידי הצוות הרפואי כביטוי לטרשת נפוצה הינה תופעה נדירה ביותר. הוא מוסיף כי לא ידוע לו כי תופעה זו תוארה אי פעם במהלך היריון. לעומת זאת, לחץ על תצלובת עצבי הראיה, על אף שהוא נדיר, הינו שכיח בהרבה ואף ידוע על תהליכים שונים הגורמים ללחץ על התצלובת העת ההיריון. האפשרות של תהליך לוחץ הכולל בין היתר הגדלה פיזיולוגית של הבלוטה, גידולים של הבלוטה, דלקת של הבלוטה, צריכה להישקל על ידי הרופאים שעה שעומדת בפניהם אישה אשר מאבדת את הראיה בשתי עיניה במהלך ההיריון. קיום לחץ מחייב התערבות ניתוחית מהירה לשחרור הלחץ והחזרת הראיה. במסגרת זו יש לבצע בדיקות הנועדות לבדוק אפשרויות של שתי האבחנות החילופיות: דלקת של עצבי הראיה ותהליך הלוחץ על התצלובת, הבדיקה העיקרית בכיוון זה היא בדיקת MRI של המוח עם מיקוד מיוחד לעצבי הראיה והתצלובת. בנוסף, נדרשות בדיקת נוזל השדרה עם חיפוש פסים אוליגוקלוגליים, בדיקות הורמונליות ובדיקות פוטנציאליים מעוררים.דא עקא, אף אחת מבדיקות אלו לא נעשתה. זאת ועוד. במשך שנים אחדות אין כל עדות לקיום טרשת נפוצה. טיפולים בסטרואידים לא הביאו לשיפור בראיה, כפי שנצפה ברוב מקרי דלקת עצבי הראייה. כאמור, בדיקת MRI שנערכה חודשים מספר לאחר התעוורותה ושוב בהריונה לאחר מכן, הראו כי הבלוטה גדלה אצל המערערת באופן משמעותי בעת ההריון. לאור נתונים אלה ובהתייחס לחוות הדעת הקודמות שניתנו מטעמו, קובע פרופ' קורצ'ין, כי "אין לי ספק כי האבחנה של תהליך הלוחץ על תצלובת עצבי הראיה הנה האבחנה הסבירה יותר במקרה זה" (ראו עמ' 1 לחוות דעת זו). חוות דעתה של ד"ר גייר מיום 31.12.1999 בחוות דעת זו התייחסה ד"ר גייר לשתי שקופיות צילומים של קרקעית העיניים של המערערת וזו ציינה כי שני הצילומים לא יכולים לתת תשובה חד משמעית לאטיולוגיה של מראה דסקות (דלקת או לחץ גולגולתי מוגבר). הצילומים אינם שוללים פפילדמה-לחץ גולגולתי מוגבר. אין זה נכון שמראה הדסקות בצילומים שונה מהמקרה בו יש לחץ תוך גולגולתי מוגבר. חוות דעתו של פרופ' הדני, מומחה רפואי מטעם בית המשפט, מיום 10.12.2003 פרופ' הדני הוא מומחה לנוירוכירוגיה. בעת כתיבת חוות דעתו, הונחו בפניו חוות הדעת של פרופ' קורצ'ין (מיום 3.3.91, 23.4.92, והשלמות מיום 5.4.98, 11.1.99), פרופ' אילון (מיום 18.1.95, 18.11.97), פרופ' ניימן (מיום 7.8.96), פרופ' גולדהמר (מיום 9.11.96), ד"ר גייר (מיום 8.10.97). פרופ' הדני נתבקש על ידי בית המשפט לחוות דעתו האם עיוורונה של המערערת הוא תוצאה של אפופלקסיה פיטואיטרית או כתוצאה ממחלה אחרת, כגון דלקת פגעה בעצבי הראיה. אליבא דפרופ' הדני, כב- 10% מהמקרים של חולים הסובלים מגידול פיטואיטרי, מופיעה אפופלקסיה עם תמונה קלינית חריפה המתבטאת בכאב ראש פתאומי וקשה, יכולה להיות ירידה בראיה, אך לעיתים רחוקות עיוורון בשתי העיניים. בלמעלה מ- 80% מהחולים יש פגיעה הורמונלית בחלק מההורמונים או בכולם. בדיקת הבחירה היא MRI של המוח. במקרה דנן, החולה סבלה מכאבי ראש וחום כשבוע לפני הופעת העיוורון. לטענתו, כאבי הראש שקשה להעריך את טיבם מהמסמכים הרפואיים יכולים להיות ביטוי לאפופלקסיה. עוד הוסיף, כי במקרה של אפופלקסיה חריפה עם חומר נימקי או דם החודר לחלל התת עכבישי יכול להופיע חום המלווה כאבי ראש. במקרה הנדון לא הייתה התמונה "סוערת", כלשונו, ובניקור מתני נמצאו בנוזל השדרה תאים בודדים בלבד והלחץ היה תקין. אלה מעידים לטעמו על העדר מעורבות של החלל התת עכבישי וקרומי המוח. משכך, החום שליווה את כאבי הראש אינו תומך באבחנה של אפופלקסיה במקרה הנדון אלא תומך יותר באירוע של שפעת וירלית. כמו כן, במקרה הנדון אין עדות לפגיעה בהורמונים של ההיפופיזה. באשר לבדיקות ההדמייה, הוא מתייחס לכך שבדיקת ה-CT של המוח שנעשתה לראשונה לא הייתה מכוונת כאמור לאוכף הטורקי. הוא מציין כי בדיקה זו אינה בנמצא וניתן רק לדון בה על פי תוצאות פיענוח על ידי רדיולוג. מעיון בפיענוח, הבדיקה נעשתה ללא חומר ניגוד ובחתכים אקסיאליים בלבד. הוא מטעים כי העדר חומר ניגוד במקרה של אפופלקסיה אינו שולל בהכרח אפשרות להדגמת אפופלקסיה. זאת, מכיוון שאם עסקינן במקרה של נמק או דימום ניתן להבחין בכך גם ללא חומר ניגוד. עם זאת, אין לשלול קיומו של גידול בבדיקה ללא חומר ניגוד. קביעתו של הרדיולוג לפיה בריכות הבסיס חופשיות, כאשר הבריכה הסופרסלרית היא חלק מבריכות הבסיס, יש בה כדי לשלול הימצאותו של תהליך גידולי אפופלקטי הגורם ללחץ על מסילות הראיה. הוא מדגיש כי עצם העובדה כי בריכת הבסיס הסופרסלרית חופשית, ובהעדר תמונה של דימום חריף שוללת להערכתו את האפשרות של אפופלקסיה בגידול הלוחץ על מסילות הראיה. לפי צילומי ה- MRI עולה, כי אין כל סימן לגידול בבלוטה או באוכף. אין סימני נמק ואין סימני דם ישן. ריצפת האוכף כפי שנראה בחתכים קורונליים היא הומוגנית ושטוחה, עובדה שאינה תומכת במציאות של גידול. הוא מדגיש כי התמונה אינה מתאימה לאפופלקסיה שאירעה 3 חודשים קודם לכן. במקרה הנדון אין כל עדות לעיוות בצורת הבלוטה כפי שאמור להופיע במקרה של אפופלקסיה בגידול שהרס את עצמו. משכך, הוא חולק על פרופ' קורצ'ין בחוות דעתו הטוען כי העיוורון נבע כתוצאה מתהליך תופס מקום שלא יכול להיות מודגם בבדיקת ה-CT הראשונה. בדיקה זו, על פי דו"ח הפיענוח, לא הדגימה חסימה או היצרות של הציסטרנה הסופרסלרית, ממצא כשלעצמו שולל תהליך סופרסלרי הלוחץ על מסילות הראיה. עם זאת, הוא מעיר, כי בהעדר צילומי בדיקת ה-CT נותר בכל זאת ספק, אולם ספק זה נשלל בבדיקות ה- MRI שלא מראות הימצאותו של גידול בהיפופיזה. ההיפופיזה מודגמת כנורמלית להיריון ולתקופה שאחרי ההיריון. אין כל עדות לחומר נימקי או לדימום ישן ב- MRI הראשון שבוצע. כללם של דברים: "ממצאי ההדמייה אינם תומכים בארוע של אפופלקסיה ואף שוללים ארוע כזה" (ראו עמ' 3 לחוות דעתו). פרופ' הדני מבכר את חוות דעתם של פרופ' גולדהמר ופרופ' ניימן לפיהן הממצאים במערכת הראיה אינם תוצאה של אפופלקסיה ואת מסקנתם כי מדובר בתהליך דלקתי בעצבי הראיה. עוד הוא מוסיף, כי לעניין זה, גם ד"ר גוטמן, מומחה לנוירואופטלמולוגיה, שבדק את המערערת כחודשיים וחצי לאחר הופעת העיוורון, קבע כי התמונה מתאימה לתהליך דלקתי בעצבי הראיה. עוד ציין, כי הוא מסכים עם הערותיו של פרופ' גולדהמר לגבי חוות דעתו של פרופ' אילון. וכך הוא מסכם: "ממצאי ההדמייה שוללים קיומו של גידול פיטואיטרי ולא הודגמו בהם סימנים לגידול שהיה ונהרס. ההדמייה מתאימה לבלוטת היפופיזה בשלבים שונים של הריון ולאחר הלידה. הסימנים הקליניים, פרט לכאבי ראש אינם מעידים על אפופלקסיה, כך גם העובדה כי כל הצירים ההורמונליים נמצאו תקינים. לא הודגם לחץ תוך גולגלתי מוגבר יומיים לאחר הופעת העיוורון. ממצאי הראיה אינם אופיניים לאפופלקסיה. לאור כל זאת אני סבור כי ניתן לשלול בסבירות גבוהה מאד כי העיוורון ממנו סובלת התובעת לא נבע מארוע של אפופלקסיה או מהליך תופס מקום שגרם ללחץ על מסילות הראיה" (ראו עמ' 4 לחוות דעתו). חוות הדעת-סיכום כאמור, כלל הוא, כי לא על נקלה יתערב בית המשפט שלערעור בממצאים עובדתיים של בית משפט בערכאה הראשונה, על אחת כמה וכמה כאשר ממצאים אלה מתבססים על חוות דעת מומחה, כל שכן פסק דין שניתן על יסוד חוות דעת מומחה שנתמנה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים. אכן, אין מחלוקת בין הצדדים כי המערערת התנגדה לעצם מינוי המומחה על ידי בית המשפט. היא אמרה את דברה והביעה את הסתייגותה. ברם, עמדתה לא נתקבלה. היא ערערה על החלטה זו וערעורה נדחה על ידי בית משפט זה. המערערת הסכימה למינויו של פרופ' הדני על ידי בית המשפט. היא נתנה בו אמון. היא לא הטילה ספק בכישוריו ובמומחיותו לפתור את הסוגיה השנויה במחלוקת. בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת "אל נא תעזב אותנו...והיית לנו לעיניים" (במדבר, י, לא). המשנה אומרת "אין מודדין אלא מן המומחה" (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום. בנסיבות בהן מדובר בשאלה שבמומחיות, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט משנסמך על מומחה שמינה, גם אם זה אימץ את חוות דעתו של מומחי המשיבים (ראו: ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' ויקטור דמארי (טרם פורסם, 9.4.2006)). אם שלושה מומחים, ובכללם המומחה מטעם בית המשפט, סברו כי לא קיים קשר סיבתי עובדתי בין מחלת האפופלקסיה פיטואיטרית לבין עיוורונה של המערערת, באופן זה שדעתם של המומחים מטעם המערערת לא מצדיקה קבלתם במאזני המשפט האזרחי, אין פסול באימוץ עמדתם על ידי בית המשפט המחוזי ואין מקום להתערב בממצא העובדתי שקבע בית המשפט בהסתמך על חוות הדעת הרפואיות. זאת, הגם והגורם לפפיליטיס נותר לא ידוע ולא ברור. איני סבור כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי אשר העדיף חוות דעת של מומחה אחד על פני חוות דעתו של מומחה אחר. קביעה זו היא במסגרת שיקול דעתו. במקרים כגון דא, אין בית המשפט שלערעור נוהג להתערב ואין מקום לסטות מכלל זה (ראו ע"א 3758/03 מזרחי נ' קופת חולים מאוחדת (לא פורסם, 4.3.2004)). בית המשפט המחוזי בחן את מארג הראיות שהיה מונח בפניו וניתח, באופן מקיף ומפורט כדבעי, את הראיות ואת חוות דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים. בית המשפט התרשם כאמור באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדויות שהוצגו בפניו. פסק דינו נשען על אדנים יציבים ולקביעותיו יש יסוד ושורש בחומר הראיות ואין בהן פרכא. הלכה היא, כי לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות לגבי קביעותיה של הערכאה הדיונית, אפילו הן רבות, אפילו מי מהן נותרו ללא הסבר. הערכאה הדיונית התרשמה מעדותו של פרופ' הדני וקבעה, מיניה וביה, כי נתנה בה אמון. צא ולמד, כי משאמרה הערכאה הדיונית את דברה באשר להתרשמותה הישירה והאותנטית מן הנפשות הפועלות, צומצם עד מאוד תחומה של ערכאת הערעור. ודוק; קביעותיו של בית המשפט המחוזי רובן ככולן הן קביעות עובדתיות, המבוססות על התשתית העובדתית והרפואית שהוצגה בפניו ועל בחירתו להעדיף את חוות דעתם של המומחים מטעם המשיבים ובעיקר - את חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו. העולה מהמקובץ הוא, שפרשה זו אינה באה בקהלם של המקרים החריגים, המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הראשונה. נזק ראייתי?! המערערת טוענת כי המשיבים במחדליהם גרמו לנזק ראייתי. היא מבססת את טענתה בשני רבדים. האחד, אי קיום בדיקת CT מכוונת לאוכף הטורקי שהינה בדיקה מתבקשת, אשר הייתה יכולה להצביע לכאורה על תסמיני מחלת אפופלקסיה פיטואיטרית. בכך, נשללה ממנה האפשרות להוכיח כי אכן היה מדובר באבחון לקוי של הצוות הרפואי והמחלה ממנה סבלה וגרמה לעיוורונה היא מחלת האפופלקסיה איפופוטרית ולא פפיליטיס, כפי שאובחן על ידם. השני, מכוון כלפי העדר צילום ה- CT הראשון. חוות הדעת הסתמכו אך על פענוח התצלום על ידי הרדיולוג, כאשר הצילום המקורי נעדר מעיניהם. בכך, מנעו המשיבים מהמערערת להוכיח את תביעתה. נזק ראייתי מוגדר כמצב בו לא יוכל התובע להוכיח כי יש קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. מקום שהתנהגות רשלנית של הנתבע שללה מהתובע את היכולת או את הסיכוי להוכיח אחד ממרכיבי תביעתו באשר לנזקו הישיר, עשוי הנתבע לשאת בתוצאות באופן שתוטל עליו אחריות בת פיצוי בנזיקין בגין הנזק הראייתי שגרם לתובע. לדוקטרינת הנזק הראייתי שתי נפקויות מרכזיות: האחת, כעילת תביעה נזיקית עצמאית של ניזוק נגד אותו אדם או מוסד שבאשמתו נגרם הנזק הראייתי, כאשר לא בכל המקרים יהא זה הנתבע בתביעה המרכזית אשר במסגרתה נגרם הנזק הראייתי. זהו הפן הנזיקי של הדוקטרינה. השנייה, כעילה להעביר נטל ראיה במסגרת התביעה המרכזית מכתפי התובע אל כתפי הנתבע בהנחה שהנתבע הוא גם זה שגרם לנזק הראייתי, הכל לפי העניין ובהתאם לנזק הראייתי שנגרם. זהו הפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי (ראו: אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 191. להלן: פורת ושטיין; אלכס שטיין "כיצד נפתור את בעיית הסיבתיות העמומה במשפטי רשלנות רפואית? הכרעה לפי "מאזן ההסתברויות", אחריות בשל "פגיעה בסיכויי החלמה" ודוקטרינת הנזק הראייתי – בשולי ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר – בית חולים מאיר" עיוני משפט כג (3) (תש"ס) 755. להלן: שטיין). צא וראה, כי דוקטרינת הנזק הראייתי אינה אלא הוראה בדבר העברת נטל השכנוע במצבים שבהם התרשלותו של הנתבע מנעה מהתובע מידע חיוני להוכחת תביעתו. היא מאפשרת בנסיבות מסויימות לקבוע חזקות עובדתיות. עיקרה של דוקטרינה זו, שלא אומצה בפסיקה נכון לעת זו בפן המהותי שבה, הוא בדבר קיומו של ראש נזק של נזק ראייתי אשר מקנה עילת תביעה עצמאית בגין אובדן מידע (ראו פורת ושטיין דלעיל. והשוו: ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (לא פורסם, 5.6.2007)). דוקטרינה זו ישימה אך מקום שבו נותרת אי ודאות לגבי תהליך גרימתו של הנזק הישיר (ראו ע"א 6768/01 דלעיל; פורת ושטיין דלעיל; שטיין דלעיל). במילים אחרות, היא מבקשת לפתור בעיות של אי ודאות בזיהוי הגורם העובדתי לנזק נתון על ידי הפיכת אי הוודאות עצמה לנזק בר פיצוי בעוולת הרשלנות (ראו: ישראל גלעד "דוקטרינת הנזק הראייתי: האם הורם נטל השכנוע?" משפטים ל (תש"ס) 317). נתבע הגורם לאי ודאות ראייתית עשוי לשאת באחריות בשל כך. בהקשר הרפואי ניתן לומר, כי נזק ראייתי הינו מצב בו התובע נפגע כתוצאה מתיעוד לקוי או תיעוד חסר או מבדיקה רפואית או טיפול רפואי שצריכים היו להתבצע ולא נעשו ועל כן יהיה היפוך בנטל הראייה. העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע מתפרש לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על מקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לו בוצעו יכולות היו להצביע על גורמים לנזק (ראו ע"א 9328/02 דלעיל). משנמנע הרופא מלבצע את הבדיקה, גרם בכך נזק ראייתי והועבר אליו הנטל לשכנע באותו שלב, בו נמנע מלבצע את הבדיקה. כבר נאמר, כי במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק על ידי כך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאשורן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול, לחקור ולברר בדבר קיומן של תופעות מסוימות. כדי לאבחן כראוי את מצב החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון. כל שנדרש מהרופאים הינו נקיטת אמצעי זהירות, ואלה אינם מתמצים במוכנות פאסיבית לקבלת אינדיקאציות נוספות, אלא קיימת על הרופא גם החובה של דרישה וחקירה ובירור מידע נוסף, כמקובל אותה עת בפרקטיקה הרפואית (ראו ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון, פ"ד מו (5) 628 (1992)). כאמור, גם התרשלות באי קיומם של בדיקות רפואיות אשר היו עשויים להצביע על הגורמים לנזק או בשמירתן, עשויה להעביר את נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפיו של המוסד הרפואי (ראו לעניין זה גם ע"א 4744/05 דלעיל; ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח (5) 54 (2004); ע"א 5586/03; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35 (2003)); ע"א 6768/01 דלעיל; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו (1) 539 (2001). להלן: ע"א 8151/98). ודוק; היקף הנטל המועבר מוגדר על פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם (ראו: ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 625 (2004); ע"א 8151/98 דלעיל). על אי קיומן של בדיקות שהיה צורך לבצען, עמד בית משפט זה לא אחת, וכך קבע: "אכן, המערער והמומחים מטעמו אינם יכולים להצביע היום במדויק על מחלתו של המערער ועל גורמיה, אולם משלא בוצעו במהלך שירותו הצבאי של המערער-הגם שהיה ראוי לבצע- בדיקות לגילוי טיב מחלתו, ומשלא הושם במעקב ובפיקוח-אף שהיה צורך בכך-הרי שרופאיו הסבו לו "נזק ראייתי". ודוק, אין מחלוקת בין המומחים כי ביצוע בדיקות-ובעיקר ניקור כליה- היה עשוי לשפוך אור על מחלתו של המערער, לפיכך הנטל להוכיח מהי מחלתו של המערער, ואם היה ניתן למונעה אילו הייתה מתגלית מבעוד מועד, לא רובץ על שכמו של המערער, כי אם לפתחו של המשיב. בנטל זה לא עמד (ראו רע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (5) 321, 333 (2002). להלן: רע"א 8317/99). לרוב, ההכרה בקיומו של נזק ראייתי באה כתוצאה מחסרים ברישומים הרפואיים ומהיעדרם או מאי ניהול תקין שלהם (ראו ע"א 5373/02 דלעיל). בית משפט זה חזר ועמד לא פעם על חשיבות קיומן של רשומות רפואיות תקינות ומלאות. רישומים אלה חשיבותם רבה, ולו מן הטעם שיש בהם כדי להוות אל נכון ראיה אוטנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר (ראו ע"א 5373/02 דלעיל; ע"א 58/82 דלעיל). מפאת חשיבותם, ראוי לצטט את עיקרם: "..חוסר שוויון כאמור קיים גם כשהרישומים הרפואיים נעדרים– אלה שהיה על הרופא לרושמם וחובה הייתה עליו, או על המוסד שהוא עובד בו, לשומרם. הרופא הוא אשר יודע את העובדות הנוגעות לטיפול במטופל שהוא טיפל בו, והוא יכול היה לתעד הן את הדיאגנוזה של מחלת המטופל [ו]הן את דרכי הטיפול בו. המטופל בדרך כלל- אינו יודע אינפורמציה זו, ואמצעיו לבררה, באין רישומים רפואיים מזמן אמת, מצומצמים. מטעם זה נתקבל בפסיקה הכלל שבמקרה כזה עובר נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לו היו רשומות רפואיות כנדרש קל היה לבררן, אל הרופא או אל המוסד הרפואי (ראו ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 535, 541-542 (2004)). עם זאת, לא כל חוסר ברישום מעביר באופן מיידי את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע. על היעדר הרישום לנגוע ללב השאלה שבמחלוקת. כמו כן, אין המדובר בהעברה כללית של נטל הראיה לנתבע אלא בהעברת הנטל לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית (ראו ע"א 5586/03 דלעיל). ולגופו של עניין. אין חולק כי בדיקת CT נוספת המכוונת לאוכף הטורקי לא נערכה בסמוך לבדיקה הראשונה. בזאת ניתן לומר, כי אי ביצוע הבדיקה מותיר מעין עמימות עובדתית לגבי הגורם לעיוורונה של המערערת ולגבי אפשרויות הפעולה שעמדו לצוות הרפואי. בנסיבות האמורות, ניתן לכאורה לקבוע, בהסתמך על דוקטרינת הנזק הראייתי, את דבר קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות המוטלת על בית החולים ובין עיוורונה של המערערת, נוכח העמימות העובדתית שיצרה כאמור התרשלותו של בית החולים. במילים אחרות, גם אם נותרו סימני שאלה באשר לקשר הסיבתי, אין המשיבים יכולים אכן להנות לכאורה ממחדלם שבאי עריכתה של הבדיקה. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי נגרם למערערת נזק ראייתי וכאן בא היפוך הנטל לשכנע שבאותו שלב, שבו נמנעו מלבצע את הבדיקה, לא הייתה המערערת תחת השפעת מחלת האפופלקסיה פיטואיטרית. צא ולמד, כי בית המשפט המחוזי היה ער לכך ואכן ייחס לכך את המשקל הראוי. ויודגש; הצוות הרפואי והמומחים מטעם המשיבים, כמו גם המומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצביעים על מחלת הפיפילטיס כגורם לעיוורונה של המערערת. במהלך תקופת אשפוזה ולאחריה נערכו בדיקות לגילוי טיב מחלתה וזו הושמה כאמור תחת מעקב ופיקוח (והשוו: רע"א 8317/99 דלעיל). אפילו תמצי לומר, כי במחדליהם הסבו למערערת נזק ראייתי, הרי אלה הרימו את הנטל הרובץ לשכמם, שכן, הוכח בדיעבד שאין קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. על כן, לא ניתן לקבוע כי הוכח קשר סיבתי בין התרשלות המשיבים בכך שלא ערכו את הבדיקה בסמוך לאשפוזה לבין עיוורונה של המערערת. שמע מינה, כי הבדיקה אינה מהווה מפתח לפתרון השאלה ממה נגרם עיוורונה של המערערת. זאת ועוד. המערערת הצביעה על צילום ה-CT שמועד צילומו היה בסמוך למועד קבלתה לבית החולים ונעלם מן התיק הרפואי. לטענתה, צילום זה הוא בעל חשיבות ראייתית, שכן הוא נכון למועד קרות האירוע ולו היה מצוי הצילום בתיק, ניתן היה לדעת בבירור גירסתו של מי היא הנכונה. אכן, בעניין זה נמצא ליקוי. המוסד הרפואי ערך ולא שמר את הצילום כנדרש. הוא אשר גרם לנזק זה של העדר הרשומות הרפואיות. בשל נזק ראייתי זה נבצר כאמור מהמערערת להוכיח את העובדות בדבר מצב בריאותה עת קיבלה את הטיפול הרפואי. אף מכוח זאת קמה הצדקה להעברת נטל השכנוע. אכן, כאשר השמירה על המסמכים היא לקויה, תמוהה ובעייתית, עובר הנטל אל המשיבים להוכיח כי לא התרשלו, אך בענייננו קבע בית המשפט, כי המשיבים עמדו בנטל זה וכי דין התביעה להידחות. עם זאת, נראה כי צילום חסר זה לא היה בידי המערערת טרם הגשת התביעה ועל כן, אין תמה כי נכנסה להליך זה והוציאה הוצאות ניכרות לניהולו (והשוו: ע"א 2714/02 פלונית נ' מרכז רפואי בני ציון חיפה, פ"ד נח (1) 516 (2003)). בשולי הדברים אעיר, כי המסמך החסר לא התגלה עד תום ההליך המשפטי בעניינה של המערערת. כך או אחרת, בית המשפט המחוזי הכיר בקיומו של "נזק ראייתי" אשר נגרם למערערת. בכך אימץ את עמדת המערערת. בעקבות זאת, נטל הראייה עבר כאמור לשכם המשיבים. ודוק; בית המשפט השתכנע כי המשיבים הרימו נטל זה. יושם-אל-לב, כי הפסיקה אינה קובעת כי די בקיומו של נזק ראייתי כדי להצדיק את קבלת התביעה. באשר להיעדרותו של צילום בדיקת ה- CT, ניתן גם לומר, שפגם זה אינו מגיע כדי נזק ראייתי העשוי להשפיע על היכולת לקבוע ממצאים שיפוטיים בשאלת האחריות המקצועית (והשוו: ע"א 6768/01 דלעיל). במה דברים אמורים? אין בחסרונה של בדיקת CT מכוונת לאוכף הטורקי כדי להעלות או להוריד מבחינה ראייתית, שכן, עסקינן בחסר שניתן למלאו בתוכן. לעניין זה, ישנו רשומה רפואית והיא פענוח הצילום על ידי רדיולוג. חשוב מכך: במקרה הנדון פרופ' הדני הגיע למסקנה כי חרף העדרה של בדיקת CT המכוונת אל האוכף הטורקי (וכפועל יוצא, היעדרו של הצילום), אפשר לקבוע כי המערערת לא סבלה מאפופלקסיה פיטואיטרית. לאמור; הנזק הראייתי לא מנע מפרופ' הדני לקבוע כי המערערת לא סבלה ממחלה זו. אי לכך ובהתאם לזאת, שותף אני לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המשיבים עמדו בהרמת נטל הראיה. ניתן לסכם ולומר, אפוא, שבהתייחס לחומר הראייתי בתיק, הסתברות טענותיהם של המשיבים עולה על הסתברות טענות המערערת, הגם ונטל ההוכחה והשכנוע מוטל על כתפם. לדוקטרינת הנזק הראייתי יש נפקות רק במצב של "תיקו ראייתי", היינו, במצב שבו לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי הדין, ומאזן המידע שבידי השופט אינו חיובי (ראו ע"א 5373/02 דלעיל). אמור מעתה; כאשר אין מדובר בתיקו ראייתי, אין לכלל המוצע תחולה. כלל זה אינו יכול לסייע לתובע שהסתברות טענותיו, לאחר שנגרם לו נזק ראייתי, נופלת מההסתברות התומכת בתיזת הנתבע (ראו פורת ושטיין). הערעור שכנגד ככלל, פסיקת ההוצאות נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. שיקולים שונים מנחים את בית המשפט בקובעו הוצאות משפט. הלכה היא, כי אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא ההוצאות. התערבות בעניין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כך למשל במקרים בהן מתגלה טעות משפטית, או דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ראו ע"א 6768/01 דלעיל; ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט (2) 235 (1995)). לשון אחר; עניין ההוצאות, הן החיוב והן שיעורן, מסור לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי). אכן, בדרך כלל זכאי בעל דין שזכה לקבל הוצאותיו, מתוך המגמה שלא יצא שכרו בהפסדו ומשכך, רק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להימנע מלפסוק לו הוצאות. אי לזאת, בית המשפט שלערעור יטה להתערב במקום שבו, בהעדר נימוק, לא נפסקו הוצאות לבעל דין שזכה (ראו יואל זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) 541). עד כאן פשיטא. דומני, כי המקרה דנן אינו מצדיק התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שלא לפסוק הוצאות לטובת המשיבים, אף שהתביעה כלפיהם נדחתה. אכן, מסכים אני כי בית המשפט המחוזי לא נימק החלטתו בעניין, אולם, יש פנים לסבור, כי הצטברות של שיקולים הביאה אותו לפסוק את אשר פסק. אחד מהשיקולים אלו הוא השיקול האנושי "לפנים משורת הדין". עסקינן במקרה זה בנסיבות אנושיות מיוחדות מאוד (והשוו: ע"א 119/05 מחמוד חליפה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.9.2006); ע"א 6768/01 דלעיל; ע"א 3186/98 בת אל נ' קופת חולים לעובדים לאומיים, פ"ד נו (1) 924). וברוח דברים דומה לכך נפסק, כדלקמן: "לא אחת יארע שבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, מחליטים שלא לפסוק הוצאות בשל נסיבותיהם הספציפיות של תיקים שלפניהם, לא רק כאשר התוצאה אינה חד משמעית לכיוון אחד, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות בצדדים, ופעמים שכך גם לפנים משורת הדין (ראו רע"א 6568/05 כץ נ' כץ (לא פורסם, 17.8.2005)). בקצירת האומר אעיר, שחרף העובדה שנשלל הקשר הסיבתי בין מחלת האפופלקסיה פיטואיטרית לעיוורונה של המערערת ואותה עמימות עובדתית התפוגגה כאמור, הרי שעמימות זו התפוגגה בדיעבד. בראשיתם של דברים, עמימות זו היא אשר הובילה לפתיחת ההליכים מטעם המערערת. לכך יש להוסיף את היעדרו של הצילום שאף הוא שימש כשלעצמו בבחינת נזק ראייתי וכל אלה גם יחד חיזקו את המערערת לפתוח בהליכים. משכך, ואף לו מטעם זה בלבד, לא נראה לי ראוי להטיל על המערערת הוצאות משפט מעבר לאלו שכבר ספגה עם דחיית תביעתה, כאשר ברור שגם אם לא היה במחדל כדי לקבל את התביעה כנגד המשיבים, יש בו כדי למנוע מהמשיבים הוצאות משפט, בחינת שלא יצאו פטורים ונשכרים שלא בצדק. סוף דבר, הכל נשמע. לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. אשר על כן, ובהתחשב בכלל הנסיבות, אציע לחבריי לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ח בכסלו התשס"ח (28.11.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05009160_H10.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il