סלאח חלוואני נ. שר האוצר

פסק-דין בתיק בג"ץ 9158/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9158/03 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין העותר: סלאח חלוואני נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר 2. מנהל מקרקעי ישראל 3. עיריית ירושלים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התשס"ו (26.04.2006) בשם העותר: בשם המשיבים 1 ו-2: בשם המשיבה 3: עו"ד אסעד מזאוי עו"ד ערן אטינגר; עו"ד מיכל צוק-שפיר עו"ד אילנית מיכאלי פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: בפנינו עתירה לביטול הפקעתן של שתי חלקות מקרקעין המצויות בשולי שכונת בית חנינא בירושלים, שהעותר טוען לזכויות בהן. שטחן הכולל של שתי החלקות נשוא העתירה הוא כ-2300 מ"ר. הודעה על הפקעת החלקות הנזכרות על ידי שר האוצר, בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, פורסמה בשנת 1980, וזאת כחלק מהפקעת שטח בגודל של 4400 דונם בצפון ירושלים. שטח נרחב זה שימש לצורך הקמת שכונת פסגת זאב, סלילת כביש מס' 1 וייעוד שטחים לצרכי ציבור בשכונת בית חנינא. טענתו העיקרית של העותר היא כי יש לבטל את ההפקעה של החלקות שהוא טוען לזכויות בהן, כיוון שמטרת ההפקעה טרם מומשה והחלקות שהופקעו ממנו אינן חלק משכונת פסגת זאב. 1. אין חולק כי החלק המזרחי של שתי החלקות נשוא העתירה, המיועד לדרך ו/או עיצוב נופי הופקע בשנת 1995 על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים לצורך סלילת כביש מס' 1, וכי מטרה זו אכן מומשה. עניינה של העתירה הוא, אפוא, בחלקן המערבי של שתי החלקות. חלק זה, שהופקע גם הוא בשנת 1980 במסגרת ההפקעה רחבת ההיקף הנזכרת לעיל, מיועד כיום לשטח ציבורי פתוח. ייעוד זה נקבע בתכנית המתאר במ/3457א' שאושרה בשנת 1996. מתגובת עיריית ירושלים לעתירה עולה כי השטח המערבי של החלקות מיועד לשמש חלק מפארק גדול, שמתוכנן במסגרת הראייה התכנונית הכוללת של שכונות בית חנינא ושועפט. עוד עולה מתגובת עיריית ירושלים לעתירה כי התכנון המפורט של שכונות בית חנינא ושועפט עודנו בעיצומו. בהקשר זה ציינה העירייה כי מצויה כיום בהליכי אישור תכנית המתאר 7156א', שהיא תכנית איחוד וחלוקה בשטח הגובל בחלקות נשוא העתירה, ושמטרתה היא להסדיר את מערך השטחים הציבוריים באותו אזור. על-פי הנטען, הנחת הבסיס של התכנית הנזכרת היא ששטחי הציבור שנקבעו בתכניות קודמות יישארו בייעודם הציבורי. העירייה מדגישה עוד, כי ישנה חשיבות לשמירה של השטחים המיועדים לצרכי ציבור בשכונות בית חנינא ושועפט; זאת, נוכח הכוונה להעלות באופן משמעותי את אחוזי הבנייה בשתי השכונות מבלי להגדיל את השטחים המיועדים לצרכי ציבור. נוכח קיומם של הליכי תכנון עדכניים המייעדים את החלקות נשוא העתירה לתכלית של שימוש ציבורי, אין לקבל את הטענה כי אין עוד צורך ציבורי בחלקות נשוא העתירה. זאת, במיוחד בהתחשב בהלכה לפיה כאשר עסקינן בהפקעה רחבת היקף שמימוש מטרותיה נעשה בהדרגה, לא יהיה בעיכוב שחל במימוש מטרת ההפקעה לגבי חלק מסוים מהשטח המופקע כדי להביא לביטול הפקעתו של אותו חלק; זאת, שכן יש לראות בשטח המופקע "יחידת הפקעה" אחת (ראו דנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68, 79 (1995)). בנסיבות אלה השאלה המתעוררת בעניין שלפנינו היא מה היחס בין הייעוד הנוכחי הקבוע לחלקן המערבי של החלקות נשוא העתירה לבין מטרת ההפקעה המקורית, והאם חל שינוי בשימוש המיועד באותו חלק של החלקות המצדיק את ביטול הפקעתו. 2. לטענת העותר ההפקעה המקורית משנת 1980 נועדה להקמת השכונה היהודית פסגת זאב, ואילו כיום מנסה העירייה לנצל את השטחים שהופקעו במסגרת אותה הפקעה למטרה של צורכי הציבור של תושבי בית חנינא; מטרה שכלל לא עמדה, כך נטען, ביסוד ההפקעה המקורית. בהקשר זה מציין העותר לתמיכה בטענותיו כי לצורך סלילת כביש מס' 1 היה צורך בהליך הפקעה נוסף על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בשנת 1995, על אף שהיה מדובר במקרקעין שכבר הופקעו בשנת 1980 במסגרת ההפקעה המקורית. משכך טוען העותר, כי אף לצורך מימוש התכנית המייעדת את החלקות לייעוד של שטח ציבורי פתוח יש לנקוט הליך הפקעה נפרד ואין להסתמך על ההפקעה משנת 1980. 3. בתגובה לטענות העותר מעלה המדינה הן טענות סף והן טענות לגוף העתירה. לטענת המדינה יש לדחות את העתירה על הסף, שכן העותר לא הראה כנדרש מהן זכויותיו בחלקות נשוא העתירה, ומלוח הזכויות במקרקעין (שטרם עברו הליכי הסדר) עולה כי לעותר יש לכל היותר זיקה לכאורה למחצית מחלקה אחת מבין שתי החלקות הנדונות. עם זאת, המדינה מציינת כי הובהר לעותר שאם יוכיח את בעלותו בקרקע הוא יהא זכאי לפיצויי הפקעה על-פי הדין. כן טוענת המדינה כי העותר עשה דין לעצמו וביצע עבודות שונות תוך פלישה למקרקעין, ולטענתה אף מטעם זה יש לדחות את עתירתו על הסף. בהקשר זה מפנה המדינה לפסק דין שניתן בעתירה לביטול הפקעתם של מקרקעין הממוקמים בסמוך לחלקות נשוא העתירה דנן, שהופקעו אף הם במסגרת אותה הפקעה בשנת 1980. העתירה האמורה נדחתה על הסף בשל אי ניקיון כפיים של העותר באותה עתירה, שבנה בנייה בלתי חוקית במקרקעין (ראו בג"ץ 809/06 ג'עברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.10.08)). לגוף העתירה דנן טוענת המדינה כי הצורך הציבורי שעמד ביסוד ההפקעה המקורית לא נזנח, משום שמטרת ההפקעה בשנת 1980 הייתה מתן פתרון למצוקת הדיור בירושלים. המדינה מציינת כי אותה הפקעה מומשה וממומשת בשלבים, כאשר על רוב רובו של השטח שהופקע הוקמה שכונת פסגת זאב ועל חלק נוסף מן השטח המופקע נסלל כביש מס' 1. בנוסף הוקמו על השטח המופקע מבני ציבור המשמשים את תושבי שכונת בית חנינא, ובהם בית ספר, מתנ"ס ומשרדי רווחה. לטענת המדינה, ייעוד החלקות נשוא העתירה לצורך שטח ציבורי פתוח, המיועד לשרת את תושבי בית חנינא, נכלל בגדר הייעוד המקורי של ההפקעה שהוא פתרון מצוקת הדיור בירושלים; וזאת, אף כי המטרה הספציפית של ההפקעה הייתה הקמת שכונת פסגת זאב. עיריית ירושלים בתגובתה לעתירה טוענת אף היא כי הצורך הציבורי בחלקות נשוא העתירה לא חלף מהעולם אלא התחזק, ומציינת, כאמור, כי הליכי התכנון של שכונת בית חנינא, המהווים את הבסיס למימוש ההפקעה, מצויים בעיצומם. 4. לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי נוכח המטרה הרחבה של ההפקעה אין לראות בייעוד שנקבע לחלק המערבי של החלקות נשוא העתירה – שטח ציבורי פתוח האמור לשמש את תושבי בית חנינא – משום שינוי של מטרת ההפקעה המצדיק את ביטולה. אף בהנחה ששינוי הייעוד של מקרקעין מופקעים ממטרה ציבורית אחת למטרה ציבורית אחרת עשוי בנסיבות מסוימות לחייב את הפקעת המקרקעין מחדש - ובעניין זה איני נדרשת לנקוט עמדה - הרי במקרה שלפנינו אין מדובר בשינוי מעין זה בייעודם של המקרקעין. הפקעתם הנרחבת של המקרקעין בשנת 1980 נועדה לצורך התמודדות עם מצוקת הדיור בירושלים. אכן, נראה כי ברקע של אותה הפקעה עמדה הכוונה להקים שכונה יהודית – היא שכונת פסגת זאב – על השטח המופקע. מטרה זו אכן מומשה והרוב המכריע של השטח המופקע שימש למטרה זו. עם זאת, בסופו של דבר נעשה שימוש בחלק מן השטח המופקע אף לצורך הקמת מבני ציבור בשכונת בית חנינא. בכך, אין להשקפתנו כל פסול, שכן שימוש בחלק (קטן) מהמקרקעין המופקעים לצרכי שכונת בית חנינא ולא לצרכי שכונת פסגת זאב אינו בגדר שינוי מהותי של מטרת ההפקעה המקורית; וודאי שאינו בגדר סטייה ממטרת ההפקעה, המצדיקה את ביטול ההפקעה או מחייבת הפקעה מחדש (ראו והשוו בג"ץ 2739/95 מחול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1) 309, 329-328 (1996)). 5. משמצאנו כי מטרת ההפקעה נשוא העתירה מומשה ועודנה ממומשת, ומשהגענו לכלל מסקנה כי ייעוד המקרקעין נשוא העתירה לייעוד של שטח ציבורי פתוח אינו בגדר סטייה ממטרת ההפקעה, איננו רואים הצדקה לביטול ההפקעה. בנסיבות אלה איננו נדרשים להכריע בטענות הסף שהעלתה המדינה, ואף איננו רואים טעם להמתין עוד להשלמת הליך החקיקה של הצעת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התשס"ו-2006. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ה נ ש י א ה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, י"ג בטבת התש"ע (30.12.2009). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03091580_N28.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il